בשום רגע לא התייחסתי לסרטן שהיה לי כאל מתנה. כל שינוי שעברתי בעקבותיו - מתפקיד בכיר בחברת תרופות לניהול עמותת "אחת מתשע", מצורך לרצות את העולם ליכולת לוותר על חברוּת שלא התאימה יותר - נרכש בדם, קרחת ודמעות. ובכל זאת, ההצעה לראיין את הסופרת קריסטין הרמל הגיעה בגלל המחלה.
שתינו נשים כותבות. שתינו התחלנו כעיתונאיות.
קריסטין הרמל היא מעיין שופע של רומנים מקסימים, שבהם "המתיקות שבשכחה", "החיים שנועדו לי", "סודות בית השמפניה"(הוצאות הכורסא ומודן). לי יש חמישה ספרי הדרכה על המדף, שהמפורסם שבהם הוא "המדריך הישראלי להיריון ולידה".
לפני כחמישה חודשים אובחנה קריסטין הרמל (43) בסרטן שד, ומרגע שהבינה שתצטרך לעבור כימותרפיה החליטה לחשוף לציבור את מחלתה כדי להעלות את המודעות לחשיבות הגילוי המוקדם.
"לא הרגשתי גוש ולא חוויתי שום סימפטומים", היא אומרת. "הסרטן שלי זוהה רק בגלל שעשיתי ממוגרפיה. אם הייתי מחכה, הוא היה גדל ומתפשט, ואני מרגישה שזה מסר חשוב מאוד לחלוק עם נשים אחרות".
"משוות צלקות"
גם אני לא הרגשתי גוש ולא חוויתי שום סימפטומים. גם אצלי זה היה גילוי מוקדם בזכות ממוגרפיה שגרתית, וגם אני עברתי ניתוח, כימותרפיה והקרנות. מכאן שמפלס ההתרגשות שלי עלה כבר אחרי המייל הראשון שהחלפנו בינינו. אני מבוגרת ממנה ב־20 שנה, אבל "השווינו צלקות" כאילו אנחנו שתינו מאותו הכפר. נאמנה להחלטתה לדבר על הכל, קריסטין ענתה באריכות ובפתיחות.
היא נשואה לג'ייסון, ויש להם ילד קטן, נח, שזה עתה מלאו לו 7. אמא שלה גרה במרחק 20 דקות ממנה, ואבא שלה ואשתו גרים בקוסטה ריקה.
"אמא שלי ובעלי ידעו שעברתי ממוגרפיה ואולטרה־סאונד", היא מספרת. "בארה"ב ממליצים לעבור ממוגרפיה מגיל 40, פעם בשנה־שנתיים. בממוגרפיה ראו משהו חשוד ושלחו אותי מייד לאולטרה־סאונד שד. הרופא אמר שצריך ביופסיה, והיות שרקמת השד שלי צפופה מאוד וכבר עברתי ביופסיות שתמיד התבררו כציסטות, הנחתי שזה לא סרטן. התקשרתי לרופאת המשפחה שלי, קיבלתי הפניה לכירורגיית שד, עברתי ביופסיה, ושישה ימים אחר כך היא התקשרה לספר לי שנמצאו תאים סרטניים".
למי סיפרת ראשון?
"לבעלי. אחר כך התקשרתי לאמא שלי, שבשבוע שלפני כן התקשרה אלי כל יום כדי להגיד לי למה היא בטוחה שזה לא סרטן. כשסיפרתי לה, היו כמה שניות של שקט, ואז היא אמרה 'אבל הייתי בטוחה לגמרי שזה כלום'. יכולתי לשמוע את הפחד בקולה, אבל היא תמכה בי לאורך כל הדרך. היינו צריכים לעשות דברים יומיומיים כמו לאסוף את נח מבית הספר. אז היא וג'ייסון עבדו יחד כדי לוודא שמישהו תמיד איתי ומישהו תמיד איתו. אחד מהם - אמא שלי או ג'ייסון - תמיד היה שם גם בזמן הטיפול הכימותרפי".
את הכימותרפיה עברת לפני או אחרי הניתוח?
"התחלתי עם ניתוח, שבמהלכו הסירו את הגידול יחד עם בלוטות הזקיף. למרבה המזל, בלוטות הלימפה היו נקיות. אחרי הניתוח שלחו דגימה של הרקמה לבדיקת אונקוטייפ, והיות שהציון של האונקוטייפ הראה שהתאים אגרסיביים במיוחד, הרופאה שלי המליצה על כימותרפיה, הקרנה ואז טיפול הורמונלי. הכל כדי לתת לי את הסיכוי הטוב ביותר להימנע מהישנות. כרגע אני בסיבוב האחרון של הכימותרפיה. לקראת סוף החודש אתחיל בטיפול בהקרנה ואחריו אתחיל לקחת כדור הורמון יומי".
חיפשת דעה שנייה, התייעצת, או שהקשבת לרופאה שלך?
"אני מאוד אוהבת וסומכת על כירורגית השד שלי, שהיא אחד האנשים החביבים והמעודדים ביותר שפגשתי. יש לי גם מערכת יחסים טובה עם האונקולוגית שלי. היא נתנה לי שתי אפשרויות של תוכניות כימותרפיה, והציעה לי לשקול את היתרונות והחסרונות של כל אחת מהן. חקרתי את הנושא, קיבלתי חוות דעת שנייה מאונקולוג אחר, והתמזל מזלי להתייעץ גם עם חוקר ברמה עולמית. העצות שלהם תאמו בצורה מושלמת את התשובה שהגעתי אליה בעצמי דרך קריאת מאמרים רבים בכתבי עת רפואיים.
"אני משוכנעת שבמצב כזה חשוב להקשיב למומחים וגם להתעדכן בעצמך, כדי שתוכלי לנהל שיחה מושכלת על הבריאות שלך. עם זאת, צבירת הידע לא יכולה להתחיל ולהסתיים בגוגל או בוויקיפדיה. חיפוש בגוגל יכול להיות התחלה מצוינת, אבל חשוב להביא בחשבון את מקור המידע: דף אינטרנט ממרכז סרטן גדול, למשל, צריך להיחשב אמין הרבה יותר מבלוג של מישהו. בכל מקרה, מומלץ להקשיב לרופאים שלך. אני חושבת שזו טעות להניח שמה שקראת באינטרנט מנצח את מה שהרופא שלך אומר".
"מוח־כימו"
אני זוכרת את החשש מהקרחת, שבסופו של דבר לא ניסיתי להסתיר. איך את התמודדת?
"היתה לי גם נשירת שיער בכל הגוף: גבות, ריסים, רגליים, ידיים, וכו' - אבל במהלך הכימותרפיה השתמשתי בכובע קירור שנקרא DigniCap, שהפחית את נשירת השיער מהראש שלי. הייתי אומרת ששמרתי על כ־70 אחוז מהשיער שלי, וסבלתי רק מהידלדלות ומכמה קרחות קטנות. הכובע מוריד את טמפרטורת הקרקפת שלך למינוס 16 מעלות, ואין ספק שהוא היה לא נוח והפך לעוד משהו שצריך לדאוג לגביו.
"הישרתי כמות ניכרת של שיער בסיבוב הראשון של הכימותרפיה והמשכתי לאבד שיער בכל סיבוב. השתמשתי גם בכפפות ובגרבי קרח במהלך הטיפול כדי למנוע נוירופתיה היקפית (עקצוצים או אובדן תחושה בידיים וברגליים - ט"ר), ונראה שהם עבדו היטב. אני חושבת שהבחירה לגלח את הראש היא מעשה אמיץ של שליטה ויש לי המון כבוד אליו".
המשכת לכתוב בתקופה הזו?
"ציפיתי שאוכל לכתוב תוך כדי ולא הצלחתי, מה שהיה לי קשה. בהתחלה זו היתה הדאגה הגורפת בגלל האבחנה. אחרי שהתחלתי כימותרפיה זו היתה השפעת התרופות על הגוף ועל המוח. אנשים מדברים על 'מוח־כימו' - הרגשה של ערפל במוח, שהמחשבות שלך לא ממש עובדות כהלכה - וזה לגמרי נכון. אני פשוט לא במצב המתאים לכתוב כרגע וזה ממש מטריד, כי חלק גדול כל כך מהזהות שלי קשור בכתיבה.
"אבל אני עדיין עובדת כל יום, חוץ מאשר בארבעת הימים שאחרי הטיפול, שבהם אני מרגישה מאוד חולה. סיימתי לערוך סיפור קצר, עבדתי עם מפיק אירועים ספרותיים על גיוס כספים וירטואלי לחקר הסרטן, אני מתכננת עם יחסי הציבור שלי את הסיור לרומן הבא שלי, שייצא ב־6 ביוני בארה"ב, בבריטניה ובקנדה, ואני אפילו עובדת על פיתוח ספר קודם שלי לתוכנית טלוויזיה.
"אני אמנם עובדת יום שלם, אבל נראה שהצד של כתיבת רומנים במוח שלי כבוי זמנית. לא מזמן קיבלתי מייל מהסופרת אליס הופמן (שכתבה את סדרת 'קסם מעשי', שהפכה לסרט - ט"ר), שסיפרה כי החלימה מסרטן שד לפני 25 שנה. זה עודד אותי מאוד, כי הבנתי שיכולות כתיבת הרומנים שלה לא רק חזרו במלואן, אלא שהיא עשתה כמה מהעבודות הטובות ביותר שלה לאחר הטיפול בסרטן. אני יודעת שגם היכולות שלי יחזרו בקרוב מאוד".
גיוס הכספים הווירטואלי הוא חלק מהשליחות שקיבלת על עצמך?
"בתחילת ינואר פרסמתי סרטון שבו סיפרתי על האבחנה שלי ועודדתי נשים אחרות לקבוע תור לממוגרפיה. חברה שמנהלת ארגון לתכנון אירועים ספרותיים התקשרה ושאלה אם אני מעוניינת לעשות אירוע וירטואלי לגיוס כסף לקרן סוזן קומן, ומייד אמרתי כן. רציתי שהאירוע ירגיש חיובי ומרומם והחלטנו על כותרת: 'למצוא את הכוח שבכולנו'.
"המיקוד יהיה על איך כולנו יכולים למצוא כוח - בספרים ובתוך עצמנו - בזמנים קשים. כל אחד מהסופרים המשתתפים התחייב לעודד את העוקבים שלו או שלה לעבור ממוגרפיה. המסר שלנו - קבעי תור לממוגרפיה - הגיע רחוק. יש לנו יותר מ־70 סופרים וסופרות מארה"ב, מקנדה, מבריטניה, מאוסטרליה ומווייטנאם. 20 אחוז מכלל מכירות הספרים יועברו לקרן סוזן קומן ולמימון מחקר סרטן השד וממוגרפיה למי שאין להם ביטוח בריאות. אני גם אתרום ספרים למרכזים לטיפול בסרטן".
הקושי מחשל
כשהתכוננתי לראיון איתך קראתי שוב את "עוד יום". הפעם, כמחלימה מסרטן שד בעצמי, היה לי קשה יותר לקרוא אותו.
"גם ב'החיים שנועדו לי' כתבתי על דמות עם סרטן שד, אבל אני חושבת שהקשר הגדול יותר בין המסע שאני עוברת לבין הספרים שכתבתי טמון בעובדה שביליתי יותר מעשור בכתיבה על נשים רגילות, שבזמנים קשים מוצאות בתוכן כוחות יוצאי דופן, ועל אנשים שמוצאים בתוכם את האור בזמנים אפלים.
"אני חושבת שאבחנה של סרטן מבקשת מאיתנו אותו דבר - לחפור עמוק כדי למצוא את האור הפנימי הזה, כדי לעבור תקופה של חושך בחיינו. הספרים שלי בדיוניים, אבל הם מבוססים על מחקר של סיפורים אמיתיים שהתרחשו במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך המסע שלי שאבתי הרבה השראה מאלה שבאו לפניי ומצאו בתוכם כוח שלא ידעו שיש להם.
"הספר האחרון שלי שיצא בישראל, 'יער הכוכבים הנמוגים', מבוסס באופן רופף על סיפור ההישרדות האמיתי של קבוצות פליטים יהודים ביערות במזרח פולין, כמו קבוצת זורין (שלום זורין היה מפקד מחנה המשפחות ביערות נליבוקי שבבלארוס - ט"ר) וקבוצת ביילסקי הידועה יותר (יחידה של פרטיזנים יהודים שהונהגה על ידי האחים ביילסקי - ט"ר).
"במהלך התחקיר לספר דיברתי עם האח הצעיר, אהרון, שברח ליער בדצמבר 1941 לאחר רצח הוריו ושם שרד את המלחמה. 'קושי מחשל את האדם', הוא אמר לי, ואף שהניסיון שלי לא משתווה אפילו במעט לשלו, מצאתי נחמה במילים האלה, הנכונות כל כך. התקופות הקשות בחיים הן שמראות לנו מי אנחנו באמת ולמה אנחנו מסוגלים. הן משנות אותנו לנצח בכך שהן מראות לנו את הכוח שתמיד היה בתוכנו ומזכירות לנו את היכולת שלנו להחזיק מעמד".
מה לגבי הכוח מהסביבה? אני הופתעתי מכמויות הדאגה והאהבה שקיבלתי.
"שלוש הסופרות שאיתן אני מנהלת את Friends & Fiction (תוכנית אינטרנט שבועית, שמשודרת חי בפייסבוק וביוטיוב - ט"ר) הן ארבע החברות הכי קרובות שלי. הן היו הסלע שלי מהיום הראשון. אחת מהן חלתה בסרטן השד לפני עשור והיא במיוחד היתה מקור אדיר לעצות ולתמיכה. התמיכה מצד קהילת הכותבים של עשרות סופרים ואלפי קוראים היתה מדהימה".
הבנתי שלתוכנית האינטרנט שלכן יש קהילה של יותר מ־125 אלף חברים.
"במארס 2020, בתחילת המגיפה, נפגשתי בזום עם כמה חברות סופרות. לכולנו יצאו אז ספרים חדשים, וסיורי הספרים שלנו בוטלו בגלל הקורונה. אחת החברות הציעה שננהל שיחה מהסוג הזה בשידור חי בפייסבוק ונזמין את הקוראים להצטרף. חשבנו שיהיו לנו 10 או 20 צופים והגיעו כמה מאות.
"החלטנו לעשות את התוכנית בכל שבוע במשך שישה שבועות, בהנחה שהדברים יחזרו לקדמותם לאחר מכן, מה שכמובן לא קרה. הקהל שלנו גדל משבוע לשבוע והבנו שקרה כאן משהו אמיתי. משהו שעוזר לתמוך בחנויות ספרים עצמאיות ומשהו שעזר לתמוך בקוראים בזמן שכולנו היינו מנותקים מהעולם. החלטנו להמשיך, ומאז לא הפסקנו. זו קבוצה מלוכדת להפליא של אוהבי ספרים, ואני מקווה שכל הקוראים ישקלו להצטרף אלינו".
אלפי חולות מדי שנה
סיפורה של הרמל הוא תזכורת לחשיבות הגילוי המוקדם של סרטן השד. מדי שנה מאובחנות בישראל כ־5,400 נשים עם המחלה. רבע מהן מתחת לגיל 50. במקרים של גילוי מוקדם יש 92 החלמה מסרטן השד. לכן חלק ניכר מפעילות עמותת "אחת מתשע" מוקדש לכך.
העלאת המודעות נעשית באמצעות סדנאות בריאות השד, שמנפצות מיתוסים, מעודדות שיח בקרב המשתתפות ומספקות מידע על תמרורי האזהרה למחלה. במהלך הסדנאות מתקיימות גם הרצאות של מתנדבות, שהחלימו בזכות אבחון מוקדם ושסיפורן האישי יכול להניע נשים להוביל קמפיינים ולקבוע תור לבדיקת שד.
נוסף על כך, העמותה מציעה מערך של ליווי ותמיכה למתמודדות עם סרטן השד ולבני משפחותיהן. תוכנית "לצידך" מאפשרת ליווי אישי על ידי מתנדבות שהחלימו ועברו הכשרה מקצועית, טיפול רגשי הניתן על ידי נשות מקצוע, קבוצות תמיכה דיגיטליות לנשים במהלך הטיפולים, לנשים ב"יום שאחרי" ולבני הזוג.
לצד כל אלה מציעה "אחת מתשע" עזרה במיצוי זכויות בסיוע עורכת דין, ללא תשלום, וכן מרכז מידע ואתר אינטרנט שבהם ניתן למצוא מידע נרחב על סרטן השד (www.onein9.org.il).
הכותבת היא מנכ"לית עמותת "אחת מתשע"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו