שירי מימון בראיון מיוחד: "אם דיווה היא אישה חזקה ודעתנית, שעושה הכל באופן הכי מושלם, אז אני דיווה"

כששירי מימון נכנסת לביתה אחרי הופעה או בסוף יום עמוס של חזרות, הדבר הראשון שעיניה רואות כשהיא עוברת את מפתן הדלת הוא העריסה של בתה שזה עתה נולדה. צמוד לקיר שממול עומד פסנתר שחור, ועליו אוסף תמונות. כמעט כולן נשלחו אליה ממעריצות וממעריצים. אחרי 20 שנות קריירה, שירי מימון לא נמצאת במגדל השן. היא אישה חמה, כזאת שנותנת הרבה מקום לאנשים.

מימון, שנכנסה לחיינו בגיל 21 כמתמודדת בעונה הראשונה של "כוכב נולד", עברה דרך ארוכה. היו בה הצלחות, נפילות, חלומות שהתגשמו וכאלה שעוד מחכים לרגע המתאים כדי להפוך למציאות. היא זכתה באהבה גדולה ליוני בחיר ליבה, שיחד איתו בנתה בית והקימה משפחה עם שלושת ילדיהם, איתי, עילאי ואמה. "זה הדבר שאני הכי גאה בו, שזכיתי גם להקים משפחה וגם להגשים את עצמי עם הקריירה שבניתי", היא אומרת.

זו הפעם השלישית שבה אנחנו נפגשים. הפעם הראשונה היתה על סט הצילומים, השנייה בחדר החזרות וכעת אנחנו אצלה בסלון. עקבתי אחרי שירי במשך השנים, והייתי סקרן לראות איזו אישה אפגוש. מי זאת האישה שלפני המותג, זו שפילסה את הדרך לצמרת עולם המוזיקה הישראלית, ונשארה בה עד היום.

לסט הצילומים היא מגיעה חמושה בצוות ביוטי, שמורכב מהאנשים הכי טובים בתעשייה. היא יודעת בדיוק איך היא רוצה להיראות, והיא לא מתכוונת להתפשר על אף שערה שתזוז ממקומה. עם הנגנים שלה בחדר החזרות היא לא פחות קפדנית. היא שמה לב לכל פרט, שומעת כל צליל שמופק מכלי הנגינה, וגם כאן - אין מצב שהיא תיתן למשהו להיות פחות ממושלם.

אני יוצא משני המפגשים האלה והמילה "דיווה" מהדהדת לי בראש, תואר שהוצמד למימון במשך הזמן ושעוד נחזור אליו בהמשך. כעבור כמה ימים אנחנו נפגשים אצלה בבית. היא מקבלת אותי בטרנינג ובחיוך רחב, ומייד חוזרת לעריסה של בתה התינוקת שהשמיעה קול. רציתי שירי? קיבלתי.

"זהו, החיים השתנו לגמרי. הלכתי לישון בשלוש וקמתי בשש", היא אומרת בזמן שאנחנו יוצאים אל הגינה. "כשיהיו לך ילדים, אתה תבין", היא מחייכת.

כילדה שגדלה בקריית חיים היא מספרת שכל מה שרצתה זה שיראו אותה. "האחים שלי בגובה 1.90 מ', אחותי נראית כמו דוגמנית, ואני תמיד הייתי שירי המאוד־מאוד קטנה, הנמוכה". החוויה הזו מהילדות השאירה חותם עליה, כיום בת 41. "זה משהו שתמיד מאוד הפריע לי, כנראה זו אמביציה של נמוכים", היא מספרת על הרגע שבו הכל התחיל.

אמביציה של נמוכים זו אפשרות, אבל ברור שיש עוד כמה רכיבים במתכון המוזיקלי הזה. סיפורי הצלחה הם דבר מעניין. לא כולנו זוכים להם, חלקנו לא שמים לב שהגענו לאן שרצינו, ובעידן ה"פומו" נראה שזה הולך ומתרחק מאיתנו. עבורה, יש משהו אחד, ברור וחזק שתמיד היה נוכח בחייה.

"אני חושבת שכל מה שהגעתי אליו נבע אך ורק מתוך־תוכי. היה בי משהו מאוד חזק מול העולם. זה לא הגיע מהבית או מגורם חיצוני אחר, זו תמיד הייתי אני שדחפתי קדימה. במעלה הדרך גם קיבלתי פידבקים טובים, למשל כשהגעתי ללהקת נוער וקיבלתי את הסולואים. זו היתה קרקע פורייה להצלחה, שם קיבלתי את הביטחון".

היו גם חוויות פחות טובות?

"ברור, אמרו לי 'לא' המון פעמים. רציתי לשחק בלהקת הנוער, עשיתי אודישנים ולא לקחו אותי. אני השתגעתי מזה, לא הבנתי איך זה יכול להיות. הלכתי למורה ושאלתי אותו למה הוא לא קיבל אותי ובמה אני צריכה להשתפר כדי שהוא ייקח אותי. הרבה פעמים שואלים אותי מי דחף אותי, אבל זו רק אני. הייתי כאילו 'עיוורת לאור היום'. פשוט הלכתי על המטרה".

עליות, נפילות, ומה שביניהן

אבל אם נחזור להצלחה, דברים שרואים מכאן לא רואים משם. עבור מימון, כך היא מעידה, היו תקופות שבהן היא חוותה לא מעט משברים, גם כשמבחוץ הכל היה נראה נוצץ. "כאמנית אני ניזונה המון מהקהל. יש הצלחות שהן רגעיות, יש גם הצלחות מאוד גדולות, ויש גם נפילות. מבחינתי לא תמיד הייתי בטופ.

"אחרי כל נפילה הרגשתי שאני צריכה לטפס שוב מחדש. יותר מזה, היו תקופות שבהן הכל היה ממש טוב, ולא הצלחתי ליהנות מזה. למשל, אחרי האירוויזיון היה לי אלבום פלטינה, פתאום נוצר המופע שלי עם שמעון (בוסקילה, ע"ש), אבל אני הייתי בחרדה אדירה שתכף הכל הולך להיגמר".

במקומות שבהם היית בשיא?

"כן, פחדתי מהרגע שכבר לא יהיה טוב. אני פחדתי מהרגע שהנה, הנה, זה הולך להיגמר. היתה תקופה שבה הייתי הולכת לפסיכולוגית, ובכל פעם היא היתה אומרת לי 'די שירי, זה שטוב לא אומר שצריך להגיע רע. אין לך מה לפחד'. והייתי אומרת לה שטוב מדי, ואני יודעת שתכף משהו רע הולך לקרות.

"היום אני משתדלת לא לחיות ככה. גם היום תמיד יש בי את הרצון שיראו אותי. למשל, בכל הופעה שלי יש אנשים שרואים אותי לראשונה על במה. לרוב הם מכירים שיר או שניים שלי, ואז הם באים והם יוצאים בשוק. אני תמיד שומעת 'וואו, לא ידעתי שאת כזאת, לא ידעתי שאני מכיר כל כך הרבה שירים שלך'. תמיד יש לי את התחושה שחובת ההוכחה היא עלי. זה נותן לי את הדחף להוכיח, ובגלל זה הרעב שלי לא נגמר".

את עדיין צריכה את האישורים האלה מבחוץ?

"היום פחות. למשל, השיר 'אמא' שהוצאתי לא נכנס לפלייליסט של גלגלצ. אני יודעת להגיד בביטחון מלא שהשיר הזה מדהים, ואני רואה שבשטח - איפה שהוא צריך לעבוד - הוא תפס מצוין. לפעמים מכניסים שירים שלי, לפעמים לא, וזה בסדר. השיר הזה הוא דוגמה מצוינת. זה שיר חשוב שמציף תחושות שהמון נשים חולקות. אני מקבלת תגובות מדהימות מנשים שמדברות על הפגיעות, על השבירות. אני יודעת שברגע שאני אעלה לבמה ואשיר 'אמא את בוכה', הקהל יהיה בצרחות, כי אני יודעת שהנשים האלה זקוקות לשיר הזה".

אז את כבר משוחררת מהפחד שהכל פתאום ייגמר?

"אני לא משוחררת ממנו, כי בכל רגע הכל יכול לקרות, אבל אני יותר נינוחה בו".

עם השנים גם המוזיקה של מימון השתנתה. מי שחלמה לבנות קריירה כזמרת פופ כמו של הכוכבות הגדולות בעולם, מצאה את עצמה מכוונת את הדרך אל לב ז'אנר המוזיקה הישראלית, המקומית.

"כשהתחלתי רציתי לעשות בריטני וכריסטינה אגילרה, אבל לא הצלחתי לייצר את זה. היום, למשל, כשבא מפיק כמו ג'ורדי, פתאום יש פיצוח של הדבר הזה. בזמנו ראיתי שזה לא קורה אז התאמתי את עצמי, לקחתי להקה ואמרתי 'את חייבת להישאר'. כל הזמן העיניים שלי נשואות למה שרלוונטי. היום יש לי קהל מגוון - יש בו נשים, אימהות וגם צעירות בנות 16. אני כל הזמן נעה בין הטיפות, שהטקסט יהיה ברמה גבוהה, ושלא אהיה מביכה".

מביכה?

"כשאני שומעת את 'פנתרה' של נועה קירל באוטו אני חושבת שזה שיר מדהים, אבל אני לא במקום שבו אני יכולה לשיר משהו כזה. היא בת 20, אני בת 40. אני לא חיה בסרט, ומקפידה להישאר עם הרגליים על הקרקע. אני יודעת שיש עוד הרבה דברים טובים שאני יכולה לעשות. למשל, יש לי מופע די.ג'יי, שבו אני עולה לבמה ורוקדת עם רקדניות בנות 20. אני מאוד נהנית מזה, ותמיד מקפידה לא לעבור את הגבול".

לא לפחד מהפחד

גיל 40. איך את מרגישה בעשור החמישי?

"וואו, 'העשור החמישי' זה קשוח", היא מחייכת.

ספרי לי.

"הגיל מביא איתו דברים מדהימים. אני חושבת שהדבר הכי טוב זה שמשהו משתחרר. זו אמנם קלישאה, אבל הכל באמת משתנה. אני חושבת על הבנות שנמצאות עכשיו בתחילת הדרך שלהן, ואין מצב שהייתי חוזרת לשם, עם כל המחירים ששילמתי. למשל, באירוויזיון, התמוטטתי, פיזית ונפשית. זה מטורף לשים את כל הדבר הזה על הכתפיים של ילדה בת 25, שכל חובת ההוכחה היא עליה, וזה עוד אחרי שהפסדתי ב'כוכב נולד'. זו היתה ההזדמנות שלי להראות לעולם מי אני, וככל שזה היה מדהים, לא ידעתי להתמודד עם זה כמו שצריך".

הגיעה הקריסה?

"הגיעה הקריסה. היום זה לא יקרה, היום אדע לדאוג לעצמי, אולי אפילו אדרוש את זה מהסביבה. זה בלט מאוד בצילומים ל'הכוכב הבא'. הייתי בהיריון ולא הרגשתי טוב והיו קטעים שאמרתי 'חבר'ה, אני חייבת לעצור רגע'. פעם לא היית שומע ממני מילה".

למה?

"כי לא רציתי להפריע, כי לא רציתי שיחשבו שאני דיווה. שירי של היום יודעת להגיד 'את לא כזאת חזקה'. ומה הבעיה להגיד פשוט 'אני צריכה לעצור' או לומר שקשה לי, שכואב לי? ועובדה, עשיתי את זה ולא קרה כלום. אני חושבת שבסוף הכל מסתכם ברצון להיות בשליטה, זה משהו באופי שלי. אני אוהבת שדברים קורים כמו שאני רוצה, ואם הם לא, זה היה מערער אותי. אבל היום, אחרי שכבר התערערתי כל כך הרבה פעמים, אז אני אומרת 'בסדר, לא קרה כלום'".

אמרת דיווה.

"המילה הזו כל הזמן חוזרת על עצמה".

בהקשרים חיוביים או שליליים?

"אני לפעמים לא מבינה למה הכוונה. אני חושבת שהמציאו לנשים את הכינוי הזה כשראו אישה שהיא חזקה, דעתנית, שמתפרנסת בכוחות עצמה ושהיא עושה את הדברים הכי מושלם שיכול להיות. הרי מה זה גבר כזה? מוצלח, תותח, אלוף. בתקופות מסוימות זה היה מעליב אותי, והייתי מנסה להבין מה אומרים עלי - שאני חיה בסרט? שאני במגדל השן של עצמי ושכולם פחות ממני? אני לא שם".

אז לפי ההגדרה שנתת, את דיווה.

"כן", היא צוחקת.

מה עוד הגיל הביא איתו?

"יש דברים אישיים שאני רוצה לעבוד עליהם. אני חושבת שהעבודה העיקרית שלי היום היא להקשיב לקול הפנימי שלי וללכת איתו עד הסוף. הרבה פעמים הפחד יכול לנהל אותי. זה אולי לא נראה כלפי חוץ, אבל אני מאוד לא אוהבת דרמות וחשוב לי שהכל סביבי יהיה רגוע. הייתי רוצה לא לפחד מהפחד. זה משהו שאני חווה בכל אספקט בחיים, בין שזה שיר חדש שאני רוצה להוציא ובין שזה להעביר את הילד שלי לגן אחר. ככל שעובר הזמן כך אני לומדת שהאינטואיציה שלי נכונה, וזה משהו שיכול להגיע רק עם הגיל ועם ניסיון החיים. עוד דבר זה שפעם לא הייתי מעיזה להראות שאני פגיעה או שאני רגישה".

היום את מעיזה?

"עם השנים אני מסתכלת אחרת על הפגיעות, היא הפכה להיות משהו שאני חיה איתו בשלום. למשל, מול יוני, בהתחלה שידרתי המון כוח, ואם הייתי נשברת לא רציתי שהוא יראה את זה. היום אני לא מתביישת לבכות ולהגיד שקשה לי. זה אמנם לקח שלושה ילדים, אבל הגעתי היום למקום הזה".

וכלפי חוץ, במעגלים רחבים יותר?

"אני לא עומדת על הבמה ופתאום אומרת 'אני לא יכולה יותר'. זה לא יקרה. אבל בהחלט התחלתי לשתף בדברים שהם מאוד אישיים, ששנים אחורה לא הייתי מדברת עליהם: הפלה, התקף חרדה שחוויתי בקורונה, איבוד שליטה. אני חושבת שמהרגע שהתיישבתי על כיסא השופטת, יכלו להכיר עוד צדדים שבי. זה היתרון מבחינתי בישיבה בפריים טיים, מעבר לזה שרוצים לשמוע את דעתי המקצועית. פתאום יכלו לראות שאני קצת מצחיקה, רואים אותי מתרגשת. כשהתחלתי אמרתי 'זאת אני, לטוב ולרע'. וכן, גם רואים שאני קצת שתלטנית, שאני תמיד אומרת את מה שאני חושבת".

מה חשבתי לעצמי?

אמה בוכה ושירי עוצרת לרגע את השיחה. אחר כך היא תגיד בסיפוק: "כל הקטע שלי זה שאני מצליחה לג'נגל בין כל הדברים - שבחרתי בחיי משפחה, אבל גם יש לי הופעות ויש לי צילומים ויש לי עוד חיים מקצועיים עשירים. אני לא בנויה לשבת בבית כל היום ולגדל ילדים, כמו אמא שלי".

זה תיקון היסטורי?

"לא, זה עניין של אופי וזה מה שנתן לי את האפשרות ליהנות מכל הדברים בחיי".

אפרופו לג'נגל, נראה שאת עכשיו בשיא הג'אגלינג שלך.

"יו, כאילו מה חשבתי לעצמי?"

איך חוזרים לאינטנסיביות כזאת מהר כל כך אחרי הלידה?

"אולי זה יותר פשוט כי כבר יש נוסחה שעובדת. צריך לקחת עזרה, צריך שותף טוב לחיים וצריך לדעת מתי לתת גז ומתי לעצור. בהיריון הזה, בשונה מהקודמים, הפסקתי להופיע בחודש השביעי. לא הייתי במיטבי, אז הורדתי את הרגל מהגז ולא עבדתי. כששאלו אותי מתי אני רוצה לחזור, ראיתי שפורים ויום האישה הם חודש אחרי הלידה, ואמרתי לעצמי 'יאללה, נלך על זה, נראה אם אני מסוגלת'. הרי במקרה הכי גרוע אני יכולה להגיד 'חברים, אני לא בטוב, אני לא מצליחה'. אבל אני כן מצליחה. כיף לי לחזור לבמה. רציתי לחזור לעצמי, רציתי להחזיר את עצמי אלי".

כוח מתפרץ

למי שלא עוקב, כחודש אחרי הלידה מימון מנהלת לו"ז צפוף של חזרות והופעות כמעט בכל ערב. ביום העצמאות היא תופיע בטקס הדלקת המשואות, ובקרוב היא תתחיל את החזרות למופע החגיגי שתקיים בקיץ בקיסריה בסימן 20 שנות קריירה, שבו היא תארח את ריטה.

איך את שומרת על האיזון הזה בתקופות עמוסות יותר?

"אין לי את כל התשובות, אני לא הראשונה ולא האחרונה שעושה את זה. נשים הן כוח מתפרץ, רק תיתן להן את הדלת. ואגב, זה גם בסדר שלא. אמא שלי, למשל, נהנתה לגדל ארבעה ילדים. רק כשאחי הקטן היה בן 10 היא יצאה לעבודה, והיום זה מרכז חייה. אישה צריכה לבחור את דרך החיים שלה ואת האופן שבו היא מגשימה את עצמה".

בשלב הזה הטון משתנה וקצב הדיבור הופך קצת יותר מהיר. הגענו לנקודה שמפעילה אצלה הרבה אמוציות. היא משנה את צורת הישיבה שלה ומחזירה אליה את היד שעד עכשיו היתה מונחת על המשענת.

"זה מדהים אותי שב־2023 עדיין אין שוויון בין נשים לגברים. היום גבר חי עם אישה ומחליט להרביץ לה או לרצוח אותה. איך אנחנו במצב הזה עדיין שנשים הן בתחתית? האישה היא שמביאה חיים לעולם, היא הכל. זה מזעזע אותי שנערות חוששות ללכת לבד ברחוב. אנחנו עדיין צריכות להילחם על המקום שלנו, איך זה יכול להיות?"

העובדה שילדת בת ראשונה אחרי שני בנים משפיעה על המחשבות האלה?

"זה מאוד מהדהד בי מאז, אני רוצה לגדל ילדה עם עוצמה. זו הדרך היחידה לשרוד את העולם הזה. זה מאוד מפחיד אותי ואני בטוחה שזה יטריד אותי בהמשך הרבה יותר.

"לצערי, העולם שלנו מנוהל בידי גברים. נשים היו עסוקות בלידות ובגידול ילדים, ואמרו לנו שזה המקום שלנו. ומה שמדהים זה שהעולם עכשיו משתנה, ופתאום לא רק שזה לא נהיה קל יותר - זה הופך לקשה יותר. אנחנו שומעים היום קריאות בממשלה, שגברים אומרים 'אתן תשבו בבית ותעשו ילדים'. איפה אנחנו? בימי הביניים? מי שבוחרת לעשות את זה, שתעשה את זה ושתעשה את זה באהבה. אבל מי שלא בוחרת לעשות את זה? איפה נשמע כזה דבר?".

למה דעתי מעניינת?

השיחה שלנו לא פוסחת על המצב הנוכחי בארץ על רקע המחאה נגד הרפורמה המשפטית. כמה שעות לפני הפגישה שלנו מימון החליטה להתבטא לראשונה בסוגיה הפוליטית ולשתף את מחשבותיה באינסטגרם שלה. אני מבקש לשמוע את דעתה על הקמפיין שרץ בשבועות האחרונים, שקורא לאמנים לדבר באופן פומבי על המצב.

"אני אומרת שבדמוקרטיה, כמו בדמוקרטיה, שכל אחד יגיד מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, ואל תגיד לי מה להגיד ומתי. סבבה?" היא עונה, "אני לא אמנית בהוליווד שחיה באיזו טירה. היום אני אומרת משהו, מחר חצי מהקהל יכול גם לא להגיע להופעה שלי. אז ממסגרים אותנו כעלובים וכאפסים שלא יוצאים ואומרים את דעתנו. למה זה בכלל מעניין אתכם מה דעתי? מי אני בכלל שזה אמור לעניין מישהו?

"כשממשלה נבחרת, היא תמיד מייצגת חלק מהעם. הפעם ביבי קיבל את הממשלה לידיו, וזה הזמן שלו ושל השותפים שלו לזהור כביכול. אבל השיח האלים והמתלהם שקיים היום, זה נראה שהם מרגישים שהם יכולים לעשות כל מה שעולה על דעתם, בלי להתחשב באחרים. זה מטריף אותי. אני ימנית בדעותיי הפוליטיות, אבל הנושא החברתי ממש קיצוני. וזה רק מחמיר.

"זה מטורף. אנשים הולכים ברחוב ונרצחים על ידי ערבים, ואנחנו רבים בינינו. האויבים שלנו מסתכלים עלינו מהצד וצוחקים. כשמחבל מגיע עם נשק לבצע פיגוע, לא אכפת לו אם מי שעומדת מולו דתייה או חילונית, אם היא הצביעה לביבי או למרצ.

"ואם כבר דעתי, תאמין לי שבסוף הדעות של כל האמנים זהות. כולנו רוצים לחיות פה בשלום, בשקט ובאהבה. כולנו רוצים לחיות במקום שמכבד את כולם. והיום נהיה פה ג'ונגל וזה מאוד מטריד. אי אפשר לסבול את האלימות הזו. פשוט תדברו".

נשים וגברים, ימין ושמאל, כן רפורמה משפטית או לא - העניינים הפוליטיים והחברתיים בוערים במימון. לפני רגע הבטיחה שתגיד מה שהיא רוצה ומתי שהיא רוצה, ומהשיח על ההפגנות היא עוברת לשסע העדתי. גם עליו יש לה הרבה מה לומר, בפרט כאחת שגדלה בבית מזרחי, שבו, לדבריה, מעולם לא עסקו בסוגיה הזו.

"כל הזמן שומעים 'אשכנזים מול מזרחים'. אני לא גדלתי ככה. אני מימון, והחברות הכי טובות שלי היו סבח ושכטר, רוט ושמחון. מי בכלל התעסק בזה? החברה הכי אשכנזייה שלי שמעה אצלנו בבית קידוש בפעם הראשונה, ולימים היא חזרה בתשובה ועכשיו היא חרדית. הבית שלי תמיד קיבל והכיל את כולם. ואני לא אומרת שלא היה קיפוח, הוא בהחלט היה. אבל למה זה צף ב־2023?

"יש היום מספיק אוכלוסיות אחרות מקופחות - תראה את העלייה הרוסית, האתיופית. תראה את הלהט"בים. ואני אומרת את זה בתור מזרחית מלאה שנשואה למזרחי והיא אמא לילדים מזרחיים. תסתכל על הגמר הראשון של 'כוכב נולד'. הזוכה הגדולה היא נינט טייב, אחריה מימון ושלישי גבסו. מישהו בא ואמר 'איפה האשכנזים'? זה מבייש אותי שהשיח הזה חוזר".

"ככה אני איראה בגיל 80"

בימים אלו היא משתתפת בתוכנית "רואים את הקול" שמשודרת בקשת 12. לצד הקריירה המוזיקלית והופעותיה בפריים טיים, מימון מפתחת בשנים האחרונות גם את קריירת המשחק. עד עכשיו ביצעה תפקידים גדולים בתיאטרון, כמו "אוויטה" ורוקסי ב"שיקגו", ובימים אלו היא מופיעה על המסך בעונה השנייה של "מלכת היופי של ירושלים", שמשודרת ב־yes.

"כשלקחתי את התפקיד הזה חשבתי על סבתא שלי ז"ל, לבנה מימון, שנולדה בשנות ה־20 ואיבדה את בעלה בגיל 40. היא לא התחתנה בשנית ועסקה בגידול הילדים שלה. לא רק שהיא לא היתה פמיניסטית, היא היתה שוביניסטית, והתפקיד הזה הוא 180 מעלות ממי שאני".

אנחנו רגילים לראות אותך מתוקתקת. עיצוב שיער, איפור, בגדים. מפתיע לראות אותך ככה.

"בחיים האמיתיים, בפריים טיים, יש לי את המאפרת הכי טובה, את מעצב השיער הכי טוב, אני מתלבשת הכי יפה. במשחק התפקיד לא אמור לייצג אותי. עשו לי קמטים, עשו לי עיגולים שחורים מתחת לעיניים, שגם ככה יש לי, אבל הגדילו אותם. אמרתי 'אלוהים, ככה אני איראה בגיל 80'. זה גרם לי לא להסתכל במראה, וכל כך נהניתי מזה שאני לא מתעסקת בעצמי אלא פשוט בדמות. זה היה ממש להסיר את כל המסיכות.

"הופעתי באירוע יחד עם ריטה, והיא אמרה לי שהיא חיכתה לפגוש אותי כדי להגיד לי שהיא גאה בי על התפקיד הזה, ונפלה לי הלסת. אני לא מסוגלת לראות את זה - לא בגלל איך שאני נראית שם, אלא כי אני מאוד ביקורתית כלפי עצמי. תמיד מהדהדות לי מחשבות שאני לא מספיק טובה. אני כל הזמן שואלת אם הבאתי את עצמי לקצה גבול היכולת, אם הייתי בדמות עד הסוף. אני מרגישה שאני צריכה עוד כמה תפקידים כדי להגיע לרמה הכי גבוהה שאני יכולה. גם במוזיקה זה היה ככה, פעם לא הייתי יכולה לשמוע סקיצות שלי".

אז היעד הבא הוא לכבוש את עולם המשחק?

"משחק מול מצלמה זה עדיין משהו בתולי, עוד לא הגעתי שם למושלמות שלי. במשך השנים לא קיבלתי הרבה תפקידים, גם כשרציתי. אני מרגישה שאני יכולה לעשות את זה. אבל זה צריך להיות מדויק לי. יש גם דברים שהציעו לי שסירבתי להם, ויש דברים שלא מציעים לי בכלל. אני בהחלט אשמח לקבל תפקיד שיאתגר אותי".

השמיים הם כבר לא הגבול

כשנפגשנו בחדר החזרות, בזמן הפסקת הצהריים, התפתחה שיחה בין הנגנים על חלומות ועל שאיפות בחו"ל. עבור מימון מדובר במשהו שהולך איתה מראשית הדרך. היא מצטרפת לשיחה ואומרת "אני תמיד בעד חלומות, אבל צריך לזכור שיש גם מציאות".

אני מזכיר לה את זה עכשיו, והיא צוחקת: "איזו תובנה של אישה בת 40, אה? פעם הייתי אומרת לך שלחלומות אין גבול, אבל האמת היא שהכל תמיד פתוח ואי אפשר לדעת מה יקרה. החיים תמיד מפתיעים".

העולם נהיה קטן יותר, זמרים היום בונים קריירות דרך הטיקטוק. יש יותר אפשרויות מבתקופה שאת התחלת.

"חד־משמעית, ואם הייתי נערה עכשיו הייתי מעלה סרטונים, ואולי אפילו הדרך שלי היתה עוד יותר קצרה. בטח היו מגלים אותי ואולי הייתי נועה קירל של לפני 20 שנה. יש היום הרבה דרכים לפרוץ, ואני כנראה הייתי צריכה תוכנית ריאליטי. מה שחשוב זה ההתמדה, המסר שרוצים להעביר וההשקעה. בלי זה אי אפשר להגיע רחוק, וזה נכון לכל תחום בחיים. ואם גם יש מזל, אז היום אפילו השמיים הם לא הגבול".

אם היית פורצת היום, היית הופכת לוויטני יוסטון הישראלית?

"חד־משמעית כן".

יש חרטה על כך שזה לא קרה?

"היום כבר לא. אני מבינה שדברים יכולים לקרות, אבל בעוד הרבה דרכים אחרות. זה כמו שפתאום הגיעה ההצעה לעשות את 'שיקגו'. מצאתי את עצמי נוסעת לניו יורק ועושה משהו שהוא בינלאומי, שברזומה שלי הוא אחד הדברים הכי גדולים שעשיתי. היום אני מבינה שהדברים לא תמיד קורים בדרך שחשבנו. כשהייתי בת 27 היה לי המשבר הזה, כשחשבתי שאני כבר אהיה במקום שבו אני מביאה גאווה למדינת ישראל. וזה עוד אחרי האירוויזיון, ואחרי שהייתי בלונדון והקלטתי אלבום. אבל זה לא קרה".

אם היו מציעים לך לנסוע שוב לאירוויזיון, היית הולכת?

"טיימינג זה הכל בחיים, ואם יהיה לי ביד שיר מטורף - אז כן. זו במה מדהימה, אני היום אולי אפילו אעשה את זה טוב יותר ממה שעשיתי אז".

יש עוד חלומות שגנזת בדרך?

"ב־2008 נסעתי לליברפול, הופעתי ב־MTV על אותה הבמה שהופיעו עליה ביונסה, ריהאנה וקייטי פרי. כשחזרתי משם הגיעו הצעות מחו"ל, שלא התממשו. זה היה החלום ושברו. אבל אולי זה עוד יקרה. פתאום אני אשיר שיר, נגיד פסקול לסרט של גל גדות לצורך העניין", היא מחייכת, "והוא מאוד יצליח בעולם - אולי אפילו אקבל עליו אוסקר? מה תגיד אז? אי אפשר לדעת".

אז הנה החלום הבא.

"למה לא?"

idos@israelhayom.co.il