לפני שלוש שנים בערך עבדה נעה כ"ץ, קומיקסאית מצליחה וסקייטבורדית חובבת, כמוכרת בחנות סקייטבורד בתל אביב. זאת היתה חנות שלקוחות בקושי הגיעו אליה - היא נסגרה בינתיים - וכ"ץ השתעממה. "את יושבת לבד בחנות תשע שעות, המשמרת מאוד שקטה. בדרך כלל הייתי רואה סרטים, קוראת. באותו יום פתחתי את המחשב והתחלתי לקרוא באינטרנט על המחזור החודשי.
"תפסתי מעצמי בנאדם שיודע דברים, וגיליתי שאני לא יודעת הרבה. הבנתי שכנראה לא רק אני ככה. למרות שאנחנו מוצפים בידע, הרבה אנשים לא יודעים מספיק, או שהם יודעים את המידע הלא נכון. אז התחלתי לכתוב קומיקס על המחזור החודשי".
למה לעשות קומיקס למידע שכבר קיים באינטרנט?
"החומר באינטרנט היה בשפה רפואית. רציתי להיכנס לעומק, מעבר לזרעון שפוגש ביצית. רציתי לדעת איזה הורמונים מעורבים, מאיפה הם מגיעים ולאן הם הולכים. ועצבן אותי שהכל כל כך מדעי. אמרתי, 'למה אף אחד לא מנגיש את זה?', עד שנפל לי האסימון - אני אנגיש את זה".
לא השתמשת בספרים? יש מסורת ארוכה של ספרי הדרכה וספרים על מיניות, היריון, לידה, ועוד.
"לא חסר מידע באינטרנט. כל הספרים שאני זוכרת מהילדות שלי, הספרים המצהיבים משנות ה־70 וה־80, אני זוכרת אותם לרעה. הם לא ממש הנגישו, הם היו כתובים בשפה מדעית ולא משכו לקריאה. הם היו משעממים. האינטרנט, לעומת זאת, הוא מקור ידע בלתי נדלה וההשראה משם עצומה. אבל חשוב לי לציין שעבדתי עם המון מקורות מידע ויצרתי מהם משהו חדש, זה לא כמו בתיכון, שמעתיקים מוויקיפדיה, מדפיסים ומגישים למורה".
מי שעזר לה לסנן ולהשלים את המידע שמצאה היה היועץ המדעי של הספר, הגינקולוג ד"ר איתמר נצר. "הייתי לומדת בעצמי דרך האינטרנט ושולחת לו שיבדוק. אם הייתי מציירת את הביצית בחצוצרה יושבת על שרפרף, הוא היה אומר לי 'היא לא יושבת על שרפרף, היא מתגלצ'ת על הריסיות', אז העפתי את השרפרף. דברים כאלה. הוא דייק אותי".
זה נשמע כמו שליחות חינוכית.
"שליחות זאת מילה גדולה, אבל סביב נושא הרבייה והמיניות יש עננה של בושה וחוסר הנגשה. אני זוכרת את השיעור היחיד בחינוך מיני שהיה לי בבית הספר, 45 דקות, בכיתה ז'. המורה לספורט נכנסה לכיתה, הפרידו את הבנים מהבנות, חילקו לבנים קונדומים ולבנות תחבושות, ובסוף השיעור הקונדומים הפכו לפצצות מים ואת התחבושות הדביקו מעל הדלת. עשו מזה צחוק. אני לא כועסת על אף אחד, אבל ככה זה היה. אף אחד בבית הספר לא דיבר איתנו על מגדר, ולא ממש קיבלתי חינוך מיני. גם עם ההורים שלי לא הרגשתי בטוחה לדבר על הדברים האלה, אז יצאתי קירחת מפה ומפה. וכשהתחלתי לקרוא בעצמי נדלקתי על כמה זה מעניין. היה לי חסך ורציתי להשלים אותו".
לשנות חיים של אדם אחד
"ספר הרבייה", בהוצאת "ידיעות ספרים", הוא ספר קומיקס שמיועד לקוראים מגיל ההתבגרות ומעלה. דרך סיפור מסגרת קליל על שחקנים שבאים לשחק בסרט חינוך מיני הוא לוקח על עצמו להסביר איך בנויות מערכות הרבייה הזכריות והנקביות, מה קורה בעת קיום יחסי מין, מה עלול להשתבש בדרך להיריון ולידה (בעיות פוריות, אין־אונות, ועוד), וכמה מהאלטרנטיבות כמו פונדקאות, אימוץ, הורות משותפת, ועוד.
"היו פרקים שהיו חשובים לי במיוחד, למשל על אֶנְדומֶטְרִיוזיס", אומרת כ"ץ, "הרגשתי שזה נושא שחייבים לדבר עליו. לא מספיק מודעים לזה, והרבה נשים סובלות מאוד ולא מאובחנות. כשפרסמתי בפייסבוק את ארבעת עמודי הקומיקס על אנדומטריוזיס, מישהי כתבה לי שהיא זיהתה אצלה את התסמינים, הלכה להיבדק אצל רופא וקיבלה אבחון. קיבלתי אישור שאני עושה משהו חשוב. לשנות חיים של אדם אחד - בשבילי זה מספיק".
יש מקומות בספר שאת מתלבטת בגלוי איך לייצג את הנושא, למשל בפרק על פונדקאות.
"פונדקאות היא נושא שנוי במחלוקת, וכשחשבתי עליו תמיד כרסם בי העניין של ניצול. אבל אז ראיתי כתבה של פונדקאית ישראלית בשם ד"ר תמר עילם־גינדין שאמרה 'אל תדברו עלינו, תדברו איתנו'. שלחתי לה הודעה, והיא הסכימה לדבר איתי. ממש הרגשתי כמו צינור, שאני מעבירה מידע כמות שהוא, בלי לנקוט איזו עמדה אישית לגביו".
זה עולה גם במקומות אחרים בספר - נראה כאילו חשוב לך לא לנקוט עמדה אישית. למה לא להביא את הקול שלך והעמדה שלך?
"אני מכבדת את הקוראים שלי ורוצה לתת להם את החופש לחשוב מה שהם רוצים, אני לא רוצה להטות אותם לאיזשהו כיוון. אני לא חושבת שזה מקומי. בנושא הפונדקאות הדגשתי שכאשר היא מתבצעת בתקשורת בכבוד - היא מעשה חיובי, וכשיש בה ניצול היא כמובן מעשה שלילי. מה עוד אפשר להגיד?".
בפרק על הפלות, שבו דווקא כן הבעת עמדה, מופיעה בתחילת הפרק אזהרת טריגר. למה?
"יש בפרק הזה הרבה ביקורת נגד הוועדה להפסקת היריון. היה לי חשוב להביע קול שהוא מאוד פרו־בחירה, אבל הוספתי אזהרת טריגר כי זה פרק קשה יותר משאר הפרקים".
בגלל שהוא פוליטי יותר?
"לא, בגלל שהנושא קשה וכואב. רוב הספר קליל כזה, ופתאום בא פרק שהוא לא קליל. אני לא רוצה לפגוע באף אחד. אני מכבדת את כל הקוראים שלי ואני רוצה שתהיה להם חוויה טובה מהספר. אני מזהירה בתחילת הפרק כדי שתהיה אפשרות לדלג עליו. בכלל, אם ניסחתי דברים בצורה לא אידיאלית ומישהו נפגע, זה לא נעים לי".
"לא באתי לעצבן אף אחד"
לפני הפרסום, מספרת כ"ץ, היא העבירה את הספר ל"קוראי בטא" - קוראים שאמורים להתריע אם יש בספר בעיות של חוסר רגישות, בעיות עריכה, ועוד. "התייעצתי הרבה, בכל פרק. למשל, בפרק על הפלות שאלתי בפייסבוק אם יש נשים שמוכנות לדבר איתי, וקיבלתי הרבה מיילים עם סיפורים על הפלות. כתבתי את הפרק בשבילן, ונורא רציתי לעשות איתן צדק, אז נתתי להן לבדוק את מה שכתבתי. אני תמיד מקפידה לתת לאדם שחווה את הדברים לבדוק".
יש לי הרגשה שאת כמעט פועלת כמו Civil Servent, כמשרתת של ציבור הקוראים שלך ושל הסיפורים שאת מייצגת בספר.
"אני לא באה לעצבן אף אחד".
ואת גם לא באה להטיח באנשים את האמת שלך. חשוב לך לא להרגיז.
"אני אדם נחמד".
כיצד רוקנתי את בית הוריי
כ"ץ מתגוררת כיום בתל אביב עם בת זוגה ושני חתולים, פיצה ושווּאֶקי (על שם הזמר יעקב שוואקי). בגיל 31 היא כבר קומיקסאית מצליחה ופורייה, שמאחוריה חמישה ספרי קומיקס - הישג מרשים במיוחד עבור מי שהחלה ליצור קומיקס רק בבגרותה, במהלך הלימודים בבצלאל.
"מגיל 12 היתה לי במחשב תוכנת פוטושופ גרסה 7, והייתי משחקת איתה ומציירת דיגיטלית. הייתי עושה פורטרטים של אנשים מפורסמים שאהבתי על בסיס צילומים שלהם, ציירתי את מוריסי למשל. זה היה לוקח לי ימים, והרפטטיביות היתה מרגיעה אותי. בזכות הידע בפוטושופ לקחו אותי בצבא להיות גרפיקאית, ואחרי הצבא נרשמתי למחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. רק שם התחלתי לעשות קומיקס, בעט גראפי".
מה קרה במעבר מאיור לקומיקס?
"כתבתי יומן מגיל 12, אז הכתיבה היתה שם כל הזמן. אבל השילוב של כתיבה ואיור הרגיש לי כמו שלב נוסף באבולוציה, זה עבד אצלי ממש טוב ביחד. התחלתי לספר סיפורים, וזה קצת יותר עמוק מלצייר מפורסמים. גם בבצלאל ממש עודדו אותי, נתנו לי 98 על פרויקט הגמר. זה היה ספר קומיקס בשם "4" שמספר על ארבע יציאות מהארון, אחת מהן שלי, ושתיים מהן של אנשים שלא הכרתי קודם, הגעתי אליהם הביתה והם סיפרו לי איך הם יצאו מהארון".
למה לדעתך הם הסכימו לזה?
"לא יודעת. הם סמכו עלי, וזה היה ממש מרגש שהם סמכו עלי. באותו זמן הבנתי שזה הכיוון שלי, שזה מה שאני רוצה לעשות. אחרי שהספר יצא, ראיתי ביקורת של נער באתר 'סימניה', הוא כתב שאחרי שהוא קרא את הספר הוא יצא מהארון לאמא שלו בתור ביסקסואל. נורא התלהבתי שהספר הקטן הזה, 50 עמודים, יכול להשפיע ככה על בנאדם. וזה עוד יותר דחף אותי להמשיך. זאת עבודה צנועה, את יושבת בבית ועובדת, אבל למה שאת עושה יש השפעה".
אחרי "4" ראה אור ספר הקומיקס האוטוביוגרפי "איה 50". "כאן יכולתי ממש להסתכל על הילדות שלי. ההורים שלי התגרשו עוד כשהייתי בבצלאל, אבל לקח להם שנתייים למכור את הבית, ורק כשהם מכרו אותו נפל לי האסימון מה בעצם קרה, ונורא נבהלתי מזה. 'איה 50' היה הדרך שלי להתמודד עם הזיכרונות מהבית, שהיה ברחוב איה 50 בכרמיאל. הספר מתחיל כשנולדתי ומסתיים כשמוכרים את הבית. זה הספר שאני הכי אוהבת, הוא הכי אישי".
גם בתור קוראת כ"ץ מעידה על עצמה שהיא מעדיפה ספרי קומיקס אוטוביוגרפיים. "אני פחות אוהבת את הספרים המומצאים. אני אוהבת את היכולת של יוצרים לספר על עצמם בלי להתבייש. אני אוהבת ספרים שמשתפים את הקוראים בנושאים הקשים, בדברים שלא משתפים אותנו בהם בדרך כלל, אני אוהבת להרגיש כאילו את יושבת עם מישהי בבית קפה והיא מספרת לך".
כשאני שואלת על יוצרות קומיקס שהיא אוהבת לקרוא, היא מציינת שורה של יוצרות מחו"ל כמו אליסון בכדל (Bechdel), טילי וולדן (Walden) וג'יליאן טמאקי (Tamaki), שידועות בכתיבה אוטוביוגרפית על ההיסטוריה המשפחתית שלהן ומעלות שאלות של זהות, התבגרות ומיניות. מהספרים בעברית היא מזכירה את אורית עריף, שספרה "היי, מישהו שומע אותי" עסק בטיפולי פוריות ודיכאון אחרי לידה, רעות בורץ שיצרה את "יבוא בקלות" על טיפולי פוריות, ורוני פחימה שאיירה את "מיסטר יואינג" לפי טקסט של אורי אמיתי שחלה בסרטן.
את חושבת שיש לקומיקס כוח מיוחד, בהשוואה לפרוזה, לטפל בסיפורים האוטוביוגרפיים?
"הקומיקס מאפשר לנו להראות יותר ממה שבאמת קרה. זיכרונות שקיימים בראש שלנו ויזואלית - אני יכולה להראות לך בדיוק איך הם נראים, וזה הדבר הכי קרוב לסרט או לסדרה שיש בצורת ספר. כקוראת את יכולה להרגיש כאילו את ממש נמצאת שם".
להשתלט על העמוד
גם ב"ספר הרבייה", ברגעים הדרמטיים ביותר, המילים מפנות את מקומן לאיורים - כאילו בדרך כלל האיורים והטקסט פועלים במעין דיאלוג בין שני קולות, עד שהמילים שותקות והאיורים נכנסים לחלל הזה. כ"ץ מראה לי עמודים שבהם יש איורים שקטים, ללא מילים, למשל העמוד שבו מצוירת אישה השוכבת על ספה עם חור בבטן (ר' איור בצד שמאל), אחרי לידה שקטה. "אלה רגעים מאוד דרמטיים, כשאין טקסט, והציור יכול להשתלט על העמוד. כותבי פרוזה לא יכולים לעשות את זה. השתיקה הזאת היא הדבר הכי רועש שקיים".
אחרי שני הספרים האוטוביוגרפיים "4" ו"איה 50" הוציאה כ"ץ שני ספרים על ציפורים - "ספר הציפורים" ו"ספר הציפורים 2", שניהם מומנו במימון המונים, וכמו "ספר הרבייה" באים להנחיל לקוראים הרבה מאוד ידע שכ"ץ שאבה מהאינטרנט.
את מספרת על האהבה שלך לקומיקס אוטוביוגרפי, אבל "ספר הרבייה" הוא כבר השלישי ברצף שלא עוסק בחומרים אוטוביוגרפיים שלך.
"יש גבול כמה דברים מעניינים קורים לי", היא צוחקת. "אבל הספר הבא שלי יהיה חשוף".
כמו הספר הנוכחי, גם שני הספרים על ציפורים התחילו בלי תכנון. "נסעתי באופניים וראיתי ציפור שלא זיהיתי אותה, אז עצרתי ובדקתי באינטרנט. זאת היתה ציפור שדומה למיינה, אבל לא בצבעים הנכונים, אז התחלתי לקרוא על מיינות וזה היה מעניין. אחר כך גיליתי שזה היה זרזיר בורמזי. הגעתי הביתה ועשיתי קומיקס על מיינות, וכשהעליתי אותו לפייסבוק היו מלא לייקים ושיתופים. למחרת העליתי קומיקס על דרורים, ככה 100 ימים - כל יום קומיקס ציפורים אחר".
למה 100 ימים?
"זה היה אתגר שהצבתי לעצמי. אלה היו 100 ימים קשים, אינטנסיביים. קראתי הרבה באינטרנט. ביום ה־70 פתחתי מימון המונים והגענו לסכום היעד, 30 אלף שקל, תוך שלוש שעות, ועד סוף החודש של מימון ההמונים השגתי פי ארבעה ממה שביקשתי, 130 אלף. אותו דבר עשיתי גם בספר השני. הספר הראשון יצא ממש כשהתחילה הקורונה, ואז עשיתי את זה שוב.
"גם בספרי הציפורים היה לי עורך מדעי שראה שאני לא כותבת שטויות, כי באינטרנט יש לפעמים דברים לא מדויקים".
יש משהו מוזר בזה שאת מוציאה ספרים, אבל את המידע שלך את מחפשת רק באינטרנט ולא בספרים?
"זה סוג של הנגשה. ואני גם אוהבת להוציא ספרים, הם נשארים אחרינו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו