לצאת או לצאת (מהארון)

עולם הבידור רוחש וגועש בשבועות האחרונים. שחקן מוכר, צעיר וטוב מראה, שיצא עם הבחורות הנחשקות בתעשייה, הודיע למקורביו כי הוא נמצא זה זמן בזוגיות עם גבר. השמועה התפשטה כאש בשדה קוצים והפכה לשיחת היום. צלמי פפראצי התחילו להמתין לבחור מתחת לביתו כדי לתעד אותו על חם, ומדורי הרכילות החלו לרמוז בעדינות על התפנית המפתיעה בחיי האהבה שלו.

כמעט בד בבד נכנס לפוליטיקה בחור חדש, שחי כבר שנים באורח חיים חד-מיני, אך מעולם לא הצהיר על נטיותיו. את גל אוחובסקי זה מקומם. "עניין היציאה מהארון קצת השתגע", הוא מכריז בכעס. "ברגע שמתחילה רכילות על סלב מפורסם - מייד כולם מציקים לו. זה בחור שמתלבט במיניות שלו, שכנראה לא יודע מה הוא רוצה כרגע, וצריך להניח לו. הוא לא עשה כלום לאף אחד. לעומתו, זה שיש פוליטיקאי בארון זה מחריד. בן אדם שעבר את כל מערכת הבחירות בארון, לא ייאמן שזה עדיין קורה ב-2013. כולם שיתפו איתו פעולה בחצי השנה האחרונה, וזה היה כל כך מקומם, עד שרבים בקהילה לא הצביעו למפלגה הזאת, רק כי הוא היה בין המועמדים".

על אוחובסקי הוטחה בזמנו ביקורת קשה, לאחר שהואשם כמי שעשה אאוטינג לכמה אמנים שהיו עדיין בארון. זה לא שהוא התמתן מאז, אבל ההבדל, לדעתו, הוא במקרים ובטיימינג. "אם אדם הוא הומו שחי חיי הומו במשך תקופה ארוכה ועושה ראיונות שקריים בעיתון, אז אתה מבקש ממנו אחרי כמה שנים להגיד את האמת. במקרה הנוכחי מדובר בבחור צעיר, שהיו לו עד היום רומנים עם בחורות, ולכן צריך לתת לו זמן ולא להתנפל עליו בשם הרכילות הלוהטת. אם בעוד כמה שנים הוא עדיין יספר בראיון כמה הוא אוהב נשים - זה כבר יהיה עניין אחר".

השחקן הנחשק והפוליטיקאי המכחיש הם לא היחידים, ובטח שלא האחרונים, שמנהלים חיים כפולים: נמצאים בזוגיות חד-מינית אבל לא יוצאים מהארון בצורה פומבית. לקטגוריה הזאת משתייכים גם שני מגישי רדיו פופולריים, לפחות שלושה זמרים מפורסמים, שני מגישי טלוויזיה, כתבי חדשות, שחקני תיאטרון ורבים נוספים. הרכילות החמה האחרונה רק העלתה מחדש את הדיון סביב יציאה מהארון של סלבס - האם צריך לעשות להם אאוטינג, מהם הפחדים שעוצרים אותם ומה ההשלכות של יציאה מהארון על המשך הקריירה.

פתחו את הארון

הקרדיט על שבירת דלת הארון שייך לחבר הכנסת ההומוסקסואל הראשון, עוזי אבן, ואחריו לסופר יותם ראובני ולבמאי עמוס גוטמן, שעשו זאת בגבורה בשנות השבעים. בשנים הפוריטניות ההן, ההתייחסות לצעד כזה היתה קודרת, שלילית ומייסרת, על אף הניסיונות לעדן את המהלך ולהחדיר לסלנג את הכינוי "נעימים ונעימות" עבור הומואים ולסביות, עוד לפני שהיו גאים וגאות. ראובני היה הראשון לכתוב ספרות הומוסקסואלית בשפה העברית, וספריו התקבלו באהדה. גוטמן התעקש להיצמד בסרטיו למציאות האפורה והכואבת ול"קללה" הרובצת על ההומואים באשר הם. "ייאמר לזכותם שהם היו הראשונים, פורצי הדרך, אבל הם עשו את זה בדרך הקשה", משחזר עיתונאי מאותה התקופה. "הם יצאו מהארון בצורה מסוימת, גם אם היא לא היתה חיובית, והראו שהאופציה הזאת קיימת".

עם הזמן התפתחה בשולי החברה הסצנה ההומו-לסבית החשאית. כמות המסיבות והאירועים החברתיים רק צמחה וגדלה במהלך השנים, מספר המשתתפים עלה, אבל הכל נעשה בדיסקרטיות. בסוף שנות השמונים היה אפשר לראות במסיבות את שני האמנים הכי אהובים בעת ההיא, הזמר אדם וסולן להקת נוער שוליים, מיקיאגי - ולמרות השמועות שרחשו, אף אחד לא דיבר. החוק הבלתי כתוב שלא מוציאים מהארון בניגוד לרצונם של המעורבים כובד על ידי כולם.

"כל הסיפור הזה של בתוך הארון או מחוץ לארון הוא אינדיבידואלי מאוד", אומר הזמר אדם (חיים כהן), שהיה כוכב הנערות בסוף שנות השמונים אבל לא חשף את נטיותיו בתקשורת במשך שנים ארוכות, למרות שסביבתו הקרובה ידעה עליהן היטב. "צריך לזכור, בסופו של יום, שלכל אלה שמצופה מהם לצאת מהארון יש חיים אישיים, משפחה, שכנים, עבודה וסביבה שהם חיים בה".

בתקופת הפריצה שלך חששת שיוציאו אותך מהארון בתקשורת-

"לשמחתי, התקשורת לא היתה פעילה כמו היום. מדיות חברתיות לא היו, וגם צלמי הפפראצי לא היו פעילים כמו היום. יכולת לחיות את חייך בשקט יחסי, ואף אחד לא הוציא אותך מהארון. למרות זאת, היו הרבה רמיזות בתקשורת והתבאסתי, כי באמת חשבתי שזה לא עניינו של אף אחד מה קורה אצלי, כמו שזה לא ענייני מה קורה אצל אחרים. אני לא שואל את מנהל הבנק שלי מה הוא אוהב לעשות עם אשתו. אני זוכר שבראיון הראשון שלי אי פעם שאלו אותי אם אני לא חושש להיות נציג הקהילה, ובתגובה אמרתי: 'אני לא נושא דגל של שום קהילה ושל שום חברה. אני זמר'. והכותרת היתה: 'אני לא נושא את דגל החברה ההומוסקסואלית'".

ניסית להציג מערכת יחסים עם אישה או משהו שקרי מאורח החיים האמיתי שלך?

"מעולם לא. היו שחשבו שזאת חצי הכחשה, אבל אני פשוט השארתי את זה לא מטופל".

אז למה לא יצאת מהארון באופן רשמי-

"מתוך יראת כבוד למשפחה שלי, להוריי ולאחותי, שהיתה מורה והיו לה תלמידים שהעריצו אותי. אצלי בבית כולם ידעו, ואבא שלי הציע את המיטה לבני הזוג שלי. חשבתי שאם כבר קיבלתי את המתנה הזאת של היכולת להגיד להם את האמת בלי להצטרך לשקר, אז אין שום סיבה לגרום להם עוול ציבורי. זה שאמא ואחות מקבלות באהבה את בן המשפחה שלהן, לא אומר שהן יכולות להסתובב ברחוב ולהגיד שאין להן בעיה עם זה. הסכמתי לעמוד מול המצלמה ולדבר רק אחרי שאמי נפטרה, בסרט שעשו עלי. הסרט הזה היה טיפול פסיכולוגי מעמיק, ופתאום הרגשתי שאני מוכן".

הקהל והמעריצות ההיסטריות גם היו שיקול-

"לא. בכל מקצוע יש לך חיים לפני העבודה וחיים אחרי, ואתה לא יכול לחיות את חייך לפי דרישות המעריצים".

בתוך סצנת המועדונים הסגורה, צמחה בתחילת הניינטיז זמרת צעירה, שחובקה על ידי הקהילה והיתה הראשונה שלא התביישה לחשוף הכל, בלי סיפורים והסתרות. "פעם הייתי אחרת, והיום אני דנה אינטרנשיונל", הכריזה מי שהיתה פעם ירון כהן, מייד עם צאת השיר הראשון שלה "סעידה סולטנה". היא לא חיכתה לראיון של האלבום השלישי, והתקבלה בחיבוק ענק גם מחוץ לקהילה. ב-1993 היא אף קטפה את תואר זמרת השנה. "עדיף שישנאו אותך על מי שאתה מאשר שיאהבו אותך על מי שאתה לא", הסבירה דנה, והיתה להוכחה המנצחת כי ברגע שאמן הולך עם האמת שלו ולא מפחד להתעמת עם הביקורת, הוא יקבל הערכה וחיבוק חם מרוב האוכלוסייה.

אבל דנה היתה אז ציפור בודדה. בראיונות שנתנה אצל רבקה מיכאלי ב"סיבה למסיבה" סיפרה: "אני יודעת על עשרות אמנים בארון, אבל לעולם לא אחשוף בתקשורת אף אחד, כי זאת זכותו של כל אחד לחיות איך שנראה לו. את העונש הכי קשה הם משלמים בעצמם, הדבר הכי עצוב זה לחיות חיים של שקר. מצד שני, לכל אמן יש סוג שונה של קהל, ולא בטוח שהקהל הזה יקבל את האמן כפי שהוא. יש הרבה מיסיונרים ליציאה מהארון, שמספרים כמה זה טוב, אבל שוכחים לספר על כל ההופעות שהתבטלו ועל הגורמים הדתיים שמנסים לחבל להם בקריירה".

הסתרה לעומת השפעה

אחרי ההצלחה של דנה, שהוכיחה שלישראלים אין בעיה גם עם אקסטרים שלא היה מוכר במקומותינו, ומה שחשוב, כנראה, הוא בכל זאת הכישרון - לבאים אחריה כבר היה פשוט יותר. עברי לידר וקורין אלאל עשו את זה ב-2001, רונה קינן כעבור שלוש שנים, ובהמשך גם אמיר פיי-גוטמן, אדם, יהודית רביץ, הראל סקעת, אלון לוי, יהודה פוליקר ואורנה בנאי.

"אם האמן מבין שזה אכן העולם האמיתי שלו, אז הוא צריך לצאת מהארון", משוכנעת אשת יחסי הציבור רונית ארבל. "לא בגלל שהוא אמן, אלא בגלל שהוא בן אדם. אם אתה שלם עם החיים שלך במאה אחוז, ברור שזה הצעד הנכון. יש אנשים שמסתתרים בארון, ובעיניי זה עושה להם מאוד רע. בעידן המודרני, להישאר בפנים זה אפילו טיפה פאתטי".

אסף דרעי, המנהל האישי של הראל סקעת, שליווה אותו בתהליך היציאה מהארון, סבור כי "לא צריך להכריח אמנים לצאת מהארון, כל אחד צריך לעשות את זה מתי ואיך שהוא רואה לנכון. הראל יצא מהארון בדרכו ובזמן שלו. לאורך הקריירה שלו הוא שר שירים שבהם היו שזורים דברים מחייו האישיים. כבר באודישן ל'כוכב נולד', את השיר 'בתוך' הוא שר לגבר. בלהיט שלו 'ואת' קיימת השורה 'הייתי אחר אם הייתי יודע', שמשקפת לגמרי את התהליך שהוא עבר".

אז הוא רמז על נטיותיו בשירים, אבל בתוך כך הודלפו ידיעות על רומן שלו עם אגם רודברג.

"הסיפור עם אגם היה המצאה מקושקשת של העיתונות עוד הרבה לפני שקרה משהו. היתה שם מערכת יחסים חביבה של חברו-ת גדולה, והתקשורת עשתה מכל הדבר הזה פיל גדול".

חששתם שהוא יאבד את המעריצות בגלל היציאה מהארון-

"ממש לא, כי הראל אהוב גם בלי קשר למגדר ולנטיות מיניות. מבחינתי, זה רק הביא יותר קהל, כי כשאמן אומר את האמת שלו עד הסוף, אנשים מתחברים אליו. אמנים חייבים לשדר אמינות, ומהבחינה הזאת, זה עשה להראל רק טוב. כיום הקהל בהופעות שלו רחב בהרבה - באים הרבה הומואים וזוגות וסטרייטים. מבחינתם היה מדובר בצעד אמין ויפה.

"כשחושבים לצאת מהארון, לא צריך להכניס את השיקול של ההשפעה על הקריירה. אצל הראל זה נבע רק מהרצון להשתחרר ומההחלטה שהגיע הזמן ללכת עד הסוף. לעומת זאת, בז'אנר המזרחי יש קהל שמרן יותר, ולכן ההתחבטות היא אמיתית, כי צעד כזה יכול להפריע".

גורם המקורב לאמן בארון מנסה להסביר את הדילמות. "קל לאנשים שעשו את זה לבוא ולהטיף. כולם חיו תקופה מסוימת בהסתרה, ואנשים שיצאו מהארון מדברים על העניין בחיוב כדי לחזק את עצמם, כי אין להם דרך חזרה. גם אמנים שטעו כשחשפו את עצמם לא יודו בכך ותמיד יכריזו שהכל בסדר. הזמרת היחידה שבאה מההתחלה והודיעה שזאת עיסקת החבילה שלה היא דנה, ולפיכך היא היחידה שיש לה זכות להביע את דעתה בנושא".

אאוטינג זה לא יפה. האומנם-
2001 היתה שנה פורצת דרך. קורין אלאל סיפרה על נטיותיה המיניות בראיון לקובי מידן, ועברי לידר עשה את זה בראיון לגל אוחובסקי. "הייתי פחות או יותר הראשון שיצא מהארון בצורה מתוקשרת כזאת, ומובן שחששתי מההשפעה של הצהרה כזאת, לא ידעתי מה יקרה", מסביר היום לידר במבט מפוכח. "החיים חשובים יותר מהקריירה, מורכבים יותר, ואתה צריך לחיות אותם. מי שעדיין בארון, וגם מי שכבר יצא ממנו, יודע שלהיות בארון זה קשה. זאת סיטואציה לא נעימה. אצל כל אחד התהליך שונה, וגם הזמן שנדרש לך כדי לקבל את עצמך ולהשלים עם מי שאתה שונה מאדם לאדם. אבל זה לא בריא להיות במקום הזה לאורך שנים. זה לא טוב לנפש ולא טוב להתפתחות שלך כאמן, בלי קשר לתחום שבו אתה עוסק".

במבט לאחור, ההיחשפות עשתה לך רק טוב-

"רגשית - בטוח. מבחינת הקריירה, אף פעם לא באמת נדע, כי אי אפשר לדעת מה היה קורה אם הייתי נשאר בארון. כשאני מסתכל לאחור נראה שהכל פיצוץ, גם אישית וגם מקצועית, אז אולי זאת ההוכחה שהכל טוב".

במשך כל התקופה בארון לא הסתובבת עם הפחד שיעשו לך אאוטינג בלי לשאול-

"לא ממש. במידה מסוימת אולי אפילו רציתי את זה. לאנשים שחווים את ההתלבטות הזאת יש איפשהו את התקווה הסמויה שמישהו יקבל עבורם את ההחלטה הקשה ויעשה את זה במקומם".

אתה חושב שצריך להוציא בכוח אמנים גאים מהארון-

"אני חושב שלא צריך לגעת באנשים שמסתירים את הנטיות שלהם גם בחייהם הפרטיים, צריך להעניק להם את הזמן. אבל כשהם מגיעים לשלב שבו הם כבר לא באמת בארון, וכולם יודעים עליהם, אז התחושה הזאת יוצרת משהו עם מסר שלילי, כאילו יש פה משהו לא טוב שצריך להסתיר אותו. כאילו הם מתביישים במשהו. וזה הפוך מהמסר שאנחנו צריכים להעביר".

דרעי מוסיף: "אין בעיה שתהיה בארון, אבל אל תגיד שאתה סטרייט. אי אפשר לשחק על שני המגרשים, כי יש פה משהו שקרי. אני לא בעד לכפות יציאה מהארון כדי לשמש דוגמה לנער בן 18. אמן גיי הוא קודם כל אמן, לא קודם כל גיי. האנשים שרוצים לעשות אאוטינג מתבלבלים בנקודה הזאת".

גל אוחובסקי נחשב ל"מוציא מהארון" הידוע מכולם. הוא הואשם בזמנו שהוציא בכוח את פוליקר וסקעת, אחרי שהשניים השתתפו באירועים של הקהילה, אך סירבו לאשר בפומבי כי הם משתייכים אליה. להגנתו טען כי הסתרה פוגעת בקהילה, מכיוון שאין כאן שום דבר רע שצריך להסתיר. הוא נכנס לסכסוכים קשים עם המעורבים ויצר מחלוקת גם בתוך הקהילה ההומו-לסבית.

לדוגמה, פוליקר היה אמור להופיע בעצרת המחאה שנערכה לאחר הרצח בברנוער. אוחובסקי תיכנן להציג את הזמר כך: "אני רוצה להזמין לבמה אחד משלנו, יהודה פוליקר". הטקסט הודלף לעיתונאים שהחלו לשאול שאלות, וכתוצאה מכך חזר בו פוליקר ברגע האחרון מכוונתו להשתתף באירוע.

"אני נטשתי את הזירה הזאת, אני משאיר אותה לאחרים שיטפלו בזה", אומר אוחובסקי. "כשאני מטפל בזה, זה מעביר אלי את הפוקוס, ואז נראה כאילו זאת מלחמה פרטית שלי. אני לא רוצה להיות שם".

טייפ-קאסטינג של הומואים

כשקורין אלאל החלה את הקריירה, אי אז בשנות השבעים, יציאה מהארון היתה מהלך נדיר במיוחד. "אני זוכרת שהיה רגע שבו קורין אמרה לי שהיא מוכנה לדבר על זה לציטוט, אבל המנהלים שלה מסרבים", משחזרת הרכילאית של מגזין "להיטון", נעמי רון. "ככה הפסדתי את ראיון היציאה מהארון שלה, שהתרחש כעבור 30 שנה".

שקלת להשתמש במידע ללא אישורה-

"גם כשידעתי בוודאות על מפורסם בארון, לא חשבתי לחשוף אותו בכוח. הם פחדו מזה. אף אחד פה לא היה אלטון ג'ון. גם היום לא ממש מקובל לצאת מהארון. בזמנו אנשים לא היו פתוחים, וברוב המקרים גם ההורים של האמנים האלה לא ידעו מזה. אני זוכרת שיום אחד קיבלתי טלפון ממישהי שעמדה להתחתן עם מישהו מפורסם, שחשדה שהוא הומו ושאלה אם אני יודעת. לא אישרתי לה. אחרי שלושה חודשים היא תפסה אותו עם מישהו במיטה".

איש הטלוויזיה אבנר ברנהיימר, שערך את תוכניתו של קובי מידן "פגישה לילית", נזכר איך צילמו את הראיון עם אלאל. "נסענו אליה הביתה, והיא היתה נרגשת מאוד ושמחה מאוד. היתה לי תחושה שיורדת לה אבן מהלב. היה שם פער שנבע מכך שקורין חיה בסביבתה כלסבית מוצהרת במשך הרבה שנים, אבל אנשים בחוץ לא ידעו. היא כבר לא היתה יכולה לשמור את זה בתוך עצמה. לא נדרשה עבודת שכנוע, אלא מין 'יאללה, בואי נעשה ראיון יציאה מהארון'. היא התבשלה עם המחשבה והגיעה אלינו בידיעה ברורה שהיא רוצה לעשות את זה".

היו מרואיינים שידעתם על נטייתם, אבל הם סירבו לחשוף אותה-

"כן, היו רבים שרצו להתראיין, אבל לא היינו מוכנים לראיין אותם בלי שיספרו על זה. חשבנו שאי אפשר לייצר ראיון אינטימי של אחד על אחד בלי לספר דבר כזה חשוב, ואמרנו את זה בצורה ברורה".

אסף דרעי, שניהל את אלאל באותה תקופה, מוסיף: "תמיד טוענים שהיציאה מהארון נועדה כדי לקדם תקליט, אבל במקרה של קורין זה הפוך. התכנים באלבום 'תנין ענק' היו כל כך שקופים, שלא היתה ברירה. קורין הבינה שהגיע הזמן. זה לא היה קל, אבל זה היה משחרר לגמרי. רגע שאחריו אפשר לנשום יותר בנוח".

בתי הספר למשחק עמוסים בחברי הקהילה, אולם יש כאלה שטוענים כי במקרה של שחקנים, הדילמה מורכבת יותר, מכיוון שיציאה מהארון עלולה לגרום ל"טייפ-קאסטינג": קבלת תפקידים קבועים של הומואים בהצגות ובסדרות טלוויזיה. "אמרו לי שצעד כזה יכול לפגוע בי, אבל זה לא עניין אותי", נזכר השחקן אלון לוי ("הנפילים"). "כל שחקן גיי מתמודד עם השאלה הזאת. למזלי, לא חוויתי על בשרי שום שינוי, והמשכתי לקבל אודישנים. יש לי את האידיאולוגיה ואת הערכים שלי, ולא הייתי נשאר בארון בשביל קריירת המשחק שלי".

"הדיון הזה תמיד נשמע לי מצחיק", אומר לידר. "אני לא שחקן ולא מחובר לעולם התיאטרון, אבל מוזר לי ששחקנים סטרייטים משחקים הומואים כל הזמן, וזה לא מפריע לקהל אלא רק גורם לנו להעריך אותם יותר. אז למה זה לא יכול לעבוד הפוך? אם ממילא אנחנו יודעים שזה משחק, והוא משחק דמות לא אמיתית, אז מה בדיוק הבעיה-"

"בכל סוג של אמנות, ועוד יותר באמנות הבמה, רק ברגע שאתה חשוף ואמיתי אתה מסוגל להצליח", מוסיפה ארבל. "בחיים לא תצליח להגיע לעומק אם לא תחשוף לעולם את האני האמיתי שלך".

מי שלא חשש ממיתוג על פי מגדר או נטייה מינית הוא השחקן המוערך אלי דנקר. בשנה האחרונה משחק דנקר בתהל, קבוצת התיאטרון הגאה. הוא משתתף בהצגה "מלאכים באמריקה" בתפקיד רוי כהן, עורך דין והומו בארון, שרדף הומוסקסואלים בתקופת המקארתיזם. את תפקידו המקביל של דנקר גילם אל פאצ'ינו בהפקה של HBO. גם בנו, רן דנקר, גילם לפני שלוש שנים הומוסקסואל חרדי שמנהל רומן בסתר, בסרטו של חיים טבקמן "עיניים פקוחות".

שליחות בלי כוונה

את מופע הסטנד-אפ החדש שלה פותחת אורנה בנאי במשפט: "אם לא הייתי יוצאת מהארון, כנראה הייתי יוצאת מארון המתים". הקומיקאית שעשתה את הצעד רק לאחרונה לא מתחרטת. "באמת לקח לי המון זמן, ובמשך כל התקופה הזאת היה ברור לי שאצטער שלא עשיתי את זה קודם. ידעתי מה אני מפסידה, אבל היו סיבות רבות, שאני לא יכולה להיכנס לכולן. בעיקר היה מרקם של סביבה ומשפחה, שמנעו ממני לעשות את זה. הרגשתי בשלה כבר מזמן, וכל המעגלים הקרובים אלי ידעו. אבל המעצור היחיד שנוצר היה מול התקשורת, החשש שיתעסקו הרבה בתחתונים שלי".

וכשיצאת זה שיחרר אותך-

"גם אותי וגם את המשפחה שלי. זה צעד מבורך, שאני נהנית ממנו בכל רגע. תמיד חייתי בסוג של פחד שאיזה עיתונאי ידחף לי מיקרופון וישאל אותי אם אני לסבית. זה היה מצב שכולם יודעים, אבל אי אפשר לדבר על זה. אני לא מקנאה במי שנמצא שם, ויש לא מעט שנמצאים שם".

מה ההבדל בין אורנה שבארון לאורנה שבחוץ?

"אני עפה היום, לא כבולה ולא מפוחדת כמו פעם. הייתי בסטרס, ועכשיו אני כבר לא. ברבע השעה הראשונה במופע שלי אני מדברת על היציאה מהארון, וזה אדיר. זאת תרפיה מטורפת. אני רואה בקהל מלא לסביות שמגיעות, ומרגישה שבאיזשהו מקום, הן מודות לי. זה שיחרר גם אותן. מגיעות אלי בת אחרי בת שמספרות איך זה הקל עליהן - ואני בכלל לא חשבתי על זה כשהחלטתי, ואם השגתי גם את זה, אז הרווחתי. זו באמת שליחות בלי להתכוון".

יש כאלה שלא פירגנו-

"גם אם יש, אז הם כל כך בטלים ולא נחשבים בתוך הטוב שזה עשה, לכן זה אפילו לא ראוי להתייחסות. אני חושבת שאנשים שנשארים בארון יודעים עמוק בפנים שהם מפסידים ושזה מעכב אותם, אבל לכל אחד יש את הפחדים ואת הזמן שלו. אני יודעת על אנשים כאלה, ואני מסתכלת עליהם בעיניים אחרות. אני לא מקנאה בהם, אבל בטוחה שהם מקנאים בי. לכן אני ממליצה להם לצאת מהארון, למרות כל הפחדים".

shishabat@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו