פרופ' מיכאיל אפשטיין, נפתח ברשותך בציטוט: "בדרך כלל אומרים שמדינה מסוימת השיגה נשק גרעיני, אבל במקרה של רוסיה אפשר לומר שהנשק הגרעיני השיג לעצמו מדינה, והמדינה הזאת נמצאת עכשיו במצב שיכול להוביל להפעלתו ולהשמדת העולם כולו". כשקוראים את דבריך נוצר הרושם שהמלחמה הנוכחית באוקראינה היא המסוכנת ביותר בתולדות האנושות.
"כן, בדיוק כך. במקצוע שלי ובמילייה שלי רבים חשים שהמלחמה ניתקה אותם מהעבר, שכל השנים שהשקענו בתרבות הרוסית, במדע הרוסי, הפכו לאבודות. לי נראה שדווקא להפך: עכשיו רוסיה זוכה להמון תשומת הלב כי האנושות צריכה לדעת מניין עלול לבוא קיצה. כן, היו בה בעבר סופרים דגולים ומלחינים גדולים, רוסיה היתה מדינה שעוררה תקוות, אבל אחרי המאה ה־19 היא הפכה למדינה שהכזיבה את התקוות לגדולה תרבותית יותר מאשר חיזקה אותן. כעת רוסיה הפכה למרכז העולם - לתהום שאליה עלול העולם לקרוס. לכן אנחנו מוכרחים להביט היטב במה שנמצא אצלנו מתחת לרגליים, כי אנו עלולים ליפול".
אתה סבור שהמלחמה באמת עלולה להסתיים באסון גרעיני?
"זו אפשרות".
הציטוט הפסימי שמופיע בשאלה הראשונה לקוח מתוך הספר "האנטי־עולם הרוסי: פוליטיקה על גבול האפוקליפסה", שיצא בחודש ינואר האחרון בניו יורק ועל כריכתו האחורית מצוין כי זהו "הספר הפילוסופי הראשון על שנת המלחמה הראשונה". מחברו הוא הפילוסוף והפילולוג מיכאיל אפשטיין, פרופסור לתיאוריה תרבותית ולספרות רוסית באוניברסיטת אמורי שבאטלנטה, חוקר עטור פרסים שפרסם 37 ספרים וכ־700 מאמרים. בספר מציג אפשטיין ניתוח חדש ופורץ דרך של המלחמה שמטלטלת את העולם: הוא מציע פרספקטיבה שמאפשרת להבין כיצד נוצרו התנאים התרבותיים שהביאו את רוסיה לא רק לפלוש לאוקראינה, אלא גם לחולל בה זוועות ללא הבחנה.
בראיון מיוחד ל"ישראל היום" ממקום מושבו בארה"ב מתאר אפשטיין בדאגה גדולה כיצד לתפיסתו פשעי המלחמה שמתרחשים באוקראינה - ירי לתוך אוכלוסייה אזרחית, עינויים, מעשי אונס מחרידים והוצאות להורג של שבויים - הם לא תמיד סטיות מהנורמה של הצבא הרוסי, אלא צמחו מתוך אוריינטציה תרבותית כוללת ורעילה שהתהוותה בקרב הצמרת הרוסית, ושקיבלה בתקופת פוטין מעין אידיאולוגיה משלה, שזכתה לשם "העולם הרוסי". לדבריו, הניסיון להגשים את האידיאולוגיה הזו בשטח צריך להדאיג את כולנו.
עולם של "אנחנו" ו"הם"
"'העולם הרוסי' הוא האידיאה העיקרית של רוסיה בת זמננו, והרחבתו היא המטרה העיקרית של המדינה", כותב אפשטיין בפתח ספרו. "בהשוואה לרעיונות הגמוניים קודמים ששלטו ברוסיה, כמו 'ממלכה אורתודוקסית', 'רומא השלישית', 'קומוניזם' או 'מהפכה עולמית', רעיון העולם הרוסי נראה דל. רוסיה כעת אינה מזדהה עם שום מושג כללי - אלא עם עצמה בלבד". במילים אחרות: אם בימי הצאר מוסקבה תפסה עצמה כשומרת הנצרות "האמיתית", או כמי שמחזיקה ב"אידיאולוגיה המתקדמת ביותר" בתקופת בריה"מ, הרי כיום ההנהגה הרוסית לא נושאת עימה שום בשורה בעלת תוכן.
בראיון הוא אומר כי שתי המלחמות האחרונות שניהל הצבא הרוסי רק מדגימות זאת: גאורגיה ואוקראינה הן מדינות אורתודוקסיות וקפיטליסטיות, בדיוק כמו רוסיה.
אתה כותב ש"העולם הרוסי" הוא רעיון דל משום שאינו מצביע על דבר מעבר לעצמו. אבל אולי בכך דווקא עוצמתו?
"הרעיון שהעולם צריך להיות יותר 'רוסי' כרוך בבינאריות בסיסית: הפרדה חדה של 'אנחנו' ו'הם', כאשר בצד 'שלנו' הכל נעלה וקדוש. לפי חלק מהחוקרים, בתרבות הרוסית אין אזור ניטרלי, יש רק גן עדן וגיהינום. בגלל הבינאריות הזו אם יש מהפכה, סימן שכל העולם נחלק לקומוניסטים ולקפיטליסטים; אם השלטון הוא אורתודוקסי, אז יש בחברה רק אורתודוקסים וכופרים. כך, עכשיו הכל התנקז לרוסי נגד לא־רוסי, ומכאן - לרוסיה מול כל העולם".
הוגה השימוש הפוליטי ברעיון "העולם הרוסי" הוא מי שהיה יועצו הקרוב של פוטין, ולדיסלב סורקוב. כבר ב־2009 כתב סורקוב כי "המשימה שלנו היא איך לדבר על אימפריה, על הרצון שלנו להתרחב, מבלי לפגוע ברגשות הקהילה הבינלאומית". לימים סורקוב מונה לאחראי מטעם הקרמלין ל"רפובליקות של דונבאס" שיצרה רוסיה בשטח שכבשה במזרח אוקראינה ב־2014. חודשיים לפני פרוץ המלחמה סורקוב כבר נימק את הצורך להתרחב כמהלך טבעי. לדבריו, בכל חברה שורר כאוס, וכאשר המערכת סגורה - חוסר הסדר שבה נוטה לגדול. כיצד פותרים זאת? אפשרות אחת היא להעניק יותר חירויות לאזרחי רוסיה, אולם "זה מסוכן מדי" עבור השלטון. האפשרות השנייה, והעדיפה לדעתו, היא לתת למערכת להתפשט החוצה. "במשך מאות שנים המדינה הרוסית שרדה אך ורק בזכות שאיפה מתמדת להתרחב מעבר לגבולותיה", נימק, "עבור רוסיה התרחבות מתמדת לא היתה רק אחד הרעיונות אלא הבסיס".
אפשטיין מכנה זאת "קללת המרחב". "סיבת האומללות של רוסיה היא גודל מרחביה, שמלווה בתחושת גדלות תואמת. השטח העצום מרוקן את המדינה מבפנים. הארץ הזו היא של כולם ושל אף אחד. זו ארץ שגם שליטיה לא מרגישים בה באמת בבית: הם גוזלים הכל מהפריפריה, ואנשי הפריפריה לא רוצים לעבוד למען השליטים בבירה, שמבריחים ומחביאים את אוצרותיהם בחו"ל. רוסיה סובלת גם מ'קללת המשאבים' - העושר העצום שלה בגז, בנפט ובמשאבי טבע אחרים שההכנסות התמידיות מהם מונעות פיתוח של טכנולוגיה ומשאבי אנוש - אבל קללת המרחב גדולה ממנה. את הטריטוריה הזו אי אפשר לא למסור ולא לעכל".
"חוויתי את זה בעצמי כאשר נסעתי למשלחות ברחבי רוסיה", מספר אפשטיין. "ב־2006 ביקרתי באגם סליגר. אגם יפהפה, טבע שקט ורב הוד, אך מסביב - תחושה של גסיסה טוטאלית. מצד אחד נוף אלוהי ביופיו, ומצד שני כנסייה ישנה שבה נערמת אשפה בגובה מטר, ובמקום כיפת כנסייה - חור פעור אל השמיים. הכל מזוהם ומכוער.
"מעבר לקשישות המקומיות שאת הניב שלהן תיעדנו, המקום החי היחיד באזור היה כפר קטן שהקימו פועלים מטג'יקיסטן. כל השאר נראה כנמצא בתהליך מעבר לעולם הבא. העם הרוסי אינו נלהב מבנייה על אדמתו, מה שמרומם את רוחו הוא הגדלת הטריטוריה וכיבוש של אחרים. פוטין ניסה בשתי הכהונות הראשונות שלו לקדם כל מיני פרויקטים לאומיים, וראה שלא יוצא מכך דבר. הוא גם הבין שאם יצליח, ייצא שכרו בהפסדו כי עם שמכה שורשים בארצו ירצה גם להשפיע על גורלה ולבחור את המנהיגים הדרושים לו. הדבר היחיד שיכול לאחד אומה כזו הוא נדידה, וכך חזר פוטין לפרדיגמה הישנה: לכבוש אדמות - ובזאת לאחד את העם".
"שחיתות היא מרכיב בסיסי"
בטרם התחיל את מסעות הכיבוש שלו, תחילה בגאורגיה (2008) וכעת באוקראינה, פנה פוטין לרטוריקה אנטי־מערבית. נשיא רוסיה סימן את המערב כאויב המרכזי, וזאת אף שעד לפלישה לאוקראינה המשיך לסחור עימו, וכל האליטה הרוסית העדיפה לקנות נכסים במערב ולשמור בו את כספה. ביחס הכפול הזה רואה אפשטיין ביטוי ליחסי תשוקה־שנאה רוסיות ותיקות כלפי המערב.
"יש שני מאפיינים חשובים במיוחד בתרבות הרוסית: תלות במערב והתנגדות למערב. למעשה, מתקופת פטר הגדול רוסיה אימצה מהמערב את הטכנולוגיה ואת מערכת החינוך כדי להפנות אותן נגדו. זו תרבות של קנאה ותחרות, שמוצאת את ייעודה בקריאת תיגר על תרבויות אחרות ובדחיקתן דווקא על בסיס הישגים שאומצו מתוכן", כותב אפשטיין. "הטרגדיה של רוסיה נעוצה בכך שהיא אינה עצמאית ויצירתית מספיק כדי לבנות ציוויליזציה ייחודית משלה, שתוכל להתחרות בציוויליזציות הגדולות של המערב והמזרח; ובה בעת היא גדולה וגאה מכדי להפוך לחלק מציוויליזציות אחרות ולהסתפק בתפקיד משנה".
האם אפשר להיחלץ מהמלכודת הזו?
"זו שאלת השאלות. רוסיה ערכה על עצמה ניסויים במשך כמה מאות שנים. תמיד רצתה להפוך את עצמה למשהו גדול: מנהיגת העולם הנוצרי־אורתודוקסי או מנהיגת העולם הקומוניסטי. בה בשעה היא אינה מסוגלת להפוך לכזו, כמו דמותו של איש המחתרת מהנובלה של דוסטויבסקי. איש המחתרת רק מוציא לשון, מקניט, מנסה לחבל, אך אינו מסוגל להציע דבר בתמורה. למעשה פוטין הוא ההתגלמות של אותו 'איש המחתרת': הוא אינו יכול להציע דבר לעולם, אלא רק מציק לו, מפתה אותו, מנסה לצבוט אותו. זה אדם מהמחתרת שהגיע לפסגת השלטון. עולם המחתרת, 'אנטי־עולם', הפך לעולם עצמו ברוסיה".
במערב השחיתות היא עבירה על החוק ונתפסת כסטייה. מנגד, השחיתות באותו "אנטי־עולם" עברייני היא כמעט הדבק המחבר את החברה ברוסיה.
"היה לפני כמה שנים תחקיר על היקפי השחיתות של הנשיא לשעבר דמיטרי מדבדב. התחקיר קרע את המסכות, חשף גניבה של כספי ציבור בסכומים של עד מיליארד דולר, הפרטים שנחשפו בו היו משפילים כל כך שאפשר היה לחשוב שמדבדב גמור. ואכן, למשך כמה חודשים התמיכה בו ירדה בסקרים בכ־10% - אבל אחר כך חזרה לרמתה הרגילה, בלי שמדבדב עשה משהו חיובי בתקופה הזו. למה? כי התפיסה הרווחת היא שאם הוא גונב, אז הוא שלנו, הוא אחד מהחבר'ה.
"הצופה הרוסי הממוצע מגלה שלפוטין יש ארמונות? נו, ברור שיש לו: אחרת לא היינו מכבדים אותו. לצאר צריכים להיות ארמונות. זה מתחיל עוד בפיוטר הראשון, שהחליט לחסל את הגניבות ברוסיה, ובישיבת מועצת המדינה הוציא החלטה: אם עלות החבל שבו יתלו את הגנב תהיה גבוהה מסכום הגניבה, אז יש לתלות אותו. אז קם אחד האצילים ואמר: הוד מעלתך, במצב הזה לא יישארו לך נתינים. וזה לפני 300 שנה".
אפשטיין סבור שלתופעה הזו יש גם שורשים דתיים עמוקים. "אחת היצירות הראשונות בספרות הרוסית הקדומה היא 'הדרשה על החוק והחסד', שבה נטען כי אמנם יש חוק, אבל יש גם חסד ושהוא נמצא מעל החוק. כך, כאשר פקיד גונב, הוא מפר את החוק באומץ בתקוותו לקבלת חסד מהשלטון. על הפרת החוק הזו הוא יכול דווקא לזכות בהערכה - כפי שהיום זוכים מדבדב ואחרים, משום שהשלטון במקורו הוא בעצמו הפרת חוק. פוטין ניסה בהתחלה לשמור על החוק, אבל אחר כך איפס את הכל, לרבות את החוק. לכן השחיתות ברוסיה היא תופעה שונה מזו שבמערב. שם מדובר באנומליה, בסטייה שצריך להיאבק בה. ברוסיה מדובר באחד מיסודות הקיום האנושי ביחד. אם אתה חף מפשע, אתה לא משלנו. אם אתה חוטא ואני חוטא - כולנו חוטאים בפני האל, אז הוא יכול לחון אותנו. אז הבה נחטא, כי החטא שלנו הוא ביטוי למתן אמון באל, החומל ובעל החסד. החוק הוא אות מתה".
אם כך, יכול להיות שכל המאבקים נגד השחיתות - למשל, של המתנגד לפוטין אלכסיי נבלני ועמיתיו - נועדו לכישלון?
"תראה, המסה הגדולה של האוכלוסייה ברוסיה פשוט רגילה לציית למנהיג. 70% אינם 'בעד' או 'נגד' משהו, אלא 'בעד' מי שנמצא בשלטון. אני לא פוסל שבאמצעות מאמצים עקביים ורפורמות אפשר היה לכוון את רוסיה למסלול של כיבוד החוק".
"כמו שאהידים באסלאם"
כל החטיבה הראשונה של הספר מוקדשת ל"אנטי", ואני לא יכול שלא לשאול אותך: יש משהו חיובי שרוסיה כן מייצרת?
"בוודאי. רוסיה ייצרה תרבות משמעותית מאוד, אולם עשתה זאת מתוך מגע פורה עם המערב. בימי הביניים היתה ברוסיה ספרות מנזרים - חיי קדושים, דרשות, טקסטים פונקציונליים. התרבות הרוסית הפכה בהדרגה לעצמאית ובמאה ה־19 קיבלה משמעות עולמית, אך רק תוך כדי מגע עם המערב. ברגע שהמהפכה הבולשביקית הקימה את מסך הברזל, כל מקורות ההעשרה המערבית נקטעו והמדינה הרוסית החלה לחסל את התרבות שהיתה בה".
ועכשיו רוסיה מייצרת משהו חיובי?
"לתרבות הרוסית יש משמעות עצומה, אבל אלו עשבים מדולדלים שגדלים על קצה הצוק מול התהום. דוסטויבסקי, פושקין, טולסטוי, פלטונוב, בולגקוב - עוצמתם בכך שהם הקצה. בהם אנו רואים את יכולות הצמיחה של תרבות בתנאים בלתי אפשריים. התרבות הרוסית פורצת דרך הכוחות המדיניים שמנסים לדרוס אותה. כל המיטב שהיא יצרה זה לא הודות למדינה, אלא למרות המדינה. כמו האינטליגנציה הרוסית: היא פרח בקצה הצוק, שמראה לנו מה יכולה להיות תרבות במקום שבו היא לא יכולה להיות".
החיים על הקצה מזכירים מאוד את מה שאתה כותב על הסקרנות העצומה בתרבות הרוסית כלפי עינויים וחוויות קצה, או במילותיך: "להבין את גבול הקיום ולתפוס בו את החיים". זה לא הפרח על הצוק?
"ברוסיה החיים וערכם נודעים רק בתנאים של עינוי. כאשר מחלצים עדויות, כאשר דופקים עם הראש בקיר, כאשר זועקים מרה, אז מהחיים מוציאים את היקר מכל: עדות לחיים על גבול המוות. אין הוויית ביניים, אין פריחה בין פרחים. התרבות הרוסית היא תרבות של סבל. יש לנו עדויות של מקסים גורקי ואיוואן בונין על חיי הכפר הרוסי מתקופת השיא של התרבות הרוסית, בשלהי המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20. גורקי הכיר את רוסיה, והוא אומר שמעולם, בכל מסעותיו, לא פגש שום איכר שיגשים את החוכמה ואת החום העממיים שתוארו בצורה אידילית אצל טולסטוי לדוגמה. מה הוא כן ראה? אכזריות חייתית, חשדנות, חוסר כבוד לזר. גם בונין כתב על כך: לדבריו, לא ראה דבר אכזרי יותר מאורח החיים של הכפריים. הוא מתאר קרבות של כפר בכפר, עם קלשונים ומקלות, קרבות בין שכנים".
אפשטיין מדגיש גם את תפקידה הנוכחי של הכנסייה הרוסית בקידום האידיאולוגיה של השלטון. מנהיג הכנסייה הנוכחי, הפטריארך קיריל, הצהיר בשנה שעברה שמוות בשורות הצבא הרוסי באוקראינה "מוחק את כל העוונות", ובהזדמנות אחרת הגדיר את "המבצע הצבאי המיוחד" כמלחמה בשטן. אפשטיין טוען שתחת פוטין הכנסייה הרוסית הופכת למעשה לדת ממלכתית חדשה, שבמרכיביה ניתן לזהות פשיזם, לאומנות רוסית, אימפריאליזם, כיתתיות, פולחן הצבא ונטייה אפוקליפטית.
"לתפיסה הזו יש דמיון למוסד השאהידים באסלאם: השמדה של עצמך ושל אויבי אללה מובילה את השאהיד לגן עדן, שבו מחכות לו הבתולות", כותב אפשטיין. "אבל יש הבדל תהומי: באסלאם יש מי שמצדד בהרג של כופרים, אולם לא למען גאולתם. הם לא יגיעו לגן עדן. בטרור הרוסי המצב שונה: יש לרצוח מאמינים פרבוסלבים, וביחד לעלות לגן עדן. ברוצחי אותך אני גואל אותך, אבל גם את עצמי".
הפילוסוף של פוטין
לתוך הכור המבעבע הזה מצטרף גם אלכסנדר דוגין, מי שכונה "הפילוסוף של פוטין" והאיש שעלה השנה מחדש לכותרות לאחר שבתו, התועמלנית דריה דוגינה, נהרגה בפיצוץ רכבה ליד מוסקבה בחודש אוגוסט שעבר. דוגין היה ועודנו אחד האידיאולוגים של שלילת הקיום של אוקראינה, אבל זו רק לבנה אחת בתפיסתו, שקוראת להשתלטות רוסית על העולם למען "גאולתו". דוגין, שבצעירותו היה חבר בחוג הניאו־נאצי "המסדר השחור של הס"ס", אמר בין השאר: "עלינו לא לחשוב אם יגיע או לא יגיע סוף העולם; עלינו לחשוב כיצד לממשו. זו משימתנו". בהזדמנות אחרת זיקק את האלימות הנדרשת להשגת המטרה: "במקום שבו אנחנו נמצאים - שם מרכז הגיהינום".
דוגין הוא תמצית ה"אנטי־עולם"?
"נכון. ההיסטוריה צריכה להיחנק, ורוסיה תהיה הלולאה שעליה היא תיתלה. יש לכך זיקה לזוועות שהתגלו במקומות כמו בוצ'ה, אירפין ואיזיום. דוגין משתמש במושגים של פרויד - ארוס ותנטוס (דחף החיים ודחף המוות, בהתאמה) - וכותב שלארוס הרוסי אין שום קשר לתשוקה. זה ארוס שלוכד לתוכו גופות, מכנסיים מלוכלכים, עיי חורבות, נשים; ארוס שאי אפשר להבחין בינו לבין תנטוס. בכך הוא רואה את הייחודיות הרוסית. מה שקרה בבוצ'ה הוא הסרת הגבול בין שני הדחפים".
בספר אתה מתאר את רוסיה כדוהרת אל מעמקי ההיסטוריה שלה. אבל אולי בכך טמונה גם הבשורה: להגיע עד אותו סדר שאיחד לראשונה את המרחב הרוסי ולפרק אותו?
"בשנות ה־90, עוד לפני התפרקות בריה"מ, הצעתי תסריט של התפרקות כזו. כתבתי אז מאמר שהרעיון הראשי שלו היה שלא רק בריה"מ אמורה להתפרק, אלא גם שהפדרציה הרוסית צריכה לחזור למצב שבו היה ריבוי של אדמות עם מבנים שלטוניים, מסורות ומנהגים משלהן. כל המגוון הזה שוטח. אם השלטון המרכזי של רוסיה יתפרק לחלקיו, אז יוכלו להיווצר 'רוסיות' שונות - רוס של האוראל, רוס של סיביר וכו' - שיוכלו ליצור ביחד משהו בסגנון האיחוד האירופי. אולי האיחוד הזה יהיה אפילו אורגני יותר, בשל השפה המשותפת. רק כך המרחב הזה יוכל לא להוות עוד סכנה לעולם. מדברים על החשש מה יקרה לנשק הגרעיני אם רוסיה תתפרק. בוא נתחיל מזה שקשה מכל לפקח דווקא על הנשק הגרעיני שנמצא בידי מעצמה אימפריאלית כמו רוסיה בת זמננו. אם יתרחש הפירוק, אפשר יהיה לשאת ולתת כיצד להשמיד את הארסנל המאיים".
איך אתה רואה את מצבה של רוסיה בעוד חמש או עשר שנים?
"מוחלשת, דיכאונית. עד כמה היא תהיה מסוכנת - קשה לומר. אני לא רואה יותר מדי אור באופק בשנים הקרובות. בכל מקרה, הדור שנמצא בשלטון כעת בטח עוד יחזיק עשור. הוא לא יעזוב מרצונו, כי הוא מציית לחוקי הכבוד העברייניים. הוא לא יכול להרשות לעצמו למצמץ, כי בתוך רוסיה יאכלו אותם. מעולם קודם לכן בהיסטוריה הציוויליזציה לא עמדה בפני כוח מרוכז כל כך.
"הכוח הזה מתבטא בכך שהמדינה הגדולה ביותר מחזיקה בנשק גרעיני. חלק מהאנשים באליטה של פוטין מקווים לחיות עד סוף ימיהם בבונקרים עם משפחותיהם, ואחריהם המבול. צריך להיעשות משהו חריג כדי לנטרל אותם. יש שאומרים שכל הארסנל הגרעיני הרוסי לא כשיר, שהנשק החליד. אני לא מומחה, וגם אני הייתי רוצה לחשוב כך. אבל אני יוצא מתוך הנחות תרבותיות, ולצערי אני חושב שאנחנו עומדים על הסף".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו