השנה שחתמה את שנות ה־60 המחישה יותר מכל את ההבדלים בין אמריקה לבין ישראל. ארה"ב - אז עדיין עמוק בבוץ הווייטנאמי, מתמודדת עם קרע בין אזרחיה וקריאות לסיים את המלחמה - החלה להתפכח מחלום השלום והאחווה של דור ילדי הפרחים. גם אם קיץ 1969 כלל בתוכו את פסטיבל וודסטוק - מפגן מרשים של מוזיקה, שחרור ותרבות נגד - הרי שעד חודש דצמבר, אשליות השינוי ההיפיות מצאו את עצמן מתנגשות חזיתית ובעוצמה אדירה בקיר המציאות בדמות פסטיבל אלטמונט.
מה שהיה אמור להיות אירוע המוני חינמי בניצוחם של הרולינג סטונס וסוג של תשובה צפון־קליפורנית לוודסטוק, הפך למפגן ברוטלי של זעם, הסתיים במותם של כמה צעירים והתקבע בזיכרון הקולקטיבי האמריקני כאירוע שסימן את סופן של הסיקסטיז.
ובאותו זמן בדיוק ישראל הצעירה נהנתה משנותיה היפות ביותר, תקופת האופוריה שבין מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. המדינה הפכה לשחקנית חדשה יחסית ואהודה במיוחד במשחק הפופולריות הדיפלומטי. הגנרלים היו לכוכבים, וסיפורי הגבורה נישאו למרחקים.
1969 היא גם השנה שבה נכנס שחקן חדש לשוק התקשורת המקומי, ושינה לנצח את אופן הסיקור של מה שנחשב עד אז ראוי ללא יותר ממדור בין עמודי החדשות. עיתונות התרבות לא תשוב להיות עוד כשהיתה לפניו, וגם לא קוראיה, שזכו פתאום להתערות בנעשה בעולמם של כוכבי הפופ, הקולנוע והמסך הקטן, ודרשו להעריץ ולדעת עוד. ולא רק הם - גם התרבות הפופולרית הישראלית תחווה עדנה שטרם חוותה כמותה, וגיבורים בדמות שחקנים ומוזיקאים שיהפכו על־זמניים הפציעו אז וזכו לחשיפה ולהכרה.
מאחורי כל אלה עומדת מערכת עיתון מהסוג שכל מי שעבדו בסיקור תרבות בשנים שלאחר מכן חבים לה רבות (ויכולים רק לפנטז על להימנות עם שורותיה). "להיטון", אותו עיתון אשר לא רק סיקר את עולם הבידור והתרבות אלא, לפחות בישראל, נחשב לאחד ממחולליה.
ביותר ממובן אחד מדובר בקפסולת זמן של תקופה מכוננת ומעצבת בדברי ימי תרבות הפופ המקומית. אם אתם עיתונאים וגדלתם על אתוסים ז'ורנליסטיים או רוקנרוליים פרה־אינטרנטיים, הכתבה שלפניכם היא דרישת שלום מהעבר. מכתב אהבה, אם תרצו, לעיתונות, לתרבות, לבידור ולחיבור הייחודי ביניהם.
"את הסיפור של העיתון אני אוהב להתחיל דווקא מהסוף", אומר דוד פז, אחד משני מייסדי "להיטון" ומי שנחשב עורכו המיתולוגי. "אחרי סגירתו היה לכאורה צפוי שהשם 'להיטון' ילך ויימחק בהדרגה מהתודעה, העיתון יירד מהמדפים ורק מתי מעט ימשיכו להתגעגע לשבועון הזה שגדלו עליו.
"אבל מתברר שכמו שהוא היה פורץ דרך בחייו, הוא ממשיך להיות רלוונטי גם אחרי שהסתלק. הוא עדיין מוזכר בשלל פלטפורמות והקשרים, ובסך הכל זו תופעה חסרת תקדים ששבועון שנסגר לפני כמעט 34 שנים ממשיך להתקיים".
חלומות על בריטניה
כדי להבין את הסיבה לכך ש"להיטון" הפך לתופעה כזו, אומר פז, צריך להבין את מה שקדם לה. "בשנות ה־60 מי ששלטו בתחום העיתונות לנוער ולצעירים היו עיתונים די עלובים", הוא אומר, "כבודם במקומם מונח, אבל 'מעריב לנוער' היה נראה משהו דהוי בשחור־לבן ולא דיבר בשפה של הצעירים. כנ"ל גם 'הארץ שלנו' ו'דבר השבוע'. הם היו כמו עיתונים חינוכיים. לא דיבור של צעירים, לא פופ, לא צבע, לא כלום. באותן שנים התחיל להתפתח עניין בפופ דיסקוטקים. להקות הקצב הישראליות הראשונות ענו על צורך מאוד בסיסי של הדור הצעיר לשמוע ולרקוד לצלילי להיטים, ולא היה שום אמצעי תקשורת שתיווך בינם לבין האלילים שלהם. לא בטלוויזיה, גם לא היה כמעט שום מדור בעיתונות השוטפת שדיווח להם על זה".
פז, בשלב זה עוד עובד בהוצאת הספרים "מזרחי" ומתרגם מותחני כיס של אגאתה כריסטי, זיהה את הצורך ואת הצמא למידע על הנעשה בחו"ל. הוא כבר ניסה קודם לכן להקים יחד עם אחיו מתחרה ל"עולם הקולנוע", מגזין שהתמקד בסרטים בלבד, אך ההרפתקה לא שרדה יותר מ־20 גיליונות.
ב־1967 נכנס לתמונה אורי אלוני ז"ל, מי שיהפוך לשותפו של פז להקמת "להיטון" (לא לפני שיקימו יחד מגזין בשם "פופ", שגם הוא לא האריך ימים). "אורי חי באנגליה במשך תקופה מסוימת בשליחות מסוימת והתחיל להתעניין שם בפופ המקומי", מספר פז. "באנגליה בשנות ה־60 היתה עשייה עצומה, להקות כמו החיפושיות והאבנים המתגלגלות. זה יצר אופנה חדשה של צעירים, עם מכנסיים מתרחבים ותסרוקות, והתחילה תופעה של חיקוי בארץ.
"כל החבר'ה הצעירים ששמעו את המוזיקה הזו בישראל לא ידעו שום דבר על הזמרים. מי שרצה אולי האזין לבי.בי.סי, אבל לא היה שום דבר בעברית. וכשאורי חזר לארץ ב־1967 עם חבילה של עיתוני בידור, הוא אמר לי 'תראה איזה בזבוז, יש פה דור שלם שלא יודע כלום. בוא ננסה לחשוב על מגזין שייתן להם את מה שהם צריכים'. באנו עם הרעיון להוצאה לאור של שמואל מור, מו"ל שערכתי אצלו כמה מגזינים שקשורים לסיפורי גבורה וצל"שים, כי אחרי ששת הימים היה טרנד כזה של אלבומי ניצחון, אבל זה לא צלח".
ב־1969, רגע לפני שנות ה־70, התחילו פז, אלוני והמו"ל אברהם אלון לעבוד יחד. אורי אלוני כעורך ראשי ודוד פז כעורך. לפחות על הנייר. פז: "לא היה לו מושג בעריכה, אבל היו לו קשרים טובים, אפילו עם שר החוץ ושר הפנים. אז הוא היה יוצא לשטח, מביא ראיונות וצילומים, ואני הייתי האיש בפנים שערך, הוציא לדפוס".
הפרויקט התגלה כהצלחה מיידית, כזו שדרשה הגדלה של מספר העמודים בכל שבוע. מייסדי העיתון מצאו עצמם מתרוצצים בין הקרנות סרטים, הופעות ופרויקטים עתירי כוכבים, טובעים בעבודה תובענית.
מתבקש לקשר בין ההצלחה של "להיטון" לקונטקסט שבו הוא נולד, בשנות האופוריה.
"מובן שזה לא הזיק, אבל זה לא ההסבר היחיד להצלחה של העיתון. 'להיטון' מילא פה חלל. הצעירים היו צמאים למידע ולא היה להם שום מקור. גלי צה"ל של אותם ימים שידרו ארבע שעות ביממה, רשת גימל לא היתה עדיין, היו רדיו רמאללה ובי.בי.סי, משם הם ניזונו. אבל מה שהם קיבלו משם היה רק לשמוע את השירים, לא היה להם מידע נוסף".
איך אתם השגתם את המידע?
"בשנה הראשונה כל המקורות מחו"ל הגיעו מהעיתונים שעשינו מינוי עליהם. היו מגזינים של פופ מצרפת שהבאנו, בגרמניה היה מגזין מאוד ידוע בשם 'Bravo', באנגליה היו ה־'New Musical Express' (NME) ו'מלודי מייקר', וכמובן היה 'בילבורד' האמריקני. אבל בין 50 ל־60 אחוזים מהעיתון היו מורכבים מחומר מקומי, כך שלא היתה בעיה למלא 40 עמודים. בשנה הראשונה את מי שיכולנו לגייס ככתב גייסנו.
"יצחק בן נר היה מבקר הקולנוע שלנו במשך כמה שנים טובות. דוד אבידן עשה את 'פזמונוער' - מדור ביקורת שירים של כותבים למגירה. הם היו שולחים לו שירים שכתבו, והוא היה מנתח אותם, איפה טוב, איפה לא ומה ניתן לשפר. ולמרות שהוא היה טיפוס ציני כזה, הוא מאוד נשמר לא לזלזל ולא לפגוע בכבודם. גם פנינה רוזנבלום כתבה אצלנו, ומני פאר.
"העיתון היה מאוד פופולרי והיו לנו הרבה פניות לכתוב. לא היו לנו מחשבים בשנות ה־70, אז כל החומרים נכתבו במכונות כתיבה. אם למישהו לא היתה מכונת כתיבה בבית, הוא היה מגיש את הכתבה בכתב יד. מזכירת המערכת היתה מקלידה אותה ואז היא היתה נשלחת לדפוס, שם היו מקלידים אותה מחדש. זה נשמע כל כך מגוחך היום".
להזמין חיפושית לוויסקי
"איך הגעתי ל'להיטון'? אוי, זה סיפור נהדר", אומרת נעמי רון, במקור מזכירת מערכת, ובהמשך עורכת מדורי הרכילות והרדיו, וכתבת ראשית בעיתון. "עבדתי בשגרירות הבריטית כמתרגמת, ויום אחד חשבתי 'טוב, צריך להחליף למשהו מעניין'. הסתכלתי בעיתון בהצעות העבודה. ראיתי 'דרושה מזכירת מערכת לשבועון בידור', וחשבתי 'וואו, מתאים לי.
"לא הייתי עיתונאית בהתחלה, הייתי מזכירה ומתרגמת, אבל תמיד אהבתי זמרים ושחקנים, ובגיל 29 נעשיתי מזכירת המערכת".
עבודה זוהרת.
"בתור מזכירה לא כל כך, אבל למשל שלמה ארצי בא יום אחד למערכת, ובסוף היום החליט שהוא מלווה אותי הביתה. זה מספיק זוהר, נכון? תפקיד המזכירה היה די אפור, אבל מתישהו היתה הופעה של אורי זוהר, ובלי שאיפות של ממש להיות כתבת ביקשתי לכתוב עליה. דוד אמר לי 'טוב, תכתבי'. תקתקתי במכונת הכתיבה והגשתי לו. כעבור חמש דקות הוא ניגש אלי לשולחן, מנפנף מולי בדף ואמר 'תגידי, את יודעת שאת יודעת לכתוב?'. הוא שינה את חיי לנצח, ועל כך אני אסירת תודה לו עד היום.
"אחר כך הגיע לארץ זמר פולק מאמריקה בשם טים הארדין, הוא היה אז זמר מבוקש וידוע בכל העולם. הוא הוזמן על ידי אוניברסיטת ת"א לפתוח את שנת הלימודים בהופעה לפני הסטודנטים, ומופע החימום שלו באותו ערב, אגב, היה אריק איינשטיין. אמרו לי שהוא מתארח במלון גרנד ביץ' ושאלך לראיין אותו. באתי אליו לחדר, והוא היה מסומם לגמרי. יצא מהמקלחת ונעמד מולי עירום. כתבתי את הכתבה, פרסמו שני עמודים עם השם שלי וזה היה נעים מאוד. מכאן התחילו לשלוח אותי למשימות, ועם הזמן הפכתי לכתבת ראשית וגם קיבלתי את מדור הרכילות. אז נעשיתי נעמי העיתונאית ונעמי הרכילאית".
אנקדוטת המפגש עם הארדין היא רק טיפה בים של מפגשים ברמות משתנות של ביזאריות (ולעיתים טעם רע) של רון, שאמנם זכתה לנבור בנפשם של אמני וכוכבי התקופה הגדולים ביותר, אך גם נחשפה לצדדים הפחות מוכרים באישיותם ולמה שהיום לא היה עומד בקריטריונים של תקינות חברתית.
"היו מספיק גברים מפורסמים שניסו להתחיל איתי, כאלה מהליגה הראשונה", היא נזכרת. "היה קומיקאי מאוד ידוע שכשהתקשרתי אליו לבקש ראיון, הוא ענה 'בסדר, אבל רק אם זה אצלי במיטה'. דיברתי עם דוד על זה והחלטנו שלא נקיים את הראיון. היה אמן מפורסם אחר שבא אלי הביתה, היו סיפורים. הייתי אז צעירה ורווקה ונראיתי לא רע. ואמנים הם לא ממש נאמנים, הם חושבים שכל אחת תרצה אותם, אז הם מנסים עם כל אחת".
גם צלם המערכת, אבי דיין, בין מפגשים עם איי־ליסטרים כמו דסטין הופמן, פיל קולינס וסאלי פילד, מצא עצמו בשלל מצבים אבסורדיים עם מיטב שמות התקופה. "בהלוויה של מייק בראנט רגל אחת שלי נתקעה בתוך הקבר", הוא נזכר ברגע אימה סוריאליסטי מיום מותו של אחד מיקירי המערכת. "רציתי לצלם, התקרבתי עוד ועוד, ולא שמתי לב שמכסים לי את הרגל. לא הצלחתי לצאת, הרגל שלי פשוט נתקעה שם".
בקטגוריית מורבידיות יש לו גם סיפורים פחות קומיים. "נסעתי בחיפושית הישנה שלי לעשות כתבה על אילת, שם הייתי צריך לאסוף לצילומים את אחת הזמרות המפורסמות בארץ באותה תקופה. בעלה פתח לי את הדלת ואמר שהיא ישנה. הוא בא להעיר אותה ואז פתאום מצא מכתב על השולחן. היא לקחה כדורים וניסתה להתאבד. במקום צילום לקחנו אותה לבית חולים.
"אחרי שנים, כשהתמודדה לתחרות זמר בינלאומית, עבדנו יחד. היו לנו יחסים טובים, היא שילמה לי על יחסי ציבור שעשיתי לה ואף פעם לא דיברנו על המקרה. עבדתי גם עם אבי טולדנו והוא חייב לי כסף עד היום. לא מזמן שלחתי לו הודעה, עד שמצאתי אותו. אמרתי לו 'אתה עוד חייב לי 100 דולר'".
לא יפה.
"אגב כסף - פעם הגיעה אלי דוגמנית מפורסמת. לא ברמה של תמי בן עמי, אבל קרובה. היא אמרה לי: 'אבא שלי עשיר. בוא תחטוף אותי וניקח את הכסף'. אבל לא עשינו את זה בסוף, היא רק הציעה לי. בפסטיבל קאן ישבנו אני, ג'ורג' האריסון ועומר שריף. האריסון הזמין לארבעתנו וויסקי, רצה להזמין את כל השולחן ואז שלף שטר של 100 דולר שהתברר שהיה מזויף. הוא היה מאוד נבוך. אז עומר ואני היינו צריכים לשלם. היו לי ארבעה שקלים והיינו צריכים להתארגן על 100 דולר".
הסרט שאחרי המלחמה
אם סיפורו של "להיטון" שזור בזה של ישראל המתעצבת, אז גם הוא, ממש כמוה, עמד ב־1973 בפני המשבר שהביאה מלחמת יום הכיפורים - פצע חשוף שהמשיך לכאוב גם אחרי חודשי הלחימה, והביא לעניין פחות בזוטות עולם הבידור ונהנתנות סלבריטאית.
באותה שנה התחילה ההידרדרות, מספר פז: "המו"ל, אורי אלוני ואני, שלושתנו גויסנו ואף אחד לא ידע מה עומד לקרות. עיתונאי שכתב אצלנו והיה פטור משירות צבאי קיבל על עצמו את עבודת העריכה של העיתון. גם בתקופת המלחמה 'להיטון' לא הפסיק אפילו לשבוע אחד, וגם ארגנו חבילות של משלוחי עיתונים לחיילים בשטח. אחרי שבעה חודשים השתחררנו ממילואים וחזרנו, אבל אח של המוציא לאור שלנו נהרג במלחמה.
"אברהם אלון נכנס לדיכאון, עזב את הארץ, עבר לצרפת ומאז לא חזר. לאנשים לא היה ראש לבידור. הם חזרו אחרי המלחמה מוכים וחבולים. גם מצב הרוח הלאומי וההאשמות על המחדלים, קו בר־לב, הכל היה באווירה די דיכאונית. מכרנו פחות, אבל הפגיעה העיקרית היתה במודעות שהופיעו בעיתון. אנשים לא קנו מוצרי מותרות וגם לא היה מצב רוח. הרבה מאוד מהמודעות שלנו לפני כן היו למופעי בידור. אבל עכשיו אנשים ישבו בבית".
המצב העגום דרש הסתגלות לתנאי השטח החדשים והתארגנות מחודשת, וזו באה בדמות איחוד עם "עולם הקולנוע", חיבור שיתברר כמוצלח ויוליד את גלגולו הבא של העיתון, בשמו החדש - "להיטון עולם הקולנוע".
"באיחוד העיתונים ב־1976, אני ועוד כמה חבר'ה של 'עולם הקולנוע' צורפנו לאנשים של 'להיטון'", מספר אריה רייכמן, עורך "עולם הקולנוע". "העיתונים הראשונים חולקו אז בצורה די ברורה - חלק של פופ וחלק של קולנוע. עם הזמן החלק של הקולנוע הלך ותפח, וכמובן באופן טבעי נכנס גם העניין של הטלוויזיה, שהלכה ותפסה חלק גובר בחוברות ובעניין של הצופים. הקמנו גם את תחרות 'נערת היופי', התחרות השנייה בחשיבותה ל'מלכת היופי'.
"כחלק מהאפיל של התחרות הזו הבאנו לארץ כוכבים ידועים מהעולם, והיתה לזה השפעה אדירה - כוכבים כמו רוג'ר מור, 'סטארסקי והאץ'', קתרין הלמונד מ'בועות'. גם ארנולד שוורצנגר בא. מחוץ לאולם עמדה שורה ארוכה של גברתנים שריריים, מעריצים שלו. הם לא חיכו לנערות היופי. הם הלכו אחריו לכל מקום.
"עוד דבר שהיה מאוד פופולרי היו הפוסטרים שצורפו לעיתונים. בכל שבוע היית מקבל חלק אחר, ואחרי שישה שבועות היה לך פוסטר בגודל מלא של אריק איינשטיין. לא ציפינו שזו תהיה כזו הצלחה. ב'אסקימו לימון', אחד הסרטים הכי מיתיים בתולדות הקולנוע הישראלי, רואים את יפתח קצור באמבטיה ומעליו תלוי פוסטר גדול של 'להיטון'. אנחנו פרסמנו את האמנים, והאמנים פרסמו אותנו. המון זמרים, קומיקאים ושחקנים עשו את הפריצות הגדולות שלהם בזכות 'להיטון', שליווה אותם והוסיף לאפיל הציבורי שלהם. היתה הזנה הדדית בין כולם".
"ידענו הכל, אבל לא לכלכנו"
הניים־דרופינג שמספק רייכמן על היוצאים והנכנסים בשערי המערכת יכול ללמד על החשיבות שהעניקו אז האמנים ל"להיטון עולם הקולנוע". "עפרה חזה היתה באה למערכת עם בצלאל אלוני. הוא היה משמיע לנו שירים שלה כדי שנביע את דעתנו עליה, והיא בכלל היתה עסוקה באותו זמן בלטלפן לחברות שלה.
"צביקה פיק היה מסתובב אצלנו הרבה במערכת. ידענו בדיוק מי מאוהב במי, מי התמכר לסמים, אבל הקו שלנו היה מפרגן. ידענו הכל אבל לא לכלכנו. תמיד יכולנו לתת שמות בדויים, או בין השורות לתת לאנשים להבין על מי אנחנו מדברים.
"'להיטון' היה בקשר עם מייק בראנט לאורך כל הדרך, וכמובן ידענו על הבעיות שלו. ביום שהוא התאבד הוצאנו חוברת מיוחדת לזכרו. ידענו עוד קודם מה מצבו, אבל לא נגענו בזה, לא פיתחנו חרושת של שמועות סביבו. זה באמת היה עיתון של 'בוא נלך יחד עם האמנים, לא נגדם', וזה הוכיח את עצמו".
"'להיטון' היה כלי התקשורת הראשון שפרסם את זמרי עדות המזרח", אומרת נעמי רון. "את הכתבה הראשונה אי־פעם על שימי תבורי אני עשיתי. אף אחד אז לא התייחס אליהם. הם היו ממש בתחילת הדרך, ואנחנו היינו הראשונים לתת להם במה. הייתי הראשונה שכתבה על זוהר ארגוב, חיים משה, כל השמות האלה. אצל שימי ביקרתי בביתו בנס ציונה. הוא היה בתחילת שנות ה־20 שלו ועוד גר עם ההורים".
בסלון של סולומון
דמות משמעותית שכמעט כל מרואייני כתבה זו הזכירו היא ג'ודי סולומון. אף שלא הרבתה להסתובב במרחבי המערכת מטעמים גיאוגרפיים, מי שהיתה נשיאת איגוד העיתונאים הזרים בהוליווד - זו שמארגנת את טקס "גלובוס הזהב" - ניהלה קשרים ענפים עם עורכי העיתון.
סולומון, אשת הקשר של "להיטון" בעיר הסרטים הגדולה, נחשבה לאחד מנכסיו הגדולים וסיפקה לו חומרים שנעים בין ראיונות נדירים לבין רכילות. סטיבן ספילברג דרש לקחת חפצי יודאיקה מהבית של מנחם גולן? רוק הדסון, שחקן שמנהלי הוליווד שידכו לשלל כוכבות, בכלל מתעניין בגברים? ב"להיטון" ידעו זאת ראשונים.
"לא נתקלת בדבר כזה", רייכמן מסביר. "היית מתקשר אליה ואומר שאתה רוצה לשבוע הבא ראיון עם פרנק סינטרה, ברברה סטרייסנד, שון קונרי או פול מקרטני - והיא היתה מראיינת ושולחת לנו את הכתבה בדואר. היא היתה יכולה לראיין כל כוכב הוליוודי, ולא משנה מה היתה העמדה שלו. היום זה נשמע מצחיק, אבל לפעמים היינו מצרפים לכתבה צילום של המרואיין אוחז בעיתון. נורא פרובינציאלי.
"בגלל שהיא חיתה כל כך הרבה שנים בארה"ב, העברית שלה היתה אתגר אמיתי לכל עורך ומשכתב. שיא השיאים היה כשהיא שלחה לי כתבה על הסרט 'הזבוב' והיא כתבה את המילה 'זבוב' כ־ז' ואחריה חמש פעמים האות ו'. אבל לא נורא. חברי המערכת עצמם היו טיפוסים. לדוד אבידן היתה הפופולריות שלו, אבל הוא לא היה האדם הכי נוח בחייו הפרטיים. בכל חצי שנה הוא היה שולח לעיתון צילום חדש שלו ודורש במפגיע לשרוף ולהשמיד את הצילומים הקודמים, שחלילה לא תישאר איזו תמונה שהוא לא אוהב".
"לא יכולנו להבין בזמן אמת באיזו תקופה חשובה בתרבות ובבידור הישראליים אנחנו נמצאים", אומר רוני שיר, סגנו של פז ובהמשך עורך "להיטון" מסוף שנות ה־70. "אבל בדיעבד אנחנו יודעים באילו צמתים משמעותיים של התרבות והבידור הישראליים התמזל מזלנו לפעול. עשייה תרבותית אדירה מבחינת חשיבותה, שהתנקזה לטווח שנים מצומצם.
"אם מדברים על פריצות של אמנים באותה תקופה - אפשר לספור את אריאל זילבר, אסתר שמיר, כל יוצאי 'כוורת' כסולנים, ירדנה ארזי, דני רובס, מאיר בנאי, וכמובן עפרה חזה. זוהר ארגוב הוציא אז את 'אלינור' והוגדר כמלך הזמר המזרחי. ויש את כל האלבומים הגדולים של התקופה: 'חתונה לבנה' של שלום חנוך, כמה מהאלבומים המובילים של אריק איינשטיין ומתי כספי, האלבומים הראשונים של שלמה ארצי, עפרה חזה עם אלבום הבכורה שלה, 'על אהבות שלנו', 'האישה שאיתי' של דויד ברוזה, נורית גלרון הוציאה את 'סימפטיה', 'משמרת לילה' של בנזין ו'רדיו חזק' של תיסלם.
"סיקרנו כמובן את ההפקות ומאחורי הקלעים של קלאסיקות קולנוע כמו 'אסקימו לימון', 'דיזנגוף 99', סרטי המתיחות, 'מאחורי הסורגים' שהיה מועמד לאוסקר, 'שלאגר', 'מתחת לאף', ועוד. ואסור לשכוח גם שהיתה זו תקופה של סופים והתחלות: אקורד הסיום של פסטיבל הזמר והפזמון, האירוויזיון הראשון עם גלי עטרי ו'חלב ודבש' עם 'הללויה', אריק איינשטיין הפסיק להופיע בעקבות תאונת הדרכים שעבר.
"'להיטון' גם סיקר באופן חריג את ההצגה של חנוך לוין 'ייסורי איוב', שבה בפעם הראשונה הופיע גבר עירום על במה, זאת בזמן שמעט מאוד גופי תקשורת אחרים עשו זאת. במובן זה, 'להיטון' היה סוג של קונצנזוס וקובע טון - כל האמנים היו מתכנסים מדי שישי בקפה 'פינתי' בדיזנגוף פינת פרישמן כדי לקרוא את הדיווחים של ג. עיטור. כל הברנז'ה היתה שם כדי לדבר על זה".
אף אחד לא שוכח
החגיגה הסתיימה בסוף 1989. את שנות ה־90 כבר לא ילווה העיתון שסיקר עד אז שני עשורים של יצירה. אופי התוכן השתנה, וגופים אחרים הקימו מדורי מוזיקה וקולנוע גדולים וחשובים יותר לזמנם. אבל השפעותיו ניכרות על כל מדור תרבות בעיתונות וברשת, אפילו ברשתות החברתיות. עורכיו וכותביו עברו לכלי תקשורת אחרים, שם שילבו את מה שלמדו ב"להיטון" בעיתונים אחרים.
פז עצמו, שעזב את העיתון כבר ב־1982, החל לערוך את "עולם האישה" ובהמשך נמנה עם המקימים והעורכים של מגזיני בידור כמו "פנאי פלוס" ועיתון הנוער "ראש 1".
"יום אחד הגיע אלי נציג של אוניברסיטת סטנפורד מקליפורניה", מספר פז, "ושאל 'כמה אתם רוצים על הארכיון המלא של העיתון? - אין בעיה, אתם מקבלים העברה בנקאית מארה"ב בדולרים?' הם לקחו את הצילומים לארה"ב וסרקו אותם דיגיטלית. אחרי כמה שנים יצרתי קשר עם אחראי הספרייה שם ושאלתי למה הם צריכים את הצילומים האלה. הוא ענה לי: 'יש לנו הרבה סטודנטים מישראל וכאלה שלומדים במחלקות תרבות בעברית. הצילומים האלה יכולים לעזור להם להכין עבודות סמינריוניות.
"אני לא יודע אם 'להיטון' הוא מפעל החיים שלי, אבל הוא חלק ממנו. הוא היה התינוק שהולדנו, כך שברור ששומרים לו פינה חמה בלב והוא ממשיך לחיות. עד היום יש פניות אלי כל הזמן, זה לא פוסק, גם שנים אחרי שהוא נסגר. אז אני אומר: וואלה, כנראה עשינו פה משהו מוצלח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו