מופע כאסח: בחזרה לסרט הקאלט של המוזיקה הים-תיכונית שהמבקרים אהבו לשנוא

בספרי דברי הימים של הקולנוע שמור מקום גם לסרטים שנכללים בו לא בזכות איכותם. קוריוזים פילמוגרפיים שעצם קיומם מצביע על סיפור גדול יותר.

"הטרמפיסט" של עמוס ספר מ־1972, למשל, נחשב עם צאתו לכישלון עצום ולסרט גרוע במיוחד, אך ממרחק הזמן הוא מציג תמונה מעניינת של ישראל הסבנטיזית ושל האופן שבו התנועה ההיפית נתפסה כאן.

הסרט האמריקני העצמאי "החדר", מ־2003, נחשב על ידי רבים כ"סרט הגרוע ביותר בכל הזמנים", אבל הוא הוליד ספר וסרט עלילתי אחר, ובהם תיאור מביך ומרתק של תהליך הכנתו, כמו גם משל על הוליווד, כסף והיעדר כישרון או מודעות עצמית.

אבי ביטר מפיק ומביים באופן קבוע סרטים שלא נודעים כקלאסיקות קולנועיות, אך מתכתבים עם המלודרמות של ג'ורג' עובדיה ז"ל מלפני חצי מאה ומושפעים מהקולנוע ההודי וזה הטורקי. חלק מהסרטים הללו זוכים לעדנה מחודשת, לרוב מטעמים אירוניים, והם צוברים להם, שנים אחרי שיצאו ונגנזו, קהל חדש שמעניק להם הזדמנות נוספת ובוחן אותם בכלים מודרניים. צפייה בהם, גם אם משעשעת, משמשת לעיתים קפסולת זמן הטומנת בחובה אמירה על התקופה שבה צולמו, על הזמן שעבר ועל נורמות שהשתנו.

וזה בעצם סיפורו של "כאסח", סרט שמוגדר כ"דרמה מוזיקלית" ושעלה לאקרנים (אך לא שרד שם יותר מדי זמן) ב־1984, ומגולל את סיפורו של זמר ים־תיכוני שעולה לגדולה אך לומד עד מהרה לקח על פרסום, על עולם הזוהר, על אינטרסים ועל חשיבותה של משפחה.

"כאסח", שמוקרן בחודשים האחרונים בסינמטק תל אביב ומושך אליו אחת לכמה שבועות מספר נאה של צופים סקרנים, הוא תמונת מצב של עולם הזמר המזרחי של שנות ה־80. מבט ברשימת משתתפי הסרט הנון־שחקנים יזהה את שלל גיבורי התקופה, שמשחקים בו בתפקיד עצמם - כלומר, זמרי הז'אנר המזרחי האייטיזי: מזוהר ארגוב וג'קי מקייטן, דרך חופני כהן, חיים משה, דקלון ושימי תבורי ועד אביהו מדינה.

העלילה, שלה היו אחראים שני יוצרים מוערכים - העיתונאי אהרן בכר, שכתב את התסריט, ובמאי התעודה חיים גיל - עסקה בשדרן רדיו אליטיסט דמוי ירון לונדון, שמעדיף לנגן מוזיקה קלאסית על פני מוזיקה מזרחית, שאותה הוא לא מבין ולא מקבל. סיפור שהוא הקצנה של המציאות הישראלית באותן שנים, ויש שיראו בו אף כתב אישום של תרבות המונים שיודעת כי היא נדחקת לשוליים, מוקצית מטעמים עדתיים ותרבותיים, ורק מחכה לקבל את ההזדמנויות שכוכבים מז'אנרים אחרים מקבלים.

האם זה סרט טוב? ובכן, לא. אבל הוא סוחף, מעורר עניין ומכיל מסר על נושא שעד היום מסרב לרדת מסדר היום.

הניצוץ שהוליד את "כאסח" נמצא במהדורה של "מבט שני" ששודרה בערוץ 1 בימיו כערוץ העברי היחיד על המרקע. תוכנית התחקירים שערך והגיש אז מיכאל קרפין הרבתה לעסוק בתופעות שונות בחברה הישראלית, ואחת מהן התמקדה במה שנקרא אז "דור זמרי הקסטות". כלומר, מוזיקאי הזמר הים־תיכוני שלא זכו לחשיפה מיינסטרימית, אך בשטח היתה דרישה עצומה להופעותיהם ולאלבומיהם, שנמכרו בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב.

"אבא שלי לא רק ביים את הסרט, הוא גם יזם את הסרט והוא האיש שמאחורי הסרט. זה התחיל ממנו", מספר אסף גיל, בנו של חיים גיל, ובעצמו מפיק טלוויזיה ומנהל חברת הפקות. "כשאבא שלי ביים את הסרט, הוא נחשב לאחד הבמאים הנחשבים ביותר בארץ, בוודאי בתקופה שבה היה רק ערוץ טלוויזיה בודד. הרעיון לעשות את הסרט הזה עלה אצלו אחרי פרק של 'מבט שני' שלדעתי התמקד בג'קי מקייטן".

הוא היה חובב של מוזיקה מזרחית אז?

"לא, הוא בא ממשפחה אשכנזית פר־אקסלנס. מי שהכיר את אבא שלי, ברמה האישית או דרך הכתבות שהוא עשה, יכול היה להתרשם שהסגנון שלו היה מאוד פשוט ועממי. הוא היה אוהב את מה שנקרא 'האנשים הפשוטים', לא את העשירים והמצליחים. תמיד היתה לו פינה בלב לאנדרדוג.
"באיזשהו שלב הוא באמת התחיל לשמוע את המוזיקה הזו בבית, ומפה זה התגלגל. אני חושב שהוא הוקסם בצורה כזו או אחרת מהאנשים ומהמוזיקה. באותה תקופה הוא גם היה גרופי של יוון, עוד לפני שזה היה מקובל בישראל, והרבה מהשירים במוזיקה המזרחית מבוססים על שירים ביוונית - אז זה איכשהו התחבר לו.

"הכתבה ההיא הולידה את הסרט, אבל אבא שלי לא עשה את זה בתור סקופ עיתונאי, אלא מתוך רצון לספר על איזו תת־תרבות שמתרחשת, והוא רצה להעניק לה זרקור שהטלוויזיה לא כל כך נתנה באותה נקודה".

"לא היה לי מה להפסיד"

המוזיקאי והיוצר אביהו מדינה נזכר בתחושות הזעם והקיפוח, ומספר סיפור שלא שונה במהותו מזה שניסה גיל להמחיש בסרט.

"גדלתי בקיבוץ, ואני יודע מה זה דמוקרטיה, זכויות וחובות. במקרה שלי הרגשתי שאני את כל חובותיי ממלא עד הסוף, אבל זכויות כמעט שאין לי. כלומר, לסוג מסוים של מוזיקאים וזמרים יש זכויות, והם מקבלים גם את המנה שלי. לא רק שהם אוכלים את המנה שלהם, הטובה - הם גם מקבלים את המנה שאני צריך לקבל. זה נראה לי לא הוגן. זה לא חופש ביטוי, לא חופש יצירה, לא חופש עיסוק. את כל זה הם גזלו ממני. הם התעלמו ממני.

"אני, כיוצר וכמבצע, רציתי חשיפה. והיתה אז רק החשיפה הממלכתית, שלא התייחסה אלינו בכלל. לא היה לנו מקום עם לגיטימציה, שבו אנחנו יכולים לפרסם ולהגיע לעיניים אחרות. אז מה יש לי להפסיד? ממי אני פוחד? אין לי מה להפסיד. הייתי מעורב, ידעתי מה הקהל רוצה ולא מקבל - אז מחיתי.

"חטיבת הבידור בטלוויזיה, שהיתה בעצם מונופול, היתה מקבלת הנחיות מלמעלה את מי להביא לתוכניות ואת מי לא. אני הייתי ראשון המוחים בזמנו נגד הטלוויזיה והרדיו הציבורי. לא התביישתי להביע את דעתי על היחס שהם נותנים. אבל מה לעשות, לא היו לנו שם נציגים שיכלו לדאוג שנקבל יחס הוגן. כל המחליטים היו מכיוון אחד של התרבות, והתרבות הישראלית־ים־תיכונית, או איך שתקרא לזה, לא היתה מיוצגת על המסך.

"בשלב מסוים מי שכיהן כמנהל החטיבה, יוסי משולם, הרגיש שהגיע הזמן שלו לומר את האמת, על מה שהוא חווה בתפקידו כאחראי לתוכניות הבידור, והוא פנה אלי. הוא הכיר אותי בגלל הדעות שהייתי מביע בעיתונים, בראיונות המעטים שהייתי מקבל, והציע להיות שותף בהפקה של 'כאסח'.

"אמרתי לו, מתוך אינטרס אישי, שאני אוכל למנף את זה, כי אני רואה את מה שהוא ראה, אבל מהצד השני, ורציתי שזה יהיה מדויק. היו לי יד ורגל בהפקה, ההערות שלי נשמעו, והצלחתי איכשהו להשפיע על התוצאה. חיים גיל עבד בעצמו ברשות השידור, והוא היה מהחבר'ה הטובים. ליוויתי את הפסקול של הסרט בהפקה, בעיבוד, בהקלטה. הייתי יושב בבית, כותב ומלחין. יצאתי אז בדיוק למילואים בשריון, אז הם המשיכו גם כשלא הייתי".

מדינה: "בהפקה רצו מאוד את זוהר ארגוב. באותם ימים זוהר היה עושה מה שהייתי אומר לו, אז הוא בא לארבעה שירים. אגב, לא את כל הביצועים בסרט אני אוהב. הביאו מעבד מוזיקלי עם גישה של מישהו שלא בקיא בז'אנר"

שרשרת של להיטים

במרכז "כאסח" עומד הזמר הבדיוני חופני, שאותו מגלם הזמר חופני כהן. חופני שבסרט הוא אב סביר לנער מתבגר, עד שערב אחד הוא נדרש להחליף זמר אחר ולהופיע במקומו במועדון המנוהל על ידי איש עסקים מפוקפק למדי (בגילומו של מכרם ח'ורי) - והופך בִן־לילה לכוכב.

עד מהרה הוא כובש את עולם הבמה, זונח את בנו (או לכל הפחות לא משקיע בו ובאביו הזקן), ואף מפתח מערכת יחסים עם יעל, אשת חברה גבוהה אשכנזייה ובלונדינית במיוחד, שלנעליה נכנסה פנינה רוזנבלום (החצי־עיראקית במציאות). הקהל מחבק את חופני, וכך גם חבריו העסקנים, עד שבשלב מסוים הוא מגלה את טיבם האמיתי.

אך המלחמה האמיתית של חופני מתנהלת נגד ההגמוניה הלבנה, ובראשה אנשי רדיו שבזים לו ולסוג המוזיקה שהוא מייצג - שנתפסת בעיניהם כנחותה וכלא ראויה להנגשה לקהל הרחב. גם הם, בסופו של הסרט, ייכנעו לפופולריות של זמרי הז'אנר, כפי שיקרה במציאות כעבור קצת יותר מעשור.

וכדי להבין כיצד תסריט יכול להיות מצד אחד נדוש כל כך, ומצד שני מדויק עד נבואי - צריך להבין את כותבו. אהרן בכר נחשב באותן שנים לאחד העיתונאים החשובים והמוכרים במדינה. כבר כסטודנט הוא עסק באקטיביזם, היה פעיל בתנועת השמאל "מוקד" ונמנה עם תומכי הפנתרים השחורים. עם השנים היה לפובליציסט דעתן, שהצליח לשלב בין שנינות לשפת רחוב באופן שהפך אותו ואת סגנונו לשם מוכר בבתים רבים בישראל. הוא ידע לזהות קבוצות מקופחות ומודרות, והרבה לעסוק בטוריו ובמדוריו בנושאים חברתיים.

בכר, אגב, משתתף בעצמו ב"כאסח", כחברו של שדרן הרדיו יורם טל־שיר (אילן דר). הוא מגלם עיתונאי שנותן הזדמנות לז'אנר שהוא וחבריו החשיבו בתחילה למשוקץ.

באשר למלאכת הליהוק - זו הולידה מפגש כמעט חד־פעמי בין שחקני התקופה המוכרים־זוהרים (הסיטקום הפופולרי "קרובים קרובים", שדר כיכב בו, עלה לשידור שנה קודם לכן) ובין מי שאלה היו חשיפתם הקולנועית הראשונה והופעת הבכורה שלהם מול מצלמות על סט הפקה.

"הם רצו מאוד להביא את זוהר ארגוב", נזכר אביהו מדינה. "באותם ימים זוהר היה עושה מה שהייתי אומר לו לעשות, אז הבאתי אותו לשיר ארבעה שירים, אני חושב. הבאתי גם את חיים משה, וגם אני שרתי בסרט משהו".

יונה אליאן־קשת, שגילמה בסרט את אשתו של השדרן טל־שיר, שמחה מאוד להתגייס להפקה ולעבוד עם חיים גיל. "הוא עשה בזמנו כתבות יפות לטלוויזיה, ומאוד אהבתי את הסגנון שלו", היא משחזרת. "מהסרט עצמו אני לא זוכרת הרבה, והוא די נעלם לי מהתודעה, כי הוא ירד מהמסכים מהר ולא כל כך המשיכו לדבר עליו. לא היה לו אימפקט יוצא דופן. אני כן זוכרת שפגשתי שם המון זמרים מזרחים מקסימים, למשל חופני וג'קי מקייטן.

יונה אליאן־קשת: "מהסרט עצמו אני לא זוכרת הרבה, והוא די נעלם לי מהתודעה, כי הוא ירד מהר ולא היה לו אימפקט. אני זוכרת סצנה שבה הדמות שלי מייצגת מקום שדווקא מפרגן למוזיקה מזרחית. גם בחיים אני מפרגנת"

"באותה תקופה היתה באמת בעיה שלא קיבלו את הזמר המזרחי. 'זמרי הקסטות', הם נקראו, כי הם הוציאו קסטות (קלטות; ע"פ) שנמכרו בתחנה המרכזית. אני זוכרת שהיתה בסרט סצנה שבה אני יוצאת נגד בעלי על כך שהוא לא מקבל את האמנות הזו. הדמות שלי בסרט מייצגת את המקום המפרגן למוזיקה המזרחית. אני באמת תמיד מפרגנת לה, מאוד מתחברת למוזיקה. אולי התחייה המחודשת של הסרט קורית בעיקר בשל הפסקול המרהיב שלו, שיש בו המון להיטים".

מדינה: "אני לא אוהב את כל השירים בסרט, ולא כל הביצועים מוצאים חן בעיניי. הם עשו דברים שם בלי שהייתי נוכח, ולקחו מעבד מוזיקלי שלא אני בחרתי. בחור טוב, אבל הגישה שלו היתה של מישהו שלא בקיא בתחום. אני לא זוכר את שמו, כי אני גרוע בשמות. יש לי שלוש בנות, ולכולן אני קורא ירדן, למרות שאף אחת מהן לא נקראת ירדן".

לסרט לוהקו גם אייל גפן, ורדינה כהן ואריה אליאס, ובין קטעי המשחק שולבו סצנות הופעה שלמות של זוהר ארגוב, חיים משה, שימי תבורי ודקלון - שכל תפקידם בסרט הוא לבצע ממיטב להיטיהם ("לינדה לינדה", "אהבת חיי", "כבר עברו השנים", "הפרח בגני", "המענטזת", "לבד יושבת", "השמש עולה", "לשיר בקול ערב"). תצוגת תכלית מרשימה במיוחד של אגדות התחום, הענקים שעל כתפיהם הרחבות עומדים כוכבי הזמר הים־תיכוני הנוכחי.

אמנם "כאסח" ביקש להעניק חשיפה רחבה למי שנתפסו עד אז מצד הזרם התרבותי המרכזי זמרי נישה, אך הוא גם מכיל, כדרכם של סרטים ישראליים באייטיז, שלל התבטאויות ודיאלוגים שלא היו עוברים כיום את מבחן התקינות הפוליטית הבסיסי. באחת הסצנות, למשל, מכנה דמותו של דר את חופני "פרענק סינטרה". ברגע אחר מתייחסת דמותה של רוזנבלום לגוון עורו הכהה של חופני, ומגדירה אותו "כושי".

אסף גיל, בנו של במאי הסרט חיים גיל: "צופי הקרנת הבכורה נעלבו. הם הרגישו שהסרט מנציח דווקא מציאות אשכנזית סטריאוטיפית. זה היה הפידבק. נורא נעלבו מדמות השדרן שגילם אילן דר, שיצאה בלתי נסבלת ופתטית"

פנינה, נראה שגם לסרט בעל כוונות טובות בסך הכל חסרו כמה שיעורים בהיסטוריה לעבור.

רוזנבלום: "נכון, יש שם שורות נוראיות, וגם התבטאויות סקסיסטיות שלא היו עוברות היום, בעולם שאחרי מי־טו. שמע, זה היה עולם אחר. שיכורים היו דוחפים ידיים לנשים, מעמד האישה היה נחות מאוד באותה תקופה. אני ממש הייתי חלוצת הדור בכך שהייתי אישה מאוד חזקה ומאוד דעתנית לעומת מה שהיה אז.

"כנראה זה בא מהבית, מהאמא העיראקית שלי, שהיתה צריכה את זה כדי לשרוד את החיים שלה בעוני ותוך עבודה מאוד קשה. אבל זו היתה התקופה.

"ראיתי את הסרט מחדש ממש לאחרונה, באחת ההקרנות שלו, והייתי בהלם. הפער בין אשכנזים למזרחים באותה תקופה היה ברמות כל כך גבוהות, זה היה ממש נורא. אפילו ממש בצורה של שנאה".

"נועד להיות סרט קליל"

"כאסח" עלה לאקרנים ביוני 1984. גיל הבן, שהיה אז חייל סדיר בצבא, זוכר את ערב הקרנת הבכורה של סרטו של אביו. "הפרמיירה היתה באיזה קולנוע בירושלים, והיו שם המון אנשים. הרבה מאוד צופים בקהל מאוד לא אהבו את הסרט ונעלבו ממנו נורא. אני זוכר שהיתה שם אכזבה מאוד גדולה. המטרה היתה ליצור סרט מצליח, שובר קופות, כיפי, אבל אנשים ממש נעלבו ממנו. זה היה אמור להיות סרט קליל - ולא ככה הגיבו אליו".

מדינה: "יוצרי הסרט הקצינו את המציאות, כשערבבו את העלילה עם אנשי העולם התחתון ואלימויות. לא אהבתי את העובדה שהם החריפו את המצבים האותנטיים שכאילו היו שם והפכו את זה להרבה יותר חמור ממה שהיה באמת. אבל הם חשבו, כנראה, להרגיז את הקהל ולגרום לו לבוא בהמוניו ולהגיד 'נו נו נו, מה הם עשו'. הרי כל דבר קיצוני מושך את תשומת הלב. בטלוויזיה ובקולנוע אוהבים דברים יפים מאוד או מכוערים מאוד - ומה שבאמצע לא מעניין".

גיל: "קודם כל, אני ממש לא חושב שכל הזמרים היו קשורים לגורמים עברייניים. אני יודע שבאותה תקופה חלק מהתחקיר של אבא שלי היה בכל מיני מועדונים, שחלקם נוהלו בידי אנשים שהיה להם מוניטין כזה או אחר. גם כל ההפצה של המוזיקה הזו די בוצעה בדרכים־לא־דרכים. זה לא היה חלק מהמיינסטרים, ובחלק מהמקרים היו מעורבים גם גורמים עברייניים.

"אפשר לייפות דברים בדיעבד, אבל זה היה חלק מהעניין. האם היו צריכים לספר את הסיפור הזה בסרט או לא? אני יודע שבמסגרת התחקיר אנשי ההפקה נסעו למועדון מסוים במרכז, ושם קיבלו את ההשראה לסרט. חד־משמעית, זה היה מועדון שהבעלים שלו היו דמויות מוכרות מהעולם התחתון. זה היה בפירוש חלק מהעניין".

אסף גיל: "אבא שלי לא יצא עם כלום בהפקה הזאת. הרבה מהתמורה שהוא היה אמור לקבל על הבימוי היתה מבוססת על רווחים עתידיים שיתקבלו, ומאחר שהסרט לא בדיוק הצליח, לא יצא לו הרבה כסף, אם בכלל"

לדברי גיל, הסיבה העיקרית שבגללה נעלבו צופי הקרנת הבכורה היתה אחרת. "הם הרגישו שהסרט מנציח דווקא מציאות אשכנזית סטריאוטיפית. זה היה הפידבק שהתקבל. נורא נעלבו דווקא מהדמות של אילן דר, שיצאה בלתי נסבלת ופתטית בסרט".

גם המבקרים לא התלהבו מהיצירה הקולנועית החדשה. מבקר הטלוויזיה והקולנוע מאיר שניצר כתב בעיתון "חדשות" שהסרט "חטא והחטיא את המטרה", והגדיר אותו, במסגרת רשימת סרטים גרועים שהרכיב לסיכום 1984, כ"גיהוק כמו־סוציאלי שגילה לכל שיש פער בין הווזווז לפרענק, ופער זה תובע מלחמת תרבויות. הלבן גורר למערכה את באך, מוצרט ואילנית. השחור משלח לקרב את זוהר ארגוב וג'קי מקייטן. פנינה רוזנבלום היא שופטת קו".

גם המבקר יורם פורת קטל ב"חדשות": "כשנדמה כבר שהקולנוע הישראלי מתחיל לגלות סימני בגרות בסרטים כמו 'אדמה חמה' ו'ביום בהיר בדמשק', יש במכת 'כאסח' כדי להחזיר אותנו בבת־אחת אל ימי הינקות ולפניה. שלא יהיו טעויות. 'כאסח' הוא סרט אינפנטילי ועילג, המנגן על רגשות קיפוח של המון הזקוק באופן דחוף ללגיטימציה תרבותית.

"הסרט לא רק מעוות את המציאות, אלא גם מחזיר אותה הרבה שנים לאחור. גם מי שלא משוגע על המוזיקה הזאת חייב להודות שזמרי הקסטות (שם ז'אנרי) עשו בהתמדה ובעקשנות את המרחק הפיזי ממש מהתחנה המרכזית אל היכל התרבות. אבל כאן הם מתגלים כאוסף של חדלי אישים, חסרי פנים, אישיות, דם ובשר. לכל היותר כלים פרימיטיביים בידי העולם התחתון לעשיית ממון.

"במקום לעקוב אחר תופעה אותנטית של תרבות מחוץ לגדר, הנאבקת על מקומה בחברה, הסרט משקיף מגבוה. מנקודת מבט פטרוניסטית המעניקה לה הכשר. זמרי הקסטות אינם זקוקים להכשר בסרט המציג אותם כחבורת סטריאוטיפים משעממים. 'כאסח' הוא עלבון לקולנוע ועלבון לזמר המזרחי, הראוי להתייחסות פחות נלעגת ויותר מקצועית".

רוזנבלום: "כל הסרטים הישראליים לא קיבלו ביקורות טובות באותן שנים, 'כאסח' לא היה היחיד בעניין הזה. הסרטים של אז הם לא הסרטים של היום, אז למה אתה מצפה? וגם תראה מי כתב אז את הביקורות - ותבין".

מדינה: "אף אחד גם לא ציפה לביקורת טובה, ידענו עם מי יש לנו עסק. ברור שכל המבקרים אז בעיתונות לא פרגנו, זה לא משהו שלא צפינו מראש. באופן כללי, היחס מהתקשורת לא היה אוהד".

פנינה רוזנבלום: "יש שם שורות נוראיות, וגם התבטאויות סקסיסטיות שלא היו עוברות בעולם שאחרי מי־טו. ראיתי את הסרט מחדש לאחרונה והייתי בהלם. הפער העדתי באותה תקופה היה נורא. כמעט שנאה"

מי שמסכים היום עם צליבת הסרט בעיתונות הוא השחקן מכרם ח'ורי, שהיה שמח לדבריו אילו הסרט היה נמחק לגמרי מהרזומה המקצועי שלו. "חשיבות היסטורית? זה סרט לא טוב", הוא פוסק, לא מנסה להסתיר את שאט הנפש. "כסרט הוא עשוי רע מאוד, עשוי לא טוב. כמקצוען שמכבד את המקצוע אני חושב שלא הייתי צריך לעשות אותו. זה מה שיש לי להגיד היום".

חבל. יש לך תפקיד די מרכזי בו.

"בסדר, אבל קיוויתי שייצא משהו אחר, סרט הרבה יותר טוב. לצערי זה לא קרה. כן, היתה שם אמירה, אחרת לא הייתי מסכים להשתתף. אבל לא היתה בזה שום אמנות, חוץ מהנושא עצמו. היה כיף בצילומים, חפלות כל הזמן, איזי כזה. אבל אני בא מעולם המשחק, מהתיאטרון. בשבילי זאת היתה חלטורה. אני לא מתחרט, מובן שלא, אבל הייתי מעדיף לא להיות בסרט כזה היום. מבחינה קולנועית הוא פשוט לא טוב".

לעומת זאת, הפסקול מצוין, בזה אתה יכול להודות.

"בסדר. את הפסקול אפשר לשמוע היום גם מקסטות, אין שום בעיה".

מכרם ח'ורי: "כסרט הוא עשוי רע מאוד. היתה בו אמירה, אחרת לא הייתי מסכים להשתתף, אבל לא היתה שום אמנות. היה כיף בצילומים, חפלות כל הזמן, איזי כזה, אבל אני באתי מעולם המשחק ובשבילי זאת היתה חלטורה"

"כל כך רע, שזה טוב"

גם הקהל הרחב לא שעט בהמוניו לעבר הקופות. גם שער בשבועון "לאשה", שבו כיכבו כהן ורוזנבלום זה לצד זה בעירום חלקי, לא עזר, והסרט ירד מהאקרנים אחרי שבועות ספורים.

גיל: "אני יכול להגיד שאבא שלי לא יצא עם כלום בהפקה הזאת. לדעתי, הוא בנה על רווחים. הרבה מהתמורה שהוא היה אמור לקבל על הבימוי היתה מבוססת על רווחים עתידיים שיתקבלו, ומאחר שהסרט לא בדיוק הצליח, לא יצא לו הרבה כסף, אם בכלל, מהאירוע. הסרט היה כישלון כלכלי ומסחרי. חברת הנדל"ן חפציבה, שפשטה כעבור שנים את הרגל, היתה המשקיעה העיקרית בו. כיום אני מפיק בעצמי, אבל בעברי הייתי גם מפיץ, ואני יודע שהרבה פעמים הצלחה של סרט תלויה גם באופן שבו הוא מופץ. יכול להיות שההפצה היתה יכולה להיות יותר טובה".

מה אבא שלך חשב על הביקורות נגד הסרט?

"אני לא חושב שהוא ראה בסרט הזה גולת כותרת כלשהי בקריירה שלו. הוא עשה דברים מטורפים ובעלי משמעויות הרבה יותר גדולות. למשל, הסרט התיעודי 'עמק הבכא', אחד החשובים שתיעדו את מלחמת יום הכיפורים, כי הוא היה שם בשטח. הוא ביים כל מיני דברים דוקומנטריים וגם דרמה בערוץ הראשון, דוגמת 'האדונית והרוכל', שהתבססה על הסיפור של ש"י עגנון. היתה לו קריירה באמת מפוארת, ואני לא חושב שהוא היה מתאר את 'כאסח' כתחנה חשובה. עם זאת, הוא לא היה מבסוט שהסרט לא הצליח גם אצל הקהל וגם אצל המבקרים. זאת האמת".

הוא דיבר על הכישלון בבית?

"באותה תקופה כן, אבל זה לא היה נושא שיחה מרכזי בארוחות ערב שבת".

מדינה: "האמת היא שחשבתי שהסרט יצליח יותר, אבל זה לא קרה. רווחים לא ראינו מזה. הסרט 'זוהר' מ־1993, על זוהר ארגוב, שגם בו הייתי מעורב, עשה כסף. גם היתה לו השפעה קשה וכבדה, ועד היום אנשים רואים אותו. 'כאסח', לעומתו, הוא לא כזה, הוא היה רק אנקדוטה".

אביהו מדינה: "יוצרי הסרט ערבבו את העלילה עם אנשי העולם התחתון ואלימויות. לא אהבתי את העובדה שהם החריפו את המצבים האותנטיים שהיו שם. הם בטח חשבו שהקהל יתרגז, יבוא בהמוניו ויגיד 'נו נו נו'"

כאמור, כמעט ארבעה עשורים אחרי צאתו זוכה הסרט לפופולריות שלה לא זכה בזמן אמת. בהיעדר רווח כלכלי שהניב, או הערכה אמנותית, "כאסח" הוא כעת בעיקר צפייה מפוכחת, משעשעת ולעיתים קרינג'ית במוצר שאפשר לקטלג בקטגוריה האהובה והידועה לשמצה - "כל כך רע, שזה טוב". מצד שני, בהקשר החברתי הנכון, הוא יכול להיחשב פיסת קולנוע בעלת חשיבות היסטורית, כיצירה שהצביעה על הנתיב החברתי־תרבותי שבו החלה ישראל לפסוע בשנים שאחרי המהפך הפוליטי של 1977.

"אבא שלי (שהלך לעולמו ב־2008; ע"פ) לא היה איש פוליטי במובן שהוא ניסה לשנות את העולם", מסייג הבן אסף. "ממש לא, זה לא האיש".

אליאן־קשת: "החברה הישראלית התקדמה מאז, והיא יותר פתוחה ומבינה כיום. אין ספק שהיה אז סוג של התנשאות כלפי התרבות המזרחית, אבל אני רוצה להגיד שהיתה התנשאות גם סביב התרבות האשכנזית. גם את היידיש לא רצו לקבל. כשאמרו 'תיאטרון יידיש' - התכוונו לכך כעלבון.

"היתה בעיה כללית של חוסר יכולת לקבל. ניסו לבנות כאן תרבות חדשה ולכסח בדרך את תרבות המזרח והמערב. ליצור תרבות יש מאין. זה עלה להרבה אנשים בכאב ובצער. עלבונות שנמשכו הרבה שנים. אני רואה בשמחה את ההתקדמות שעברנו, את השינוי והקבלה. את היכולת להבין שתרבות צומחת משורשים של הרבה תרבויות אחרות שהגיעו לפה.

"אנחנו ארץ של הגירה. היה צריך לקחת את כל התרבויות שהגיעו לכאן, לא לפסול אותן או להתנשא עליהן, ואני כוללת בזה גם את התרבות הפולנית או הרוסית. רצו לייצר כאן סרטים צרפתיים. אבל אתה פה, בארץ, הגעת מאיזשהו מקום. יש עוד מה לתקן - אז אנחנו ממשיכים".

לאביהו מדינה יש הבנה אחרת של התהליכים החברתיים - וליתר דיוק, הכלכליים - שהובילו לעליית הזמר המזרחי ולהפיכתו לז'אנר הפופולרי בארץ, כזה שמשתלב היום בטבעיות עם ז'אנרים אחרים - מפופ מועדונים, דרך רוק ומוזיקה אלקטרונית. "כשנפתח הערוץ השני, פתאום היו עוד שניים או שלושה מקומות שאפשר להתבטא בהם בטלוויזיה, ואז רשות השידור ראתה שיש לה מתחרים. הערוצים המסחריים מתפרנסים מפרסומות, ומהרגע שהמפרסמים יכלו לפנות לחצי עם שעד אז לא התייחסו אליו, השערים נפתחו.

"בטלוויזיה הממלכתית לא פנו עד אז לכוח הקנייה. הם פנו לשכונה הוותיקה של ארץ ישראל האשכנזית, ולא התייחסו בכלל למזרחית. ברגע ששינו את הכתובת שאליה הם פונים - הם התחילו לכלול את המסה הגדולה שאוהבת את הז'אנר הים־תיכוני. כך שזה היה למעשה רצון העם, לא הטלוויזיה שתיקנה את עצמה בעצמה.

"והיה עוד תהליך שבו הילדים של ההורים בעלי התזה המערבית אהבו את המוזיקה הים־תיכונית - כלומר, לא פנו לרוק האמריקני או לאמא רוסיה במוזיקה. אז המוזיקה הזו נכנסה לבתים דרך הילדים, ולהורים שחרקו שיניים לא היתה ברירה. אני לא נגד תרבות מערבית, אני בעדה, כשיש לה דרישה ויש צרכנים שצורכים אותה. אבל למה להתעלם מכל האנשים האחרים שהתרבות המערבית היא לא השורשים שלהם?"