ב־1 באפריל 1953 יצא שר החוץ משה שרת לסדרת פגישות עם ראשי הממשל בוושינגטון, בנוגע לבקשה שארה"ב תרחיב גם לתחום הצבאי את הסיוע שהיא מעניקה לישראל בתחום האזרחי, בקשה שסורבה על ידי אמריקה שוב ושוב.
"הפעם מנשבות רוחות חדשות מכיוון מחלקת המדינה האמריקנית", הודיע שרת לעיתונאים טרם עלייתו על המטוס, והוסיף ש"בזכות עבודת הסברה אינטנסיבית שעשינו בשנה האחרונה בקרב הפקידות הגבוהה בארה"ב, כמו גם בקרב חברי הקונגרס, כולי תקווה שבמסע זה נוכל לקטוף את פירות המאמצים הרבים ולזכות סוף־סוף בסיוע צבאי שכה נדרש למדינתנו".
שרת ביסס את הנחתו על העובדה שהבקשה לציוד צבאי הופנתה לאמריקנים בדיוק באותה דרך שבה ביקשה ישראל את הסיוע האזרחי ב־1950. דרך זו כללה בשלב ראשון הכשרת לבבות בקרב גורמי הממשל באמריקה, ובשלב השני הגשת מסמכים לגורמים הממונים בוושינגטון, עם בקשות מפורטות ומדוקדקות של צורכי המדינה הצעירה.
בעקבות זאת הקימה ארה"ב קרן לסיוע אזרחי לישראל, בסך 65 מיליוני דולרים, ושלחה ארצה צוות מקצועי שסקר ביחד עם פקידי הממשלה את הצרכים האזרחיים של ישראל. החל ממארס 1952 החלו לפקוד את נמל חיפה אוניות סיוע שהגיעו מארה"ב, ובבטנן חומרי גלם לתעשייה, תבואות, מזון לאדם ולבהמה, ועוד.
שר החוץ חזר בסופו של דבר מוושינגטון בידיים ריקות, שכן התבררו לו האינטרסים הגלובליים של ארה"ב באותה עת, ורצונה, לפני סיוע צבאי למי ממדינות האזור, לקדם במזרח התיכון פיקוד הגנה מרכזי בשליטתה, שיהדוף ניסיונות השתלטות של הגוש הסובייטי על האזור.
פיקוד שכזה לא הוקם מעולם, אך עד 1965 דחתה ארה"ב את כל בקשות הסיוע הצבאי שהגישה לה ישראל.
8 קומות: "מגרד שחקים" ראשון נחנך בארץ
ב־7 באפריל 1953, יום אחרי תום חג הפסח התשי"ג, נכנסו הדיירים הראשונים ל"בניין החברה הכלכלית הארצישראלית", ובכך נחנך "מגרד השחקים הראשון במדינת ישראל", כפי שהגדירו את המאורע בהתלהבות עיתוני אותם הימים.
במארס 1949 פגש בתל אביב תעשיין יהודי בשם יוסף לוי מניו יורק את ג'יימס מקדונלד, שגרירה הראשון של ארה"ב בישראל. לוי, שבא לראשונה לארץ לבדוק אפשרויות להשקעה, ביקש לשמוע את חוות דעתו של השגריר מקדונלד בנושא.
השגריר ציין בתגובה שבתל אביב בולט חסרונו של בניין משרדים גדול ורציני שייתן, תחת קורת גג אחת, את מכלול השירותים הנדרשים לחברות ישראליות קיימות, לצד שירותים לחברות בינלאומיות שמתכננות לפתוח נציגות עסקית במדינה החדשה.
כעבור זמן לא רב נכנס לוי להסכם שותפות עם "החברה הכלכלית הארצישראלית" (לימים, החברה הכלכלית לישראל), שבו השקיעו השותפים סכום עתק באותם ימים של יותר ממיליון דולר.
בתום 30 חודשים מתחילת הבנייה הושלמה המלאכה, ובניין משרדים מפואר עמד ברחוב אחוזת בית 6 בתל אביב, בקרבת גימנסיה הרצליה.
הבניין בן שמונה הקומות הכיל 250 חדרי משרדים, שתי מעליות ותשע חנויות רחוב. בקומה העליונה הוקמה קפיטריה ומעליה מצפה 360 מעלות על העיר תל אביב וסביבותיה. במרתף הוקם מקלט שהוגדר כ"הקרוב ביותר למקלט אטומי".
הבניין, שקיבל את השם "בית החברה הכלכלית לישראל", התנוסס לגובה של 33 מטרים מעל פני הרחוב, אך הוא נשא את התואר המחייב "גורד השחקים היחיד בארץ" למשך שנים ספורות בלבד. זאת, אחרי שב־1960 נחנך בחיפה בית סולל בונה, שהתנשא לגובה 10 קומות, וב־1965 הושק על שטחה של גימנסיה הרצליה עצמה "מגדל שלום" (מאיר), המתנשא לגובה 129 מטרים.
בתחילת 2022, כשבעה עשורים אחרי שהוקם, נמכר "מגרד השחקים" הראשון בארץ על ידי בעליו לחברת נדל"ן בורסאית.
הצלחה למפעל הזכוכית בחיפה
בשבוע הראשון של אפריל 1953 דווח מחיפה ש"עם הפעלת תנור ענק חדש שעובד 24 שעות ביממה בבית החרושת 'פניציה' שבמפרץ חיפה - שולש כושר הייצור לכשני מיליון מ"ר לוחות זכוכית שטוחה בשנה. דבר זה יאפשר סיפוק מלא של תצרוכת הזכוכית בארץ, בתוספת עודף ניכר ליצוא".
חודשים ספורים קודם לכן השתתפה פניציה לראשונה בתערוכה מקצועית שנערכה בהולנד, ומוצריה זכו להתעניינות רבה בקרב לקוחות פוטנציאליים, בשל איכותם הגבוהה ומחירם התחרותי. מייד אחרי התערוכה החלה פניציה לקבל הזמנות גדולות ממדינות שונות באירופה, עשרות אלפי מ"ר בכל הזמנה. נוסף על כך, לארץ הגיעו נציגים של חברת שיווק גדולה מבריטניה, שלא הסתירו את התלהבותם ואת כוונותיהם להעביר למפעל הזמנות גדולות.
מארה"ב, שצרכה באותה עת 80 מיליון מ"ר זכוכית בשנה, הגיע מנהל רכש של אחת מחברות השיווק הגדולות, שדיווח להנהלת פניציה כי למוצרים יש פוטנציאל עצום באמריקה, והצדדים ניגשו יחדיו לניסוח נקודות עיקריות להסכם יצוא.
במשך עשרות שנים המשיכה פניציה והתפתחה: בירוחם הוקם בית חרושת לייצור בקבוקי זכוכית, ובאזור חיפה והגליל הוקמו מפעלים נוספים ופותחו מוצרים ייחודיים דוגמת זכוכית דקה ואיכותית לתמונות, זכוכית למקלחונים, זכוכית משוריינת, ואף מסכי טלוויזיה.
בתקופת הקורונה קרסה השלוחה הצפונית של פניציה מסיבות שונות. לעומת זאת, מפעל הבקבוקים בירוחם הלך והתפתח, וכבר שנים הוא משגשג, עם ייצור של כמיליון בקבוקי זכוכית מדי יום.
מחלבה "מהגדולות בעולם"
ב־2 באפריל 1953 פתחה תנובה מחלבה גדולה בדרך פתח תקווה בתל אביב, שאותה הגדיר מנהל תנובה, נחום וורלינסקי, "אחת הגדולות והחדישות בעולם". עלות ההקמה עמדה על מיליון ל"י. הבנייה, שהחלה ב־1940, התמשכה על פני 13 שנים בשל מלחמת העולם השנייה ופרוץ מלחמת העצמאות.
נמסר ש"המחלבה החדשה מסוגלת לעבד רבע מיליון ליטרים חלב ביום עבודה של שמונה שעות". בזמן השקתה עבדה המחלבה רק בחצי מכוח הייצור שלה, ועסקה בפסטור חלב לשתייה, בעיבוד גבינות רכות ובייצור גבינת צאן, חמאה, לבן ולבנייה. המחלבה פעלה 49 שנים ברצף, עד שהמבנה נהרס ב־2007 ועל שטחו הוקם פרויקט "מידטאון" למגורים.
ה"מרפא" הרג את החולה
שייח' ערבי מהכפר טייבה נודע ביכולותיו המופלאות לרפא כל מחלה. בתחילת אפריל 1953 הגיעו אליו פלאח מאחד מכפרי הסביבה ודיווח שאחותו, שהיתה ידועה כ"חולת רוח" (כפי שקראו לזה אז), קיבלה "התקפת שיגעון". השייח' דרש להביא את האישה לפניו, וכשהגיעה קשר אותה בחבלים בידיה וברגליה, וניגש לטיפול שהתמקד בחניקתה.
מקץ דקות ספורות התברר שהטיפול הזיק לאישה בת ה־30 יותר מאשר הועיל, שכן היא נפלה חסרת אונים ארצה ומתה. לשוטרים שהוזעקו ל"מרפאה" אמר השייח' ש"כנראה הטיפול לא הועיל לה". הוא נלקח למעצר ביחד עם אחיה של האישה שנפחה את נשמתה.
שלישייה שלישית בחודש
מבית החולים "עין גדי", ששכן ברחוב מזא"ה 10 בתל אביב, נמסר ב־2 באפריל 1953 על "לידה של שלישייה לזוג יוצאי לבנון, חסרי אמצעים, שגרים עם ילדם בן השנתיים וחצי בחדר אחד בשכונת התקווה". למרבה ההפתעה התברר שזו היתה השלישייה השלישית שנולדה בארץ בחודש האחרון,
כשגם שני הזוגות האחרים שהולידו שלישיות היו חסרי אמצעים. לעיתונאים שהגיעו לראיין את אחד הזוגות אמר האב: "אומרים שילדים זאת ברכה, אז אולי עכשיו ייפתח לנו המזל. אם לילד העשירי במשפחה בן־גוריון נותן מענק של 100 ל"י - אולי ייתן משהו גם לשלישייה?"
הנעלמים / אבזרי נוחות מאז
צילייה לחלונות ראווה
בזמנים ההם נהגו להתקין על חלונות הראווה של חנויות ברחובות הראשיים של הערים מעין סוכך עשוי ברזנט, שנקרא "צילייה". הסוכך חסם את קרני השמש, וכך מנע את התחממות פנים החנות, מנע מצבעי המוצרים שבחלון הראווה לדהות, ואפשר לעוברים ושבים לעמוד בצל בנחת ולבחון את המוצרים המוצגים בחלון. על חלקה החיצוני של הצילייה הוטבע סמליל גדול או שמו של בית העסק כפרסומת.
הצרכנייה / פריטים שהיו פעם
מעמד לביצה רכה
ברוב חנויות המכולת ניתן היה לקנות בזמנים ההם, לצד מגשי הביצים, גם מעמד פשוט מפלסטיק לביצה רכה, שנחשבה לפופולרית - עד שבמהלך השנים סר חינה, בשל השמועה שבישול קצר שנדרש להכנת ביצה רכה "לא מחסל את כל חיידקי הסלמונלה". הביצה היתה מוצבת במרכז הכלי, ראשה היה נקטם בזהירות, ואחרי פיזור מעט מלח היו משקעים בתוכה את הכפית ושולפים מנה גדושה של ביצה נוזלית או צמיגה.
יאשה חפץ מנגן לפריפריה
יאשה חפץ נחשב אחד מענקי הכינור הקלאסי במאה ה־20, עם מיליוני מעריצים בעולם. הכנר היהודי יליד ליטא, שחי בארה"ב, הגיע לישראל לא פחות מחמש פעמים. ב־1926, בביקורו הראשון בארץ ישראל, תרם כסף להקמת אולם קונצרטים בתל אביב שנשא את שמו (ברחוב סמטת בית השואבה). כשלושה חודשים לפני ביקורו הרביעי כאן, שנערך בתחילת אפריל 1953 (בצילום), הדהים חפץ כשהודיע ש"הפעם אופיע רק בפריפריה", אף שהכסף הגדול המתין לו דווקא בערים הגדולות. ואכן, הוא הגיש חמישה קונצרטים בדרום הארץ ובצפון, וחתם בנגינה בפסטיבל עין גב.
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו