"החיים שלי מתחלקים לשניים: עד היום שאחי נפטר, ואחריו": חנן סביון פותח את הלב

חנן סביון מתרגש. אפילו מאוד. וזה קורה למרות הקילומטראז' הארוך שלו בטלוויזיה, בקולנוע ובתיאטרון. למשל - ב"עספור", בסדרה "פצועים בראש", בסרטים "מכתוב" ו"מחילה" ובהצגה "משוגע עליה". את כל היצירות שלו סביון רקח עם שותפו, גיא עמיר, ובכולן גם שיחקו יחד. בשנים האחרונות סביון שיחק גם בשלל סדרות, כמו "בעלת החלומות" ו"שלי הכובשת", לצד העבודה עם עמיר על יצירות חדשות.

אבל את הסדרה החדשה שלו, "יניב", סביון יוביל לבד. "כן, זה מרגש מאוד", הוא מודה, "בעיקר כי זו הפעם הראשונה שלי בתפקיד ראשי במשהו שלא אני יצרתי. עשיתי בעבר תפקידים בסדרות של אחרים, אבל לא כשהסדרה נקראת על שם הדמות שאני מגלם".

לפגישה שלנו הוא מגיע חמוש בכובע מצחייה ובבקבוק זירו. הוא בן 47, נשוי ואב לשתיים, תושב מודיעין. אנחנו נפגשים ביום קיץ לוהט וסוער בתל אביב כדי לדבר על הסדרה החדשה, שתעלה השבוע ברשת 13. סביון מגלם בה את דמותו של יניב, איש קבע בתפקיד אפור, שלאחר פציעה מטופשת בצבא מחליט לשנות את מסלול חייו ולפתוח מסעדה, שאותה הוא מנהל מתוך ביתו הפרטי. לצידו אשתו (שני קליין), אחותו (אורנה בנאי), אמו (תיקי דיין), השכנה הבלתי נסבלת (גילה אלמגור) וילדיו (אמיר בנאי - הבן של אורנה, ואמה אלפי - הבת של גורי).

חנן, פרפרים בבטן זה בטח כיף, עם כל הניסיון שלך.

"כן, אבל אני מסרב להילחץ. ברור שיש את המחשבה 'וואי, זו פעם ראשונה שזו לא יצירה שגיא (עמיר) ואני יצרנו יחד, ואני אבחן רק על הפרפורמנס שלי', אבל זה גם מקל, כי בדברים שגיא ואני עושים - בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון - אנחנו עושים הכל, ופה זה רק משחק. אז יגידו שאני שחקן רע? בסדר, חלק יחשבו ככה וחלק אחרת. אני מאמין בעצמי".

ונראה שבצדק, מפני ש"יניב" נתפרה למידותיו. ובימים שבהם רשת 13 מדשדשת בטבלאות הרייטינג (למעט עונת הסתיו של "האח הגדול") - אולי יקרה נס וסביון והצוות החלומי יהפכו ל"סברי מרנן" שלה.

איך זה התחיל?

"היוצרים אבי בלקין וליאת שביט התקשרו אלי ואמרו לי: 'חשבנו עליך'. זה החמיא לי. קראתי וחשבתי שזה מעולה, ואז הם החליטו לבנות את הקאסט סביב יניב. זו פעם ראשונה בחיים שבנו סדרה סביבי. אני מאוד אוהב את הסדרה, ומרגיש שהיא נכתבה עם המון חום".

במה שונה התפקיד של יניב מדמויות אחרות שגילמת?

"אף פעם לא שיחקתי דמות של בחור שעסוק רק בלרצות את כולם. זו התכונה הכי בולטת שלו. הוא רץ כל היום בין כולם, מפחד מאשתו, מאמא שלו, מאחותו הלא צפויה ומהילדים שלו. הוא רוצה שלכולם יהיה טוב. זה המנגנון הקומי, כי זה בלתי אפשרי".

אתה גם קצת כזה?

"אני לא קיצוני כמוהו, אבל גם אני לא רגוע כשלמישהו מהסביבה הקרובה שלי לא טוב. אני צריך שלאנשים שקשורים אלי יהיה טוב. אני אבא מסור מאוד".

על קריירת המשחק: "עשיתי טירונות בגולני, ולאחר מכן הייתי ביחידת מודיעין. התיידדתי עם בחור מהיק"ל, שסיפר לי שהוא הולך למבחנים בניסן נתיב. הוא אמר לי שצריך להכין מונולוגים. התקבלתי לניסן נתיב כי הלכתי בעקבות אותו חבר - ומשם הכל התחיל"

קיבלת צוות מהחלומות - אורנה בנאי, תיקי דיין, שני קליין, גילה אלמגור.

"בפגישה הראשונה עם תיקי לא הצלחתי לפתוח את הפה מרוב שהתרגשתי. אמרתי לה שאני מעריץ אותה, והיא אמרה לי 'די, אתה התפקיד הראשי, אתה עושה לי הצגות', אבל אני באמת מעריץ. אורנה בנאי עושה דמות של מקופחת נוגעת ללב. היא אישה מאוד מיוחדת ורגישה".

גם לך היה רגע שטרף לך את כל הקלפים, כמו לדמות של יניב?

"זה קרה לי כשגיליתי שאני רוצה לשחק. לא התעסקתי עד אז במה אני אעשה כשאהיה גדול. עשיתי טירונות בגולני, והייתי בשירות ביחידת מודיעין. התיידדתי עם בחור מהיק"ל, שסיפר לי שהוא הולך למבחנים בניסן נתיב. לא הכרתי את השם. הוא אמר לי שצריך להכין מונולוגים. עד גיל 18 בכלל חשבתי שאהיה שחקן כדורגל בבית"ר. הייתי חלוץ. המשחק החליף לי את החלום. התקבלתי לניסן נתיב כי הלכתי בעקבות אותו חבר מהיק"ל, ומשם הכל התחיל".

על הסדרה החדשה: "אני מסרב להילחץ. ברור שיש את המחשבה 'וואי, זו פעם ראשונה שזו לא יצירה שגיא (עמיר) ואני יצרנו יחד', אבל זה גם מקל, כי גיא ואני עושים הכל, ופה זה רק משחק. אז יגידו שאני שחקן רע? בסדר, חלק יחשבו ככה וחלק אחרת"

שתי טעויות בוויקיפדיה

הוא נולד בירושלים ב־1976 וקיבל מהוריו את השם חנן סביון. גר בשכונת מקור ברוך, בסמוך לשוק מחנה יהודה. "אבא שלי היה סוויסה, והוא שינה את שם המשפחה כשהוא התחתן. הוא עלה לישראל בגיל 5 ממרוקו, וכשהם התחתנו הוא שינה את השם. הוריי היו בני 17-18 בחתונה".

אז לידיעת עורכי ויקיפדיה: הערך על חנן סביון באתרכם שגוי. "לא שירתי ביחידת דובדבן, ולא שיניתי את שם המשפחה מסוויסה לסביון", הוא מתקן.

למה אבא שלך שינה את שם המשפחה?

"בשנות ה־60 בירושלים, כשרצו שהילדים ילכו ללמוד בליד"ה - בית הספר התיכון היוקרתי שליד האוניברסיטה - היה קשה לסחוב את השם סוויסה", סביון מסביר. "אבא אמר לנו שזו הסיבה שהוא שינה את השם. כל בני הדודים שלי נשארו סוויסה. לא התעסקתי בזה יותר מדי, אבל מצאתי את עצמי גדל בסביבה שונה מהסביבה שלי. זה מה שהפך אותי להיות התצפיתן. לא הייתי אאוטסיידר, הייתי מקובל, מצאתי איך להיות במרכז דרך הכדורגל והצחוקים. אבל הייתי הילד שבא באוטובוס מהשוק לבית הכרם".

בדיעבד, הניסוי החברתי הצליח. חברי התיכון של סביון הם עד היום הג'מעה הירושלמית שלו ("חבורה של הרבה שנים, 30 פלוס"). הוא זוכר את עצמו כ"תלמיד לא הכי טוב, אבל מצחיקן", ונשבע שהגיע למגמת תיאטרון בתיכון ממש במקרה. "הלכתי למגמת תיאטרון, כי אמרו לי שזה בלי מחברת ועושים צחוקים. עשיתי שם רק את המינימום. הוצאתי בגרות ולא עשיתי איתה כלום עד היום".

על החלפת השם: "בשנות ה־60 בירושלים, כשרצו שהילדים ילכו ללמוד בליד"ה - בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה - היה קשה לסחוב את השם סוויסה, אז אבא החליף לסביון. הייתי הילד שבא באוטובוס מהשוק לבית הכרם"

מה דעתך על מה שקורה היום בישראל?

"אני חושב שכולם מרגישים את השסע החברתי. אנחנו חיים פה בתקופה מדאיגה, בעיקר בקשר של העם עם עצמו. אנחנו חווים קיטוב ומרחק בין כל הצדדים שרק הולך וגדל".

יש לדעתך מרכיב עדתי לפילוג שאנחנו רואים עכשיו?

"לא נראה לי. זה הרבה יותר עמוק. אי אפשר להסתכל על מה שקורה היום ולנסות לפרמט את זה בגוונים. זה מורכב. אין אזרח ישראלי, ולא משנה אם הוא מתנגד לרפורמה או בעדה, שלא מדאיג אותו שהשיח מתנהל ברמות האלה. אני לא פה ולא שם".

מה אתה מרגיש לנוכח מה שקורה?

"אני חצוי. זו בעיקר התחושה שלי. זה מאוד מורכב, ואני כואב את כולם. את ירושלים חוויתי לראשונה בחיי כמקום שבא לי לא טוב לפני שנתיים, ב־2021. את 'עספור, 'שאטו עין כרם' ו'מכתוב' צילמנו בירושלים, ותמיד היה לי כיף לבוא ולצלם בעיר והרגשתי את הקשר אליה. בסיבוב האחרון הרגשתי את הקושי שלה. אני מחובר לעיר הזו ברמות שאני לא יכול להסביר, אבל פתאום צילמנו במרכז העיר, ברחובות שגדלתי בהם, והנוף היה אחר - חרדי, קיצוני. היתה אווירה כאילו באנו לחלק מהאנשים לא טוב, ולא הבנתי למה".

והיום?

"כבר שנה אני מגיע להצגות בהבימה במוצ"ש, עובר דרך ההפגנות, שומע את התופים במהלך ההצגות ורואה את המעורבות ואת האכפתיות שיש לכולם. אבל אני גם שמעתי מבחור ירושלמי שסיפר לי שהוא כעס על ילדיו שקראו למוחים מתל אביב 'רשעים'. הוא לקח את הילדים, פתח דוכן וחילק איתם שתייה למפגינים מול בית המשפט. הוא הסביר להם 'אלה אחים שלכם, הם לא רשעים'. אני חווה את החוויה הזו במלואה, ומשם הדאגה שלי. אני מרגיש שלאמנים יש תפקיד. אני חושב שהתפקיד שלי הוא לעשות, לא לדבר. אם בחרתי לספר סיפורים, לשחק ולבדר, אני לוקח את התפקיד שלי ברצינות".

איך מבדרים עכשיו?

"יש קו שעובר דרך כל היצירות של גיא ושלי - בכולן יש תמה רוחנית, מחברת, אוהבת אדם, אוהבת את השונה ומקבלת אותו. אלה דברים שאני מאמין בהם, ואני מאמין שזה התפקיד שלי".

היית אומר שהיצירות שלכם מכוונות יותר לעדות יוצאי המזרח?

"אני יוצר מכור מחצבתי. אני לא יכול לכתוב את הדרמה התל־אביבית של המתלבט, שאני לא מזלזל בה, אבל לא הייתי שם. אני אמציא את זה בדיוק כמו דרמה על השחורים בארה"ב. אני יודע לכתוב מהפריזמה שלי. אני צריך למצוא את מקומות החיבור. אולי הפעולות שלי כרגע הן קטנות ומינוריות, אבל התופים רועמים. אם אני חייב עכשיו להיות זה שבא עם המקל הכי גדול ולתופף בתוף, או להיות זה שאומר 'היי, תראו, פרפר!' - אז אני בוחר בפרפר. זו בחירה".

אתה גם ידוע כאוהד בית"ר ירושלים. זה לא תמיד קל להיות מזוהה עם המועדון.

"אני אוהד בית"ר ותמיד אהיה. פגשתי את ברק אברמוב, הבעלים החדשים, ואני מקווה שהוא יוביל לעידן חדש. ברור שהדרך היחידה לפתור את בעיית הגזענות שם היא דרך החינוך. יש רעות חולות בעוד מועדונים. גם אצל בית"ר זו רעה חולה. אם היה לי ביד פתרון, הייתי מציע אותו. זה בטוח לא זבנג וגמרנו, זה תהליך".

על בית"ר ירושלים: "הרכש האחרון של בית"ר, מוחמד, היה אחד מהשחקנים האהובים על האוהדים ביציע. למגרשים לא הגעתי כבר שמונה שנים, כולל לגמר הגביע השנה, בגלל מפגש שהיה לי עם הגרעין הקשה של אוהדי בית"ר, שמאוד קומם אותי"

אפשר בכלל להכחיד את הגזענות של אוהדי בית"ר?

"אולי לא צריך להציב מטרה כזו בכותרת כמטרת־על. הרכש האחרון בבית"ר, מוחמד, היה אחד מהשחקנים האהובים על האוהדים ביציע. כשאתה לא מנפנף בזה, זה לפעמים יותר קל. בכל מקרה, למגרשים לא הגעתי כבר שמונה שנים, כולל גמר הגביע השנה, בגלל מפגש עם אוהדי בית"ר שמאוד קומם אותי".

בלימודי המשחק בניסן נתיב פגש סביון את גיא עמיר. השניים התחברו והחלו לכתוב יחד תסריטים לטלוויזיה ("בובות", "בלאגן"), הופיעו כמנחים ב"זאפ לראשון" בערוץ הראשון, שיחקו בהצגות ילדים, ובעיקר חלמו על הפריצה הגדולה. ב־2010 הם יצרו את הלהיט הראשון שלהם, "עספור", דרמת מתח קומית ירושלמית אסלית, שהפכה אותם לצמד מוכר בכל בית בישראל. 13 שנים מאוחר יותר, השניים כבר חתומים על סדרות טלוויזיה נוספות, שני להיטי קולנוע, הצגת תיאטרון, קמפיינים - והיד עוד נטויה.

איך הזוגיות עם גיא עמיר השתנתה עם השנים?

"כמו כל זוגיות שעוברת דרך. מתבגרים ומשתנים עם השנים. למדנו בזוגיות מה עיקר ומה טפל, למדנו שוויתור זה כוח, ושכשהולכים יחד צריך שיהיה כיף בדרך. נקודת החיבור שלנו היא משחק, נפגשנו בבית ספר למשחק. החוויה הראשונית שלנו היא יחד על הבמה, ומהמקום הזה הגיעה הכתיבה. הבנו שכדי שלא נחכה שמישהו יזמין אותנו לארוחה שלו, אנחנו צריכים להיות בעלי המסעדה. 'עספור' היא הצלחה שבאה אחרי עשר שנות מאבק. עבורנו זו לא היתה ההתחלה, זו היתה החשיפה הגדולה שבאה אחרי הרבה שנים. היום אנחנו יחד כי כיף לנו להיות וליצור יחד, אנחנו אוהבים את מה שיוצא לנו, אבל זה גם כיף גדול לעשות דברים בנפרד".

ויש גם סדרה בנטפליקס

לסדרה החדשה של סביון ועמיר קוראים "באש ובמים". היא צולמה בישראל, בפולין ובגאורגיה, וצפויה לעלות השנה בנטפליקס. סביון לא יכול לספר עליה כלום מטעמי סודיות, ומוכן רק לשתף ש"יש בה את כל מה שאנחנו אוהבים, ושחקנים נהדרים. עשינו כמה סיבובים בחו"ל עם 'עספור' ו'פצועים בראש' ('עספור' נמכרה ב־2012 לרשת FOX, 'פצועים בראש' נמכרה ב־2013 למפיק ג'רי ברוקהיימר, והיתה צפויה לעלות ברשת Cinemax), אבל לא יצאו מזה עיבודים אמריקניים. היינו בחו"ל, מצאנו את עצמנו באולפנים ועשינו פיצ'ים, והבנו שאנחנו מצליחים לספר סיפור גם מחוץ לישראל".

זה חלום שהתגשם, סדרה לנטפליקס?

"בסוף זו יצירה. תהליך העבודה לא שונה בשום צורה ממה שהכרנו. נכון שהמיילים היו באנגלית ואתה צריך להיות מנומק בכל דבר, אבל העבודה היא אותה העבודה. אתה מנסה לספר סיפור, יושב בעריכות ומרגיש מה יש ומה חסר, עובר את אותם התהליכים והקשיים, הכל אותו הדבר. אתה עושה טלוויזיה בסוף. אם תהיה הצלחה בחו"ל זה יהיה מגה־מרגש, אבל להגיד שכל החיים חלמתי על זה? לא. וגם אם זה לא יקרה, מחר בבוקר אקום לדבר הבא".

ואצל סביון תמיד יש את "הדבר הבא". כרגע הוא ועמיר מצלמים קומדיה ישראלית בהפקת משה אדרי, שעליו מספר סביון בעיניים בורקות: "זו אחת מהזכיות הכי גדולות שלי ושל גיא ברמה האישית בחיים, ובכלל של התעשייה הזאת. אין תעשיית קולנוע בארץ בלי האיש הזה".

עבדתם איתו על "מכתוב" ועל "מחילה", הקהל אהב, המבקרים הרבה פחות.

"'מכתוב' הביא 600 אלף איש לקולנוע, ואני חוגג את הנתון הזה. זה היה הסרט הכי מצליח זה 30 שנה, שהביא את המוני בני ישראל לקולנוע. הביקורת היתה צוננת. לא הופתעתי במיוחד, כי אתה תמיד רוצה לשמוע מילה טובה על עצמך, זה שקר אם אגיד שלא.

על שותפו גיא עמיר: "הבנו שלא נחכה שמישהו יזמין אותנו לארוחה שלו, אלא שאנחנו צריכים להיות בעלי המסעדה. 'עספור' היא הצלחה שבאה אחרי עשר שנות מאבק. היום כיף לנו ליצור יחד, אנחנו אוהבים את מה שיוצא לנו, אבל זה גם כיף לעשות דברים בנפרד"

"שלחנו את הסרט לפסטיבלים בינלאומיים בלי ציפיות גדולות, לפאלם ספרינגס, לשיקגו ולפסטיבל הקומדיות במונטה קרלו. זכינו בארבעה גביעים בקטגוריית 'חביבי הקהל'. ואז אתה אומר לעצמך: אם חשדתי בעצמי שאולי אני בורקס והצלחתי בשיקגו, באולם גדוש באנשים שלא יודעים מילה בעברית, שצוחקים צחוק משוגע, מזילים דמעה בסוף הסרט ומוחאים כפיים בסיום בעמידה - אז כנראה הסיפור שלי יכול לגעת לא רק בישראלים, וזה מעורר תיאבון".

קשה לכתוב מצחיק בארץ?

"אני לא חושב שזה קשה. מי שמשקיע בקולנוע ישראלי זה משה אדרי, והוא רוצה קומדיות. הוא עסק מסחרי והוא רוצה קהל, שיראו סרט, שיקנו פופקורן. הוא צריך קולנוע חשוב, אמנותי, שמדבר על המציאות פה, ויוצרים שצועקים את התחושות שלהם לגבי החיים. אבל לצידו, לא פחות חשוב, צריך גם קולנוע שיכול לגעת באנשים במקומות אחרים, ולהצחיק".

רוצים להיות משפחה שמחה

את אשתו ליאת הכיר בתיכון, כשלמדה שתי כיתות מתחתיו. "נפגשנו פה ושם בירושלים, אבל רק כשסיימתי את ניסן נתיב והיא חזרה מטיול במזרח נפגשנו והיה קליק מיידי. בתוך חודש עברנו לגור יחד, אני הייתי בן 24 והיא בת 22, וכעבור חמש שנים התחתנו".

סביון וליאת התסריטאית, יוצרת ומחברת הספר "מעמול", מגדלים את הבנות רוני (17) ואריאל (13) הרחק מהמצלמות. בשנת הלימודים הקרובה ליאת תתחיל ללמד בבית ספר תיכון ברמלה, לאחר שבימים אלה היא עושה הסבה בתוכנית "חותם". "אני מאוד־מאוד גאה בה", אומר סביון, "זה דבר כל כך משמעותי".

עברתם אובדן קשה במשפחה כשאחיך איציק נפטר במארס 2022.

"היינו ארבעה אחים: לימור הבכורה, איציק היה אחי הגדול, ואז אני ולילך הקטנה. איציק ואני היינו הסנדוויצ'ים, הנקניק והחסה. הוא היה החבר הכי טוב שלי, חד־משמעית. זו מכה קשה. הוא השאיר אחריו שתי בנות אהובות, שחר וליאור. הוא גר בירושלים, אבן ירושלמית, דרוויש, היחיד שכל חייו היה ירושלמי גרעיני.

"ב'עספור' הדמות של איציק מבוססת עליו, הוא היה ההשראה שלי. הערצתי אותו. היצירה הראשונה והמכוננת בחיים שלי היא עליו ובהשראתו. ההנצחה שלו היתה בעוד בחיים, בסדרה, והיום אנחנו בעיקר רוצים לקיים מורשת להיות משפחה מאוחדת, שמחה. הוא היה אדם שמח מאוד".

על אחיו המנוח: "אחי איציק גר בירושלים, היה אבן ירושלמית, דרוויש, היחיד שכל חייו היה ירושלמי גרעיני. ב'עספור' הדמות של איציק מבוססת עליו, הוא היה ההשראה שלי. הערצתי אותו. היצירה הראשונה בחיים שלי היתה עליו ובהשראתו. ההנצחה שלו היתה בעודו בחיים, בסדרה"

איציק סביון היה בן 50 כשלקה בדום לב. "הוא התעורר בבוקר, הבין שהוא במצב רפואי חמור, התקשר למד"א, הספיק לפתוח את הדלת - והתמוטט. החיים שלי מתחלקים לשניים: עד היום הזה, ואחריו. קיבלתי שיחת טלפון נסערת מהגיס שלי, הבעל של אחותי, ובעודו מדבר דפקו לי בדלת המודיעים, שמצאו את הקשר אלי".

גיא (עמיר) כתב לך באינסטגרם: "היתה שנה מאתגרת, והוכחת שאתה קשוח ורך באותה המידה, שהלב שלך גדול ויכול לשאת הכל". הלב שלך יכול לשאת הכל?

"לא", חנן מזיל דמעות, ואנחנו עוצרים את הראיון לרגע. הוא לא לוקח טישו, נותן לדמעות למלא את עיניו ולנשימות להאט.

"אני חושב עליו מלא. ההורים שלנו הם הסלע שלנו, אין דברים כאלה. הם מרשים לעצמם לשתף, לדבר, ויש תקשורת מאוד חזקה בינינו. לפני חודשיים האחיין שלי התחתן, וזה היה אירוע משפחתי ראשון בלעדיו. הוא כל כך היה חסר. בכינו שם, וגם שמחנו, והיכולת של ההורים שלי היא לשמוח בשביל האחיין ובשביל אחותי, ולצד זה לבכות ולהתגעגע. הם הורים מהממים".

הכאב פועם, ומספיק להעיף מבט אחד בפניו של סביון כדי להבין שהוא שומר על איפוק, ולא ירשה לעצמו לעולם להתפרק לחתיכות. תקראו לזה "ירושלמי" או "גבר של פעם" - סביון, שרצה להישאר בעשייה מתמדת גם בתקופה הסוחטת בחייו, לא הרשה לעצמו יותר מארבעה ימי חופשה באתונה עם אשתו.

"הרגשתי שאם אני לא נוסע - אין אותי. נסעתי לנשום אחרי צילומי 'יניב'. אני מודע לזה שאני לוקח את עצמי לקצה, ואני מחכה להפוגה", הוא מנסה לייצב את קולו כשהוא מדבר על המשפחה, שהיא בעיניו היסוד שעליו הכל נבנה, ואז מצליח להתעשת ולהוכיח שמאחורי חיוך של קומיקאי מסתתרים לפעמים גם הרבה כאב וצער.

אתה הולך לטיפול?

"לא. מה שבעיקר פגשתי בשנה האחרונה זה עבודה. עבדתי הכי הרבה והכי קשה אי־פעם, בשביל לא להרגיש כאב, אבל הוא לא פסח עלי. יש לי נפילות. באמצע יום צילום אני יכול פתאום לחשוב עליו, וכואב לי, אבל אני מעבד את זה. אני יודע שאין לי מה לעשות עם הכאב הזה".

"האינסטגרם שלי מעפן"

הוא במצב כלכלי טוב - "אני לא מגדולי החסכנים, לא מתלונן על מה שיש. אני ממש מנסה ליהנות מהחיים" - ואת ההצלחה תרגם עם עמיר גם לקמפיינים עבור פולגת ומפעל הפיס (ווינר). "כרגע אנחנו איתם. אני לא מחכה לעוד הצעות. אני מרגיש שמה שכתוב לי קורה".

איך המשפחה מתמודדת עם הפרסום שלך?

"מאז שהבנות זוכרות את עצמן אני מוכר, הן כבר רגילות, וזה חפיף. הן לא לוקחות ללב את הפרסום, וגם מבחינתי זה לא אישיו. אני מזכיר לעצמי כל הזמן שזו זכות, וזה מה שחלמתי עליו, לעשות משהו שנוגע באנשים.

על ההצלחה: "היא אף פעם לא בלבלה אותי. ב'עספור' הייתי כבר נשוי ואבא, המחויבויות שלי והפרופורציות שלי בחיים היו ברורות. לא הייתי סטודנט שיצא מביה"ס למשחק. אף פעם לא הייתי מבולבל, תוהה, מחפש. תמיד מכוון. אני בן אדם מאוד משעמם"

"יש ימים שבן אדם בא ואומר לי 'העברת לי את הימים של הקורונה', או 'אבא שלי חודש בבית חולים, עשינו מרתון של 'עספור', תודה'. התרגשתי מאוד כשאישה ניגשה אלי ואמרה לי שהיא ובעלה היו כבר בהחלטה שהם מפרקים את הבית, הם הלכו ל'מחילה' והיא אמרה לי 'הסרט הזה הציל לי את הבית'. זה נותן לי משמעות. אני לא מסתובב עם מטה וחושב שאני אליהו הנביא שמביא אור לעולם, אני לא המשיח. בסוף אני עושה את מה שאני אוהב ויודע לעשות הכי טוב, והחשיבות שלי בעולם היא לא כזו דרמטית, אבל כשיש רגעים כאלה - זה מרגש".

היו רגעים שההצלחה בלבלה אותך?

"היא לא בלבלה אותי. זה מסוג הדברים שאתה מבין בדיעבד. לפעמים אתה שואל את עצמך למה זה לא קרה מוקדם יותר, ואני קיבלתי את התשובה למה הדברים קרו מתי שהם קרו, ולא קודם. כשזה קרה עם 'עספור' הייתי כבר גבר נשוי ואבא, המחויבויות שלי והפרופורציות שלי בחיים היו ברורות. לא הייתי סטודנט שיצא מבית הספר למשחק והתפוצץ, הולך על עננים, הייתי מיושב. אף פעם לא הייתי מבולבל, תוהה, מחפש. תמיד מכוון. אני בן אדם מאוד משעמם".

מפרגנים לך בתעשייה?

"כן, באישי. אני לא איזו חיית רשת, האינסטגרם שלי מעפן. אני לא משקיע בזה, זה הסיפור שקשה לי לספר. אני מבין את כל החוקיות, אבל אני לא מתחבר מהעומק. אני עושה שם רק מה שצריך, אז אני מקבל פרגונים כשאני יוצא מהצגה או פוגש חברים מהתעשייה".

יש גם קנאה כלפיך?

"לא. מי שזה שלו - זה שלו. אני לא מצליח להאמין בזה בכלל. למה לקנא? אני יכול להבין למה אתה רוצה גם".

מקנאים, נגיד, ביהודה לוי, שמקבל תפקידים ראשיים בקצב שנועה קירל מחליפה בני זוג.

"מה לעשות? יש לך בכל דור איזה כוכב, זרקור. יהודה לוי הוא פנומן. זכיתי לשחק איתו ולצידו בכמה הפקות, אני מאוד אוהב אותו ברמה האישית והוא שחקן מעולה. אני מכיר את גלגול העיניים הזה, זה לא שאני לא יודע באיזו תעשייה אני חי. אז הוא צריך לסבול על זה שהוא כל כך טוב? הוא ראוי, והכל נקבע לפי הכישרון".

אז אולי הכל נקבע לפי הכישרון, אבל זו עדיין לא הוליווד. כולם מכירים את כולם, כי התעשייה מונה בסוף כמה אלפים בודדים שעבדו יחד, כתבו, שיחקו והצטלמו. או כמו במקרה של סביון וליאור רז - למדו יחד בניסן נתיב.

"הוא בא לשחק אצלנו ב'פצועים בראש'. מאוד התרשם מההצלחה של 'עספור', וסיפר לי על הסדרה שלו, לימים 'פאודה'. הוא שאל איך עושים את זה. הוא עמד באותם הקשיים כמונו, שחקן לא מפורסם שרצה להביא סדרה ולשחק בה בתפקיד הראשי, ואני זוכר שעודדתי אותו. ליאור הוא בולדוזר. היה ברור שברגע שהדבר הזה יקרה, הוא יהיה המרכז שלו".

היה ברור לך ש"פאודה" תהיה להיט בינלאומי?

"זה ש'פאודה' הצליחה מאוד לא הפתיע אותי. זה שהיא הפכה לתופעה בינלאומית - זו היתה ההפתעה, וזה מרים לכולם, פותח דלתות. כל האנשים שאנחנו נפגשים איתם בדרך, אנחנו נותנים להם השראה ומקבלים מהם. אני מאמין שיש סיבה למפגשים האלה".

אז ליאור רז פתח לך דלתות בחיים.

"הכסף הראשון שהרווחתי בחיים שלי היה ממנו. הוא היה סטודנט שנה ג' ואני שנה א'. היה ערב מונולוגים, ובסופו הוא בא אלי ואמר לי 'יש ערב קטעי סטנד־אפ שאנחנו עושים במועדון, בוא'. אמרתי 'ברור'. שמחתי שתלמיד שנה ג' פנה אלי ונתן לי לעלות איתם על הבמה. באתי להופיע איתם, ובסוף הערב ליאור רז שילם לי 60 שקלים. הוא אמר לי 'קח, זה החלק היחסי'".

זוכר מה עשית בכסף?

"בטח. בזבזתי הכל על בירה במקום".

shirz@israelhayom.co.il