לייב שרייבר הוא שחקן מבוסס ומוערך כבר שנים רבות. אבל מתברר שבהוליווד, הבנויה על סטריאוטיפים, גם הוא נופל תמיד בעיני המלהקים לאותה המשבצת. והם מציעים לו שוב ושוב לגלם את תפקיד היהודי.
"זה קורה מפני שבהוליווד אתה נמדד רק ביחס לסרט האחרון שבו שיחקת. אף אחד לא זוכר תפקידים שלך לאחור. וכיהודי־אמריקני, אני מקבל ללא הרף הצעות לסרטי שואה ולסדרות שואה, ותוהה אם אני בכלל מעוניין", מודה שרייבר בן ה־55. "קשה מאוד להמציא את הגלגל כל פעם מחדש. לכן ברירת המחדל היא לסרב לתפקיד, כפי שאני עושה ברוב המקרים. אני חש שאיני עושה צדק עם סבי וסבתי, אם אני לוקח תפקיד של יהודי בשואה רק בגלל היהדות שלי, כי לרוב זהו מנעד מוגבל של אותו הדבר".
וזה לא שחסרים לשרייבר סרטי שואה ברפרטואר בן שלושת העשורים שלו. הוא שיחק לצד רובין וויליאמס המנוח ב"יעקב השקרן" מ־1999 ובמיני־סדרה קנדית מ־2003 על עלייתו של היטלר. נוסף על כך, אחד הסרטים הבולטים שבהם שיחק היה "התנגדות" מ־2008 על אודות ארבעת האחים היהודים ביילסקי מבלארוס, שהקימו מחתרת פרטיזנית והצילו 1,200 יהודים, סרט שבו כיכב לצד דניאל קרייג.
"ב'התנגדות' הנרטיב היה ברור, לגלם פרטיזן מורד שרואה יהודים שמובלים כמו צאן לטבח ועליו להושיעם בדרך אגרסיבית ואלימה שאנחנו לא רגילים לראות. אבל כשחקן מצאתי גוון חדש כדי להביא את סיפור השואה והגבורה. זה מה שאני תמיד מחפש.
"אבל הדרך לשם מאוד מורכבת ורגישה, כי אתה נתון לחסדי התסריט שמכתיב לך כיצד לשחק ומה בדיוק הדמות שלך תעשה. החוכמה היא לחפש פרצות קטנות כדי להביא מהפרשנות שלך כשחקן, והזדמנויות להתבטא באופן שלא יפגע בטקסט, אבל יאפשר לך להטביע חותם".
איך עושים את זה?
"אני מטיל על עצמי את האתגר לפצח את הסיפור כל פעם מחדש. שם העסק מסתבך, כי אתה מחפש פרשנות שטרם נראתה, ורוצה להשתמש בכל הכלים שלך כשחקן ולצאת לעבודה. כי אחרת, בשביל מה אני במקצוע הזה בכלל?".
בעשור האחרון שרייבר מזוהה יותר מכל עם "ריי דונובן", סדרת הדרמה עטורת השבחים שרצה במשך שבע עונות, ועוד סרט טלוויזיה מהשנה שעברה שחתם סופית את עלילות ה"פיקסר" השקט אך העשוי ללא חת, המחלץ מצרות אנשים בעמדות כוח בכל דרך אפשרית - תפקיד שעליו היה מועמד לארבעה פרסי אמי וארבעה פרסי גלובוס הזהב.
אך כעת, שרייבר מככב במיני־סדרה החדשה "אור קטן", שעלתה השבוע בשירות הסטרימינג דיסני פלוס בצמוד לשידור המקורי בארה"ב, הפקה משותפת של מחלקת הדרמה המתוסרטת של נשיונל ג'יאוגרפיק והזרוע הבינלאומית של אולפני קשת הישראלית.
"כיהודי־אמריקני, אני מקבל ללא הרף הצעות לסרטי שואה ולסדרות שואה, ותוהה אם אני בכלל מעוניין. ברירת המחדל שלי היא לסרב. אני חש שאיני עושה צדק עם סבי וסבתי אם אני לוקח תפקיד של יהודי בשואה רק בגלל היהדות שלי, כי לרוב זה מנעד מוגבל של אותו הדבר"
"התסריט הגיע למנהל 'קשת סטודיוס' בלוס אנג'לס, פיטר טראוגוט, ומיד היה ברור לכולנו שזה כתוב מצוין, ומחבר סיפור היסטורי עם אנשים בשר ודם ואפילו הומור", אומר מנכ"ל קשת, אבי ניר.
"חשוב לציין את כוחה של הפלטפורמה - דיסני פלוס, וגם נשיונל ג'יאוגרפיק - להביא את הסיפור הזה למיליוני אנשים. יש פה משמעות מיוחדת למעורבות הישראלית של קשת. הפקנו כבר עשרות סדרות בעולם, אבל זו אחת החשובות והמשמעותיות בהן. הבמאית סוזנה פוגל, לייב שרייבר ובל פאולי - שמוצאם יהודי - מספרים בראיונות על תגובות אנטישמיות שהם מקבלים בעקבות ההשתתפות בסדרה, ועל כך שהיא רלוונטית אולי מכפי שנדמה לנו.
"תהליך הפקת וצילומי הסדרה היה ברמה המקצועית הגבוהה ביותר, מפראג לאמסטרדם וחזרה, אבל מעל כל החודשים הללו של ההפקה בימי הקורונה, עמדה האמונה והמחויבות של כל הנוגעים לעלילה העוסקת בסיפור של אנה פרנק ומשפחתה, אך מובאת מנקודת מבטה של מיפ חיס, שסייעה למשפחה ולאלו שהסתתרו עימה, ולימים גם היתה זו שגילתה את אותם יומנים מפורסמים והעבירה אותם לידי האב ששרד את השואה".
מביט במראה ורועד מפחד
את חיס, ילידת אוסטריה שנשלחה להתגורר בהולנד בנערותה בשל הרעב הכבד במולדתה בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ולימים הפכה לחסידת אומות העולם ונפטרה ב־2010, מגלמת כאמור השחקנית היהודייה־בריטית בל פאולי, ששיחקה בסדרה "תוכנית הבוקר" לצד ג'ניפר אניסטון ובסרט הקומי "המלך של סטטן איילנד" לצד הקומיקאי פיט דוידסון.
"מנהלי מוזיאון בית אנה פרנק באמסטרדם סידרו לי לצפות בהרבה קטעי ארכיון ולראות תמונות כדי להבין את מי אני מגלם וכיצד לעשות זאת. אבל העניין הראשוני החל מקריאה של היומנים, שאביה לא רצה שיפורסמו, והיה לנסות ולהיכנס לראשו של מי שהיה צריך לסדר מחדש את חייו ולחשב מסלול מחדש לנוכח הסיטואציה הקיצונית שנקלע אליה, וזה מה שבאמת דרבן אותי כשחקן", מסביר שרייבר בראיון זום מיוחד מאמסטרדם, שם התקיימה לפני שבועיים הקרנת הבכורה של המיני־סדרה, כשלימינו היוצר שלה, טוני פיילן ("האנטומיה של גריי", "מזכירת המדינה").
"חתיכת הקרחת שהדביקו לי על הראש עזרה מאוד להיכנס לדמות. היא גרמה לי לרעוד מפחד כל פעם שהבטתי במראה, וזה כבר החדיר בי מוטיבציה כשחקן", הוא אומר בהומור, "בסופו של דבר, אוטו לא היה אדם רוחני. עיקר זהותו היה שהוא גרמני, אבל כשהגבילו אותו רק להגדרה שלו כיהודי, זה הרתיח אותו. אני תופס אותו כאדם אלגנטי הגאה בלאום שלו. כי בוא נגיד, הפעם לא יכולתי להישען על מבטא בוסטוני, כמו עם ריי דונובן".
מה דיבר אליך בסדרה כזו דווקא עכשיו?
"עבורי זו היתה המלחמה באוקראינה ומה שראיתי בקייב: כל הפליטים, בעיקר נשים עם ילדיהן שמחפשות דרכים לאגור אוכל ולמצוא מחסה, כשלרשותן רק שתי שקיות פלסטיק. זה בלתי נתפס שבימינו אנחנו שוב רואים את הדברים הללו. לא למדנו מכל דפוסי ההתנהגות בעבר. אם לשפוט על פי המידע השגוי והאנטישמיות והסילוף שרצים בעולם כיום, זה מקרה של אובדן זיכרון. חשוב למצוא דרך חדשה להגיע לסיפור הישן הזה, כי באופן מוזר, הוא כלל לא השתנה".
"מנהלי המוזיאון של בית אנה פרנק סידרו לי לצפות בקטעי ארכיון ולראות תמונות, כדי להבין את הדמות שאני מגלם. אבל העניין מבחינתי היה להיכנס לראשו של אוטו, שהיה צריך לסדר מחדש את חייו ולחשב מסלול מחדש לנוכח הסיטואציה הקיצונית שנקלע אליה. זה מה שדרבן אותי כשחקן"
מהן נקודות הדמיון בין אז להיום?
"הדפוסים השיטתיים של משטרים אוטוקרטיים זהים וחוזרים על עצמם: מציאת שעירים לעזאזל והפצת מידע שגוי. מה שהיוצרים עשו כאן בצורה יפהפייה היה להפוך את הסיפור לאישי ובן־זמננו, כי לזה קל להתחבר. לא רבים יכולים להתחבר למציאות שבה יורים רקטות על בתיהם, אבל רבים יכולים להבין מערכות יחסים שלא הולכות כמו שצריך".
האם חשת חיבור מיוחד בגלל הרקע היהודי שלך?
"כן, אבל בצורה מוזרה. משום שחלק מהתרבות שלנו כיהודים הוא הדאגה לאנשים אחרים. זהו החיבור שמצאתי, אבל דרך דמותה של מיפ שאינה יהודייה, אבל עזרה ליהודים. משך אותי לגלם את אוטו פרנק מפני שהוא כה התגאה בהיותו בן העם הגרמני. זה היה בעל משמעות אמיתית עבורו. ולפתע נגזר עליו לא להיות גרמני, כי הוא יהודי.
"אני לא חושב שהוא הרגיש מאוד יהודי, הוא לא היה אדם דתי, והיה מעדיף להיות מוגדר כגרמני. היו שחקנים בסדרה שבחרו במבטא יידיש־גרמני, אבל לי היה חשוב שהמבטא שלו יהיה גרמני לחלוטין, כדי להעביר כמה חוסר צדק הוא חש בכל מיני מובנים. אתגר נוסף היה ברמת השליטה והדיוק שעליו להפגין מול אישה צעירה. זה היה החלק המעניין עבורי".
"הקרחת שהדביקו לי על הראש עזרה מאוד להיכנס לדמות. עיקר זהותו של אוטו היה שהוא גרמני, אבל כשהגבילו אותו רק להגדרה שלו כיהודי, זה הרתיח אותו. אני תופס אותו כאדם אלגנטי הגאה בלאום שלו. הפעם לא יכולתי להישען על מבטא בוסטוני, כמו עם הדמות של ריי דונובן"
פסק זמן למען אוקראינה
שרייבר, שנולד בסן פרנסיסקו לאם יהודייה ולאב נוצרי, מזכיר כמה פעמים בשיחה את המעורבות שלו למען אזרחי אוקראינה בשנה החולפת. ביולי שעבר הוא מונה לאחד השגרירים הבינלאומיים של פלטפורמת גיוס תרומות וסיוע רפואי שיזמה ממשלת אוקראינה, ונפגש עם הנשיא זלנסקי יחד עם אגדת הכדורגל אנדריי שבצ'נקו, שהיה הראשון שנרתם למטרה זו, ובהמשך הצטרפו בין היתר כוכב "מלחמת הכוכבים" מארק האמיל והמיליארדר הבריטי ריצ'רד ברנסון.
"בשנה האחרונה לקחתי פסק זמן מהמשחק כדי להירתם למען אזרחי אוקראינה. ביקרתי בשדה הקרב ואני בחיפוש מתמיד אחר שיתופי פעולה עם ארגוני סיוע הומניטרי שלא למטרות רווח, לשמש צינור לאלו שמעוניינים לתרום ולעזור לאוקראינים", הוא מספר, "ביליתי זמן רב במחיצת האנשים הללו. הם בני אדם רגילים. רק אחרי שכותבים עליהם בספרים או עושים עליהם סדרות טלוויזיה, הם הופכים לגיבורים. אחרת, מדובר בסך הכל בשכן האדיב המסייע כשנוחת לך טיל בחצר, והוא מגיש לך עזרה ומקשר אותך לארגונים שמתמחים בכך וייקחו את העניינים משם והלאה.
"כך גם מתחיל הסיפור של מיפ חיס, הכי פשוט ואותנטי, היא נשאלת אם היא יכולה לעזור והיא עונה שכן. בזה הדבר מסתכם כדי שנבין את הלך הרוח והערבות ההדדית. ואני רוצה להאמין שזה הטבע שלנו כבני אדם: קודם כל להיות שם זה עבור זה, ולדאוג להשלכות בשלב מאוחר יותר. בעיניי, להגיד כן ולהגיש עזרה לאדם שנמצא בצרה - זו תמיד התשובה הנכונה".
מה מייחד את הסדרה עבורך באופן אישי?
"כבן לאם יהודייה, אני חש שיש לי קשר לפרק הזה בהיסטוריה של האנושות. אני מאמין שאנחנו מוכרחים להמשיך ולהביא את הסיפורים הללו לקדמת הבמה, בטח כשמספר שורדי השואה הולך ופוחת. רצינו שהמיני־סדרה שלנו תיצור הרגשה של משהו מודרני, רענן ונגיש. זה בדיוק מה שצריך כדי להגיע לדור הצעיר, ובטח באקלים הפוליטי המטורף השורר בעולם כולו בשנים האחרונות. היוצרים רצו שהסדרה תדבר לקהל במובן הזה.
"עבורי, כשחקן, זה אתגר, כי אני מגלם דמות בנקודה מסוימת בהיסטוריה, אבל לא רוצה שהיא תיראה מיושנת או מנותקת בשפה ובהתנהגות שלה, כאילו היא שייכת לאיזה עידן רחוק. ניסיתי לעשות את זה באמצעות הדינמיקה שבין אוטו לאשתו, כדי שתהיה עכשווית. המרכיבים האנושיים הם אלה שהכי מרתקים אותי ושהכי כיף לצפות בהם. זה מה שמבדיל את הסדרה מיצירות היסטוריות דומות שבאו לפניה. היא לא סדרה על יהודים או על יהדות, אלא על היצר האנושי".
הסיפור של אנה פרנק סופר כל כך הרבה פעמים בכל מדיום אפשרי. אפשר עוד לחדש בו משהו?
"כן. כי לא מדובר בעלילות אנה פרנק כפי ששמעתם בבית הספר, יש ניואנסים לא מוכרים והיריעה רחבה מהמשוער. זה לא נוגע ספציפית רק בזהות היהודית ובמשמעויות שלה במלחמת העולם השנייה. ניסינו למצוא אלמנט חדש שישנה את פני הדברים, כדי שמרחב הראייה ישתנה. הגיבורה הראשית כאן היא לא אנה, אלא מיפ, בחורה לא יהודייה שהגיעה למשפחת פרנק כמו מתנה משמיים. היא השורה התחתונה שהצופים צריכים לקחת מהסדרה. היא פעלה מאינסטינקט אנושי של ערבות לזולת ונאמנות, והיתה מלאת חמלה וטובת לב. זו בעיניי תרופת הנגד הטובה ביותר לכל האנטישמים.
"כולנו שומעים בחדשות, וגם רואים במו עינינו, שהאנטישמיות נמצאת במגמת עלייה מתמדת. מספר הפליטים שברחו על נפשם ממדינות המולדת שלהם היא חסרת תקדים. דווקא מנקודת המבט שלי והרקע שאני בא ממנו, אני כל הזמן חושב 'מה עלי לעשות?'. ומעצם היותי שחקן, לקחת חלק בסדרה כזו, זו הזדמנות להעביר את המסר".
"הגיבורה הראשית בסדרה אינה אנה, אלא מיפ חיס, בחורה לא יהודייה שהגיעה למשפחת פרנק כמו מתנה משמיים. היא פעלה מתוך אינסטינקט אנושי של ערבות לזולת, חברות ונאמנות, והיתה מלאת חמלה וטובת לב. זו בעיניי תרופת הנגד הכי טובה לכל האנטישמים"
האתגרים ונטל ההצלחה
כמה שבועות לפני הראיון בזום, פגשתי את שרייבר בנסיבות פחות רשמיות במסיבת קוקטייל בתום אירוע קידום למיני־סדרה בכנס מבקרי הטלוויזיה האמריקנים במלון לנגהאם בפסדינה. שם שלפתי את הסמארטפון והצגתי לו תמונות עבר מביקורו בישראל לפני 14 שנה עם זוגתו דאז, השחקנית נעמי ווטס ושני ילדיהם הקטנים. הביקור היה אז חלק מקמפיין לעידוד תרומות עבור פרויקט הקמת מאגרי מים של קרן קיימת לישראל. הם השתתפו בסרטון שבו נטעו עץ לטובת ייעור מחדש של אזור שהוחרב בירי רקטות של חיזבאללה.
"אני לא זוכר שצילמנו את הסרטון, אבל תראה איזה חמודים הילדים שלי, הם כל כך קטנטנים", אומר לי שרייבר בחיוך רחב. הזוגיות שלו עם ווטס הסתיימה ב־2016, אך השניים נשארו בקשר ידידותי לטובת ההורות המשותפת של סשה (15) וקאי (14). לפני שבועיים פורסם כי שרייבר עומד להיות אב בשלישית, הפעם עם חברתו בשש השנים האחרונות, הדוגמנית ומיס דרום דקוטה לשעבר טיילור ניאסן בת ה־31, הצעירה ממנו ב־24 שנים.
הילדים שלך צפו בסדרה?
"צפיתי בה עם קאי, עדיין לא הספקתי עם סשה. העניין הקריטי בהורות הוא למצוא את הזמן לבלות עם הילדים, אבל ממש להיות נוכח ולהפיק את המרב. להניח בצד את הסחות הדעת, הסמארטפונים, לשבת סביב שולחן ארוחת הערב ולנהל שיחה. אלה הדברים הכי חשובים ששנינו כהורים מנסים לעשות. נעמי ואני משתדלים להיות מתואמים בהורות, לחנך את הילדים בצורה מסוימת וזהה, כשהם כל פעם אצל אחד מאיתנו. ולהפגין כבוד הדדי, אהבה וטוב לב, גם אם אנחנו כבר לא יחד".
לוח הזמנים של שרייבר אכן מאתגר את זמן האיכות עם ילדיו. יש לו שני סרטים גדולים השנה, הסרט החדש של וס אנדרסון "אסטרואיד סיטי", שיעלה לאקרנים בחודש הבא אחרי הבכורה בפסטיבל קאן, שבו הוא חלק מאנסמבל שכולל שמות כמו טום הנקס, סקרלט ג'והנסון, אדוארד נורטון, סטיב קארל וטילדה סווינטון. זהו שיתוף פעולה שלישי ברציפות של שרייבר עם הבמאי המוערך, אחרי "אי הכלבים" ו"הכרוניקה הצרפתית". נוסף על כך הוא משחק בסרטו של הבמאי הישראלי זוכה האוסקר, גיא נתיב, "גולדה", כמזכיר המדינה האמריקני משנות ה־70 הנרי קיסינג'ר.
הורות מותאמת מרחוק
בשנים האחרונות שרייבר שיחק ב"ספוטלייט", שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר ב־2015, דיבב ב"ספיידרמן: ממד העכביש", שזכה באוסקר לסרט האנימציה הטוב ב־2018, והופיע ב"אל תסתכלו למעלה", שהיה מועמד לארבעה פרסי אוסקר. יש לו גם קריירה ענפה על הבמה, כמי ששיחק בברודוויי בין השאר במחזות "הנרי החמישי", "יחסים מסוכנים" ו"גלנגרי גלן רוס", בתפקיד שזיכה אותו בפרס הטוני בשנת 2005.
"במשך השנים נעמי ואני למדנו להתאים את התזמון של הפרויקטים כך שיתאימו לחלוקת הזמן עם הילדים וגם יודעים מתי לומר לא, אבל אין באמת חוקים", הוא אומר, "בסופו של דבר, מערכת היחסים שלנו תישמר לעד בגלל הילדים, ולכן השכלנו להתפשר, כך שהתוכניות נקבעות תמיד לפי טובת הילדים. כך גם אני גדלתי. לאמא שלי היו מעט משאבים, היא היתה אישה יצירתית במיוחד, ולימדה אותי בשלב מוקדם בחיים שכל הדברים הללו לא חשובים. העושר האמיתי מגיע מסיפוק אמנותי. זאת היתה הפילוסופיה שלה. היא כיוונה אותי להתעניין במוזיקה, בספרות ובציור. עד היום אני לא יודע לומר חד־משמעית אם זה לגמרי נכון, אבל זה עיקרון שימושי לחיות לפיו".
היית רוצה שילדיך ילכו בעקבות הוריהם?
"מעל הכל אני רוצה שיעשו מה שהם רוצים. אבל יש לי קצת היגיון בריא, ואני לא אעודד בכוח ללכת למשחק. חיי השחקן הם קשים, יש הרבה דברים להתמודד עימם וזה ממש לא מה שנראה מבחוץ. הקריירה אמנם סידרה לי חיים נוחים ובית יפה, אני מתלבש בבגדים יפים ויכול להרשות לעצמי דברים נחמדים. אבל אני נמנה עם האחוזים הבודדים שעובדים במקצוע הזה. הרוב המוחלט מובטלים, ואלה חיים קשים".
אתה מרגיש שהגשמת את החלום כשחקן?
"אף פעם לא דמיינתי שאגיע לאן שאני נמצא כיום. לפני 25 שנים רק רציתי לעשות פה ושם עבודת קריינות. והנה, בסוף יש לי סרטים באמתחתי, סדרת טלוויזיה שהובלתי, והפרצוף שלי היה מרוח על שלטי חוצות מכל עבר. אני מאוד אסיר תודה. בגילי אני רוצה ששום דבר לא ישתנה. יש לי גם ברך בעייתית, ועבורי, אפילו לעלות במדרגות זה לא קל כבעבר. אני בכלל טיפוס עצלן. לא אוהב לעבור בתים. היה לי קשה כשנפרדנו ופיצלנו את הבית.
"קשה לי שהמשפחה לא כל הזמן איתי, והכל תחת עין הציבור. בכל פעם שאני יוצא מסף דירתי בניו יורק, צלמי הפפראצי אורבים לי מעבר לפינה. זה מגוחך שמתעדים אותי ואת מי שאני מסתובב איתם. אבל עם הזמן למדתי להשלים גם עם זה. אני משתדל לזכור שגם אותם צלמים מפרנסים ילדים. ואם לחזור לשאלה הקודמת, אני לא אופתע אם ילדיי יהיו שחקנים. ואוי ואבוי למי שלא ילך לצפות בהצגות או בסרטים שלהם. יהיה לו עסק איתי".
dcaspi@goldenglobes.org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו