"למאושרים אין זמן לכתוב יומנים, הם יותר מדי עסוקים בחיים", כתב פעם הסופר האמריקני רוברט היינליין. ייתכן שלא כל כותבי היומנים יסכימו עימו, אבל אבישי דפני וגלילה ספרים, נכדיה של זהבה פיטצקיה ז"ל, בטוחים שסבתם היתה חותמת על הבחנתו בלי היסוס.
אף שהחיים של פיטצקיה זימנו לה זוגיות ארוכה עם אחד המנהיגים החשובים של תקומת עם ישראל במאה הקודמת, כשהיא הלכה לעולמה ב־1966 לא הוכרז יום אבל לאומי, לא נערכו טקסים ממלכתיים ולא נחפר קבר בחלקת גדולי האומה. משפחתה וחבריה הספורים ליוו אותה בדרכה האחרונה, ואחר כך גילו בין פרטי עיזבונה הדל מחברות של דפים מצהיבים כתובים ברוסית. מי שבאה מרקע של עוני מרוד באימפריה המתפוררת של הצארים והתקשתה להתפרנס, לא השאירה אחריה הרבה, זולת היומנים שניהלה במשך כמעט ארבעה עשורים, מאז היתה נערה. כעבור יותר מיובל מפטירתה האוצר שנסתר בין עמודי היומנים נחשף סוף־סוף ברבים בספרייה הלאומית.
היומנים של זהבה פיטצקיה, אהובתו של יצחק שדה, נחשפים לראשונה // צילום: יוני ריקנר
"הכל ביומנים האלה מאוד אישי: סיפור פרטי חשוף, לפרקים מאוד אינטימי, שלא משאיר אף אחד אדיש", אומרת גלילה ספרים, נכדתה של פיטצקיה. "זאת לא ההיסטוריה היבשה, שמוכרת לנו מספרי לימוד. בשונה מיומני חלוצות אחרים, אין כאן הרבה עיסוק בכלל בדברים לאומיים, ואפילו אירועים מכוננים, כמו הכרזת העצמאות ומלחמת העצמאות, מוזכרים אך בקושי. יומני הסבתא שלנו הם עדות אישית, נטולת פילטרים, על החיים. אם תרצו, זהו קולה של מי שחיה בשולי ההתרחשות ההיסטורית, חשבון של מה שאישה ענייה יכלה לחוות ולספר בגילוי לב מרבי במאה ה־20".
מתן ברזלי, מנהל תחום הארכיונים של הספרייה הלאומית, מודה שסיפור היומנים של זהבה פיטצקיה נגע לו באופן מיוחד. "הנכדים של זהבה פנו אלינו לפני שנה בערך, ולקח לנו זמן להבין את הפוטנציאל שטמון בדבר הזה, מה גם שהם עצמם לא יכלו להבין את הכתוב ברוסית", הוא מספר בגילוי לב. "אבל ברגע שהבנו - קלטנו את הארכיון במלואו והנגשנו את החלקים מתוכו הפתוחים לציבור. העושר והעומק שלו מוכיחים שוב שההיסטוריה נכתבת גם על ידי אנשים פשוטים, ולא רק על ידי מצביאים וראשי מדינה. ארכיונים תמיד חושפים את הצדדים המוכרים פחות של ההיסטוריה, את הזוויות השונות והמגוונות שלא הגיעו אל הספרים, ולכן הם מעניינים כל כך ומושכים אליהם שוב ושוב חוקרים נמרצים.
"בתוך כל המכלול הזה שנקרא 'ארכיונים', יומנים אישיים הם ז'אנר ספרותי מיוחד במינו, כי הם כלי הביטוי הכי אמיתי והכי אותנטי שיש. הם נכתבים בזמן אמת וללא נמען, מה שמאפשר לבעל היומן להצניע את התובנות והמחשבות הכי כמוסות שלו או שלה".
"אני רוצה לזכור הכל"
סודות כמוסים לא חסרים ביומני פיטצקיה. ברזלי מדגיש שאין לו כוונה או מוטיבציה לחשוף סודות שאנשים רוצים להסתיר ושנוגעים לצנעת הפרט: "אנחנו מביאים בחשבון שיש דברים שהצאצאים של כותבי היומנים לא ירצו לחשוף. כמו שאמרו הגששים: 'יש דברים שעדיין אי אפשר לדבר עליהם מאז 48'''. במקרים כאלה יומנים אישיים נקלטים בספרייה הלאומית בכפוף לבקשה לחיסיון של כמה שנים, כל עוד יש להם תאריך תפוגה בטווח הנראה לעין".
גם החיסיון החלקי לא ימנע מיומני פיטצקיה למשוך תשומת לב ולעורר לא מעט מחלוקת, אולי דווקא משום שנכתבו, מראשיתם ועד סופם, מנקודת ראות אישית, ואולי משום שהתחושה העיקרית שנשמרת לאורכם היא תחושת הקושי של הכותבת. הקושי מגיע לשיאים דרמטיים בשורה של טרגדיות נוראיות, ובהן אובדן הבת גלילה, שנפטרה ממחלה בגיל 10. "לא ייסורי המצפון מייסרים אותי, ולא תחושת האשמה לפניה, אלא מודעות לחיי האומללים", כתבה זהבה שבועיים אחרי מותה של בתה הבכורה באחד הפרקים המרגשים ביותר של היומן, ומייד הוסיפה לכאב רגשות אחרים, כנים וחריגים לתקופת האבלות, ביחס לילדה ולאביה, שמואל ארנן: "את האב אני שונאת ומתעבת, והייתי עושה ככל יכולתי כדי למחוק אף את הזיכרון שלו. פחדן שפל ועלוב. לא אהבתי אותה, ולא יכולתי לגעת בה. היא הזכירה אותו באופן כה מוחשי בפנים, במבנה גוף, במילים, בהכל".
אבל היומן, שכתיבתו ליוותה אותה בכל ימי חייה, מתחיל במילים אחרות, רגועות בהרבה: "מה שאני רוצה לרשום אני בטוחה שלעולם לא יימחק מהזיכרון שלי, אבל למרות זאת אני עדיין רוצה לזכור הכל ולכתוב אותו. אתחיל בזה שכאשר הכל קרה באודסה ב־1916, ב־2 במאי..."
פיטצקיה החלה לכתוב את היומן כאשר היתה בת 16 בלבד. מטבע הדברים, פירטה קודם כל את חוויות הילדות שלה, שבישרו במשהו את מה שיחכה לה בעתיד.
"ההורים שלה נדדו בחצי האי קרים ובאזורי דרום אוקראינה הסמוכים לים השחור", מסביר אבישי דפני, נכדה של פיטצקיה ושל יצחק שדה, בן זוגה המיתולוגי ומייסד הפלמ"ח. "בכל כמה שנים הם החליפו מקום, וזהבה, או גולדה בשמה היידישאי, נולדה בעיר קרץ'. הם חיו בעוני מחפיר, ולא במקרה היא כותבת ביומן שהתלאות של הילדות והנעורים ברוסיה רדפו אחריה במהלך כל שנותיה".
"היא למדה עד גיל 10 בבית ספר יהודי, ששפת הלימוד בו היתה רוסית ושהוריה לא נדרשו לשלם בו שכר לימוד", אומר דפני. "בגיל 11 נשלחה על ידי ההורים לעבוד. בהתחלה עבדה בשוק ומכרה עוגיות ברוכלות. אחר כך עברה להיות שוליה של תופרים, ומגיל 12 עד 14 הועסקה בחנות כובעים, עד שפוטרה משם כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה. מצמרר לקרוא כיצד ילדה קטנה נשלחה בעיצומו של חורף לשאוב מים מן הנהר הקפוא או הוכרחה לצאת החוצה ולרדוף בתחינה אחרי לקוחות שעזבו את החנות בלי לקנות בה דבר. לפחות מעט הכסף שהרוויחה עזר לה לא לקפוא - מהמשכורת הראשונה היא קנתה לעצמה מעיל".
משפחתה של גולדה הקטנה התבוללה, אבל לא התנתקה לגמרי מהמסורת היהודית. לראיה אבישי מביא את אחד הסיפורים המוקדמים מהיומן: "כשסבתא, כנערה צעירה, התאהבה בחייל שלא היה יהודי, ההורים גמרו אומר לקטוע את הקשר הלא רצוי באיבו ופשוט כלאו אותה בבית, עד שמושא אהבתה יועבר למקום אחר".
במקום אהבה ראשונה באה אהבה אחרת, ופיטצקיה עזבה את הבית עם חבר, סטודנט לאדריכלות בשם שמואל ארנן, שהפך לבעלה הראשון. בנובמבר 1920 הם עלו לארץ, אך עוד קודם הגורל הפגיש אותה עם יצחק לנדוברג - לימים יצחק שדה.
סיפור בשני קולות
היומן חושף לראשונה את נסיבות ההיכרות שלהם. בניגוד לגרסה שהתקבלה בקרב ההיסטוריונים, זה קרה עוד בקרים, לפני הנסיעה של כל אחד מהם ארצה. עם זאת, אהבה לא ניצתה אז. "זהבה כותבת שהם נפגשו בסימפרופול, בירת קרים, כחלק מחבורת הצעירים של ארגון 'החלוץ', אלא שיצחק שדה, שהיה מבוגר ממנה בעשר שנים, לא בדיוק שם לב אליה, ואף היה אחראי לכך שבתחילה היא לא קיבלה סרטיפיקט לעלייה", מסביר דוד גנדלמן, היסטוריון וחוקר התקופה.
הקשר הרומנטי בין השניים נרקם כבר בארץ ישראל בשנות ה־20. יצחק, שהיה שרירן חזק בנוי לתלפיות, היה רגיל למשוך את תשומת לב הבנות, וגם זהבה נפלה ברשתו. "לעבודת כפיים במחצבות ובמכרות היו יתרונות מפתיעים", אומר גנדלמן בחיוך, "אבל הוא גם עסק בהרמת משקולות הרבה לפני שפיתוח גוף נולד כתחביב אופנתי של צעירים, הדריך בחורים יהודים באתלטיקה ובחינוך גופני ב'החלוץ' וב'מכבי' עוד ברוסיה, ובארץ היה אחד ממייסדי אגודת הספורט הפועל".
זאת היתה רק תחילתו של סיפור מורכב ופתלתל, אשר לא היה מבייש טלנובלה מתוחכמת או רומן בהמשכים. זהבה נפרדה מארנן אחרי שנולדה להם בת, גלילה, והתקשתה לפרנס אותה. היא חזרה לתל אביב ואל בעלה, אך נפרדה ממנו שוב, מסרה את גלילה לגדוד העבודה ונסעה לפריז, שם הכירה חבר אחר, איזיק, וחיה עימו כשנה בקומונה של צעירים יהודים, ובהם המשורר אברהם שלונסקי ואחיו.
"אחרי שנה בפריז היא חזרה לארץ", מוסיף דפני. "איזיק נשאר מאחור ונפטר כעבור חודשים ספורים, אך הוא היה ככל הנראה האהבה הגדולה של חייה. גדולה עד כדי כך שאת הילדה שתיוולד לה מיצחק שדה היא תתעקש לקרוא איזה, על שמו".
"מאוד רוצה אלייך"
הרומן בין זהבה ליצחק שדה התחדש ב־1926, בעקבות פרידת שדה מאשתו הראשונה וחזרתה לרוסיה הסובייטית, רבים מפרקי היומן שלה מוקדשים לו, ובעיקר לכאבים שהוא הסב לה במשך כמעט 30 שנים. דמותו של שדה, כפי שמצטיירת בכתבים, רחוקה מדיוקן של גבר אידיאלי, בלשון המעטה. "הוא לא תמיד היה מסוגל להעניק לזהבה את האהבה ואת היציבות הדרושות לה, אבל לפחות הוא שלח לה עשרות מכתבים", אומר גנדלמן. "אפשר לשזור את המכתבים עם פרקי היומן שלה, ואז הסיפור ההיסטורי מתחיל לדבר בשני קולות".
שדה לא כותב במכתבים על דברים שברומו של עולם. במקום זאת הוא חולק עם אהובתו אנקדוטות קטנות. באחד המכתבים אל זהבה מ־1936, כאשר התחיל המרד הערבי הגדול, ויצחק שדה פיקד על "הנודדת" - יחידה מחתרתית ניידת של ארגון "ההגנה", אשר תפקידה היה לפגוע בפורעים באופן ממוקד ויזום - הוא מספר לה כי במקום שאנשי יחידה יושבים יש שקט מוחלט. הוא חולק איתה סיפור משעשע על ערבי שדובר עברית, נשוי לאישה יהודייה, עובד בתל אביב ואפילו נוהג להציג את עצמו שם כיהודי. לדבריו, אותו ערבי נעלב מאוד אחרי ששדה אמר שאסור לו עכשיו לקיים יחסים עם אשתו, כי ערביי הארץ הכריזו על שביתה, השביתה הערבית הגדולה שנמשכה חצי שנה. בשורה הבאה הוא מעיד כי בתגובה הערבי נשבע בפניו שהוא לא מצטרף לשביתה, מה שגרם לשדה לתמוה על מצבו שלו: "אבל למה לי מגיע העונש הזה! אני הרי לא שובת! ומאוד רוצה אלייך".
במכתב אחר שדה מגולל את סיפור היותו המאבטח האישי של חיים וייצמן בעת ביקורו בארץ באותה שנה, לאחר פרוץ המאורעות, ומאפשר לנו הצצה אל היחסים שנרקמו בין השניים. וייצמן הבין שבגלל הפרצוף שלי, "פרצוף של מתאגרף", אי אפשר להשתמש בי לשליחויות.
לא הכל שם משעשע, מתעקש גנדלמן, רחוק מכך. במכתבים אחדים יש פרטים טרגיים ומכאיבים, כמו סיפור קורע לב של שדה על בחורה תימנייה שהתאבדה בגלל אהבה נכזבת אליו. יצחק שדה מספר בפרוטרוט איפה וכיצד הם הכירו, איך נפגשו פה ושם, איך אמרה לו שאם לא יוכל להיות איתה היא לא תחיה, ומסיים בכך שאכן נטלה את הרעל. זהבה ככל הנראה גילתה את הפרשה הזאת בעצמה, סבור גנדלמן, ובעקבות זאת הוא החליט להביא בפניה את כל הסיפור.
מוטיב נוסף, שחוזר על עצמו במכתבי שדה לפיטצקיה, הוא חיפוש מתמיד אחרי עבודה ומקורות הכנסה. "הם תמיד חיו בדוחק, במחסור של כסף", מבהיר גנדלמן. "אחרי שנפרדו, צצים הפרטים של הסדרי הראייה עם הילדות - מתי הוא כן רואה אותן ומתי לא. היו תקופות שהם חזרו להיות ביחד, אחר כך נפרדו שוב, וכך חוזר חלילה, עד לנתק הסופי בעקבות נישואי שדה לאישה אחרת".
עד כמה סגנון חיים כזה היה מקובל בעידן שבו ערכי הצניעות משלו בכיפה?
"יצחק שדה נודע ברבים בכך שהרשה לעצמו לעשות דברים לא מקובלים. הרבה אנשים הסתכלו עליו עקום. אף שנחשב בפלמ"ח לדמות חינוכית, ביחסים עם נשים הוא היה יוצא דופן ביחס לנורמות המקובלות בתקופה. הוא נהג להסתובב עם בחורות צעירות כאשר כבר היה מבוגר, ועורר לא מעט ביקורת על כך.
"גם בתקופות הטובות יותר היו לה רגשות מעורבים כלפיו", מוסיף גנדלמן. "היא התלוננה שלמרות האהבה הוא הסתכל עליה כעל חפץ, ובאופן כללי עוד כאישה צעירה הרגישה מסכנה ודחויה. 'איזו אהבה גדולה בזבזתי עליו', במילים אלה ביכתה את גורלה והסבירה שבגלל מה שעברה בילדות חיפשה נפש שתבין אותה, ידיד אמת - חיפשה ולא מצאה אותה ביצחק שדה.
"בהתחלה היא ראתה בו התגלמות של אל יווני, ופיתחה תקוות לאהבה עצומה שתציל אותה מהאומללות, אך התקוות פינו במהרה מקום לאכזבות. בהמשך, בשנות ה־50, הרגשות מחליפים את הצבע לטונים כהים ממש, ואת מקום האהבה תופסת השנאה.
"אף אחד לא מבין אותי"
"זהבה מציינת, למשל, ששוב התפרסמה התמונה שלו בעיתון, והוא 'מדגמן בה כמו פרימדונה', או מתלוננת מרה שבתה מתחילה להיות דומה לאביה ולהתנהג כמותו. לתסכולים ביחס לקרובים לה ביותר מצטרפת נימה קבועה של הבדידות. 'אין לי נפש קרובה, ואף אחד בעולם הזה אינו מבין אותי', היא כותבת שוב ושוב לאורך שנים. אין ספק שהיו לה סיבות אובייקטיביות להסתכל על העולם במרירות. היא היתה אישה קשה ובעלת אופי קשה, והחיים הרעיפו עליה ניסיונות קשים ותסכולים לרוב. לקראת סוף חייה המרירות הזאת הפכה כנראה לדיכאונות ממשיים, שנמשכו עד יומה האחרון.
בפרקים האחרונים של היומן מופיעה הכמיהה למוות, ונמצא גם "מכתב התאבדות" דרמטי, שנפתח בקריאה משולשת: "תקולל! תקולל! תקולל!", המופנית כמובן אל יצחק שדה. היא ניסתה להתאבד לפחות פעמיים, מציין גנדלמן, והגיעה למסקנה שהמוות עדיף על חיי המסכנות שלה.
במבט עכשווי קשה להבין כיצד יצחק שדה, אחת הדמויות המשפיעות ביישוב, התקשה לפרנס את משפחתו.
"שדה לא הרוויח כלום במשימות הלאומיות שלו, זה לא היה גבר שמביא כסף הביתה", מספר גנדלמן. "אפילו במהלך המשימה לאבטחת וייצמן הוא נאלץ לשכור לעצמו חדר ברחובות ולדאוג למיטה ולמחיה, מכיוון שלא שילמו לו. בתקופה שהיו ביחד אף פעם לא היה לו כסף. בשנות ה־20 וה־30 הוא הסתובב בארץ, עבד במחצבות וניסה כל מיני עסקים. כל פרויקט שנטל בו חלק ספג הפסדים כספיים עד שפשט רגל. המשפחה נדדה אחריו - יגור, תל אביב, חדרה, חיפה - עברה מחדר שכור אחד למשנהו וידעה רק חיי עוני.
"ככלל, לולא המאורעות של סוף שנות ה־30, ייתכן שהוא היה ממשיך להידרדר והיה נעלם בתהום הנשייה בלי לתפוס מקום בולט בתולדות היישוב. אחר כך, כאשר היה כבר בפלמ"ח בשנות ה־40, מצבו הכלכלי אולי השתפר במקצת, אבל זהבה לא יכלה ליהנות מכך, כי הם נפרדו, ושדה חי עם אשתו השלישית. הוא מילא תפקידים, אבל הדבר לא התבטא בכסף. זהבה נאלצה לפרנס את עצמה ואת הילדות בעבודתה כתופרת, עבודה פיזית קשה, במיוחד אם מביאים בחשבון את ציוד התפירה הבסיסי של השנים ההן. היא שנאה את העבודה הזאת, שממילא לא הניבה לה הכנסה ראויה. היא כותבת שהרגישה תמיד כי יכלה לעשות בחייה משהו גדול וחשוב, להגשים את עצמה, ובמקום זאת נידונה לכיעור של החיים. היו תקופות שבהן כתבה כי היא דווקא שמחה לעבודה פיזית 'כדי לנקות את הראש', אבל ברור שזה לא הגורל שהיא ביקשה לעצמה".
כיצד אתה מסביר שיומניה של חלוצה, ומכתבי יצחק שדה אליה, נכתבו ברוסית ולא בעברית?
"להוציא את מי שדגל באופן אידיאולוגי בהתנתקות מופגנת ומוחלטת מהגלות, כמו דוד בן־גוריון, הכתיבה ברוסית - קל וחומר במכתבים אישיים - היתה דבר נפוץ בדור החלוצים ומייסדי המדינה. הם המשיכו לתקשר בשפה שהכירו, בוודאי עם קרובים או מכרים מפעם. לדוגמה, המכתבים של אברהם שטרן אל אמו ואל אשתו כתובים ברוסית. כשהם בכל זאת כותבים בעברית, כתב היד גרוע יותר לעומת הרוסית. מעניין לא פחות שעל אף היעדר השכלה פורמלית, שפתה של זהבה עשירה. היא פיצתה על עזיבת בית הספר בגיל צעיר בקריאת ספרים".
רומן רוסי
על מקומה של ההשפעה הרוסית על היישוב ועל אנשיו ניתן ללמוד מקטעים רבים ביומני פיטצקיה. כך, ב־3 בספטמבר 1945, היא מציינת: "אתמול האזנתי לרדיו מרוסיה והקשבתי לנאום של סטלין שדיבר על סיום המלחמה מול יפן". כעבור יומיים היא מתלוננת ש־י' (יצחק שדה) מבטיח בקלות יתרה לקחת את ילדתם רבקה, הנמצאת בתל אביב, לטייל - ומייד מוסיפה שרבקה מתעתדת ללכת לקולנוע לראות סרט רוסי שלא בדיוק מתאים לילדים.
"סבתא הרגישה דחויה", משוכנע דפני. "תמיד היה לה קושי להתקבל למסגרות. היא היתה אאוטסיידרית. כשהגיעה לארץ לא הסכימו לקבל אותה לקיבוץ, בין היתר משום שהיתה בהיריון. בראשית שנות ה־40, בזמן ששדה ייסד את הפלמ"ח, היא ביקשה להצטרף לקיבוץ יגור ונתקלה שוב בסירוב, כי ילדתם הקטנה סבלה מנכות ברגל. גם בחוג החברתי של סבי, שכלל את אלתרמן, שלונסקי ורובינא, היא, עם ארבע שנות הלימוד שלה, היתה עוף מוזר, שונה".
האם זהבה היתה חלוצה בעל־כורחה?
"יותר נכון יהיה לכנות אותה חלוצה מכורח הנסיבות. היא עזבה את הבית עם חבר לא מכוח השקפה ציונית, אלא פשוט כי לא היה לה טוב שם, ונמשכה לחבורה של צעירים ציונים. בעצם, לאישה שבאה מרקע נמוך היו מעט מאוד אלטרנטיבות בימים ההם. סבתא חוותה את כל הקשיים שהיו כרוכים בחיי החלוצים בארץ ישראל, ואף מעבר לכך. בשנים מסוימות היא אפילו שקלה לעזוב ולחזור לבריה"מ, ורק זיכרון הרצח של גיסה במהלך פוגרום עצר בעדה.
"מצד שני, היא נודעה כאישה השנייה שהתגייסה לפלמ"ח, לא פחות. קיבוץ יגור, שבו התגוררה המשפחה במשך זמן מסוים, היה אחד המאחזים המשמעותיים של הפלמ"ח, והסבתא, שהיתה מחסנאית הבגדים של הקיבוץ, קיבלה אחריות גם על הפלמ"חניקים. מעטים יודעים, אבל היא זאת שעיצבה את חולצת הפלמ"ח בעלת כיס אחד לגברים ותפרה לחברות הארגון תחתונים בצבע שחור".
ברזלי מבטיח שהנגשת יומני פיטצקיה לציבור היא רק יריית פתיחה. "לרוב אנחנו סלקטיביים בהפקדת ארכיונים, הרי לא ניתן לקלוט הכל, מה גם שיש עוד גופים בארץ שקולטים ארכיונים ואוספים חשובים. באופן מסורתי הספרייה הלאומית מקבלת ארכיונים אישיים של יוצרים ואנשי רוח, סופרים, משוררים, הוגי דעות ומחוללי תרבות.
"פרויקט היומנים החדש מתניע מהלך הפוך, אינקלוסיבי יותר: אנחנו פותחים את שערי הספרייה ומחסני הארכיונים בפני כל מי שכתב יומן בשנות הקמת המדינה, ואולי בהמשך נרחיב זאת מעבר לשנות ה־40 וה־50.
"אני חושב שבלא מעט בתים הנכסים האלה עוברים מדור לדור, עד שבשלב מסוים הנכס הופך לנטל. הספרייה מעוניינת להיות בית עבור אותם יומנים אישיים, בשל הייחודיות של הז'אנר והעניין הטמון בו", הוא מוסיף.
לצאצאיה של זהבה יש מטרה מעשית נוספת בחשיפת היומנים, שהיו עד לאחרונה בחזקתם הפרטית. "משפחתה של סבתי נשארה בבריה"מ", מקונן דפני. "בראשית שנות ה־30 היא שלחה להם כסף, אף שלה עצמה הוא הספיק רק בקושי. אחרי מלחמת העולם השנייה וירידת מסך הברזל עקבות קרוביה אבדו. מי יודע, אולי בזכות חשיפת היומנים יימצאו הענפים האבודים של המשפחה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו