מורשת של אלימות: בוגרי תלמוד תורה "מורשה" פותחים את צלקות ילדותם

"הרב ירון ראובן העמיד אותי על כיסא, ומול כל התלמידים העיף לי סטירה מצלצלת. הייתי בן 8. הסטירה הזאת המשיכה להדהד בתוכי שנים רבות. העלבון, האימה והכאב הותירו בי צלקת עמוקה".

משה נחמני (37), בוגר תלמוד תורה "מורשה" בירושלים, עדיין חי את ההשפלות שעבר כילד בתלמוד התורה מורשה, הממוקם כיום בשכונת גבעת שאול בירושלים. "הכל התחיל מזה שהפרענו למורה והוא יצא מהכיתה. החלטנו שברגע שהוא יחזור, כולנו נצעק בקול רם 'ר־ח־מים! ר־ח־מים!'. זה היה התואר שהצמדנו למורה שנהג להענישנו ביד קשה", הוא ממשיך.

"ואז המורה נכנס ביחד עם סגן המנהל, הרב ראובן. כל התלמידים השתתקו. אני הייתי היחיד שצעק כפי שסיכמנו מראש. המנהל נעמד ליד שולחן המורה וסימן לי באצבעו להתקרב אליו. ניגשתי בפחד, לא ידעתי מה הולך לקרות. בארשת פנים חמורה ובקור רוח מלחיץ הוא אמר משהו כמו 'אני רואה שאתה יודע לצעוק, אז הנה - תעמוד על הכיסא לידי ותמשיך לצעוק'. לא ידעתי מה לעשות. היה ברור לי שאם אשתוק - אפגע, ואם אצעק - אפגע גם כן. כילד קטן ומפוחד מול איש גדול וחזק נאלצתי לבחור במהירות בין פגיעה לפגיעה".

נחמני בחר לעמוד על הכיסא. חבריו, שהאירוע נצרב בהם עד היום, מתארים שכל מה שיצא מפיו היתה נהמה של חיה פצועה, לצד דמעות ויבבות. הרחמים שביקש קודם לא הועילו והוא זכה לסטירה מהרב ראובן.

"בשם קדושת השתיקה"

נחמני, נשוי ואב לילדים המתגורר כיום בצפת והוא היסטוריון ואספן, למד בתלמוד תורה מורשה 14 שנים, מהגן ועד סוף כיתה י"ב.

"יש לי משם גם הרבה זיכרונות טובים", הוא אומר. "היו לנו גם רבנים נהדרים שאני בקשר איתם ומעריץ אותם עד היום, אבל הסטירה שקיבלתי לא היתה מעידה חד־פעמית או התפרצות רגעית של כעס - זו היתה שיטת חינוך של כמה מורים במורשה, שהפעילו אלימות מאורגנת. זו היתה מתודה של השתלטות על תלמידים, 'חינוכם' באמצעות השפלה והפחדה, וכשצריך גם מכות, סטירות, הנפת ילדים מהאוזניים, ועוד.

"לאחד המורים לא קראנו בשמו האמיתי אלא 'צביטי משיכי'. הוא היה צובט בלחיים ומושך באוזניים של הילדים השובבים עד שהן היו מאדימות. זו היתה הנורמה במוסד. בכיתות הנמוכות היו ימים שבהם כל כך פחדתי, שהייתי נועל את עצמי בשירותים במקום להיכנס לשיעור.

"גם בכיתות הבוגרות יותר האווירה היתה קשוחה מאוד. סיימנו את ימי הלימודים בחשיכה, קיבלנו שיעורי בית בלתי נגמרים, יצאנו לטיולים סוחטים עד דמעות. זו היתה אווירה צבאית, של סיירת. אף פעם לא בא אלי רב או מדריך ושאל מה שלומי. אחרי כיתה ח' המשכתי ללמוד במורשה עד כיתה י"ב, משום שהיחס של המורים לתלמידים בגילים אלו היה שונה לטובה".

נחמני כתב פוסט והסכים להתראיין בעקבות פרסום בתחילת מאי של פורום "תקנה", המטפל במקרים של פגיעות מיניות על ידי בעלי מרות בחברה הדתית. הפורום הזהיר את הציבור מפני הרב ירון ראובן, שעובד כיום כיועץ זוגי וארגוני והועסק בין השאר ברשת החינוכית "צביה". במהלך השנים עבר ראובן למוסדות חינוך שונים ודמותו, כמו גם הטענות בנוגע לפגיעתו לכאורה בנשים, דורשות תחקיר נפרד. הפעם נתמקד בענישה הגופנית בתלמוד תורה מורשה, שעל פי שורה ארוכה של עדויות שנאספו אצלנו הוא היה חלק ממנה, אך ממש לא לבדו.

משה נחמני: "לאחד המורים קראנו 'צביטי משיכי'. הוא היה צובט בלחיים ומושך באוזניים של הילדים השובבים עד שהן היו מאדימות. זו היתה הנורמה במוסד. בכיתות הנמוכות היו ימים שבהם כל כך פחדתי, שהייתי נועל את עצמי בשירותים"

"בשם קדושת השתיקה וההשתקה התרחשו עשרות מקרים של פגיעות פיזיות בילדים רכים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו", כתב נחמני בפוסט. "כל המקרים הללו יכולים היו להיחסך מאיתנו אלמלא ההשתקה. בגלל טענות כמו 'בואו ניתן לו לפתוח דף חדש', 'ודאי הוא עשה תשובה' ו'מה אשמה המשפחה שלו' נדפקו עשרות נפשות. רבים משכניו ומעמיתיו לעבודה ידעו על מעלליו ושתקו, בעוד הוא פתח דף חדש ובתוך זמן קצר הכתים גם אותו. ועוד דף חדש, וגם הוא התמלא בכתמים צורבים. וכבר נוצרה מחברת שלמה, חסרת סיום, ובה שורות־שורות של נפגעים".

נחמני הוא אחד מבין 13 בוגרי מורשה שנפגעו ושאיתם שוחחתי אישית לצורך הכנת התחקיר הזה. כל עדות בגוף ראשון שמופיעה כאן הוצלבה עם עדות אחרת. כמחצית מהמרואיינים בחרו להיחשף בשמם ובתמונתם. נמאס להם להסתתר, הם דורשים תיקון וצדק, והם נואשים להחלמה מהפצעים שמבעבעים בהם עד היום.

המחצית השנייה בחרה להתראיין בעילום שם, כל אחד מסיבותיו שלו, אבל כולם הבהירו כי אם יקראו להעיד במקרה של תביעת דיבה, הם יתייצבו מייד.

מתוך העדויות שבו ועלו שמות של 14 מורים ומנהלים שנקטו אלימות וענישה גופנית לאורך השנים, עד 2005, אז ככל הידוע לנו התקיים במורשה תהליך חינוכי־פדגוגי שבמסגרתו הופסקה האלימות הפיזית.

בחרנו להזכיר כאן רק את שמותיהם של המנהלים שאפשרו את האלימות ולקחו בה חלק, ואת שמותיהם של המורים שעל פי העדויות הפעילו אלימות חמורה במיוחד ועדיין עוסקים היום בהוראה, בחינוך, בייעוץ ובטיפול.

בהקשר זה חשוב לציין כי משרד החינוך הוציא כבר ב־1991 הוראה שאסרה שימוש בענישה גופנית, ובסוף שנות ה־90 כבר היתה ענישה גופנית כלפי ילדים מעשה פלילי לא רק על הנייר אלא גם באכיפה בפועל.

"אלימות רגשית ונפשית"

מי שבקי ברזי החינוך הציוני־דתי יודע כי מורשה אינו עוד בית ספר, אלא מוסד הדגל של העולם התורני־חרד"לי. הורים התחננו שילדיהם יתקבלו ללימודים במועדון היוקרתי והסגור, שיועד לבני הרבנים והאברכים בישיבת מרכז הרב, והלימודים בו היו על טהרת הקודש.

תלמוד התורה מורשה הוקם ב־1977 בירושלים, בברכתם ובעידודם של הרב צבי יהודה קוק והרב אברום שפירא. אחד ממייסדי המקום ומי שעמד בראשו במשך 50 שנה הוא הרב הלל פלסר, שנפטר לפני כשנה. פלסר עצמו, כך מעידים הבוגרים שאיתם שוחחנו, היה לעיתים איש חם ולבבי שסייע לרבים, ולעיתים קפדן וקשוח שעורר אימה בתלמידים.

"בכיתה שלי למד אחד הבנים של הרב פלסר", מתאר מ' (39). "הרב פלסר לא לימד אותנו באופן קבוע, אבל פעם אחת הוא נכנס לכיתה למילוי מקום. באותה פעם התפתחה בין הילדים תגרה, וגם הבן שלו היה מעורב בה. כדי להוכיח שהוא לא מפלה את בנו הוא העיף לו מול כל הכיתה סטירה, ששברה לו את המשקפיים. מאז היתה מעין נורמה כזו במורשה שלפני שחוטפים סטירה, מורידים את המשקפיים. גם הרב אברהם בירנבוים, שהיה סגן המנהל, היה נותן סטירות, אבל הוא לא היה חזק כמו פלסר אז הן היו חלושות יותר".

"הפחד לפגוש במסדרון את הרב הלל פלסר היה פחד אלוהים. ראיתי אותו בעיניים שלי נותן סטירות לילדים שאיחרו או שהוצאו מהשיעור", מספר גם ב' (35). "אני לא קיבלתי ממנו סטירה, אבל הוא צעק עלי ורעדתי ממנו. היתה גם אלימות רגשית ונפשית".

עדות מעניינת על יחסו של הרב פלסר לענישה גופנית מגיעה דווקא ממורה שלימד במורשה. "אספר לך את הסיפור הבא", הוא אומר. "באחד השיעורים שלימדתי אחד מהילדים קרא מתחת לשולחן ספר 'טרזן'. החרמתי לו את הספר מתוך כוונה להחזירו כעבור זמן־מה, אבל כשהסתיים השיעור ועמדתי לצאת מהכיתה, התלמיד נעמד בפתח הכיתה וחסם בגופו את היציאה. הוא הודיע לי שעד שלא אחזיר לו את הספר, לא אוכל לצאת.

"כיוון שכך, חזרתי לשולחן המורה והתיישבתי ללמוד. גם התלמיד חזר למקומו, ושוב ניסיתי לצאת מהכיתה, אך הוא שוב חסם לי את הדרך. אחרי שלוש־ארבע פעמים כאלה התלמיד ניגש לתיק שלי, הוציא ממנו את הספר והודיע לי שעכשיו אני יכול לצאת מהכיתה. הודיתי לו על כך שהוא מאפשר לי לצאת ויצאתי מהכיתה, ובגלל חומרת החוצפה שבהתנהגות התלמיד ניגשתי להנהלה וסיפרתי מה שקרה, כדי לתת מענה חינוכי ראוי. הרב הלל פלסר אמר לי: 'אתה נהגת עם התלמיד לפנים משורת הדין, אך מצד עיקר הדין היית צריך לתת לתלמיד הזה סטירה מצלצלת כדי שלא יחסום בפניך את היציאה מהכיתה, ולצאת מהכיתה'".

מ', בן 39: "פעם התפתחה תגרה וגם הבן של הרב פלסר היה מעורב. כדי להוכיח שהוא לא מפלה את בנו, הוא העיף לו מול כל הכיתה סטירה ששברה לו את המשקפיים. מאז היתה נורמה ב'מורשה' שלפני שחוטפים סטירה מורידים משקפיים"

ּאותו רב סבלן, שתלמידים רבים אהבו וזוכרים לטובה עד היום, לא יישר קו עם המציאות שבה יש מורים שנוקטים ענישה גופנית. באחת הפעמים, בעקבות אירוע שבו רב אחר העניש תלמיד בענישה גופנית, הוא ביקש מתלמידי הכיתה לכתוב ולתאר בפניו את מה שראו, כדי שהוא יוכל לטפל בעניין.

את הדפים שמילאו הילדים, השמורים אצלו עד היום, הראה להנהלה. הוא מקריא לי מתוכם תיאורים שונים של תלמידים, שכתבו כי אותו רב נתן לתלמיד סטירה מצלצלת, הרביץ לו מכות רציניות, דפק לו את הראש בקיר ודקר אותו במוט של מטרייה.

"מאות סטירות ובעיטות"

לצד סטירות על רקע חינוכי, שאולי נובעות מהשקפה מיושנת של "חושך שבטו שונא בנו", הבוגרים מתארים גם אלימות לשמה, נטולת הקשר ותלות במעשה התלמיד.

כך, למשל, מתאר י' (31) מירושלים, נשוי ואב לילדים העוסק בחינוך: "הרב משה זריבי היה מורה ובחלק מהשנים גם מחנך שלי. מכיתה ג' ועד סוף כיתה ז' חטפתי ממנו מאות סטירות ובעיטות. זה יכול היה להיות גם 40 סטירות ביום, בפנים ובגב כף היד ברצף, בהפסקה או בכיתה. זה היה ממש סדיזם, תחביב, משהו שהיה גורם לו לחייך ומרגיע אותו. זה יכול היה לקרות בכל מקום ומשום מקום, גם כשלא עשיתי כלום. יכולתי לשחק פינג־פונג בהפסקה והוא היה עובר לידי, קורא לי ומחטיף את המנה היומית. וזה נמשך שנים.

"בתקופה שלי הרב פלסר כבר לא החטיף בעצמו מכות, אבל לא יכול להיות שלא ידע על המכות שאני חטפתי בפרהסיה, כי זה קרה יום־יום, בהפסקה, מול כולם ומול עיניו. כך גם לגבי המנהל החינוכי אז, הרב אברהם בירנבוים, שבתקופתי נהג בדורסנות והשפיל, אך לא הרביץ בעצמו. גם הוא ראה וידע הכל".

י' מתאר גם את ההתעללות הנפשית מצד מורים שלא נקטו אלימות פיזית. "המכות היו רק רובד אחד", הוא אומר, "הרובד השני היה הפחד והאימה. חוסר הראייה של האדם, התלמיד, אלא רק הבאתו למטרות המערכת - הרצון ליישר את התלמידים לפי האמת שלך, בלי ראייה של הילד כבן אדם.

י', בן 31: "אצל משה זריבי זה יכול היה להיות גם 40 סטירות ביום, בפנים ובגב כף היד ברצף. זה היה ממש סדיזם, תחביב, משהו שהיה גורם לו לחייך. יכולתי לשחק פינג־פונג בהפסקה והוא היה עובר לידי ומחטיף את המנה היומית. וזה נמשך שנים"

"אחד העונשים הכי קשים שקיבלתי היה כששלחו אותי בכיתות ג'-ד' לשבת בריכוז בגן הילדים. זה קרה לפחות שלוש או ארבע פעמים ולווה באמירות כמו 'אתה לא מתנהג כמו ילד בכיתה, לכן אתה צריך לחזור לגן'. אין דבר יותר משפיל מזה. היו גם פעמים שממש נלחמתי נגד זה, אמרתי למורה 'שים אותי בפינה, תן לי לעמוד שעות ליד השירותים או בקצה המגרש, אפילו תרביץ לי ותכעס עלי, אבל אל תשלח אותי לגן. זה למחוק את מי שאני'".

מורה נוסף שי' ובוגרים נוספים מתארים את עוצמת נחת זרועו הוא שמעון מן - איש גדול, גבוה וחזק במיוחד.

"במהלך השנים חטפתי משמעון מן עשרות סטירות וכאפות חזקות מאוד", נזכר י' בכאב. "אצלו זה לא היה מתוך הנאה כמו אצל זריבי, אלא מתוך התקפי זעם חסר מעצורים. הוא היה מפחיד ברמות וגם משפיל. קיבלתי ממנו יותר מ־20 סטירות כאלה, אבל מה שהיה יותר גרוע זה ההשפלה מצידו.
"כשהוא הרביץ לי זה חיזק את המעמד החברתי שלי, אבל כשהוא השפיל - זה דרס אותי. אחת ההשפלות שאני זוכר היתה כשהייתי בכיתה ו' והוא צעק עלי מול כל הכיתה: 'ראיתי שביום כיפור במקום להתפלל שיחקת בחוץ. אתה 'עם הארץ' גמור. בושה שיש ילד שזה מה שהוא עושה ביום כיפור'.

"דמות נוספת שהיתה מרבה להשתמש בכוח הזרוע היא אברהם שבת. לי הוא לא הרביץ, אבל אני ראיתי אותו חובט ומרביץ בילדים אחרים. היה לו מקל דק שהוא היה מצליף בו, והוא גם היה זורק תלמידים ודוחף אותם לדלת שייצאו מהכיתה. כשחברים, שלא היו רגילים כמוני לקבל מכות, קיבלו לעיתים מכות ובכו, הם היו שואלים אותי: איך זה שאתה לא בוכה?"

למה לא בכית?

"היום, בניתוח של שנים אחורה, אני מבין שכנראה בשלב מוקדם מאוד, כבר בכיתה ג', פיתחתי חוסן מול החוויה הזו כדי לייצב את עצמי מול המערכת. כשאני עומד מולם ולא נכנע להם, הם לא ישברו אותי. ילד טוב שרוצה להיות ילד טוב ומקבל סטירה, זה שובר אותו, אבל אני פיתחתי חוצפה מאוד גדולה. הייתי ילד בעייתי. למרות שבפועל הפסקתי ללמוד כמעט לגמרי כבר בכיתה ג', נשארתי שם עד כיתה ח' ולא העיפו אותי בגלל הקשרים של אבא שלי".

איפה באמת היו ההורים?

"ההורים שלי לא ידעו מה עובר עלי, וגם לא חשבתי לספר להם, כי כילד הייתי בטוח שזה חלק משיטת החינוך של 'מרכז הרב' ושל עולם התורה. אמא שלי מספרת שיום אחד, בסוף כיתה ז', חזרתי עם לחיים אדומות הביתה והיא שאלה מה קרה. עניתי לה ששיחקנו ונפלתי, ואז חבר שהיה אצלנו אמר לה שהמורים נתנו לי כאפות.

"מבחינת אמא שלי ברגע הזה העולם נשבר. היא עדיין לא חשבה שזו תופעה, אבל בהחלט הבינה שמשהו לא תקין קורה שם. ההורים שלי היו לגמרי בצד שלי ורצו להוציא אותי משם, אבל אני לא רציתי לעזוב את החברים.

"צריך להבין גם שזה לא היה פשוט. הדמויות שהובילו את מורשה היו אנשי מעלה בקריית משה, אתה לא מסוגל לצאת נגדם. הרב פלסר הוא דמות נערצת ומעוררת השראה. קשה להבין שמדובר במי שעמד בראש הפירמידה של מוסד שהתנהלו בו פשעים.

"מרגע שההורים שלי הבינו את זה, הם ליוו אותי צמוד ותמכו בי מאוד. לאורך השנים אמא שלי עזרה לי לעבד את החוויה הזו באופן שהוא שווה ערך לטיפול אינטנסיבי.

"לפני שנתיים, כשיצאו הפוסטים הראשונים בפייסבוק בנושא, לא היה לי קל", חושף י' סדק צר לנפשו, בתוך שטף הדיבור הבוטח והשכלתני שלו. "אני זוכר שקראתי עדויות ולא יכולתי לנשום רבע שעה. התקשרתי לאמא שלי והיא עזרה לי לחזור לעצמי".

"מפחד לאבד שליטה"

החוק הישראלי מאפשר למי שהתעללו בו בילדותו לתבוע את הפוגע עד שבע שנים אחרי גיל 28. בשונה מרוב המרואיינים האחרים בכתבה, י' יכול עדיין להגיש תביעה.

"זה משהו שאני בהחלט שוקל לעשות", הוא אומר. "זה עוד לא קרה כי אני מפחד לאבד שליטה. אני מרגיש שאני שולט בסיפור כל עוד אני בוחר לספר אותו. ככה הוא לא משתלט עלי.

"אני לא מפחד לעמוד מול אנשים ולומר להם בפנים את מה שהם עשו לי, אני בטוח שהם ישפילו את העיניים ויתביישו בעצמם. לי אין במה להתבייש, אבל בשלב הזה להעביר את הכוח ממני לבית המשפט זה עדיין רגיש מדי עבורי, זה יכול להוות טלטלה גדולה מדי. אני בבירור מתמשך עם עצמי על זה".

איך זה משפיע עליך כאיש חינוך?

"כל החיים שלי מנווטים מהמקום הזה. אני יציר של ההתעללות הזו. היא השפיעה על דרך החיים שלי ובטח על הבחירה לעסוק בחינוך. כל התפיסה החינוכית שלי מושתתת על המכות שספגתי. העבודה שלי היא הטיפול הכי טוב שיש.

"מבחינתי לחנך זה לאהוב. לראות את האור והיופי שבכל אחד, להכיל את הילד, ורק משם לגדל ולהצמיח, כמו שכתוב על אהרן הכהן 'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. דבר ראשון לאהוב, וכמו שהרב צבי יהודה קוק אמר: 'תאהב, ומתוך זה הם יתקרבו כבר לתורה'. זו בעצם הבחירה שלי בחיים".

הילדים שלך יודעים מה עבר עליך כילד?

"דרך הילדים שלי אני מגלה כמה אני שרוט ממה שקרה לי. כשהבכור שלי התחיל בית ספר, כמעט בכל יום הזהרתי אותו שאף אחד לא יעז לפגוע בו. יצרתי אצלו אנטגוניזם למערכת עוד לפני שהוא נכנס אליה. אשתי, שעברה ילדות נורמלית, משקפת לי איך זה נראה מהצד. אני שרוט, ומכאן נובע הרצון החזק שלי להגן על הילדים, אבל בסופו של דבר זה שורט גם אותם".

"אתגרים נפשיים גדולים"

צ' (37), מפיק דפוס ולשעבר איש חינוך, נפגע גם הוא מהאלימות שאותה נקטו המורים. "כמו רבים מילדי השכונה שבה גדלתי, גם אני למדתי בתלמוד תורה מורשה", הוא מספר. "מדובר בתלמוד תורה שהקימו תלמידי מרכז הרב עבור ילדיהם, כמקום המאפשר לימודי קודש אינטנסיביים ברמה גבוהה, ומתברר שבתור ילד עם הרבה אנרגיות ועם לקות למידה רצינית המקום הזה לא התאים לי. למדתי שם שלוש שנים עד שהעיפו אותי, אני אפילו לא יודע למה. הרבה תלמידים עזבו או הועפו לאורך הדרך.

"בזמן שלמדתי במורשה חוויתי המון אלימות מצד חלק מהמורים, לצד חוסר הבנה של התלמיד ואפס עזרה בקשיי למידה. כמו כן, לא העזתי לפנות להורים ולשתף אותם, כי המסר שקיבלתי הוא שלא מדברים לשון הרע".

מקרה אחד נחרט במיוחד בזיכרונו של צ'. הוא היה בן 7, שיחק מחבואים עם חבר והתחבא מאחורי דלת. כשחשב שהחבר גילה אותו פלט קללה, אבל אז התברר שמי שפתח בברוטאליות את הדלת הוא ירון ראובן, אז מנהל מורשה.

"פתאום אני רואה את המנהל מעלי, והוא נתן לי את הסטירה של חיי, הדביק אותי לקיר ושאג עלי. הייתי בהלם. יצאתי למגרש ובכיתי, וזה סיפור שאני סוחב איתי עד היום.

"היו עוד הרבה פעמים שבהן ראיתי אותו מכה ושואג על ילדים. זה היה מאוד ברוטאלי. האלימות שספגתי היא משהו שנכנס לי עמוק לנפש, וכמוני עוד ילדים רבים נפגעו וחלקם סוחבים איתם את הפצעים עד היום".

סיפרת למישהו? להורים?

"לא דיברתי על זה עם ההורים. אולי חשבתי שזה נורמלי, אולי פחדתי לספר.

"כשגדלתי והפכתי לאיש עשייה גם בתחום החינוך, במהלך השנים נוכחתי לגלות שהפצע שנגרם לי במורשה עדיין מדמם. בעיקר כשפניתי לפני כמה שנים לאבי ופתחתי את הנושא בפניו. היה לו קשה להכיל את זה. הוא ישב ושתק, אבל דמע.

"היום אני בן 37 ומעלה את הדברים כאן, כי מתברר שיש מחנכים מאז שעדיין עוסקים בחינוך וכאלה שמתיימרים להיקרא רב ועדיין מלמדים. בעיניי מי שפגע בתלמידים לא יכול להמשיך לכהן במשרה חינוכית או רבנית.

"חייבת להיות פה הכרה מלאה ובקשת סליחה של כל הגורמים והרבנים שהיו באותה תקופה, וגם היום חלקם עוד מנהלים את מורשה או מוסדות אחרים".

ניסית ליצור איתם קשר?

"כן, וכשפניתי לקבל את תגובתם הבנתי שהם עדיין לא חוזרים בהם על מה שהיה, וכנראה עדיין בחוסר יכולת לקבל ולהצמיח ילדים שלא מתאים להם לשבת ללמוד תורה.

"ראיתי שאין ברירה אלא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, כמו שאומרים, ואולי אז תהיה התעוררות ותלמידי הרב קוק יבינו שחינוך צריך להגיע רק מתוך אהבה. זה יעזור לדור הבא, ואולי גם להמון אנשים שמסתובבים בעולם מצולקים. אולי אור השמש יחטא וינקה את כל הכאב.
"חשוב לי גם להדגיש שאין לי מטרה להכפיש ציבור שלם, אני פועל מתוך רצון לתקן. אני בטוח שלא את ולא אני, שמשתייכים למגזר הדתי, באים במטרה להכפיש ציבור שלם. בעיניי היכולת לדבר על הדברים ולטפל בהם מעידה דווקא על חוזקה של הציבור".

צ', בן 37: "אני מעלה את הדברים כי מתברר שיש מחנכים מאז שעדיין עוסקים בחינוך וכאלה שמתיימרים להיקרא רב. מי שפגע בתלמידים לא יכול להמשיך לכהן במשרה חינוכית או רבנית. חייבת להיות פה הכרה מלאה ובקשת סליחה"

סיפור דומה לזה של צ' מספר גם אריה (37, השם המלא שמור במערכת). "בכיתה א', אולי ב', הלכתי מכות עם ילד אחר בחצר", הוא נזכר. "אחרי שסיימנו את המכות ירון ראובן שאל אותי: 'סיימת, אריה?' והעיף לי סטירה מצלצלת. באירוע אחר מורה הרביץ לי ולקח אותי לחדר המנהל, ושם ירון ראובן דרש ממני ולא מהמורה המכה להתנצל. הוא אילץ אותי להוריד פיזית את הנעליים בפני המורה. זה היה משפיל".

על שאלת מקומם של ההורים אל מול מה שהתרחש במורשה עונה אהוד בשארי (31), שעוסק כיום במסחר, תשובה כואבת במיוחד: "אם אתה גדל בבית שבו זה לא טאבו להרים יד, אין לך מה לענות על השאלה הזו. אני לא יודע מה זה עשה לי לחיים, אבל אני בהחלט יכול לומר שמבחינה נפשית עברתי אתגרים גדולים".

אהוד בשארי: "משה זריבי קרא לי לשולחן שלו, אני לא זוכר על רקע מה, תפס לי בלחי ותוך כדי זה המשיך לדבר באריכות עם הכיתה ואיתי, כשהוא מזיז לי את כל הראש יחד עם הלחי. הוא גם הוריד לי את הראש לשולחן וכופף אותי"

בשארי משחזר את מה שראה כתלמיד מורשה: "שמעון מן היה מאבד שליטה, ממש כמו בקריז. הוא היה מעיף כאלה סטירות שהילד היה עף מהמקום.

"אני זוכר שפחדתי, ואני זוכר כמו אתמול את י', חבר שלי מהכיתה, שניסה לברוח ממנו. שמעון מן נעמד ואמר לו: 'בוא לפה', אבל י' מת מפחד וענה לו 'לא רוצה, אתה תרביץ לי'. בסופו של דבר המורה התקרב ונתן לו כזאת סטירה, וואו. זה צרוב לי בזיכרון.

"לגבי עצמי, אני לא בטוח אם קיבלתי ממנו סטירה והדחקתי את המקרה, או שפחדתי כל כך מהסטירה. מה שזכור לי היטב זה שלא היה מדובר במקרה חד־פעמי. ראיתי אלימות כזו עשרות פעמים. הבן אדם הענק הזה, לפחות מטר תשעים, היה מרים את היד גבוה, מניף אותה מקצה אחד לקצה שני ומעיף סטירה שהיתה גומרת על הילד.

"גם משה זריבי היה סדרתי. אני זוכר שהוא פגע בי עשרות פעמים. פעם אחת הוא העמיד אותי בין השולחנות ואני שמתי את הספר על הברכיים וריחפתי. הוא זרק עלי גיר, נבהלתי, ואז הוא התקרב אלי ותפס לי בשתי הלחיים כדי שאעמוד זקוף. חטפתי שוק מהעוצמה שבה הוא ניער אותי דרך הצביטה בלחיים.

"במקרה אחר אני זוכר שהוא קרא לי לשולחן שלו, לא זוכר על רקע מה, תפס לי בלחי ותוך כדי כך המשיך לדבר באריכות עם הכיתה ואיתי, כשהוא מזיז לי את כל הראש ביחד עם הלחי. הוא גם הוריד לי את הראש לשולחן וכופף אותי".

אריה: "בכיתה א', אולי ב', הלכתי מכות עם ילד אחר בחצר. ירון ראובן שאל אותי, 'סיימת, אריה?' והעיף לי סטירה מצלצלת. באירוע אחר מורה הרביץ לי ולקח אותי לחדר המנהל, ושם ירון ראובן אילץ אותי להוריד את נעליי בפני המורה. זה היה משפיל"

על מעשיו של זריבי מוסיף מ' (33) את התיאור הבא: "אני זוכר שהוא העמיד בשורה את כל מי ששכח מחברת, כשישה או שבעה ילדים, וכל אחד חטף ממנו מכה בצורה אחרת - סטירה, בעיטה, צביטה. אני חטפתי צביטה כואבת ומשפילה במיוחד. בזמנו ניסינו להחתים מורים נגד האלימות, אבל ההנהלה דרשה מאיתנו מייד להפסיק".

"התרסקתי למסדרון"

לצד הזיכרונות הכואבים, הבוגרים יודעים גם להכיר תודה על הטוב. "במורשה היו דמויות חינוכיות ראויות להערכה, לדוגמה דוד הישראלי, יהודי יקר מאוד ואביו של יהודה הישראלי, שנפצע קשה במבצע צוק איתן", מתאר עו"ד שיבי כהן (35), נשוי ואב לילדים. "פעם כאב לי הראש בטיול והוא סחב אותי על הידיים טיול שלם", הוא נזכר.

את מורשה עזב כהן באמצע כיתה ד'. "עזבתי אחרי שהרב אברהם שבת העיף לי סטירה", הוא מספר, והוא אינו היחיד שטוען כך לגבי שבת. שני עדים נוספים מתארים סטירות חזקות והטחת ראש בקיר מצד המורה.

"זו לא היתה הפעם הראשונה שבה שבת פעל באלימות כלפיי", ממשיך כהן. "פעם אחת, בדרך לבית הספר, נזכרתי שלא הכנתי שיעורי בית, אז התיישבתי מאחורי בניין להכין אותם. שבת הפתיע אותי מאחור, ולמרות שזה לא היה בתוך שטח בית הספר, הוא תפס אותי מהאוזן וטלטל אותי.
"אני זוכר אותו מרביץ גם לתלמידים אחרים וגם לילדים שלו בבית הספר, לפני כולם. הוא דפק לי כאפה שאני זוכר עד היום, בגלל שדחפתי את הניירות בפח עם הרגל. זה שבר אותי והחלטתי שאני עוזב את בית הספר. הודעתי להורים שלא אמשיך ללמוד במורשה".

איך הם הגיבו?

"בסיטואציה כזו אתה מצפה שההורים שלך יגנו עליך, אבל כלום ושום דבר. זה שרט אותי. ההורים שלי נתנו לי המון בחיים, אבל העניין הזה נפתר מולם רק לאחרונה. כל הדבר הזה הפך אותי למעין פרש בודד, לאדם שסומך רק על עצמו. לקח לי זמן להבין מה עברתי וכמה האלימות הזו השפיעה עלי קשות. זה גם יצר אצלי תיעוב לממסד הדתי.

"מי שהוביל את מורשה היו אנשים שתפסו את עצמם כאליטה, ולחלקם היתה תפיסת עולם רדיקלית ואלימה. אני לא מבין איך אנשים כאלה עוד עוסקים בחינוך. איך הרב אברהם שבת, שדפק לי כזו מכה, הוא היום ראש תלמוד תורה בהר חומה?"

שיבי כהן: "מי שהוביל את 'מורשה' היו אנשים שתפסו את עצמם כאליטה, ולחלקם היתה תפיסת עולם רדיקלית ואלימה. אני לא מבין איך אנשים כאלה עוד עוסקים בחינוך. איך הרב אברהם שבת, שדפק לי כזו מכה, הוא היום ראש תלמוד תורה?"

תלמיד נוסף שסבל מאלימות קשה הוא המוזיקאי דוד כהן נחמיה (36), שמתאר בין היתר גם אלימות שספג ממורים אחרים, ששמם לא מוזכר בכתבה. הוא זוכר, למשל, איך סטירה שחטף גרמה לו לדימום מהאף.

גם המורים שכן מוזכרים בכתבה לא חסכו את נחת זרועם ממנו. "חטפתי מירון ראובן סטירה מצלצלת שהדביקה אותי לרצפה", הוא נזכר. "הסטירה הזו היתה על לא עוול בכפי בכלל. אחי הגדול זרק שקית מים, וראובן חשב שזה אני.

"הוא בא אלי משום מקום והעיף לי סטירה, ואני בכלל לא הבנתי מה עשיתי. כשהוא גילה שזה לא הייתי אני, הוא הלך מייד להחטיף סטירה גם לאחי, בלי הסבר או התנצלות".

אחד המורים שמכותיו צרובות בכהן נחמיה היטב הוא שמעון מן. "היה בו משהו מתעתע", הוא מתאר. "לפעמים היה לו קול רך, אבל כשהוא התפרץ זה היה מפחיד. אני זוכר איך הוא תפס אותי מהצוואר עם היד הענקית שלו. בכל פעם שאני מדבר על זה אני מרגיש את כאב הלפיתה בעורף. הוא גרר אותי לאורך כל הכיתה כשאני מפרפר וחסר אונים, ואז זרק אותי החוצה והתרסקתי למסדרון. לאחרונה שוחחתי עם מישהו שהיה עד לזה וראה אותי מקופל שם בפינה.

"אחרי אותו אירוע הייתי בהלם, ואני לא יודע מאיפה אזרתי אומץ אבל עליתי רועד ובוכה לחדר המנהל, אברהם בירנבוים. הוא שאל מה קרה, הסברתי לו בבכי מה המורה עשה לי, ובירנבוים העיף אותי בצרחות בסגנון של 'אתם מופרעים, עושים בעיות ומתלוננים על המורים'. חזרתי למסדרון אבוד וחסר אונים, כי לא הייתי מופרע במיוחד ולא הבנתי למה זה מגיע לי. בבית לא סיפרתי להורים".

"מכתב התנערות מביש"

לפני כשנתיים, בעקבות פרסומים ברשתות החברתיות וכתבות בעיתונות מקומית או מגזרית, הוציאו במורשה מכתב להורי התלמידים.

"הדברים נצבעו ותוארו באופן מוגזם, שקרי, מגמתי ובלתי מתקבל על הדעת", נכתב שם. "אנו בראש ובראשונה מבקשים להיות קשובים לכאבו של כל בוגר שנפגע או חש נפגע ולאפשר מרחב לשיח למעוניין בכך. יחד עם זאת, אנו גם חשים צער וכאב על הפגיעה בשמו הטוב של תלמוד תורה מורשה... במוסדנו האהוב, שהביא ומביא את ברכתו במרחב החינוך הציוני הדתי, משתדלים מאוד בשיתוף עם קהילת ההורים הנפלאה לחנך מתוך קשר של חיבור, אהבה, הקשבה ונועם".

דוד כהן נחמיה: "חטפתי מירון ראובן סטירה שהדביקה אותי לרצפה, על לא עוול בכפי. אחי הגדול זרק שקית מים וראובן חשב שזה אני. הוא בא אלי משום מקום והעיף לי סטירה. כשהוא גילה שזה לא הייתי אני, הוא הלך מייד להחטיף סטירה גם לאחי"

"מכתב ההתנערות המביש הזה טלטל את עולמי שוב, ממש כמו אז, כשחטפתי פיזית", אומר כהן נחמיה. "אחרי הפרסומים לפני שנתיים חשבתי לתומי שהנה, סוף־סוף הצדק יוצא לאור, האמת נחשפת וכל מה שנותר הוא שאותם רבנים אלימים ירכינו ראש ויכירו במעשים הנוראים שלהם, ושתלמוד התורה כמוסד חינוכי ייקח אחריות על המעשים האלה, יביע הכרה, יבקש סליחה.

"לא האמנתי שאנשים מסוגלים להכחיש את האמת בצורה כל כך בוטה, בטח שלא אנשים שקוראים לעצמם רבנים ומלמדי תורה. זה עורר אותי להמשיך בניסיונותיי לחשוף את האמת, לפנות לבוגרים, לאסוף עדויות, להגיש תלונה לשר החינוך ולצאת עם כתבה. האנשים האלימים האלה, שעדיין מחזיקים במשרות חינוכיות, לא יוכלו להסתתר עוד תחת מעטה ההשתקה וההכחשה, שפוגעים בנו לא פחות מהאלימות עצמה".

בהמשך הוציאו במורשה מכתב נוסף שלא הפיצו בעצמם, אלא מסרו ביד לאחד מבוגרי המוסד שניסה להוביל הליך גישור.

"בחודשים האחרונים היינו עדים לכתיבה של מספר בוגרים ברשתות החברתיות ובה תיאורים כואבים ואף כעסים על התנהגות אלימה ופוגענית כלפיהם, שהתרחשה בתוך המוסד לפני שני עשורים ויותר", נכתב במכתב השני.

"חשוב לנו להדגיש שזה עשרים שנה שהתלמוד תורה עובר תהליכים משמעותיים שכל מגמתם היא לקדם אקלים חינוכי של שיח, כבוד ואמון בתוך המוסד. ההתנהגות שתוארה איננה קיימת במוסד שלנו מזה שנים, ולהבנתנו אותם אנשי צוות שלא יכלו להשתלב בתהליכים חשובים אלו עזבו את המוסד".

בהמשך המכתב אמרו במורשה כי שכרו את שירותיו של מגשר והזמינו את מי שחשים פגועים ליצור איתו קשר, אולם תהליך הגישור לא צלח לאחר שלבוגרים נודע כי משה זריבי, מי שלטענתם נקט אלימות קשה, ממשיך ללמד ולהיות חלק מהנהלת המוסד.

"אני יודע שלכל אחד מהפוגעים יש משפחה, חלקם אפילו למדו איתנו בכיתה או היו שכנים שלנו", נוגע כהן נחמיה בסוגיה רגישה במיוחד. "חלקם נפגעו בעצמם במורשה או בבית מהאלימות של הוריהם, וברור לי שהפרסום הזה יכול להציף דברים ולהכאיב להם. כואב לי על זה מאוד, אבל אני מקווה שאולי בהמשך הפרסום יוכל להביא גם להם מרפא.

משה נחמני: "הסטירה שקיבלתי לא היתה מעידה חד־פעמית או התפרצות רגעית - זו היתה שיטת חינוך של כמה מורים ב'מורשה', שהפעילו אלימות מאורגנת. מתודה של השתלטות על תלמידים ו'חינוכם' באמצעות השפלה והפחדה"

"אני רוצה להדגיש: לא אנחנו פוגעים במשפחות הללו עם הפרסום הזה, אלא הפוגעים עצמם הם אלה שפגעו במשפחותיהם על ידי מעשיהם. באופן כללי, חשוב לשים את הנפגעים במרכז, לא את הפוגעים.

"אני לא מגיע ממקום של תיקון חברתי או 'למען הדורות הבאים', למרות שאלה מטרות נעלות. אני מגיע ממקום אישי, פגוע, מתוך צורך עמוק בריפוי אישי ומתוך תחושה שהחשיפה היא חלק מהותי ומשמעותי מהריפוי הזה. יש עוד הרבה נפגעים שלא מסוגלים להיחשף, כאלה שנפגעו קשה, שסובלים מכל מיני בעיות. אמנם אי אפשר למחוק את האלימות שחווינו, אבל אפשר לרפא את הנפש מהצלקות שהיא השאירה בנו. הכתבה הזו היא חלק מהריפוי".

תגובות

פנינו לכל מי שהוזכר בשמו בכתבה.

"אין לי מה להגיב לדברים", אמר הרב אברהם שבת, ראש קהילה בהר חומה, כשברקע נשמעים קולות ילדים.

"עד כמה שידי מגעת, בזמן שהייתי שם ראיתי שיש הרבה מאוד אהבה ודאגה בין התלמידים למלמדים. לפעמים יש ילדים שצריכים מעקה, כדי שלא יסכנו את עצמם או אחרים.

"שמענו לפעמים הרמת קול, למשל כשילדים התנפלו על ילדים והיה צורך להפריד ביניהם, ומתוך כך מושכים תלמיד ואז טוענים שהמורה משך או צבט אותי. זה תמיד היה מסביב להפרדה בין מתקוטטים. יותר מזה אין לי מה להגיד. לא נפגשתי עם מציאות של אלימות יזומה מצד המלמדים. בשום פנים ואופן לא".

בוגרים מתארים שאתה נתת מכות יזומות.

"כל זה האשמות של אנשים, אני יודע על מי מדובר".

אתה ראש תלמוד תורה בהר חומה?

"נכון, אני רואה שאי אפשר להסתיר ממך שום דבר. את תגיעי לבד לכל האמת. ברכה והצלחה".

שיחת טלפון עם הרב ירון ראובן הסתיימה בניתוק מהיר ולאחר מכן בהתעלמות מפנייתנו בכתב.

פנינו טלפונית גם לרב שמעון מן, שמלמד כיום במכון מאיר. במהלך השנים ניסה מן לבקש סליחה ממספר תלמידים. לנו התלבט מה לענות ואחר כך מסר את הדברים הבאים:

"לא קראתי את הכתבה ואיני מגיב לשום דבר שנכתב בכתבה זו על מה שהתרחש בתלמוד תורה מורשה על ידי או על ידי רבנים אחרים. אני מעיד שבתלמוד תורה מורשה, לאורך כל שנות עבודתי, לא היתה מדיניות של ענישה גופנית. ההפך הוא הנכון, ההנחיה היתה של כבוד ואהבה כלפי התלמידים.

"אני מעיד על עצמי, בלב שבור, שהיו לי כשלים במצבי חוסר אונים מול הפרעות של תלמידים מסוימים. הנהלת תלמוד התורה התנגדה מאוד לתגובות לא חינוכיות וכוחניות, ופעלה רבות לכוון את הצוות למגמה חינוכית סבלנית, חמה ומכילה, מכבדת ומצמיחה. אני פרשתי על רקע זה לפני כ־20 שנה ומאז אני נמצא בהליך פנימי עמוק של תיקון ותשובה.

הרב שמעון מן: "ב'מורשה', לאורך כל שנות עבודתי, לא היתה מדיניות של ענישה גופנית. ההפך הוא הנכון, ההנחיה היתה של כבוד ואהבה כלפי התלמידים. אני מעיד על עצמי, בלב שבור, שהיו לי כשלים במצבי חוסר אונים"

"על רקע זה, אני נמצא כבר כמה שנים במהלך של יצירת קשר עם בוגרים, כדי לבקש מחילה בבושת פנים מתוך כאב עצום ונשיאת אחריות. ברצוני לבקש ולהתחנן, אם יש עוד מי שלצערי מרגיש שפגעתי בו וטרם הצלחתי להגיע אליו, שיפנה אלי על מנת שאוכל לתקן ולו במשהו.

"אני חוזר ומציין שאין לי מושג כלל מהו תוכן הכתבה. כולי תקווה שכל מטרתה של כתבה זו לטהר את עם הקודש מפגמיו, להוסיף טוב לעולם, להרבות כבוד שמיים".

הרב אברהם בירנבוים, שעובד כיום כפסיכותרפיסט, הביע צער על כאבם של הבוגרים ומסר כי "נושא זה הוא חשוב ורגיש מאוד, וראוי היה להקדיש לו התייחסות משמעותית ורחבה. אך היות שלא ניתן לי מספיק זמן לתת התייחסות כזאת, בחרתי למסור, לעת עתה, את הדברים הבאים:
"אני חווה צער עמוק על כל תלמיד שלמד בתלמוד תורה מורשה וחווה חוויות קשות, שגורמות לו צער וכאב, בין אם צער זה הוא אובייקטיבי ובין אם הוא סובייקטיבי, מכל סיבה שהיא - ליבי, ליבי על כך. אני חושב שאני מבין לליבם ואני נושא עימי צער זה יום־יום ומקווה שאוכל לעשות משהו כדי להקל ולו במעט את כאבם.

"אני יודע היטב שאין דרכי לפעול באלימות פיזית ואני מצר מאוד אם יש מי שפירש את דבריי או את התנהגותי כאלימים, ומתנצל בפניהם מעומק הלב.

הרב אברהם בירנבוים: "אני חווה צער עמוק על כל תלמיד שלמד בתלמוד תורה מורשה וחווה חוויות קשות, שגורמות לו צער וכאב, בין שצער זה הוא אובייקטיבי ובין שהוא סובייקטיבי, מכל סיבה שהיא - ליבי, ליבי על כך"

"יש לציין גם את הבוגרים הרבים שלמדו בתלמוד תורה מורשה, זוכרים מאוד לטובה את תקופת לימודם ועושים חיל בחייהם בתפקידים רבים ומגוונים.

"אני פונה לאותם בוגרים שנושאים איתם את אותם קשיים ומזמין אותם להיפגש אישית, שנוכל לשוחח על הנושאים הללו, בתקווה שמשהו טוב יוכל לקרות ומשהו מאותו כאב יוכל לבוא לידי ריפוי".
הרב משה זריבי, שממשיך לעבוד כסגן מנהל במורשה, מסר כי "כשלושה עשורים אני מלמד בתלמוד תורה מורשה וזכיתי לחנך וללמד תורה מאות תלמידים שעברו בכיתתי.

"הטענות שהגיעו אלי ומובאות בכתבה הן הזויות, מוגזמות ואף יצאו מכל פרופורציה. במידה ובמהלך השנים תלמידיי חוו מנקודת מבטם מעשים שלכאורה אלימים, אני מצר על כך ואף מוכן להתנצל בפניהם.

"ענישה גופנית והשפלות רחוקים מאוד מהשפה החינוכית שלי, כמדומני שיכולים להעיד על כך מאות התלמידים שזכיתי לחנך ועד היום אני בקשרי כבוד וידידות איתם".

מהנהלת תלמוד תורה מורשה נמסר בתגובה כי "מבלי להתייחס לכל הפרטים המופיעים בכתבה, אנו מביעים צער רב לכאבם של בוגרינו על כל פגיעה שחוו במוסדנו.

"לפני כשנתיים, כאשר נחשפנו לכתבות שעסקו בעדויות בוגרים על אלימות והשפלה, פעלנו ליצירת קשר עם הבוגרים במגמה להקשיב בתשומת לב לכאבם ומתוך רצון למצוא דרך משותפת לשיח, להבנה ולתיקון.

"לשם כך, בשיתוף עם חלק מהבוגרים, אף יצרנו קשר עם גוף חשוב ומנוסה בתחום הגישור על מנת שיוביל באופן מקצועי תהליך של שיח, ריפוי ותיקון. הפצנו את ההזמנה לשיח באופן נרחב, אך ניתן לומר כי לא נענינו באופן משמעותי.

"תלמוד תורה מורשה קיים זה קרוב ל־50 שנה ומאז היווסדו הוא נתון לפיקוח של משרד החינוך. יש לציין כי מזה כ־30 שנה שתלמוד תורה מורשה עובר תהליכי רוחב ועומק שכל מגמתם לקדם אקלים חינוכי מיטבי ולהעצים את מערכות היחסים, מתוך קשר של כבוד, אהבה ואמון.

"במוסד מתקיימים באופן רציף השתלמויות, הדרכות, מפגשי צוות ומפגשים פרטניים העוסקים בקידום תקשורת מקרבת ואף מעסיקים אנשי מקצוע בתחום. כיום הצוות החינוכי המלמד במוסדנו מחויב ומוביל את הדרך החינוכית החדשה.

"לתלמוד תורה מורשה בוגרים רבים מאוד הזוכרים לטובה את תקופת לימודיהם וחוויותיהם הטובות מהמוסד, אולם אין בזה כדי להקל את תחושת הצער הכן והאמיתי לכאבו של כל בוגר שחווה פגיעה מסוג כלשהו במוסדנו, צער שאותו אנחנו נמשיך לשאת בליבנו.

"אנחנו מאמינים שיחס של כבוד, אהבה, אמונה והערכה כלפי התלמידים הם מאבני היסוד של החינוך, והם מהווים את עמוד האש שלאורו אנחנו צועדים בעבודת חינוכם של תינוקות של בית רבן".

yifater1@gmail.com