הדרכים הצדדיות של ישראל: "חקלאות - זה האל"ף־בי"ת של הציונות, כי מי שיעבוד את האדמה היא תהיה שלו"

קיבוץ נגבה - המערכה הכבדה

המערכה על קיבוץ נגבה במלחמת העצמאות רשמה פרק נכבד בספרי ההיסטוריה. זו היתה הנקודה הדרומית ביותר שנשארה אחרי תוכנית החלוקה. וכשהצבא המצרי ביקש לכבוש את המקום, לא רק כוחות צבא הגיעו כדי להגן אלא מכל התנועה הקיבוצית ביקשו לתת כתף. 44 חיילים וחברי קיבוצים קיפחו שם את חייהם.

לפני 30 שנה הקיבוץ הקים שחזור של היישוב בימיו הראשונים כדי להעביר את סיפור המורשת לדורות הבאים. אבל בשנים האחרונות, אם לא החבר אמציה שניידר בן ה־81, שמתעקש להחזיק את האתר, כנראה גם כאן היתה חוגגת הקדמה.

"אם מחר אחליק על בננה הכל ייסגר", אמציה אומר בחיוך עצוב כשנפגשנו. "בקיבוץ יש כאלה שאומרים 'קחו שופל ותורידו'. חשובים להם הפנסיה ודברים אחרים, וזה עצוב. אבל אני אמשיך כל עוד אני יכול. הנה, יש פה את מספר הטלפון שלי, ואם קוראים - אני בא בהתנדבות, לשם שמיים. חשוב לספר על הקרב ההרואי שהיה ואיך נלחמו כאן על החיים. כינו את המקום 'נגבה־גרד' על משקל סטלינגרד. מפת ישראל נראית כמו שהיא בגלל קיבוץ נגבה".

שניידר נולד בקיבוץ. אביו אהרון היה ממגיניו ונודע כמי שזרק רימון על אחד הטנקים המצריים שהתקרבו לגדר. "הקיבוץ החזיק מעמד בגלל שבאו מתנדבים מכל התנועה הקיבוצית של השומר הצעיר", אמציה מספר. "שלושה חברי קיבוץ געש נפלו פה, ואספר לך סיפור. אני אחראי בין היתר על גבעת תום ותומר הסמוכה, שמנציחה את זכרם של תומר קידר ותום כיתאין, שנהרגו באסון המסוקים. לפני כמה שנים הגיעה לשם קבוצת אנשים מבוגרים, וכשסיימה אחת מהם אמרה: 'אני חייבת לבקר בקיבוץ'. המדריכה אמרה שנגבה לא נמצאת בתוכנית, אבל האישה התעקשה. אמרתי 'תשאירו אותה ואני כבר אביא אותה לנקודה הבאה שלכם'. הכנסתי אותה לאוטו, נסענו לבית הקברות, היא הסתובבה, נעצרה ליד אחד הקברים ואמרה: 'זה היה בעלי'. 68 שנים היא לא היתה במקום. כולה רועדת סיפרה שהם היו מקיבוץ ברקאי ובעלה יצא להילחם בנגבה ולא חזר. שנתיים אחרי המלחמה התחתנה שוב, ובעלה החדש אמר: 'מעתה פרק חדש'. לא מזמן היא נפטרה".

ביום שביקרנו הגיעה למקום גם קבוצת מטיילים ממשרד הביטחון. אמציה הגיש כיבוד, סיפר באריכות ונפרד מהם לשלום. "אני אומר בכאב - פעם היו מגיעות כיתות בית ספר, והיום אפילו ילדי הקיבוצים בסביבה לא מגיעים, ואני מתחנן. עצוב, אבל אנשים תלושים. לפעמים מגיעים כאלה, ואני נדהם שהם לא יודעים על בן־גוריון, ויצמן, דברים אלמנטריים. שואלים איזו מלחמה זו היתה".

חרף גילו אמציה מלא אנרגיה. "יודע על מה דיברתי עם החבר'ה אחרי שסיימתי את סיפור המורשת?", הוא שואל ולא ממתין לתשובה, "חקלאות, כי זה האל"ף־בי"ת של הציונות. מי שיעבד את האדמה, היא תהיה שלו. אנחנו מגדלים קרוב ל־2,000 דונמים זיתים ומפסידים כבר שבע שנים. יש לנו השנה 320 טונות שמן זית ולא יודעים מה לעשות, כי מייבאים מכל העולם ומוכרים באיזה מחירים שרוצים. בסוף לא תהיה ברירה ונצטרך לעקור את הזיתים. סוחרים מנהלים את המדינה".

אתה חרד?

"אני חושב שהמדינה שלנו לא תגיע לגיל 100, עד כדי כך אני פסימי".

קיבוץ נגבה - "משהו נקי וטהור"

הג'יפ של יגאל סלבין חיכה מחוץ לאתר המורשת בנגבה ולקח אותנו לשטח החקלאי. סלבין, צלם במקצועו, ביקש שנשים לב לבז המצוי שעופף לו בסמוך ורצה שלא נפספס את מעופה של הדאה, כי זה לא מראה של כל יום.

ליד השקדיות פתח שולחן, הדליק גזייה וסיפר את סיפורו. יגאל (45), המתגורר בנגבה, סא"ל במיל', הוא שם דבר באזור. צלם המנהל בתי ספר לצילום, ולא פעם מוציא מסעות ברחבי העולם. במארס 2020, כשהחלה הקורונה, בוטל ברגע האחרון טיול למרוקו שהיה אמור להדריך, והוא חשב איך ניתן למלא את הזמן. כמפקד לשעבר חשב מה עם אותם טירונים שמסיימים מסע כומתה או עוברים השבעה, מי מתעד אותם ברגע השיא ומעביר אותו להורים שסגורים בבית.

חודש לאחר מכן, כשהסגר הלך והתהדק, הציע לצבא להצטרף למסע של טירוני הצנחנים בקילומטרים האחרונים. "יצאו תמונות מעלפות", הוא מספר. "הבנתי שיש לי אוצר, אבל איך אני משתף את ההורים והחיילים? מצאתי קבוצה בפייסבוק שנקראת 'הורים למענכם', ושאלתי אם יש קישור להורים שבנם היה במסע. אחד אמר שבנו היה. התחברתי אליו. אישרתי את התמונות אצל דובר צה"ל ושלחתי. ההורים בבית, בסגר, לא ראו את הילד, ופתאום קיבלו תמונה. אתה מבין שאתה העיניים בשטח. התחיל באזז והביקוש גדל".

התחילו להתקשר ליגאל מיחידות שונות ולבקש שיגיע למסע. ובצה"ל, מתברר, כמעט כל יום יש אירוע. יגאל הבין שהוא לא יכול להשתלט לבד על הפרויקט, אבל אחרי שנים כמורה וכדמות מוכרת בקהילת הצלמים, הוא שאל מי מוכן להצטרף אליו בהתנדבות. היום בפרויקט "חוד החנית" שותפים 220 צלמים מדן ועד אילת.

"אנחנו הרוח הגבית של דובר צה"ל", הוא משוכנע. "כשיש 800 חיילים במסע כומתה, כמה צלם אחד יכול לצלם? אנחנו מצלמים כל חייל, וכל הורה מקבל בתוך 24 שעות את הרגע המרגש. תחשוב מבחינת הסברה איך החיילים מוצגים. קצין שלישות ראשי אמר ששיעור ההתגייסות ליחידות קרביות עלה בזכות התמונות שהגיעו לרשת, ואחי - אני כולה צלם".

היום מדובר במערך שמתקתק כמו שעון. יגאל מקבל לו"ז לחודשים הקרובים ומתמקד רק במסעות ובהשבעות. לכל אירוע הוא מבקש מתנדבים שמקבלים תדרוך להיכן להגיע ומי איש הקשר. "אני מקבל תגובות מהעולם", הוא מספר: "'אנחנו ממקסיקו עם דמעות, ראינו את הילד'. הייתי יכול לעשות כעסק חבילות של כסף. יש לא מעט אנשים אמידים בחו"ל שהצילום הוא עבורם עולם ומלואו ומציעים סכומים גדולים - ואני לא לוקח. אני מסביר: 'כל החיילים הם אותו הדבר'. הרי איך זה ייראה כשיהיה לינק עם תמונות וילד אחד יקבל יותר? יש משהו נקי וטהור בפרויקט ואני רוצה לשמרו".

יגאל מספר שהוא ואנשיו עברו בשלוש השנים האחרונות מאות מסעות וטקסים. יחידות שמעולם לא שמע עליהן ומקומות שאפילו הווייז צריך לברר היכן הם נמצאים.

"יש מסע של הנח"ל שבו עולים את הר קנאים, הסמוך למצדה", הוא מספר, "אחד המקומות היפים בארץ. להגיע לשם בזריחה זה פלא, ויש קטע שהחיילים עולים ונותנים ידיים אחד לשני, כמו שרשרת אנושית. אתה אומר 'זכיתי'. מסיים מסע כזה בשמונה בבוקר - ועם האנרגיה שלך אפשר להאיר עיר".

הרגע הכי מרגש?

"המסע השני שלי היה עם גולני. באתי למסדר שבו מקבלים בסוף ספרי קודש. ניגש לשולחנות ורואה ערימות של ספרי תנ"ך, קוראן והברית החדשה. היתה לי צמרמורת בכל הגוף. לא הייתי מוכן לזה. לקח לי רגע להבין שזה הדנ"א שלנו, בסוף כולם מתחת לאותה אלונקה".

והיום רבים חוששים מסוף האחדות.

"זה כמו שאומרים 'דתיים לא משרתים בצבא'. אקח אותך איתי, תראה כמות מטורפת שלהם. זו הבעיה, ההכללה. יש דברים שנראים רע - ויש את החיים עצמם. אני מבין היום את שני הצדדים, אבל שלא יערבו את הצבא. זה קונצנזוס שאסור לגעת בו".

צומת ראם - קפה בדד

פעם לא היה כמעט חייל שלא הכיר את פונדק ורדה שבצומת ראם, או מסמיה כפי שהוא מוכר לוותיקים שבינינו. בדרך לבסיס, בחזרה ממסע, היו חייבים לדגום את האוכל של האישה מכפר הרי"ף הסמוך, שייסדה את המסעדה ב־1970. "זוכרת אותי?", שואל אותה גיורא בן ה־63 כשהתיישבנו, "אני הבן של דוקטור מורבין שהיה הרופא האזורי. גדלתי פה. כמה כיף לראות אותך".

ורדה בת ה־82 זכרה. וגם את אביו המנוח. המקום שהקימה הוא כמו הדיינרים האמריקניים על הכביש הראשי, לקוחות של עשרות שנים. למשל, ההיא שיושבת בפינה ונוהגת היום על ואן של טיולים שירתה פה גם כנהגת צבאית.

"פעם היית נוסע מהמרכז לדימונה במשך שלוש שעות", אומרת שולי (65), בתה של ורדה, "אז הרבה נהגים, עובדים של הכור, היו עוצרים פה. וכשלא היו מכשירים ניידים היו משאירים להם הודעות אצלנו. היתה לנו כאן מחברת שאני לא מבינה איך לא שמרנו אותה עם כל הסודות. סידור עבודה".

ורדה נזכרה איך לא פעם החביאה חיילים בחדר הקירור כשברחו משוטרים צבאיים. אחד הלקוחות הוותיקים נזכר איך כחייל הגיע פעם למקום לפנות בוקר, בגשם שוטף, היא פתחה להם את הדלת והכינה להם ארוחה. 

"יצחק רבין הגיע יום אחד. קודם כל נכנסו המאבטחים לבדוק והושיבו אותו בפינה", שולי מספרת. "פתאום הגיע אוטובוס חיילים. המקום התמלא ולא נותרו מקומות ישיבה. חייל, שבכלל לא שם לב, רצה לגרור כיסא מהשולחן של רבין כדי לשבת עם החבר'ה. המאבטחים לא נתנו לו, אז רבין אמר להם 'עזבו אותו' והזמין את החייל לשבת איתו".

שולי היתה בת 12 כשהמקום נפתח. במקום טיול בת־מצווה סיפרה שניקתה פאנלים. היא לא חשבה להמשיך את העסק, למדה מנהל עסקים, עבדה בנתניה בשיווק, אבל בכל פעם כשהיתה עוברת ורואה קצת לחץ היא היתה עוצרת ועוזרת עד שישתחרר הפקק.

ב־2006 אחיה הצעיר שחר נכנס לים ולא יצא ממנו. אבל כבד נפל על המשפחה, ושולי הבינה שהיא חייבת לסייע בכל כוחה כדי שהמקום ימשיך לפעול. היום, כשאמה כבר לא פעילה, היא המנהלת.

הפונדק הוא מקום מיוחד. כמעט אותו אוכל מוגש בו מהיום שנפתח. אותה טבחית כבר 38 שנה, ויעל המלצרית נמצאת שם יותר משלושה עשורים. "אם אני שואלת את הגברת ההיא מה שלומך ואיך הנכדה, אני רוצה לדעת כי זה מעניין אותי", שולי מסבירה. "ניסיתי להכניס מלצרים צעירים, והלקוחות רצו שאקרא ליעל, כי היא יודעת מה הם אוהבים. כשמישהו זר מגיע - אתה ישר קולט, כי הוא לא יודע היכן לשים את עצמו".

רק שהזמנים השתנו. כביש 6 נפתח בסמוך, חיילים כבר לא נוסעים בהסעות אלא רובם עולים על רכבת, וצומת ראם לא פעיל כמו פעם. אם בעבר המסעדה היתה פתוחה עד 10 בלילה, היום היא נסגרת ב־3. הקבועים יכולים להגיע עד 4 כג'סטה למאחרים.

"תקופה לא קלה", שולי מודה. "אני מניחה שהעסק לא ימשיך לדור הבא, ואם זה עניין של שנה או עשר אני לא יודעת להגיד, אבל ברור שהעולם השתנה. הוא מתועש יותר, ואין מקום לעסקים כמונו במרחב הזה. אם ייסגר - נרגיש רע, אבל זו תהיה הקלה פיזית. אני כבר לא ילדה ואין להשיג עובדים".

שולי מספרת שלא פעם היא מוצאת את עצמה שוטפת כלים בגלל מחסור בעובדים. בתה קרן, מורה לחינוך גופני, שנכנסת בדיוק לבקר, מבהירה שלא תהיה דור ממשיך. "למה?", אומרת בחיוך נוגה, "כששוטף כלים לא מגיע אמא עובדת לבד, אז להיכנס למקום שאני יודעת שבסוף אשאר בו לבד? בעוד עשר שנים מי ירצה לעבוד כאן? אנשים רוצים היום לעבוד בקליק. כולם נוודים דיגיטליים".

קיבוץ כפר מנחם - "נפיח רוח חיים"

הציירת סאני ורסנו־זלינגר (43) תעשה הכל כדי לשמר את העבר. סאני נשואה לעידן, בן קיבוץ כפר מנחם, שם גם נמצא ביתם. לפני כשלוש שנים וחצי העבירה את הסטודיו שלה לאזור התעשייה הישן של היישוב, מקום דהוי שכמה עסקים בחרו להתיישב בו.

סאני היא פצצת אנרגיה. דבר ראשון היא קראה לאזור "השדרה" והחליטה לגייס את העסקים שלידה לקיים אירועים וירידים, כדי להפיח חיים באתר המנומנם. וככל שהזמן עבר העסיקה אותה יותר ההיסטוריה של המבנה המאובק.

היא וגיסתה, אורית זלינגר, עורכת לשונית במקצועה, החלו לפשפש בארכיונים ולהסיר את קורי העכביש ממפעל הקרמיקה של כפר מנחם, שהיה הדייר המקורי ב"שדרה". התברר שב־1965 חיפשו חברי הקיבוץ תעסוקה למבוגרים שביניהם. כמה אופציות עלו, ובסוף בחרו לפתוח מפעל קרמיקה. הכוונה לא היתה להגיע לרווח, אלא להעביר את הזמן.

הביאו מומחים מחו"ל שילמדו איך לשים חומר בתבניות, להכניס לתנורים, והכי חשוב - איך להכין את העיטורים. מתברר שבקיבוץ היו לא מעט אמנים וכל אחד הביא סגנון המיוחד רק לו. ממפעל קטן הוא תפס נפח כשקרמיקה הפכה לאופנתית ובארץ שגשגו מפעלים כמו "נעמן" ו"לפיד".

אין כמעט משפחה בקיבוץ שלא שלחה נציגות לענף הקרמיקה. אלא שבשנות ה־90 הסינים נכנסו לתמונה, והיבוא מהמזרח הרחוק הפך למסיבי. המחירים ירדו ואיתם גם הביקוש, וב־1994 המפעל בכפר מנחם סגר את שעריו.

ענף הקרמיקה היה רדום עד שסאני ואורית הגיעו. השתיים, חובבות וינטג', החלו לשוטט ברשת וראו שלעבודות מכפר מנחם יש ביקוש ואספנים. היום יש כלים שנמכרים במאות שקלים. הן החלו לאסוף. למשל, גילו שראובן כהן, שנהרג באוקטובר 1973 במלחמת יום כיפור, היה אמן מוערך עוד בחייו, והיום נדיר למצוא עבודות שייצר במפעל.

"אנשים אומרים 'זה כפר מנחם, זה עולה ככה וככה' כשראובן הוא מותג מוכר", סאני מספרת. "מצאנו עבודות שלו בחצר של אחיו, שקועות בבוץ. הוא שאל 'תרצו?'. בטח רצינו".

בין הסטודיות בשדרה שבכפר מנחם נמצאת גם תלמה הראל שעבדה במפעל, ועדיין יוצרת כלים מקרמיקה. תלמה חצתה את ה־80, אבל סאני ואורית לקחו אותה כחלק מהפרויקט. "אמרנו שאין מצב שאנחנו חיות פה ולא מתעדות את מה שהיה", סאני אומרת. "אין שימור של המקום".

הן אספו יצירות, סידרו את חדר התנורים המאובק ולפני חודש וחצי עשו אירוע פתיחה לתערוכה מקומית. "אמרנו שאנחנו יכולות להמשיך לאסוף עוד 50 שנה, כי יש פה מלא מידע, אבל חייבים לפתוח. היתה התרגשות אדירה, כי פתאום אפשר היה להסתכל לעבר בעיניים".

אורית וסאני הפכו למומחיות לקרמיקה של כפר מנחם, והוזמנו לספר על המפעל בכנס הראשון לתיעוד וחקר מפעלי הקרמיקה בישראל, אבל לסיפורן יכול להיות סוף פחות טוב. הקיבוץ מתכנן להרוס את המפעל הישן ולהקים במקומו מבנה חדש. "אני מנסה לא לחשוב על זה", סאני אומרת. "הבענו התנגדות בכל דרך וצורה, אבל זה לא הדבר שהכי בוער להם".

לסאני יש בינתיים מחשבה פרועה. התבניות של הכלים הרי שם, את התנורים אפשר להחזיר לפעולה, ויש גם לא מעט חומרים שנשארו. "אני יכולה מחר לפתוח מפעל לקרמיקה", היא אומרת. "חומרים, ידע, אפילו חלק מהאנשים שיצרו חיים כאן. אני ואורית כל הזמן חושבות על כך, רק צריך שמישהו יהיה האבא והאמא של הפרויקט - או אנחנו או הקיבוץ. וכרגע הם לא בקטע. כל זמן שאנחנו פה נפיח במקום רוח חיים".

קיבוץ בית ניר - אבנים כמתנה

אם כבר דיברנו על עבר וזיכרון, ד"ר אריה איתמר בן ה־84 מקיבוץ בית ניר זוכר הכל. איך בגיל 3 וחצי עלה עם סבתו על הרכבת האחרונה שנמלטה מאודסה שבאוקראינה אחרי שהרומנים כיתרו אותה. זוכר נסיעה של שלושה חודשים ברכבת משא מדושנבה שבטג'יקיסטן עד הגבול הפולני, וזוכר לפרטי־פרטים את השיט באוניית המעפילים "אקסודוס" שביקשה להגיע לארץ, ואפילו כתב על כך ספר.

"בחנו אותי שני פסיכולוגים ואישרו שהכל נכון", אריה מבטיח. "למשל, אמי סיפרה שכשהיינו בטג'יקיסטן הפליטים התגוררו באולם קולנוע, ולילה אחד גנבו מאיתנו דברים חשובים. אמרה 'אריה בטח לא זוכר'. אמרתי לה: 'גנבו שתי קופסאות שימורים, ובעיקר את מגפי הלבד של אבי החורג'. היא נדהמה, כי הם לא דיברו על כך, רצו לטובתי שאשכח".

אריה אומר שבזכות הנופים שראה במסעותיו בילדותו נולדה אהבתו הגדולה לגיאוגרפיה, אבל כשהיה צריך לבחור כיוון בחיים הוא הלך על גיאולוגיה. "מכל מקום שאני נוסע אליו אני מביא אבן", הוא מחייך. "אנשים יודעים שאם באים לבקר אותי אחרי טיול בחו"ל אני לא רוצה מתנות, רק אבנים. העולם גדול ו־90% ממנו נסתרים מאיתנו. אנחנו רואים רק את הקליפה, ולכן זה מרתק אותי, והתחום הכי מעניין - מתכות, הוא הכי מסתורי".

בחצר ביתו בנה מסלול שבו הוא מלמד לא מעט אנשים המבקשים שישתף אותם בידע הרב שצבר. "יש פה שבע תחנות, ולכל אחת מהן יש סיפור לגבי מבנה כדור הארץ, עברו ועתידו. היכן שהחתול מסתובב", הוא מצביע על חתול שמנמן שמתנהל בגינה, "זה היסוד, ככה נראים הסלעים הראשונים שהתגבשו במערכת השמש. אחר כך ישנם הסלעים שנוצרו. פה בפינה נמצאות המתכות - מהטריוויאליות, נחושת וברזל, וכלה באורניום. יש מאובנים, בעלי חיים ועצים, ושם אלה פליטות הרי געש מהארץ ומהעולם".

ישראל מעניינת מבחינה גיאולוגית?

"מבחינת סלעים אנחנו אחת הארצות המשעממות בעולם, 80% גיר. בגדול, סלעי יסוד שהם המעניינים ביותר, היפים, המגוונים ומתכות - אין לנו. מצד שני יש דברים מיוחדים כמו ים המלח, המקום העמוק בעולם, ומכתשים. גם פארק בריטניה הסמוך הוא רכס הרים שאף גיאולוג לא יודע איך הוא נוצר. אגב, כל התשתית כאן היא סלע קירטון, וזה טוב נגד רעידות אדמה".

אנחנו צריכים לפחד?

"רעידות אדמה מתרחשות באזורים שנמצאים בתזוזה, ולא כל הכדור זז. אם אתה בברזיל או בסיביר, אתה יושב על פלטה יציבה. אנחנו יושבים על קו אחד מתוך ארבעת קווי הסכנה, הוא הכי פחות מסוכן. שלושת המקומות המסוכנים בעולם הם אינדונזיה, הקריביים וטורקיה, שבה החלק שנפגע לאחרונה הוא בדיוק המקום שבו השבר הסורי־אפריקני מתנגש עם החגורה של ההימלאיה־אלפים".

גם אצלנו עובר השבר.

"כל שבר הוא מסוכן, עובדה שצפת נחרבה לפני 150 שנה, אבל הסכנה פה פחותה מכיוון שזה שבר של חיכוך ולא של התנגשות. למרות הסטטיסטיקות וההיגיון, עדיין ישנה סכנה ולכן אנשים מפחדים. אגב, כל יום האדמה רועדת, אנחנו רק לא מרגישים וזה המזל שלנו. האנרגיה משתחררת באיטיות ובהדרגתיות ולא במכה".

ד"ר איתמר הוא איש עמוס ידע וגם קצת מסתורין. עבודת הדוקטורט שעשה על מכתש רמון חסויה עד היום. גם בגילו הוא ממשיך להיות פעיל ומוביל פרויקט שמספר על חלקם של יהודי צפון אפריקה בהפלגת האקסודוס. "שואלים מה הסוד, איך אני עדיין פעיל?", הוא מחייך. "כנראה יש הסבר גנטי, אבל הגעתי למסקנה שהרוב זה בראש ולא בגוף".