"אני המיינסטרים הישראלי החדש, ואני לא צריך להתחפש לשום דבר אחר"

גם בכניסה לסביון אין אפשרות לברוח מהתקופה. הכתובת "אין לנו ארץ אחרת" מרוחה בלבן על גבי כחול. הווייז מנווט בין רחובות ריקים מאדם. בתים עתיקים ללא גדר שלא מושכים תשומת לב יתרה, בתים מרהיבים שמסתתרים מאחורי חומות גבוהות, יחד עם מבנים חדשים שרק מחכים ל־15 דקות התהילה בערוץ החיים הטובים מדי. שערים ענקיים ודלתות ששום בן אנוש לא אמור לפתוח, הרבה שופוני מנצנץ, כמה עובדים זרים מחכים למונית. שני ילדים משחקים בפארק.

ליאור נרקיס מכניס אותי אל ביתו היפה אך הרחוק מלנקר עיניים. נרקיס מתנצל ומבקש שאחכה עד שיסיים להתפלל. כמה דקות לאחר מכן הוא מתפנה לסיבה הרשמית לביקור. השנה הוא מציין 30 שנות קריירה מוזיקלית, מלאת תהפוכות וגם כמה שיאים. קריירה שהביאה אותו כל הדרך מחולון עד לסביון רק בזכות הכישרון. הישג מרשים לבן 46, שלא מסוגל לשבת יותר מכמה דקות בשקט מבלי לדאוג לשלומי ולפנק אותי ללא הרף.

ליאור, תודה על הכל, אבל בוא נתרכז בעניין שלשמו התכנסנו. תגיד, איזו מוזיקה אתה עושה?

"וואלה, מוזיקה ישראלית חדשה. קשה לי להגדיר את זה כמזרחית. השירה שלי נשארה עם כל המוטיבים המזרחיים, לא שיניתי את הגישה שלי לשירים, מה ששונה זה כל הווייב של המוזיקה מסביב. פעם היינו מקליטים על סרט אנלוגי, היום אנחנו בעולם דיגיטלי ואלקטרוני. המוזיקה השתלבה עם כל קיבוץ הגלויות הזה שאנחנו חיים בו. אז מצד אחד אני יוצר עם מוזיקאים שעבדו עם האבא והאמא של המוזיקה המזרחית, ומצד שני אני עובד עם דיג'ייאים ומפיקים של מוזיקה מודרנית. טכנו, דיסקו, אלקטרו, דאנס, פופ. אני יודע שזה משהו קצת אחר ממה שהתחלתי, אבל בשירה שלי ובמהות שלי נשארתי בדיוק מה שהייתי תמיד - ישראלי, מה שאני".

אני מסכים איתך שהגיע הזמן להפסיק עם החלוקה המוזרה הזו של מוזיקה לפי מוצא עדתי, אבל אני חייב לשאול אותך: מאיזה מוצא אתה?

"אבא דוד יליד עיראק, אמא חנה זה מורכב יותר, היא ספרדייה ירושלמית ואביה תימני, ויש חלק מהאוּרְפָלִים שבאו מגבול עיראק־טורקיה".

גדלת בתור ילד טוב חולון. איזה בית זה היה?

"שמח, תמיד היתה מוזיקה בבית, תמיד. היה זמר יווני ישראלי בשם ניקולאס ששמענו הרבה, וחוץ מזה, אתה יודע, היה גם כל מה שקרה בשנות ה־80. זוהר ארגוב שקיבל מתנת אל וניחן בקול ייחודי, הוא המציא את מה שהוא רצה, והיו גם צלילי הכרם וצלילי העוד, ואהובה עוזרי ומייקל ג'קסון".

מעניין שאתה מציין את הזמר הים תיכוני־תימני המסולסל, אבל באלבום הראשון שלך, בגיל 16, אתה הולך למוזיקה הטורקית לחפש השראה, למה?

"תשמע, המוזיקה הטורקית דיברה אלי בעוצמה שקשה לי להסביר", עיניו של נרקיס מתמלאות השתאות, "זה מאות הכינורות, זה הסלסולים הטורקיים, זה גודל הנשמה. הדרמה והעוצמה של המוזיקה חדרו לי עמוק־עמוק לנשמה. זה גם מה ששמענו אז. גם עופר לוי, אבי ביטר. הייתי יושב מול הערוץ הטורקי בכבלים, מחפש את השיר האוריגינלי, ואז נכנס לזה, לומד לשיר כמוהם, את הדרמה, את הסלסולים".

חולם בטורקית

אם הטורקית ייצגה את האייטיז של נרקיס, בתחילת שנות ה־90 כל העולם ולהקתו חלמו על דיסטורשן. משינקין ועד פסטיבל ערד, הרוק היה בנירוונה. אבל הילד הצנום מחולון הקשיב בכל לילה לגברים מתחננים בערוצים הנידחים של הכבלים. בצהרי היום נרקיס עלה לאוטובוס מקרטע שלקח אותו לתל אביב. בקופת הסינרמה הוא קנה כרטיס אחד למופע הערב. שעות חיכה הילד לבדו ברחבה, שוב ושוב הרים את מבטו אל השלט הגדול, שעליו היה כתוב: "עופר לוי, מופע יחיד בליווי 15 נגנים ובניהולו המוזיקלי של דוד קריבושי".

"תשמע, 'אוהב לחיות' הוא בעיניי אלבום המופת של עופר לוי. הייתי הולך עם הקסטה שלו בכיס לכל מקום. כמה התרגשתי כשראיתי את האמרגן שלו מגיע אל הסינרמה, אפילו ממנו התלהבתי", צוחק נרקיס, שוקע במזכרות הזיכרונות שעיצבו את חייו. "אני מכור לנגנים חיים שמנגנים את הלב שלהם. קח אותי לשמוע סקסופון ג'אז בלובי של המלון, גיטריסט משוגע מנגן ברכבת התחתית, לא משנה מה, אני יכול להקשיב לזה שעות. אבל הדבר שאני הכי אוהב זה הרית'ם סקשן - חטיבת הקצב. הרגע הזה כשהקיק, התוף הנמוך, וגיטרת הבס משתלבים יחד, ואתה מרגיש את זה בעוצמה, זה פוגע לי בול במקום הנכון".

מה לילד בן 15 ולדרמת הדמעות של עופר לוי?

"עופר חיבר ביחד את כל מה ששמעתי בבית, ובשפה שיכולתי להבין. מאוד התחברתי לזה כבחור בגיל של האהבות הנכזבות שחיפש כיוון בחיים. מהצד השני שמעתי גם את שלמה ארצי.

"גיסי היה מכור אליו ואני לא סבלתי את זה! כשיצא 'ירח', הקלטת של גיסי נתקעה ברכב העבודה של אבא שלי. הרדיו לא עבד, אני מת לשים עופר לוי, אבל לא משנה מה עשיתי, לא הצלחתי להוציא את שלמה ארצי מתוך הרדיו הישן והדפוק הזה. אני בדיכאון החיים, מה לי ולדבר הזה בכלל?

"אחרי יומיים כבר גיליתי את הטקסטים שלו והפכתי למעריץ. ארצי אשכרה הפך להיות הפסיכולוג שלי", נרקיס מתפקע מצחוק, "ארצי הוא הישראלי הכי יפה מבחינתי. זו הדרך שבה זמר מדבר אותך ומבין אותך".

איך זה שעוד לא שיתפת איתו פעולה?

"ניסיתי פעם, שלחתי לו שיר אבל לא קיבלתי תשובה. למרות זאת אני עדיין חושב ששלמה ארצי הוא אחד האמנים הכי גדולים אבר. הוא עילוי בעיניי".

זה הרגע שבו אתה מתחיל להבין ששירה היא עניין רציני אצלך?

"תמיד רציתי לשמח אנשים. לפני ששרתי הייתי די־ג'יי במסיבות, אבל אתה רוצה לדעת מי זה ליאור נרקיס? לך לאולפן ההקלטות ברחוב סוקולוב בחולון, תחילת שנות ה־90, תראה שם את תיק בית הספר זרוק בכניסה בצד, ואני בפנים, שר ומקליט כל שיר שיכול. בכל פעם שהיה לי קצת כסף הייתי רץ לשם להקליט שירים".

של מי?

"לא חשוב, העיקר לשיר! בגיל 14 פגשתי את תמיר צור הקלידן והוא חלק מהנשמה שלי עד היום. היינו קונים קלטת וידאו בתחנה המרכזית ועושים אודישנים לשירים טורקיים - נקסט, נקסט, עד שמוצאים אחד פצצה, מתרגמים - ויאללה יש לנו שירים, עולים להופיע במועדונים.

"לא חיפשתי את הבלאגן. מהבית לרכב, מהרכב לבמה, מהבמה לרכב, ויאללה ביי הביתה. אהבתי את האווירה של היחד שהמוזיקה עשתה, אבל באתי להיות זמר, ולא בליין במועדון. בשביל להיות אמן ולקבל רספקט ושיקשיבו למה שאתה שר, אתה לא יכול לשבת אחרי ההופעה ולשתות ולהשתטות עם כולם. זה לא אני".

אתה מגיע לצבא כבר עם להיט מועדונים, "כמו פרפר". לא ניסית ללכת ללהקה צבאית?

"בטח שרציתי להקה צבאית, אבל שמו אותי בקורס נהגי תובלה. בלילה הייתי במועדונים, מרים את התקרה ומעיף אנשים באוויר, ובבוקר המפקד נתן לי לשטוף לו את הרכב. זאת היתה באסה רצינית, הייתי שבור מזה. המזל היה שלרל"שית יפית נחום היו את האלבומים שהוצאתי, והיא קישרה אותי למישהי מאגף החינוך של חיל האוויר. היא התרשמה מהאלבומים שלי ואמרה יאללה. תמיר צור היה בדיוק בטירונות. איך שהוא סיים הלבשנו אותו במדים הכחולים והפכנו לצוות ההווי ובידור המזרחי הראשון בצה"ל, וככה שנינו לבד יצאנו להופיע עם הגברה".

בחיל האוויר? אני לא בטוח שהטייסים - אז, או היום - עפים על עופר לוי.

נרקיס מחייך את החיוך הממזרי שלו, קולט את ההרמה, אבל לא מנחית… "ההופעות התחילו בחיל האוויר, אבל היה עלינו דיבור ופנו משאר החילות, תפרנו הופעה אחרי הופעה. הופענו בחדרי אוכל, באוהלים, בבתי כלא ובמטבחים. אין בושה, הופענו בכל לילה בכל מקום בפני עשרות אלפי חיילים. שמחנו לשמח".

נו, ואז היתה לך תקופת "סקס, מדים ומזרחית" שלך?

נרקיס מניד את ראשו בייאוש. "אחי, אתה מה זה לא בכיוון, זו היתה הטירונות הכי טובה בלהיות אמן. הופעתי בכל תנאי אפשרי. אני לא שוכח שהיו גם כאלו שקמו והלכו, אבל ידעתי שיום אחד אני אביא אותם להופעה שלי ואגרום גם להם לזוז. שלחו אותנו לגבול לבנון, להופיע בפני איזו פלוגה. אנחנו מגיעים ויש רק שני חיילים שבוזים, אז עשינו את כל ההופעה רק בשבילם. זו היתה זכות לעשות שירות שבו הרגשתי שאני תורם במה שאני באמת טוב בו".

אתה יוצא מהצבא וחושב איך אתה נהיה צ'ה גווארה של מהפכת השמחה, או שלמה ארצי הבא?

"מה? איפה? יצאתי מהצבא ופשוט עשיתי מוזיקה. לא הייתי אסטרטג, לא היתה אז מכונת כוכבים משומנת כמו היום. אם היה לך יחצן שהשיג לך איזו כתבה קטנה באיזה מקומון קטן, אז שתהיה בריא. החלום הכי גדול שלי באותה תקופה היה להגיע ל'פלאקה' (מועדון תל־אביבי שנחשב למעוז המוזיקה המזרחית בארץ - ד"פ). זו היתה תעודת הסמכה שאתה אמן. אז חרשנו את המועדונים, צברנו עוד קהל ועוד קהל שבא למועדונים".

השיר שטרף את הקלפים

האבא דוד רואה שהבן, משוחרר טרי מצה"ל, שר בלילות והוא דואג לעתידו. אחד החללים הפנויים בגב העסק המשפחתי הופך להיות "המקום של ליאור נרקיס". בלילה המותג עולה במועדונים, ביום הנרקיס מבשל, מגיש ומתחזק מסעדת פועלים. "אני זוכר את עצמי בסוף כל יום עושה ספונג'ה כי אני חולה ניקיון, ורון שובל שר בפול ווליום ברקע 'את חלק מגופי'".

זוכר את הפעם הראשונה שהופעת בפלאקה והגשמת את החלום שלך?

"בטח, מה זה. זה היה ערב שנכנס לפנתיאון. הרגשתי שזהו, יש לי את המונה ליזה שלי ולידה שלט שקיבלתי את החותמת, הגעתי".

אתה בן 20 ומשהו, יש לך מסעדת פועלים, הגשמת את החלום המוזיקלי הכי גדול שדמיינת, ומה הלאה?

"תראה, אני ניזון מאנשים, אני צריך לשמוע את המוזיקה שלי דרך אנשים. רק כשהגעתי לשיא במועדונים התחלתי לחשוב שאני רוצה קריירה מחוץ למועדונים, שיקחו אותי לחתונות, לבמות יום העצמאות, לוועדי עובדים, רוצה לשיר לעם ישראל. אבל כמו שאמרתי, לא היתה לי אסטרטגיה, זה פשוט קרה תוך כדי תנועה".

אבל גם אם לא עשית את זה בצורה מודעת, בפועל התחלת לחזר אחרי המיינסטרים הישראלי - הדואט שלך עם דורון מירן "ילדונת", ואחריו הדואט עם שלומי שבת, "לכל אחד יש". זה לא היה מתוך התכוונות להיות במרכז המפה?

"באותה תקופה לא חשבתי שזה אפשרי, כי הרדיו לא השמיע דברים כמוני. למזלי, עוזי חיטמן פתח לי ולאמנים אחרים את הדלת. הערצתי את עוזי עוד כילד כשהוא הופיע ב'הופה היי'. המנהל שלי, יובל ניסני, שלף את הטקסט הזה מעוזי והוא התאים לי כמו בגד לגוף.

"שלומי שבת ראה אותי גדל במועדונים. הוא היה יושב על הבר, נהנה וסופג מוזיקה. שלומי קיבל את הטקסט של חיטמן והלחין אותו. את השיר במלואו קיבלתי ביום ההולדת שלי. התקשרתי אליו ואמרתי לו שזו המתנה הכי טובה שקיבלתי בחיים שלי.

"שלומי הוריד אותי לקרקע ואמר לי שאנמיך ציפיות כדי שלא אפגע, אבל מה לעשות - תמיד הייתי ילד מתלהב. אם לא הייתי כזה לא הייתי יכול לעשות את מה שאני עושה. ביום שהקלטתי את השיר, שלומי בא לאולפן כדי להראות לי איך לשיר את זה. ופתאום הקולות שלנו השתלבו, ניסני ושלומי יצאו החוצה, וככה המבוגרים האחראים סגרו שהשיר יהיה דואט", צוחק נרקיס. "יום אחרי שהשיר יצא הגיע אלי מישהו לבקש הקלטה של השיר כי הוא רוצה להשמיע את זה בחתונה עוד באותו ערב. רק אז הבנתי כמה שזה וואו… וכך היה, שיר השנה במצעדים השנתיים ואינסוף השמעות. אבל לא הבנתי באמת כמה השיר הזה הולך לשנות את החיים שלי".

לחפש בלי להתחפש

ההצלחה של הדואט, שיצא בשנת 2000, לא הביאה שקט וביטחון לנרקיס. "אמרו שאני זמר של חצי שיר. בחוץ התחילו להכיר אותי והכל התפוצץ בגדול, ובפנים הייתי בדיכאון עצום. באתי הכי מלמטה, ביטחון מופרז לא היה לי, ונכנסתי לחרדה של מה אני הולך לעשות אחרי השיר הזה - לבצע עוד בלדות כאלה? עוזי חיטמן אמר שהוא רוצה לעשות איתי אלבום שלם, אבל לצערי הרב זה לא יצא. במקום ללכת על המובן מאליו הוצאנו את 'דוקטור תציל אותי' (מילים: יוסי גיספן, לחן: עדי לאון). זה הביא הפגזה של קצב צעיר, מין אווירה ים־תיכונית ישראלית כזו עם קריצה, וכשזה יצא והצליח התחלתי להירגע קצת".

בוא נדבר על הקריצה הזו. מאמצע שנות ה־90 אייל גולן נחשב החלוץ של כניסת המוזיקה המזרחית למיינסטרים הישראלי. הוא מצליח מאוד, אין ספק, אבל כמו כל חלוץ שפותח ציר הוא גם חוטף כמויות אדירות של אש מכל הכיוונים. אתה היית המזרחי החמוד עם הקריצה, עם סטיילינג נקי, זמר שלממסד התרבותי של המיינסטרים היה הרבה יותר קל לאהוב אותו ולהתחבר אליו, באיזה מקום. ואיך אומר זאת בלי לפגוע, היית מספר שתיים מעולה.

נרקיס קוטע את המבוכה שלי ומדהים אותי. "אחי, אתה לא מבין, אין לי אגו. אין לי שום בעיה לומר את זה: אייל גולן הוא זמר מדהים עם ווקאליות מדהימה. עד היום כשאני שומע אותו שר, אני שם ידיים על הראש ואומר: איך הוא מגיע לטונים האלה? הוא הצליח להגיע לקהלים רחבים יותר ממה שאני הצלחתי, הוא זמר טוב ממני מבחינה ווקאלית. עם זאת, בחיי שלא הייתי רוצה להתחלף עם אף אחד אחר בעולם. טוב לי עם מה שא־לוהים נתן לי, והמזל שלי הוא שיש לי את המקום הרגוע שלי. אם אריק איינשטיין אמר שאפשר לכוון פסנתר עם הקול של איילן גולן, מה נוכל להוסיף?".

תקופת הארטישוק

בעקבות הפריצה מגיעה הנקודה הכי מוזרה בקריירה שלך, האירוויזיון של 2003, שבו הגעת למקום 19 עם השיר "מילים לאהבה". בראיון לירון אילן אמרת שזה היה מכה בג'אנט לקריירה.

"מכה? זו היתה תאונה חזיתית ב־120 קמ"ש! ניסני הגיש אותי לוועדה ופתאום נבחרתי. לפני שנייה הייתי בפלאקה, ופתאום ליאור מחולון נבחר לייצג את מדינת ישראל. נלחצתי ועשיתי טעות ענקית בבחירה של השיר. הייתי צריך לעשות את השירים הרגילים שלי, אבל התחפשתי למישהו שהוא לא לגמרי אני. אני בחור פתוח מאוד ונפתחתי לעולם המוזיקה הרחב. זה לא רע כשלעצמו, אבל לא ידעתי איך לחפש בלי להתחפש. לקח לי זמן למצוא את הדרך שלי להיות פתוח ולהישאר אני.

"הכל נגמר בבום, מהפריצה הכי גדולה חזרתי להיות שום דבר בתוך יום אחד. הטעות שלי היתה שניסיתי להיות פחות 'מזרחי' במוזיקה כי נורא רציתי את המיינסטרים, רציתי טקסים, הדלקות ומשואות. חשבתי שאם אתייפייף, יקבלו אותי. אבל הקהל שלי לא הזדהה עם מה שעשיתי בשום צורה אז לא היו הופעות, לא היה קהל, לא היה כלום. זו היתה תקופת הארטישוק. ישבתי בבית ואכלתי ארטישוק, שקעתי בדיכאון עמוק. כבר הייתי שם, ואיבדתי הכל. לקח לי שנים להבין שאני המיינסטרים הישראלי החדש ושאני לא צריך להתחפש לשום דבר אחר.

"באיזשהו שלב התחלתי לעשות ניסויים. הייתי אומר למפיק: 'תעשה לי פה דרבוקות, כי גם ככה לא משמיעים אותי ברדיו אז תן לי לפחות לשמוע וליהנות מהדברים שמעיפים אותי'. ופה הבנתי שרק כשהלכתי על האמת שלי היא ניצחה. כשהגיע 'המלכה שלי' זה הציל אותי, ומהתהליך הזה גם נוצר 'ערב טוב לך'. עשיתי משהו מהנשמה שלי, יצרתי מהמקום שהייתי מכוון בו הכי נכון לאן שהייתי צריך להיות דווקא בגלל התאונה של האירוויזיון והתהליך שעברתי אחריו. פתאום הבנתי שאין לי מה לרוץ אחרי המיינסטרים כי אני המיינסטרים".

זה מסלול שהרבה מיוצאי המזרח בדור שלנו עברו. היינו עסוקים באיך אחרים הגדירו אותנו מכדי להגדיר את עצמנו. לכן מסקרן אותי מאוד מה אתה חושב כיום על דדי דדון?

"הזמר מהמערכון של 'ארץ נהדרת'?"

כן, איך הרגשת עם הידיעה שהוא נוצר בדמותך? הרגשת שצוחקים איתך או עליך?

"תשמע, אני לא רואה את זה כמוך, אבל בין שצוחקים איתי ובין שצוחקים עלי, אני לוקח את הכל בצחוק. בסופו של דבר, זאת העשייה שמנצחת. כשהייתי צעיר הייתי קורא ביקורת לא הכי טובה והייתי אומר, 'למה מי הם בכלל?'. עם השנים למדתי לחשוב על הדברים ולסנן מה אני לוקח מזה, ומה משאיר אצל המבקרים".

כשאני שואל אותו על המשברים המשפחתיים ועל כך שלא אחת הם הופכים לאייטמים רכילותיים, זה הרגע היחיד בראיון שבו העיניים שלו מאבדות את הברק שלהן, ונדמה שעננים שחורים חגים מעל ראשו. הבית כולו שוקע לרגע אחד בשקט דרוך, ובנו מרים את ראשו ממסך הטלפון ומביט באביו במבט אוהב, מלא כאב וחמלה.

"זה עצוב מאוד ומבאס מאוד. אני לא מאחל את זה לאף אחד. בסוף כל הרכילות הזו יש בני אדם שהם לא אייטם, ואלו החיים שלהם והם נפגעים. הגענו למצב שאני יושב עם אשתי באיזו מסעדה בלונדון, ומישהו מוציא טלפון, מצלם אותנו - ומייד כל רגע אישי או משפחתי הופך לנחלת הכלל. כל הסיפור שלנו עוות ברכילויות זולות. איכשהו כשאתה מפורסם אנשים מרשים לעצמם לקחת מעט צהוב שהם מוצאים בזבל ולהפוך את זה לבננה ענקית. מדורי הרכילות כותבים דברים שקריים בצורה מתחכמת, עם ניסוחים משפטיים שמגינים עליהם, אבל בפועל הם משחקים איתך מבלי להביא בחשבון כמה זה מפריע וכמה זה פוגע במשפחה, באשתי, בילדים שלי ובי. לצערי, אני חי את זה בלית ברירה. אבל עזוב אותך מהשלילי, בוא תשמע את השירים החדשים שלי".

הייעוד בחיים

נרקיס מוביל אותי לאולפן הביתי שלו. תקליט ויניל של זוהר ארגוב מעל אלבום של מייקל ג'קסון, תמונת הרב עובדיה יוסף נשענת על טור ארוך של פרסים ושלטי כבוד מתעשיית המוזיקה. הקלטת של "רק איתך" מונחת בקטנה על הרמקול. בפינות יש תמונה של נרקיס מתחת לזרקורים בקיסריה, בין הרבה תמונות של המשפחה, ומכל שלל הדברים שניתן לתלות על הקיר הדבר היחיד שתלוי הוא מכתב תודה על הופעת התנדבות למטרה טובה. הבנים של נרקיס משחקים פיפ"א בחדר, ולא ממש להוטים לפנות את האולפן. לאחר משא ומתן הם מסכימים, אבל רק לקצת. לא משנה היכן אתה חי ומה אתה עושה לפרנסתך, הורים וילדים נשארים אותו הדבר.

לאורך כל הראיון נרקיס מתנהל בפתיחות ובישירות נדירות, אך הרגע שבו אני באמת מבין אותו הוא כשנרקיס מתיישב בכיסא בין הרמקולים והסאבים ושם את השיר החדש שלו בווליום אצטדיונים שגורם לקהל של פיפ"א לברוח. כל הדיבורים על מהמורות והצלחות, מזרחיות וישראליות, נעלמים ברקע. נרקיס שוקע במוזיקה כילד שחווה אותה לראשונה. עיניו נעצמות, ידיו נפרשות לצדדים, הוא חש כל בס וכל ביט, מבטא בשפתיו כל מילה ומילה, מוחא כפיים כאילו היינו על בימת קיסריה, וכל־כולו אהבה לתוכן ולצורה שהמוזיקה שלו יוצרת בעולם.

שמונה חודשים נרקיס לא הוציא שיר. בעולם הפופ הנוכחי מדובר בנצח. בזמן הזה נרקיס חיפש ושייף. הוא כבר לא מבקש מהדי־ג'יי שיעזוב אותו מטכנו, אלא צולל אל תוך העולם האלקטרוני החדש. ראפ וטראפ - הכל הולך. אבל לקחי העבר נלמדו ויושמו לחלוטין. כיוון מוזיקלי חדש - בהחלט, אבל בתוכו הקריצה, החיוך והקול מלא ההתלהבות שכל כך מזוהה איתו.

ב־6 באפריל יחגוג נרקיס 30 שנות קריירה בהיכל מנורה עם המופע שלו "Now". אני שואל אותו אם הוא מבין כבר שעבור הרבה מאוד אנשים צעירים כיום הוא נחשב גיבור תרבות בדיוק כמו שעופר לוי ושלמה ארצי היו עבורו. נרקיס מופתע. הוא נותן לדברים לחלחל בשתיקה. "תשמע, זה לא מעניין אותי לחשוב על עצמי כגיבור תרבות, כיף לי לדעת שאוהבים אותי ושאני נותן להרבה אנשים רגעים של חיוך ושמחה, רגעים של 'פאק איט, הכל יכול לחכות' כי עכשיו עושים שמח.

"אנחנו חיים בתקופה של בוץ. אני מרגיש שיש כאן גל ענק של כעס ושנאה, ואני אומר לך בכנות שאני מאוד מפחד מהפילוג הזה וממה שהוא יכול לעשות לנו. אני מאוד מקווה שזה יעצור כאן ועכשיו, שתהיה איזו הבנה שאנחנו חיים כאן ביחד. אני לא רוצה לדבר על מה הצד הזה עשה או מה עשה הצד ההוא, אלא רק על דבר אחד - על אהבת חינם.

"לאנשים היום ממש קשה והם מחפשים מפלט מהחדשות. מבחינתי, מהות החיים היא למצוא קצת אושר, ואני רוצה להיות טיפה מהאושר הזה בחייהם של אנשים. אני מאוד שמח שאני מתפרנס ממוזיקה, אבל הבנתי שזה לא רק עבודה, אלא גם הייעוד שלי בחיים - לשמח את עם ישראל במוזיקה. אני מרגיש שבדיוק בשביל זה אלוהים ברא אותי, וזה כל מה שאני רוצה לעשות בחיי".