שיחה בחלום עם ילדה עזתית - ואמיתית עם בני גנץ

בלילה, בעודי מנסה לישון וממתין לאזעקה שתשלח אותנו לממ"ד, באה לי בדמדומי החלום בתו של הג'יהאדיסט שחוסל בעזה עם משפחתו. ראיתי אותה לרגע בחדשות, מחזיקה איזו תעודת בית ספר, מבט גאה על פניה, כמו ילדים בכל העולם, כמו הבנות שלי. פניה נחקקו בליבי. שאלה אותי "לֵיש?" - למה? למה שלחתם טייס שישגר טיל אל מיטתי בלילה ויחסל אותי ואת חלומותיי?

אמרתי לה, בחלום, אני מצטער, באמת. מותך כואב לי, ילדה. באמת לא עשית שום דבר שמצדיק מוות כזה, בגיל כזה. אבל עם כל הצער, אני מסרב לקבל אחריות. אביך, זה שהתגאה בתעודה שלך יחד איתך, הוא האחראי הבלעדי.

לולא היה משגר טילים בכוונה להרוג את הבנות שלי, על לא עוול בכפן, לא היתה נופלת שערה משערות ראשך. מבחינתי אפילו הייתן נפגשות ומשחקות בבובות, במחבואים, בקלאס. לי אין שום בעיה איתך או עם עמך או עם דתך או עם תרבותך, חוץ מהבעיה הקטנה הזאת שעוברת מדור לדור ומפילה חללים וחללות, מבוגרים וילדות, בעיית השנאה החולנית של חלק מהמוסלמים לכל היהודים.

נולדת למשפחה הלא נכונה, לאבא הלא נכון, לאדם שבחר להאמין שאני ומשפחתי שייכים לגזע הקופים והחזירים, ושמותר להרוג בנו בשם איזה ציווי דתי, שאגב לא מופיע בספר הספרים שלכם, הקוראן, אפילו פעם אחת.

המצפון שלי נקי, ילדה. אני מתייחס אל מותך כמו אל מוות מיותר של ילד ערבי שנרצח עם אביו העבריין במכונית. קורע את הלב מצער, אבל לא קשור אלי ישירות. אביך הוציא אותך להורג, קללת אללה על ראשו, אבל אני, היהודי, לא יכול לקבל אחריות למה שמתחולל אצלך בחברה, באמונה, באלימות, בגזענות. המסורת הקורבנית בחברה הערבית, שגם משמידה את עצמה מבפנים וגם מאשימה אותי בכל זה, לא מדברת אלי, ולמרות שיש ישראלים שנענים בשמחה לקריאה להרגיש אשמים, כי זה אצלנו בתרבות, אני שמח להגיד שנגמלתי מההתמכרות להרגיש רע בגלל תוצאות מעשיהם של אחרים.

ילדה מתה יקרה, את לא יוצאת לי מהראש. היינו יכולים להיות שכנים טובים, אבל אביך העדיף את הטירוף הדתי על החיבוק המשפחתי. את ה"לֵיש" שלך אנא הפני אליו, אחרי שיסיים לחפש את הבתולות שאינן, והלוואי שאת הילדה האחרונה שמתה חפה מפשע על מזבח שנאת היהודים.

שעה עם גנץ

לא תאמינו מה קרה לי השבוע. אני לפחות לא האמנתי כשקיבלתי שיחת טלפון שהזמינה אותי לשיחה אישית עם בני גנץ, האיש מהסקרים המחמיאים. הסכמתי, ובליבי כבר נערכתי לומר "לא" לשפע ההצעות שיעתיר עלי הגנץ.

בבוא היום עליתי על אופניי ודיוושתי למשרדי כחול לבן. לבשתי את הטי־שירט הכי פחות מקומטת ופסעתי אל הלשכה. אווירה של שעמום מפוהק פגשה אותי שם. איטיים החיים באופוזיציה.

ישבתי לשוחח עם ראש הממשלה התיאורטי כשעה. היה מעניין, אם כי לא מסעיר. עשרה קבין של כריזמה ירדו לעולם, וגנץ נטל אולי אחד. הוא לא האיש שגורם לך להתאהב בו בדקה, להעריץ אותו בחמש, ללכת אחריו באש ובמים בעשר. אבל הוא ענייני, ישיר ומדבר פתוח. בעיניי התמימות הוא נראה ישר כמו סרגל. ואל תגידו לי הממד החמישי. לא יודע מה היה שם, גם לא טרחתי לשאול. מטחנת הספינים משאירה אותי אדיש. אבל בנכונות שלו לדבר בגילוי לב על קשייו ועל התלבטויותיו מצאתי רמת אמינות גבוהה ובלתי מתייפייפת.

אמרתי לו שאני מצפה ממפלגתו להפוך לדמוקרטית. אם רוממות הדמוקרטיה בפיהם, יואילו לקיים בחירות. הוא הסביר לי את המורכבות ואת החששות מיצירת דמוקרטיה דוגמת זאת של מרכז הליכוד, שבה חברי הכנסת עובדים אצל חברי מרכז. הוא הבטיח לי שממש בימים אלה פועלים אצלם לייצר מודל דמוקרטי, שייתן מענה לחששות האלה. אמרתי לו שבזה הם ייבחנו. יעצתי לו להוביל תהליך של דמוקרטיזציה בכל גוש המרכז, אחרת יהיה פער גדול מדי בין ההצהרות לפעולות. הבטיח ליישם. נראה.

הוא שאל אותי במה חשוב בעיניי לטפל עכשיו. אמרתי - האלימות במערכת החינוך. החרמות, הסרטונים, המכות. הסברתי שילד שיוצא חבול ממערכת החינוך לא ישקם את חייו לעולם. נוצר פה דור חדש פוסט־טראומטי מבית הספר. לא מהצבא. הוא התרשם, רשם על פתק. מה עשה בו אחר כך? לא אדע לעולם.

הזמן חלף, הצעה להצטרף לפוליטיקה לא הגיעה. שאלתי אותו אם אין בכוונתו להציע לי את תפקיד שר הביטחון בממשלתו העתידית לכאורה. אמר שהוא בונה על גילה גמליאל. צחקנו. יש לו הומור לא רע. קמנו להיפרד. וואחד גובה יש לו. היתה שעה נעימה. עליתי על האופניים ודיוושתי הביתה. חשבתי שלמרות שאני אוהב אנשים בעלי אישיות קצת קיצונית, צבעונית, כריזמטית, יוצאת מהקווים, את ראש הממשלה התיאורטי שלי אני מעדיף בגוני אפור פלדה.

מעגלים

המשבר העמוק שאליו נכנסנו, או שאליו הכנסנו את עצמנו, קצת נרגע. גם אתם מרגישים? הוא לא הלך לשום מקום, עוד ישוב ויתעורר, אבל נוצר רווח בין הצירים, כמו בלידה. היה כאב חד, יגיע עוד אחד, ועכשיו מנוחה.

אני משתמש בדימוי מעולם הלידה כי המילה משבר עצמה, בעברית של לפני אלפיים שנה, פירושה כיסא היולדת, כפי שנאמר בישעיהו "כי באו בנים עד משבר וכוח אין ללידה". אז מאיפה תגיע הלידה? מהיכן יצוצו הבנים? מפתח תקווה.

בעיצומן של ההפגנות בעד ונגד צצה לה יוזמה של פעילים בעיר, שראו את ההפגנות החריפות בכיכר גורן, לקיים מעגלי שיח. הרעיון הוא להזמין את התומכים והמתנגדים לדבר אלה עם אלה במקום להטיח אלה באלה.

והם באו. המון באו. מעגלים־מעגלים ישבו התושבים ודיברו בכיכר. בהתחלה כעסו, השתמשו בכל המילים הקשות. ואחר כך, אחרי שנרגע הלחץ הפנימי, נוצר שיח אמיתי ומכבד. כל אחד אמר מה לוחץ לו, וגם אם לא היו הסכמות עמוקות, לפחות היתה הכרה בכאב של הזולת, בסולם ערכיו, בחששותיו ובתקוותיו.

יש בחברה שלנו כאבים עתיקים בלתי מטופלים. כאבי קיפוח והדרה, כאבי אפליה ופגיעה. כולנו נושאים כאבים. הכואבים חושבים שאם יצעקו את כאביהם על מי שהם חושבים שגרם להם אותם יהיה שחרור ויהיה ריפוי. אבל זה אף פעם לא נכון. צעקות והתנהגויות פוגעניות לא פותחות שום לב להבנה. אבל כשיושבים במעגל, צורת דיון שבה כולם שווים וכל אחד ואחת מקבלים את ההזדמנות לשתף בכבוד - אחרי השלב הראשון שבו יש געש ורעש עולה מאליו המכנה המשותף, הקיים תמיד בין כל בני האדם, ובוודאי בין בני אותו עם, לא משנה כמה נדמה להם שהמרחק עצום.

בחלומי כל הארץ מעגלים־מעגלים, לה פמיליה עם הטייסים, המתנחלים עם ההייטקיסטים, תל־אביבים עם חרדים - כולם יושבים בכיכרות ומדברים. זה המשבר, כיסא היולדת, שיהפוך את התקופה המעפנה הזאת לזמן שבו נתחיל לצמוח מחדש - הפעם לא אחד על חשבון השני, אלא אחד עם השני. לא מתוך הסכמות דביקות על אחדות עם ישראל, אלא מתוך הכרה בשונות, בסיפורים המגוונים של כולנו, אבל עם היכרות של אחד עם השני.

כשלא מכירים, קל לשנוא. כשמקשיבים האופציה הזאת יורדת מהשולחן. והנה פתח תקווה הפכה ראויה לשמה, פתח לתקווה לכל העם הזה, לפרק כעסים קדמוניים במעגלים ולבנות חברת מופת.
ואז התעוררתי.

avrigilad@gmail.com