"כלפי חוץ חשבו שאני דיווה ששרה סלין דיון, בפנים הייתי גמורה, שתיתי כדי להתמודד, הרגשתי אפס"

בשבילי, לדבר על העניין שלי זאת החלטה מאוד־מאוד לא פשוטה", פותחת דנה לפידות את השיחה. "ההתמודדות, הגודל והעומק של הדברים הם חלק מהחיים שלי, והם לא יסתיימו בסוף הראיון הזה. אלה התמודדויות יומיומיות, והיום הזה מאוד משמעותי לי".

למה?
"היום אני נמצאת במקום שבו אני באה ואומרת שאין לי מה להסתיר. כמו שלאנשים יש סוכרת או שפעת, אז יש גם מחלה שנקראת התמכרות. ואני מכורה".

לפני שנתיים ארזה הזמרת את חפציה ועזבה את הבית למשך חודש שלם. היא השאירה בבית את בעלה ובנה התינוק, ונכנסה בחשאי להליך גמילה מאלכוהול, שאותו היא חושפת כאן לראשונה.

"כשהנושא עלה מייד התנגדתי, אבל בעלי ממש לחץ עלי, עד שהגענו לסף פיצוץ והבנתי שאין לי ברירה", היא משחזרת. "עברתי היריון מאוד קשה. כולם חששו שאשתה בתקופה הזאת, ושחלילה אפגע בעובר. את ההיריון עברתי עם הרבה חרדות".

לדברי לפידות, שהשתתפה בין היתר כמתמודדת ב"הכוכב הבא לאירוויזיון" ב־2020, השבר הגדול של חייה החמיר אחרי הלידה. "אני מטורפת על הילד, אבל לא הבנתי מה קורה סביבי. ומה קורה כשאני במשבר? אני חוזרת לשתות. עד שיום אחד בעלי אמר לי: 'את בוחרת בנו או בשתייה, תחליטי'. ברגע הזה הבנתי שאין לי ברירה ושאני חייבת להציל את עצמי, את המשפחה שלי. היה לי קשה לקבל את ההחלטה, אבל העובדה שהפכתי לאמא טרפה את כל הקלפים.

"חיפשנו מכון גמילה שאוכל להשתקם בו, ומצאנו אחד בהרצליה. הגעתי לשם עייפה מאוד, אבל בהבנה שאני בבעיה של 14 שנה, ושאין לי סיבה לחיות את ההרגל של השתייה יותר. אלוהים נתן לי מתנה, כולם בעדי, כולם תומכים, ואם אני הורסת גם את ההזדמנות הזאת - זה אבוד. היום אני חושבת שזאת הפעם הראשונה אחרי הרבה שנים שיש לי שקט".

לפידות (40) נולדה וגדלה בבאר שבע, למשפחה מוזיקלית. היא נשואה ליוסי (42), בעלים של חברת ביטוח, שעימו היא מגדלת שני ילדים - בן שנתיים וחצי ובת שנה, שנולדה אחרי שלפידות עברה את תהליך הגמילה. בגיל 24 היא הוחתמה בחברת התקליטים הד ארצי, שבה חתומות בין השאר ריטה ומירי מסיקה, ונחשבה להבטחה. היא הוצגה לעולם כדיווה הבאה של ישראל, ולרגעים נדמה היה שסיפור סינדרלה חדש הגיע לתעשיית המוזיקה.

"רק אמרתי תודה שבכלל החתימו אותי, וששמים לב אלי", היא חוזרת לתחילת הדרך. "אתה יודע מה זה בשביל ילדה מבאר שבע? פתאום אני ההבטחה של חברת התקליטים הכי גדולה, ההימור שלהם. זה מטורף".

נשמע דווקא חלום.
"באותה תקופה גם אני חשבתי ככה, אבל ההמשך היה יותר מורכב ומאתגר. הם סימנו אותי כהבטחה, השקיעו בקמפיין מטורף ונתנו לכולם תחושה שדיוות פופ חדשה הגיעה לשכונה, אבל בנפש פנימה נשארתי בכלל דנה מבאר שבע. מבחינה מקצועית עבדתי על האלבום הראשון שלי, אבל בפנים התחוללה סערה שיצאה משליטה. משהו בחיבורים הפנימיים שלי התחיל להיפרם".

איך הסערה שאת מדברת עליה באה לביטוי?
"הייתי ילדה תמימה שחולמת על אלבום הבכורה שלה, אבל בעיית האלכוהול הלכה וגדלה, ואני התעלמתי ממנה".

לדבריה, היא התחילה לשתות בגיל 23, בזמן העבודה על אלבום הבכורה. "התחלתי קשר רומנטי רגשי עם בחור, והוא הכיר לי את האלכוהול. לפניו מעולם לא אהבתי לשתות, וזה לא עניין אותי. עד אז הייתי יוצאת עם חברות ושותה רק קולה. הקשר עם הבחור הסתיים, אבל את הרגלי השתייה שקיבלתי ממנו לא עזבתי, ומפה הכל הלך והסתבך".

עד כמה?
"לא הייתי שותה כמו רוב האנשים ממקום של פאן וכיף. הייתי שותה - וזה היה מוחק לי את הזיכרון. כשהיה אלכוהול בסביבה, היחס שלי אליו היה כמו להתקף בולימיה. אם היה בקבוק יין, פירקתי אותו עד הסוף. פתאום מצאתי את עצמי משחררת שליטה, עד שהאלכוהול התחיל לשלוט בי. התחלתי לשתות עם חברים, בעיקר יין, עד שאני נגמרת לגמרי".

מה היה קורה ביום שאחרי?
"למחרת היה מגיע הגיהינום. הייתי מתעוררת עם דיכאון וחרדות פיזיות ונפשיות. הייתי מרגישה שמגדל עזריאלי נופל עלי, ואני במקום נמוך מאוד, ברמה שאני לא מצליחה לקום מהמיטה.
"בשלב מסוים הקמפיין לאלבום התחיל לצאת, סוגרים לי ראיונות ברדיו, משגעים אותי על הפלייליסט של גלגלצ, והכל מאוד חדש לי. כל מה שקורה שם, כל התהליך מאחורי הקלעים, שאמור להיות חלום והרגע הכי מאושר של טאלנט, מכניס אותי לסטרס ולסבל. כולם יושבים ומתכננים את הקמפיין, ואני אומרת אלוהים, על מי הם מדברים בכלל? אני בהתקף חרדה אחד מתמשך, אבל כלפי חוץ משדרת כאילו כלום".

איש לא שם לב למצוקה שלך?
"הייתי מאוד חרוצה, עצמאית ובלי גינונים. הייתי מגיעה ראשונה לפגישות ועוזרת לקפל קומוניקטים. לא נתתי לאף אחד לראות כלום, אבל בפנים התחוללה סערה. הסיפור שלי יוצא לדרך, אבל אני גמורה מבפנים. לא מצליחה לשיר את השירים שלי, לא מצליחה להתרגש, ומשהו בי מת. מצד אחד אני רוצה לרצות את כולם, כי השקיעו בי בטירוף, ומצד שני אני מתפרקת".

"הבור רק הלך וגדל"

בוקר אחד מוזמנים עיתונאי המוזיקה לפרזנטציה של התגלית החדשה. לפידות, עשויה ומוקפדת מכף רגל ועד ראש, מתראיינת לכלי התקשורת הסקרניים, ועל הבמה מבצעת כמה שירים מאלבום הבכורה. אבל היום שאמור להיות התגשמות חלומה של כל זמרת פורצת, הפך אצלה לסיוט.
"אני בחרדה, כל העיניים עלי, ואני יודעת שאני חייבת לשתות", היא נזכרת. "לא משנה כמה הכינו אותי לזה, לא ידעתי שכולם יבואו לראות אותי. עליתי לבמה עם שמלה שלא סבלתי, וכל חרדות ההשמנה שלי צפו לי. לא הצלחתי להסתכל על עצמי, השיער שלי צנח באמצע הצהריים, וכדי להרגיש טוב עם עצמי ולשרוד את זה, הייתי חייבת לשתות. כלפי חוץ הכל מהמם, ובפועל - איבוד שליטה טוטאלי".

מה קרה אחרי הפרזנטציה?
"הכל נגמר, ואני התמוטטתי. אמנם צלחתי את זה, אבל זה היה אחד העינויים הגדולים שלי. הנפש שלי לא עמדה בלחץ ובעומס. הייתי מתעוררת בבוקר, ההורים שלי היו רואים אותי בוכה ולא מבינים מה יש לי. בלילה הייתי רק יוצאת, כדי לא להתמודד עם המציאות, והגעתי למצב שאני שותה יותר ויותר. יחד עם זה החרדות גדלות וגוברות, ואני לא עוצרת לטפל בזה".

מדובר בפער עצום בין התדמית שלך בתקשורת לבין החיים האמיתיים.
"כלפי חוץ חשבו שאני דיווה ששרה סלין דיון, אבל בפנים האופי היה ההפך הגמור. פער מאוד גדול בין מי שחשבו שאני והציגו אותי, לבין מי שאני באמת. ועכשיו לך תסביר שאתה לא כזה. בסוף כל הופעה אני יורדת עם שמלת נצנצים, עקבים, איפור, שיער, אבל מרגישה אפס מאופסת ונגעלת מעצמי".

אני מודה שראיתי אותך בהשקות ובאירועים, ומעולם לא חשדתי.
"נכון. וכל השקה כזאת זה להרים את עצמי מאשפתות של הנשמה ולהוציא את עצמי מהבית. לא יכולתי לעשות את זה בלי לשתות. הייתי רואה מצלמה או עיתונאי, ונכנסת לחרדות. הייתי מגיעה להשקה, מסתובבת, שותה לפני הכניסה לאירוע - ויוצאת משם בוכה את החיים שלי. לא מבינה למה אני עושה משהו שאני לא מסוגלת לעמוד בו. אני בלופ שאני לא מצליחה לצאת ממנו, וגם יצרתי לעצמי סביבה של אנשים שמאוד אהבו את האווירה הזאת, והבור רק גדל".

את המצב הנפשי שאליו הידרדרה היא מגדירה כיום כחוסר יציבות רגשית ברמה חמורה. "כל דבר שאמרו לי, הייתי מקבלת בחוסר פרופורציה, וכל הערה היתה יכולה לגמור אותי ולהוביל אותי למקום הכי נמוך. אני זוכרת שהיחצן שלי התקשר ואמר לי שאחד מכתבי הרכילות אמר שאני צריכה להפסיק לחבוש כובעים. זה היה משפט הכי מטומטם, אבל הוא גמר אותי. הביטחון העצמי שלי ירד, והרגשתי שאני לא טובה בכלום. זה בא ביחד עם תחושות אשם על זה שלא הצלחתי להכיל את ההצלחה".

בינתיים, תקופת הפרומו שלה הגיעה לסיומה, וחברת הד ארצי נרכשה על ידי NMC. עתידה של לפידות בחברת התקליטים החדשה הוטל בספק.

"אני יושבת בבית, חתומה במיליון חוזים, ולא יכולה לעבוד, כי הייתי מחויבת עדיין להד ארצי", היא משתפת. "אני כל החיים עבדתי, סוס עבודה משוגע, גם בימים הכי מורכבים נפשית עבדתי - ופתאום כלום".

אפשר לנחש לאן זה הוביל אותך.
"בתקופה הזאת האקס חזר לי לחיים ומשך אותי למקום של הג'אנקי והסטלות הכבדות. במקביל ניסיתי בכל כוחי ליצור ולהקליט, כדי לא לאבד את זה לגמרי. אפילו חלטורות אסור היה לי לעשות".

מה היה מצבך מבחינה כלכלית?
"היו לי חובות לבנקים, כי היו לי השקעות ישנות, והמצב הכלכלי לא זז ורק הידרדר. אני באה ממשפחה צנועה, שלא יכולה לעזור לי. בגיל 19 לקחתי הלוואות של 40 אלף שקל כדי להגשים את החלום, ועבדתי בכל מקום שנתן לי פרנסה, גם בסבל רב, כולל להקת חתונות שמאוד סבלתי בה. בכל עמדתי - אבל פה הייתי כבולה".

בחברת התקליטים בחנו בינתיים אפשרות להחתים את לפידות על אלבום נוסף. "הזמינו אותי לעוד פרזנטציה, ואמרו לי שהם לא ממש אוהבים את החומרים", היא משחזרת. "ראיתי את העולם נגמר. ועוד נשארו לי חובות של כמה עשרות אלפי שקלים".

בשלב הזה הצטרף לחייה שמוליק ("אני מעדיפה לא לפרט לגביו"), מנהל מקצועי שתפקידו היה להזניק את הקריירה שלה מחדש - ומי שלימים יהפוך להיות גם בעלה הראשון.

"שמוליק היה בדיוק ההפך ממני בהתייחסות לקריירה שלי, והאמנתי שזה הפתרון הכי נכון לי", היא אומרת. "הוא הציע שנתחיל להופיע בלילות במועדונים. לקחנו את השירים שלי, עשינו להם גרסאות למסיבות ולמועדונים - וזה עבד. אמנם הרווחתי גרוש וחצי, אבל העיקר להופיע ולהיות בעשייה".

מזמרת מבטיחה הפכת לזמרת מועדונים?
"ידעתי שכדי לשרוד אני חייבת להופיע, אבל ההופעות במועדונים רק העצימו את התסכול והורידו אותי למקומות חשוכים עם הרבה מאוד אלכוהול. הרגשתי שאני לא יכולה לעשות את ההופעות האלה בשלוש או ארבע לפנות בוקר, ושהדרך היחידה שלי להתחבר היא לשתות ולא לזכור את מה שאני עושה. אני בכלל לא אדם של מועדונים, ופתאום אני צריכה לרקוד ולשיר, להרים את המסיבה. הגעתי למצב שכל השבוע אני יוצאת להופיע, שותה, ולמחרת אי אפשר להוציא אותי מהמיטה".

לא מצליחה לקום?
"אני מעולפת במיטה, עם כדורי הרגעה. מתקשרת לחברים שלי ואומרת להם שאני גמורה. באותה תקופה עזבתי את בית ההורים שלי כדי שהם לא יראו את בעיית ההתמכרות שלי. התמכרות היא מחלה של הסתרות, והפחד והבושה של החיים שלי היו שמישהו יידע מזה".

שמוליק לא עזר לך בהקשר הזה?
"הוא ממש התחיל לחיות את הדבר הזה שנקרא 'דנה לפידות'. הרגשתי שאני מגשימה את החלום שלו, כאילו שפיתח אובססיה לקריירה שלי. מצד אחד הוא היה מתעקש שאקום לאולפן, והוא ניהל אותי וסגר לי הופעות, מצד שני הייתי טוטאל לוס, בדיכאון מוחלט. הנשמה גמורה, עושה מה שאומרים לי. הייתי כל כך חלשה, שנתתי לשמוליק להחזיק ולסחוב את הגופה הזאת".

מה היה המצב הכי קיצוני שאליו הגעת?
"הייתי מגיעה להופעות ומתמוטטת. יש לי קיבולת אלכוהול של ציפור, אני משתי כוסות יכולה להיגמר. אני מרגישה שאני הולכת להתמוטט, ובכל זאת לא מפסיקה. שיא השפל הגיע אחרי הופעה ביום הזיכרון, ושתיתי לפניה. כשחזרתי הביתה הרגשתי כאבים איומים שלא הרגשתי מעולם. נשכבתי על הרצפה וביקשתי מחברה שתזמין אמבולנס.

"אני מגיעה לבית חולים, ומבשרים לי שם שיש לי דלקת חריפה בלבלב. לא הבנתי מה רוצים ממני, מה זה לבלב בכלל? הודיעו לי באותו רגע שאם אני לא מפסיקה לשתות, זה ייגמר רע.

"באותה תקופה מה שהשאיר אותי עם הראש מעל המים היו הופעות בחופות. היה בזה משהו מרגש ומשמח שמאוד נהניתי לעשות, ויום אחרי האשפוז היתה סגורה לי חתונה שתוכננה קודם. חתמתי על ויתור, לקחתי מורפיום - ויצאתי להופעה. עמדתי שם בלי לזוז וחזרתי להמשך טיפול בבית חולים, אבל שילמתי על זה ביוקר".

שתית לפני ההופעה?
"מה נראה לך? ברור. וגם אחרי שהחלמתי חזרתי לשתות. הייתי בהכחשה גמורה".

איך זה שעניין השתייה שלך מעולם לא התפרסם בציבור?
"אני חושבת שהקרובים אלי בעיקר ריחמו עלי ואהבו אותי, ולא הוציאו את זה. פעם אחת התקשרו ליחצן שלי לבקש תגובה על אירוע שנפלתי בו, והוא הצליח למנוע את הפרסום של זה".

"איימי וויינהאוס זו אני"

כמעט כמו בהזמנה, במסעדה שאנו יושבים מתנגן ברקע השיר "באק טו בלאק" של איימי וויינהאוס המנוחה, ואי אפשר שלא לשאול את לפידות על הדמיון בין זמרות שהלכו לאיבוד בתוך ההצלחה. "איימי וויינהאוס זו אני", היא מגיבה. "בגיל 27, הגיל שבו היא הלכה לעולמה, אני הייתי בג'אנקיות שלי. לא הייתי עושה סמים, אבל האלכוהול שלט בי. הרגשתי שאני קורסת, ואמרתי לשמוליק שיפסיק לסגור הופעות במועדונים".

לא ניסית בשום שלב להפסיק ברצינות לשתות?
"ניסיתי להפסיק, ואם נניח הצלחתי לא לשתות כמה ימים, ברגע שהיה לי איזה עניין של עבודה שנלחצתי ממנו - השתקתי את הפחד והחרדה באמצעות שתייה. לא יכולתי לשרוד בלי זה. כדי לקבל יכולת להכיל את הסיטואציה ולצלוח אותה, הייתי חייבת להיות באאוט".

לא אמרת לעצמך שדי, את בבעיה, והגיע זמן להפסיק?
"אתה יודע כמה שלבים של הכחשה והדחקה צריך לעבור כדי להודות בזה? לא הייתי מוכנה לוותר על זה".

ולמרות הכל, המשכת לכתוב שירים שהצליחו. "נוסטלגיה" לליאור נרקיס, "מנגינה" לעדן בן זקן, "בחורים כמוך" למיכל אמדורסקי, "ברצלונה" למשה פרץ.
"כן, אבל אני לא שם, ואין עם מי לדבר. דיכאון של החיים, רק מחפשת את הדרכים לברוח מהחיים האלה. לא הצלחתי לצאת מהלופ של עצמי. שמתי לעצמי מקל בגלגל, הייתי ממולכדת. שכחתי מי אני, שכחתי את הכוחות שלי, איבדתי את עצמי".

"לא אתן לך למות"

בשלב מסוים נכנסו הוריה של לפידות לתמונה והחליטו לאשפז אותה במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר.

"אשפזו אותי שם באשפוז מהגיהינום. כל הפחדים שלי היו מול הפרצוף, בשיטת טיפול מאוד קשה ונוקשה. אמרו לי, 'עכשיו תתמודדי'. בכלל לא הייתי בתת משקל, אבל מה שהם נתנו לי לאכול - אני חייבת".

איך בעיית האלכוהול קשורה להפרעות אכילה?
"הבעיה המקורית שלי היא הפרעות אכילה, ועליה נוספה בעיית השתייה. זאת היתה תחלואה כפולה. אצלי הכל התחיל בהפרעת אכילה בולימית, שהתגלתה לי בגיל 13. היתה לי אכילה רגשית, וכל דבר שקרה לי היה בא לידי ביטוי באוכל. זאת היתה הפרעת אכילה שלא טיפלתי בה. במשך כל השנים האלה הייתי עושה דיאטות, עולה ויורדת, אבל אף פעם לא טיפלתי בשורש שלה".

למה לא, בעצם?
"אמא שלי פסיכולוגית, ומבחינתי, ללכת לפסיכולוג זה כמו לשבת מולה. זה לא היה לי פשוט. הייתי הולכת לטיפולים, אבל אף פעם לא באתי עם נכונות, וזה לא באמת חדר אותי".

תארי לי מה עבר עלייך באשפוז.
"זאת דיקטטורה. לא משנה כמה אתה שוקל, אתה חייב לאכול את התפריט שם. אני פחדתי מאוכל ברמה שלא יכולתי להכניס קוטג' לפה, ושם את חייבת לסיים. הם נוקשים מאוד, יש דיסטנס מטורף, וזה כמו צבא עם עונשים. מי שלא הצליחה לסיים את המנה שלה בתוך 40 דקות - מקבלת עונש".

הדיווה במחלקה סגורה?
"בדיוק. אני קולטת את זה, ואני בעצב עמוק. בזמן האשפוז יוצא לרדיו שיר חדש שכתבתי לשלומי שבת, ואני במחלקה סגורה. מצד שני, זה נתן לי חשק ותקווה שאולי עוד אחזור לקדמת הבמה. אחרי כמעט חודש הודעתי לאמא שלי שאני יוצאת, והפסקתי את האשפוז באמצע. היום, כשאני בעצמי אמא, אני מבינה עם מה ההורים שלי היו צריכים להתמודד, אבל באותה תקופה לא הצלחתי לראות את זה.

"אמא שלי ישבה יום אחד וחיבקה אותי. אמרתי לה, 'אמא, אני לא רוצה להחזיק את החיים'. היא אמרה לי: 'אני מבינה, אבל אני אחזיק לך אותם, עד שאת תצליחי להחזיק אותם בעצמך, כי אני לא אתן לך למות'. הייתי ישנה, ואבא שלי עמד לבדוק שאני נושמת".

בשלב מסוים, אחרי שנים של ניהול אישי וחברות קרובה, מחליטים לפידות ושמוליק להפוך לזוג רשמי. ביוני 2014 הם מתחתנים. "אבל אני, איפה בכלל הראש שלי ואיפה השפיות שלי. הייתי בשיא חולשתי", היא נאנחת.

חתונה היא בכל זאת צעד גדול.
"לחתונה הגעתי במצב שאני מפחדת מאוד לא להתמוטט בה. שתיתי שם, אבל יחסית מעט, כדי לא ליפול. שים לב שבחתונה שלי כולם שרו חוץ ממני. לא הייתי מסוגלת".

באיזו תחושה נכנסת לחופה?
"בניתוק מוחלט. אני בכלל לא שם".

אף אחד לא עצר אותך?
"הרגישו שאני מאוד אבודה, וכנראה חשבו שזה הדבר היחיד שנכון לי".

שמחת באותו יום?
"לא, אבל מבחינה נפשית הרגשתי שאני מתחילה לצאת מהדיכאון. שתיתי פחות, וזאת היתה הפעם הראשונה שהרגשתי טיפה יותר טוב וראיתי תקווה".

איך הורדת את מינון השתייה?
"כדי לשתות באותה תקופה הייתי חייבת שיהיה לצידי מישהו, כי זה היה יכול להיגמר רע, והסיטואציות עם אנשים אחרים כבר לא היו זמינות לי. השתייה התמתנה, אבל כשזה היה בכל זאת קורה - הייתי שוב שותה עד שהייתי נגמרת, ואחרי זה שוב לופ של דיכאון ארוך. כמה ימים של סבל שבהם הייתי מתחננת לאלוהים שיגאל אותי מייסוריי.

"בינתיים הגוף שלי פיתח אלרגיה לאלכוהול, לא הפסקתי להקיא, ובכל זאת חזרתי לשם. זה תמיד היה שם. אני מבינה שזאת בעיה, יודעת מה הולך לקרות לי - ואני לא מסוגלת להפסיק. הדבר היחיד שמציל אותי הוא העבודה".

אני זוכר הופעה גדולה מאוד שלך במועדון רדינג בנמל תל אביב.
"חתמתי אז בחברת תקליטים חדשה והוצאתי שירים חדשים, אבל הכל היה מאוד קשה. היו לי מחלוקות עם החברה החדשה. בבוקר שאחרי ההופעה ברדינג הכל התפוצץ לי בפנים וחזרתי לאותן תחושות. הביטחון שלי קרס. שוב אני תקועה מול חברת תקליטים, ושוב תחושת כישלון ואכזבה. והעולם שוב קורס עלי".

איך התנהלת כלכלית?
"הידרדרתי לחובות כבדים, מיליון שקל בשיא. אני לוקחת על זה אחריות. הגעתי לרמה שאין לי כסף לחיות ואין לי כסף לעשות פן בשיער לפני הופעה. הכל מתרסק, ואין מי שיכול לעזור לי לצאת מזה. הרבה מאוד בושה. שכבתי במיטה בבכי היסטרי, שואלת את עצמי איך הגעתי למצב הזה בגיל 30. ארבע שנים קרעתי את עצמי כדי להחזיר את החובות, וגם התמלוגים משירים שכתבתי לאחרים הצילו אותי".

הכל כוסה מאז ושולם?
"עד השקל האחרון".

באחד הימים הקשים החליטה לפידות לפנות סוף־סוף לטיפול. "ידעתי שאם אגיע שוב לתהומות שהייתי בהן, כבר אין לי היכולות לשאת את זה, ואני הולכת לטיפול", היא נזכרת. "המטפל ניתח איתי את מערכת היחסים שלי, ובעקבות זה החלטתי שאני מתחילה בתהליך פרידה".

היית מסוגלת לעשות את זה?
"הייתי מאוד מפוחדת, כי חששתי מהחיים בלי שמוליק, אבל לא נכנעתי. חזרתי הביתה ואמרתי לו שאני רוצה להתגרש. זה היה תהליך קשה מאוד, כי כל תחום הניהול שלי היה אצלו, והוא גם היה החבר הכי טוב שלי. אבל הבנתי שזה חייב להיגמר - והתגרשנו".

איך התמודדת עם זה נפשית?
"הייתי לא יציבה. היו לי התקפי פאניקה וחרדה לפני הופעות וצילומים, והתחלתי טיפול בפרוזאק, שמאוד עזר לי".

למרות כל זאת הלכת לתוכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון", שהיא תחרות מאוד אינטנסיבית. מה היה ההיגיון?
"בהפקה מאוד רצו אותי, והסברתי להם שאני חרדתית. אמרתי להם שעברתי הרבה בחיים, אבל אני מגיעה כדי לעשות תיקון עם עצמי. אמרתי שחשוב לי להיות מעורבת בדרך, בבחירות, ולחשוף את היצירה שלי. ולמרות שחשבתי שאני לא בנויה לאירוויזיון - יצאנו לדרך".

איך עברו עלייך הצילומים? בסופו של דבר הודחת בשלב מוקדם יחסית.
"הגוף שלי היה שם, אבל אני לא. הייתי תחת השפעת כדורים שלקחתי עצמאית, וברמת ניתוק הכי גבוהה. הגוף שלי עבר כזה סטרס, ואני עוד צריכה לעמוד מול שופטים. ברגע שזה נגמר, שוב התפרקתי".

לא ראו דבר מזה על המסך.
"הסתרתי מכולם. בעיקרון אני שונאת תחרותיות ולא יכולה לעמוד במקום הזה, ובתוכנית שמו אותי עם מורן אהרוני, שהיא זמרת מדהימה. בזה כבר לא עמדתי".

התפנית בסיפור העגום והמורכב של לפידות הגיעה ב־2020, עם דייט שישנה את חייה ואת עתידה - ויגאל אותה ממצוקתה.

"בסוף הדייט, שהיה ממש כיף, אמרתי ליוסי: 'אני חייבת להיות כנה איתך - אני לא חושבת שאני מסוגלת להיכנס למערכת יחסים'. הוא היה עקשן, הזמין אותי שוב - ויצאנו לכמה דייטים. עשיתי הכל כדי להבריח אותו ממני, אבל הוא נשאר. כשהקשר בינינו הפך להיות רציני, סיפרתי לשמוליק - ונפרדתי ממנו גם מבחינה מקצועית. החבל בינינו נקרע סופית".

אחרי חודשיים עם יוסי, לפידות גילתה בהפתעה שהיא בהיריון. "לא ידעתי מאיפה זה נפל עלי, ולא תכננתי את זה", היא מספרת. "יוסי אמר לי, 'אנחנו מתחתנים', ואחרי שילדתי הוא הפציר בי לטפל בבעיית השתייה. ואז נכנסתי למכון הגמילה.

"פגשתי שם את המטפל ששינה לי את החיים לטובה, והוא עבד איתי באופן פרטני. במקביל גם נכנסתי לקבוצה. היה משהו בקבוצה הזו שנתן לי כוח שלא קיבלתי קודם. גמילה היא תהליך עם הרבה עליות וירידות, ובשלב מסוים התחלתי להתעייף, אבל ידעתי שאין לי ברירה ושאני חייבת ליישם את 12 הצעדים המפורסמים. היו גם רגעים שרציתי לעזוב, אבל לא יכולתי לתת לזה מקום".

מה הבנת הפעם על עצמך שלא ידעת קודם?
"הבנתי שם את ההתמכרות שלי ואת הבור שקיים בי. ידעתי שיש לי בור בנשמה, וברגע שאני מרגישה אותו, אני חייבת למצוא את הדרך למלא אותו בחזרה בדרכים אחרות. והפעם לא בשתייה".

את שלמה עם העובדה שאסור לך לשתות לעולם?
"בהתחלה, כשאמרו לי את זה, לא קיבלתי את הגזירה, אבל היום אני יודעת ש'נגעת - נסעת', כלומר שאפשר ליפול בחזרה מהר מאוד, ושום דבר בחיים לא שווה לי את זה. תמיד התחננתי לחיות חיים של אימהות בגנים, וסוף־סוף הגעתי למקום הזה. היום זה מה שממלא אותי".

לא חששת שהעובדה שנכנסת לגמילה תתפרסם בתקשורת?
"ברור, אבל זה היה בשוליים. היו אנשים שזיהו אותי, ופחדתי שהם ידברו, אבל לא יכולתי לתת לזה מקום. זאת מחלה שיש בה הרבה בושה, ואני חושבת שזה דבר שצריך לשנות. כשנכנסתי לגמילה אמרו לי, 'את גיבורה, כי באת לפה כדי להציל את הילד שלך ואת עצמך, ומי שלא לוקח אחריות הוא זה שצריך להתבייש'".

"מוכנה להתחלה חדשה"

מה גורם לך לחשוף עכשיו את ההתמכרות והגמילה?
"היום חשוב לי לדבר על זה, כי הסטיגמה על אנשים מכורים היא 'הנרקומנים מהתחנה המרכזית'. היום אני יודעת ש'התחנה המרכזית' שלך היא שלך, בתוך עצמך. בציבור לא יודעים כמה אנשים סובלים מהתמכרויות, וכמה בושה הם סוחבים איתם. אם תהיה מודעות, נציל הרבה יותר אנשים".

יש לך פחד ליפול למקום ההוא שוב?
"ברור, למה נגמלים אומרים 'רק להיום'? כדי לא לסמוך על זה שמחר זה לא יקרה. רק להיום אני לא אשתה, רק להיום אם יעלה לי הריק - אני אתמודד מולו. כל יום אני קמה בבוקר ומודה על הכל, על מה שיש לי ועל מה שבניתי. המטפל שלי הזמין אותי לאחרונה לדבר מול מטופלים אחרים, ואני מעבירה את הסיפור שלי הלאה".

מה קורה איתך בימים אלה מבחינה מקצועית?
"יש ביקוש ממני מאחרים שאכתוב להם שירים, אבל אני מעדיפה כרגע לכתוב לעצמי ולמצוא את השירים שמתאימים לי, את הסאונד שלי. זה תורי".

עכשיו היא משחררת סינגל חדש, "יום שישי" שמו. "עם השיר הזה אני יוצאת למסע כואב וחשוף. התהליך שנקרא החיים שלי. אין פה פייק ופילטר, הנוצץ פה לא זהב - והכוכבת היא אני, עירומה. שמתי את עצמי בשיר הזה, כי אני מוכנה להתחלה חדשה, שלי במרכז, ואני מקבלת את כל מה שבא עם זה. מקווה שיתחברו ויבינו, זאת אני. דנה".

erans@israelhayom.co.il