אוליבר סטון מאחר. כמעט 40 דקות חלפו מאז היתה אמורה להתחיל שיחת הזום שנקבעה לנו ואני עדיין ממתין לו, מביט בהשתקפותי בטאבלט, חושש להתרחק שמא בדיוק אז יחליט להפציע. אולי שכח את פגישתנו? אולי שינה את דעתו והחליט לא להתראיין? אולי שלחתי לו בטעות את הלינק הלא נכון לזום?
לפתע הטאבלט מצייץ, ועל המסך מופיע כיתוב. Oliver Stone has joined the meeting.
"סליחה!" הוא פותח ואומר בחיוך חביב, "אני בחופשה באיטליה עם אשתי. יותר מדי פסטה, יותר מדי גלידה, יותר מדי מהכל. לגמרי שכחתי שקבענו. מצטער שנאלצת להמתין".
אני לא אומר לו את זה, כמובן, אבל עבור ההזדמנות לשוחח עם סטון ביחידות ובאריכות הייתי מוכן להמתין הרבה מעבר ל־40 דקות. בכל זאת, מדובר באחד הקולנוענים האמריקנים המסחריים הבולטים והמעניינים ביותר של המאה ה־20.
זה, אחרי הכל, האיש שכתב את "פני צלקת", שזכה באוסקר בקטגוריית התסריט עבור "אקספרס של חצות" ובשני אוסקרים נוספים בקטגוריית הבימוי עבור "פלאטון" ו"נולד ב־4 ביולי", שחתום על יצירת המופת "JFK" ושסרטיו הפרובוקטיביים, הפראיים ומלאי החיות - ובהם גם "סלבדור", "וול סטריט", "שיחות לילה", "רוצחים מלידה", "הדלתות", "ניקסון", "סיבוב פרסה" ועוד - הם חלק בלתי נפרד מהקולנוע האמריקני של שנות ה־80 וה־90, לטוב וגם לרע.
השיחה עם סטון, שיחגוג 77 בספטמבר, מתקיימת לרגל הגעתו לפסטיבל הקולנוע ירושלים. במהלך הפסטיבל יוענק לו אות הוקרה, הוא יזכה לרטרוספקטיבה של כמה מסרטיו הטובים ביותר ויציג את סרטו התיעודי החדש, "גרעין עכשיו", המגיש קייס משכנע ומלא תשוקה לשימוש באנרגיה אטומית כפתרון חלקי למשבר האקלים שמאיים על כולנו.
"אני מאוד מצפה לביקור בישראל", הוא אומר, "ביקרתי אצלכם כמה פעמים בעבר, ואני חוזר כי אני סקרן. קיבלתי הזמנה מאוד יפה מהפסטיבל. כתבו לי שרוצים לתת לי פרס מפעל חיים. אני לא רואה בזה דבר פוליטי. זה ניתן לי עבור הסרטים שעשיתי. זה מגיע ממקום של הערכה ביקורתית ואמנותית עמוקה יותר של היצירה שלי, ואני שמח לחלוק את זה עם הקהל הישראלי והערבי, ועם כל מי שיגיע.
"ביקרתי בישראל לפני 20 שנה", הוא נזכר, "הגעתי כדי לצלם סרט תיעודי בשם 'פרסונה נון גראטה', שעסק בסכסוך הישראלי־פלשתיני. ראיינתי את שמעון פרס ואת נתניהו. זה היה מטורף, כי במהלך השיחה עם נתניהו התפוצצה בהמשך הרחוב פצצה והכל הפך למאוד דרמטי. ראיינתי גם את ערפאת ואת גדודי אל־אקצא. ואז כמעט נתקעתי ברמאללה. השגריר הקנדי הצליח להוציא אותנו משם ממש ברגע האחרון, שנייה לפני שהתחיל המצור. מזל, כי אחרת היינו נתקעים שם לחודש".
למעשה, אתה חצי יהודי מצד אביך. היהדות היתה נוכחת באיזושהי צורה סביבך כילד או בהמשך חייך?
"גידלו אותי בין לבין. אמי היתה קתולית, אבא שלי היה יהודי, ואילו אותי החליטו כפשרה לגדל כפרוטסטנטי. שמו אותי ב'סאנדיי סקול' בשלב מאוד מוקדם. אז לא - אף פעם לא היה לי שום ידע בנושאי יהדות. אבי היה איש קשוח ושנא את הברית הישנה. טוב, אולי 'שנא' זו מילה קצת חזקה, אבל הוא לא מצא בזה כל שימוש וחשב שזה בולשיט. לדעתי, דווקא מדובר בספר מאוד מלהיב ומעניין מבחינה היסטורית. למדנו אותו בסאנדיי סקול".
על ילדותו: "אמי היתה קתולית ואבא שלי יהודי, אבל שנא את הברית הישנה. הוא לא מצא בזה כל שימוש וחשב שזה בולשיט. לדעתי דווקא מדובר בספר מאוד מלהיב ומעניין"
אתה עוקב אחרי מה שקורה בישראל?
"אני לא באמת יודע או מבין מה קורה אצלכם. עושה רושם שנתניהו עושה כמיטב יכולתו, אבל הוא ללא ספק בחר לעצמו שותפים משונים. טיפוסים פונדמנטליסטיים, הייתי אומר. אני לא יכול לומר שיש לי הערכה לאנשים האלה".
בזמן שאנחנו מדברים, עשרות אלפי אנשים מפגינים ברחובות נגד הממשלה. יש דיבור על מלחמת אזרחים. אז אולי כדאי שתביא את המצלמה שלך איתך.
"אוי, לא! בפעם הקודמת כמעט נתקעתי ברמאללה. אל תגיד לי שהפעם אני אתקע בירושלים. על מה מפגינים?".
בעד הדמוקרטיה.
"אני מבין. דמוקרטיה זה יפה, יפה וחשוב".
על המצב בישראל: "אני לא באמת מבין מה קורה אצלכם. עושה רושם שנתניהו בחר לעצמו שותפים משונים. טיפוסים פונדמנטליסטיים, הייתי אומר. אני לא יכול לומר שיש לי הערכה לאנשים האלה"
"מגיע עבור הסרטים שלי"
ההחלטה של פסטיבל הקולנוע להזמין את סטון ספגה לא מעט קיתונות של ביקורת בתקשורת המקומית בשבועות האחרונים, בעיקר בגלל שלל אמירות בעייתיות ושנויות במחלוקת שהבמאי המפורסם שחרר לאורך הקריירה הענפה שלו. במוקד ניצבות מטבע הדברים האמירות האנטישמיות שיוחסו לו ב־2010, כשעסק בקידום הסדרה התיעודית "ההיסטוריה הסודית של ארה"ב".
"אני לא אנטישמי", מבהיר סטון בתקיפות כשאני מספר לו שרבים בישראל עדיין זוכרים את אמירותיו המטרידות. "אף פעם לא הייתי אנטישמי, ואני לא חושב שהדברים שאמרתי היו אנטישמיים. התנצלתי על הדברים שנאמרו, וארגונים יהודיים שונים בארה"ב ניקו אותי מכל אשמה".
להזכירך, בין השאר - אמרת בזמנו שהיטלר לא הובן כהלכה ושהיהודים שולטים במדיה.
"זה באמת נשמע נורא כשאתה אומר את זה ככה, אבל זה מחוץ להקשר. אם רואים את הסדרה התיעודית שעשיתי - שנמשכת 12 שעות - אפשר לראות בדיוק מה אני חושב ואומר על היטלר, על גרמניה ועל מלחמת העולם השנייה. אני מתייחס שם לתמיכה האמריקנית שניתנה לגרמניה ולחלקם של תאגידים אמריקניים שונים בבנייה של היטלר.
"אבל רוב האנשים לא בהכרח ראו את הסדרה. רוב האנשים ניזונים מכותרות ומסאונדבייטים. הסדרה מדברת בעד עצמה. היא מספקת נקודת מבט מאוד מעניינת ולא אורתודוקסית של מלחמת העולם השנייה, בין השאר. אז מה אתה עוד רוצה שאני אגיד? שנקים את הסיפור הזה לתחייה שוב?
"אני מגיע לישראל עבור הסרטים שלי. אני לא מגיע כדי לעשות סרט תיעודי על הבולשיט הפוליטי המתמשך, זו לא המטרה שלי כאן. אני איש מבוגר יותר. אני מעדיף לדבר על דברים אחרים, ולא להשפיל את הקריירה שלי באמצעות העלאת פיסות וחלקים של דברים שאמרתי בעבר. אני מעדיף לדבר על אנרגיה גרעינית".
על המצב החברתי בארה"ב: "הפכנו למדינה מקוטבת ומרוסקת, וזה ממש חבל. מלחמת האזרחים האמריקנית היתה לפני 150 שנה. מה שקורה עכשיו נראה כמו משהו דומה"
ואכן, "גרעין עכשיו", סרטו החדש של סטון, שונה ורחוק מאוד ממה שהייתם מצפים. גם בשל הנושא שבו בחר לעסוק, אבל גם בגלל הטון הישיר, הענייני והלא מתלהם שהוא נוקט כדי להעביר את מסריו. הנושא הדליק אותו, הוא מספר, כאשר קרא את הספר "A Bright Future", של המדענים האמריקנים ג'ושוע גולדסטין וסטפן א. קוויסט. סטון חבר לגולדסטין וביקש ממנו לעבד את הספר לסרט עלילתי, אבל התוצאה לא השביעה את רצונו והוא החליט לבסוף לבחור בגישה התיעודית.
"כפי שאני רואה את זה, הנושא הזה חוצה מפלגות, מדינות ויבשות. שמרנים, ליברלים, רפובליקנים, דמוקרטים, ימין, שמאל - זה משהו שרלוונטי לכולם. יש מסקנה ברורה שאנרגיה גרעינית עובדת, ושהיא יכולה להיות פתרון למשבר האקלים. לפני שנים רבות הפנינו את הגב שלנו בטיפשות לדבר שעובד. אנחנו מראים בסרט איך אנרגיה גרעינית הפכה למוקצית. אנחנו עוסקים בסיבות שגרמו לכך שאנשים מפחדים ממנה - הירושימה ונגאסקי, האסון בצ'רנוביל; סרטי האימה שהופקו בשנות ה־50, עם כל המפלצות שנוצרו כתוצאה מקרינה רדיואקטיבית: 'הסינדרום הסיני' עם ג'יין פונדה, 'סילקווד' עם מריל סטריפ, וכמובן גם הסדרה של HBO, 'צ'רנוביל', שמציגה הגזמה של מה שאירע שם.
"בסרטים גרעין הוא אף פעם לא דבר טוב. מההתחלה אנשים עשו את החיבור השגוי בין פצצות גרעיניות לאנרגיה גרעינית, אבל אלה דברים כל כך שונים. זה חוסר הבנה משווע של הנושא".
למה?
"כי גם אם אתה לא מאמין בהתחממות גלובלית, הייתי טוען מולך שאנרגיה גרעינית היא סוג האנרגיה הנקי והאפקטיבי ביותר שיש לנו. אין בכך לומר שאנרגיה סולארית ואנרגיית רוח אינן אפקטיביות, כי הן כן. אבל הן לא עובדות כל הזמן, שעות הפעילות שלהן מוגבלות. אנרגיה גרעינית עובדת מסביב לשעון. אי אפשר לעשות את זה עם האנרגיות האחרות. למשל בחורף, כשאין שמש או רוח, התחליפים שבהם משתמשים כיום הם גז מתאן או פחם, וגז אחראי לרבע מהזיהום של כדור הארץ. גז הוא פתרון נוראי. חברות הנפט אוהבות את זה, כמובן".
למה הרגשת צורך לצאת עם המסר הזה דווקא עכשיו?
"אני מבוגר יותר. יש לי ילדים, ובתקווה גם נכדים בקרוב. מה יהיה עליהם בשנת 2050? העולם מוציא טריליארדים של דולרים על אנרגיה מתחדשת, אבל לפי הדו"חות שיצאו ב־2020, כשהתחלנו לעבוד על הסרט, רמות הפחמן הדו־חמצני עדיין עולות. אז לא נעשה מספיק, זה לא עובד. השינוי אינו גדול מספיק. העולם צריך לעשות שינוי תודעתי. צריך להחזיר את האנרגיה הגרעינית לתפריט, צריך לעודד את זה. היינו בדאבוס בפברואר האחרון. כל האנשים החשובים האלה, שיושבים שם על הבמה ומדברים על עתיד העולם ובלה־בלה־בלה. הם אף פעם לא מדברים על אנרגיה גרעינית. למה?"
הסרט שלך הזכיר לי את "אמת מטרידה" של אל גור, שיצא ב־2006. אפשר לומר שמכחישי משבר האקלים חזקים יותר כיום מאשר אז, לא? נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ טען ש"global warming is a hoax", ורבים חושבים כמותו. אתה סבור שאנשים מוכנים לפתוח את הראש למה שמתרחש ולבצע את השינוי הדרוש?
"כן. קרינה רדיואקטיבית היא עובדה מוגמרת וחלק מהחיים, וצריך להפסיק לפחד ממנה. יש קרינה במרפאות שיניים ובטיפולים נגד סרטן. זה מסביבנו אם נרצה או לא נרצה, ואנחנו צריכים לקבל את זה. הנשיא אייזנהאואר הילל את האנרגיה הגרעינית. גם קנדי תמך בזה. זה כבר היה בדרך לקרות. בשנות ה־70 שאפנו להפוך את אמריקה למדינה גרעינית עד שנת 2000. אבל כפי שאנחנו מראים בסרט, חברות הנפט והפחם דחפו נגד זה. הם ניסו להגיד שכל כמות של קרינה מזיקה לנו, אבל זה לא נכון, זה הוכח. הסרט עוסק בעובדות, לא בדעות או בתיאוריות.
"אני אוהב להשוות את האנרגיה הגרעינית לסינדרלה. היא האחות המכוערת שנשארת בבית ומנקה את הרצפות, בזמן שהאחיות שלה יוצאות ועושות חיים. ואז יום אחד כולנו מגלים שסינדרלה בכלל לא מכוערת, היא בעצם יפהפייה. ככה אני מרגיש לגבי אנרגיה גרעינית. זה נושא שלא הובן כהלכה וקיבל מוניטין רע שלא בצדק".
על נתניהו: "הוא לא מתאים לפרופיל שלי. טראמפ שיחק לידיו ונתן לו כל מה שהוא רצה. דווקא הנשיא ביידן הוא זה שעומד מולו ומתעמת איתו בנושאים קריטיים"
חי לפי "המתודה הסוקרטית"
אף שלא עשה סרט עלילתי מאז "סנודן", ב־2016, סטון היה עסוק מאוד בשנים האחרונות. מלבד "גרעין עכשיו", שהפרמיירה העולמית שלו היתה בפסטיבל ונציה האחרון, לפני שנתיים הוא שחרר את "JFK: מבעד למראה", סרט תיעודי שהחזיר אותו אל הקנוניה סביב רצח הנשיא קנדי, 30 שנה אחרי הסרט העלילתי המונומנטלי שביים בנושא. סטון גם ניצל את תקופת הקורונה כדי לכתוב ספר אוטוביוגרפי מרתק בשם "Chasing the Light", שסקר את המאבקים, האכזבות וההצלחות שאפיינו את העשור הראשון של הקריירה הקולנועית שלו.
"היה לי מאוד קל ומהנה לחזור אחורה בזמן כדי לכתוב את הספר", הוא אומר. "זה נתן לי הזדמנות לקחת רגע צעד הצידה ולצאת מחוץ לעצמי. זה אפשר לי לבחון את החיים שלי כפילוסוף. ככותב אתה מסתכל על הדברים שעשית בחייך ובוחן את עצמך. אתה חושב על המשמעות של הפעולות שלך. זו המתודה הסוקרטית - לחפש את הדרך הטובה ביותר לחיות. זה מה שאני מנסה לעשות. אני לא תמיד מצליח, אבל אני מנסה".
הספר מסתיים בזכייתך באוסקר עבור "פלאטון", המבוסס על חוויותיך כחייל בווייטנאם. יש לך תוכנית לכתוב את המשך הסיפור?
"כן. הספר מסתיים כשאני בן 40, כי כל כך הרבה דברים קרו לי עד אז. הייתי רוצה לחזור ולספר את הסיפור עד סופו, כי זו חתיכת סיפור. הספר הזה הוא על החלום, על מי שחלם אותו, ועל ההגשמה הגדולה הראשונה של החלום הזה, שהתרחשה ב־1986 עם היציאה של 'פלאטון' ו'סלבדור'.
"רציתי להראות לקורא שיש בביזנס הזה עוד הרבה דברים אחרים מלבד הצלחה. רציתי לכתוב על הלקחים שלמדתי. לספר איך כל אחד מהסרטים האלה נעשה וכמה קשה היה לעשות אותם. לא היה שום דבר קשה יותר מאשר לעשות את שני הסרטים האלה. ומובן שיש גם כל השערוריות והסיפורים סביב 'אקספרס של חצות', 'קונאן הברברי', 'פני צלקת' ו'שנת הדרקון', שאותם כתבתי עבור במאים אחרים. ראיתי כל כך הרבה במהלך הדרך, והרגשתי שיש לי הרבה תובנות לגבי החיים שאני רוצה לחלוק. ניסיתי להיות כן כפי שרון קוביק היה בספר שלו, שעליו ביססתי את הסרט 'נולד ב־4 ביולי'".
כמעט כל הסרטים בפילמוגרפיה שלך היו קשים מאוד לעשייה. אין שום סיכוי שהיו מפיקים אותם כיום.
"אני מסכים איתך שהאווירה כיום שונה מאוד. הפריצה שלי קרתה בתקופה שרייגן היה בבית הלבן, הייתי חלק מהתגובה אליו. אבל גם כך, במהלך הקריירה שלי היו יותר סרטים שלא נתנו לי לעשות מאשר סרטים שנתנו לי לעשות. אז אולי הפכתי למסוכן מדי בשלב מסוים".
ועדיין - ביימת 20 סרטים עלילתיים.
"היה לי מזל גדול, אני מניח. אבל בימינו כל כך יקר לעשות סרטים ולשווק אותם. בגלל זה רוב הסרטים צריכים להיות שוברי קופות, והסרטים האלה באמת יכולים להיות מאוד משעממים ורפטטיביים. סרטי 'מהיר ועצבני', למשל. כמה התרסקויות של מכוניות כבר אפשר לראות? או סרטי 'ג'ון וויק'. קיאנו ריבס הורג שם 400 בני אדם, ואתה לא מאמין לשום דבר שהוא עושה. כל כך קל לו להרוג אנשים. זה מגוחך".
סליחה, אבל במה זה שונה מהסרטים של סטאלון ושוורצנגר בשנות ה־80?
"נכון, אני מניח שאתה צודק, אבל אל תקטלג אותי לצידם! ב'רוצחים מלידה' עשיתי סאטירה. הייתי צריך להגיד את זה שוב ושוב כי אנשים לא הבינו. הרציחות בסרט היו מגוחכות ומוקצנות בכוונה, כמו בסרט מצויר. הרעיון היה שאמריקה משתגעת ושהמדיה הופכת את האלימות לסנסציונית ולנושא חדשותי מרכזי. התחלתי לשים לב לזה עם המשפט של או.ג'יי סימפסון ועם כל מיני מקרים נוספים שהתרחשו באותה תקופה. אבל אף פעם לא עשיתי סרט עם אלימות כזאת שוב".
אולי קצת ב"סיבוב פרסה" וב"בלי חוקים", לא?
"כן, אולי. אבל ב'בלי חוקים' האלימות יותר ריאליסטית. ב'פלאטון' וב'נולד ב־4 ביולי' הריאליזם היה לי מאוד חשוב. ממש רציתי להראות מה כדור אחד יכול לעשות כשהוא חודר לגוף. אבל בסופו של דבר גם אני דרמטיסט, ולפעמים גם אני הגזמתי. אני מסכים".
כמו שאמרת, מרבית הסרטים שיוצאים מהוליווד בימינו הם סרטי גיבורי־על, סרטי המשך, סרטי אנימציה ורימייקים. רובם המוחלט לא נוטלים שום סיכון - פחות או יותר ההפך המוחלט מהסרטים שאתה וחבריך עשיתם. אז מאיפה יגיעו המרטין סקורסזה, הספייק לי והאוליבר סטון הבאים?
"מצחיק שהזכרת את שלושתנו יחד, כי במקרה שלנו התשובה ברורה - שלושתנו הגענו מבית הספר לקולנוע של NYU".
אני יודע. סקורסזה גם היה המורה שלך בשלב מסוים, לא?
"נכון מאוד. אבל אני לא בטוח שאתה צודק לגבי העתיד. הדברים האלה לוקחים זמן. יש הרבה סרטים טובים שם בחוץ. יש את האחים האלה מניו יורק, איך קוראים להם..."
האחים ג'וש ובני ספדי?
"כן, הם טובים מאוד, אבל זה נכון שקשה לייצר אימפקט".
ידעת הצלחות רבות במהלך הקריירה, אבל גם כמה כישלונות צורבים. כשאתה מסתכל לאחור על הסרטים שעשית, יש כאלה שאתה מרגיש שלא קיבלו את הכבוד אשר מגיע להם?
"רבים מהם", הוא צוחק. "לדעתי 'אלכסנדר' הוא אחד הסרטים הטובים שלי, אבל אנשים לא היו מוכנים לקבל אותו והוא זכה לביקורות קשות מאוד. לדעתי, לא בצדק. שחררתי גרסה נוספת שלו ב־2007, שנמשכת שלוש שעות וחצי. היו מקומות שבהם הוא הצליח, בעיקר באירופה, אז לא שכחו אותו. אבל בעולם דובר האנגלית הוא זכה לבוז וזה לא היה הוגן לדעתי. זה כמובן כאב מאוד.
על הנשיא בוש הבן: "נשיא חשוב מאוד, שהיה אידיוט. הנשיא הגרוע ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, לדעתי. בהפרש ניכר. העולם עדיין לא התאושש מהנזקים שהוא אחראי להם"
"אני מאוד אוהב את 'שמיים וארץ', שהוא לטעמי סרט יפהפה, אבל אף אחד לא ראה אותו. אני מאוד אוהב את 'שיחות לילה' ואת 'סיבוב פרסה' - סרט קינקי ומשוגע. אני חושב ש'יום ראשון הגדול' הוא סרט פוטבול קלאסי.
"הסרט שעשיתי על אירועי 11 בספטמבר, 'מרכז הסחר העולמי', לא הצליח גם הוא. אמרו שנהייתי שמרן, וכל תשומת הלב הופנתה ל'טיסה 93', שהציג פנטזיה מוחלטת, כי אף אחד לא באמת יודע מה התרחש על המטוס הזה. אבל הסרט שלי היה אותנטי והציג את האמת מאחורי מה שקרה. היה מאוד קשה לעשות אותו. ויש גם את 'W', כמובן, הסרט שעשיתי על ג'ורג' וו. בוש - נשיא חשוב מאוד, שהיה אידיוט. הנשיא הגרוע ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, לדעתי, בהפרש ניכר. העולם עדיין לא התאושש מהנזקים שהוא אחראי להם".
אבל עדיין הצגת אותו באור סימפטי.
"הייתי אמפתי כלפיו, לא סימפטי. אפשר להגיד שהבנתי אותו. בסוף הסרט הוא אבוד. הוא מסתכל סביב ואומר 'מה עשיתי לא בסדר? אני בחור טוב'. והוא מסתכל על אשתו והיא אומרת לו 'כן, ג'ורג', אתה בחור טוב'. זה בן אדם שאף פעם לא יהיה מודע לנזק שהוא עשה. רמת ההבנה שלו היא של תלמיד בינוני. הוא סוג של fuck up. אבל להחלטות שלו היו תוצאות מרחיקות לכת".
שורת סכסוכים בהוליווד
שערוריות מקצועיות ואישיות ליוו את סטון לאורך כל הקריירה והפכו לאחד מסימני ההיכר שלו כבר בשלב מוקדם. במהלך השנים הוא הואשם גם בגזענות, במיזוגיניה, בסילופים היסטוריים, בגלוריפיקציה של רוצחים סדרתיים ובחיבה לתיאוריות קונספירציה, ורשימת האנשים שעימם הסתכסך בהוליווד ארוכה מהגלות.
עם זאת, בשנים האחרונות מרבית הביקורת שמופנית כלפיו קשורה לחיבה החריגה שהוא רוחש לנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. ב־2017 סטון ביים סדרה תיעודית בת ארבע שעות, שהורכבה מראיונות שקיים עם פוטין, והתוצאה הותקפה קשות בשל היחס הסלחני והמתחנף של הבמאי לנשיא הרוסי.
"אני שומע הרבה ביקורת מאנשים עם עודף ביטחון עצמי שאומרים 'סטון הזדקן והשתגע לגמרי. פעם הוא היה עושה סרטים טובים, אבל מתישהו הוא בחר פנייה לא נכונה'. כל השיט הזה. זה מה שאנשים רוצים להאמין לגביי. אבל מוקדם לדעת אם אני בצד הלא נכון של ההיסטוריה או לא, ההיסטוריה עדיין מתרחשת".
על הנשיא פוטין: "הוא מגן על האינטרסים של המדינה שלו. צריך להבין את הקונפליקט בדרך אחרת. אם אתה לא מכיר בכך שברית נאט"ו מאיימת על הטריטוריה של רוסיה, אתה מתעלם מהמציאות"
שנה וחצי אחרי הפלישה של רוסיה לאוקראינה, אתה עדיין סבור שפוטין הוא מנהיג גדול עבור העם הרוסי, כפי שאמרת בעבר? דעתך לגביו השתנתה במשהו?
"פוטין מגן על האינטרסים של המדינה שלו. צריך להבין את הקונפליקט בדרך אחרת. אם אתה לא מכיר בכך שברית נאט"ו מאיימת על הטריטוריה של רוסיה, אתה מתעלם מהמציאות. הוא נמצא במקום קשה, כי מדינות מערביות רבות ניצבות מולו. אם לומר את האמת, אני מופתע מהיעדר ההבנה והיעדר האמפתיה כלפי רוסיה. מופתע מאוד אפילו".
על עצמו: "הרבה אומרים 'סטון הזדקן והשתגע. פעם הוא עשה סרטים טובים, אבל בחר פנייה לא נכונה'. מוקדם לדעת אם אני בצד הלא נכון של ההיסטוריה. היא עדיין מתרחשת"
אמרת פעם בראיון שאתה לא אוהב דיקטטורים ושונא בריונים. אבל הסרטים התיעודיים הפוליטיים שלך - גם זה שעשית על פוטין, או פידל קסטרו והוגו צ'אבס - מראים שאתה נמשך אליהם ומוקסם מהם. איך אתה מסביר את הניגוד הזה?
"יש משהו שמאוד חשוב להבין בהקשר הזה. הסיבה שהלכתי לדבר עם האנשים האלה היא כי הם כולם עמדו מול המדיניות האימפריאליסטית שקודמה בידי ארה"ב. לא הלכתי אליהם כדי לראיין אותם על מה שקורה בחצר האחורית שלהם. מה שעניין אותי זה איך הם עמדו מול האימפריה הזאת, מול אמריקה. זאת הפרספקטיבה שלי".
מאוד מסקרן אותי לשמוע את התחזית שלך לגבי הבחירות בארה"ב בשנה הבאה.
"הבחירות הקרובות יהיו הבחירות הכי מטורפות שהיו לנו אי־פעם. אני לא יודע מה עומד לקרות. ביידן הפך למיליטנטי מאוד והוא נמצא בשליטה של הניאו־שמרנים, וחלקם גרועים ולא פחות מטורפים מהפונדמנטליסטים בממשלה שלכם".
אתה רואה תרחיש שלפיו טראמפ חוזר לבית הלבן?
"כן. אני לא תומך בו ואף פעם לא הצבעתי עבורו, אבל בדומה לנתניהו, העובדה שהוא כל כך מותקף ושנוא רק מבטיחה שהוא יקבל יותר תשומת לב. כי להרבה אנשים באמת נמאס מה־so called מיינסטרים מדיה. בכל מקרה, הפכנו למדינה מקוטבת ומרוסקת וזה ממש חבל. מלחמת האזרחים האמריקנית היתה לפני 150 שנה. מה שקורה עכשיו נראה כמו משהו דומה. לדעתי הבעיות התחילו בשנת 2000 כשבוש נבחר. אני לא חושב שהוא נבחר בצורה חוקית. היתה לי הרגשה באותו ערב שמשהו משונה קורה. מאז הכל משובש".
לסיום, היית עושה סרט על נתניהו?
"כפי שאתה יודע, כבר ראיינתי אותו בעבר. אבל לא, לא הייתי עושה עליו סרט. הוא לא מתאים לפרופיל שלי. הוא מאוד בעד האימפריה האמריקנית. טראמפ שיחק לידיו ונתן לו כל מה שהוא רצה. דווקא ביידן הוא זה שעומד מולו ומתעמת איתו בנושאים קריטיים. זה מצחיק אותי לראות איך הדברים האלה עובדים לפעמים. אנחנו חיים בעולם שכבר אין בו שחור או לבן. נשארו רק גוונים של אפור".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו