הדרכים הצדדיות של ישראל: "עדיין חסרים לי הים והדיונות. הבית שעזבנו היה חלק מהארץ המובטחת"

נצר חזני: בבית החדש

נוף יפה נשקף מביתם של אניטה וסטואי טוקר ביישוב נצר חזני שבשפלה, אבל אניטה ממשיכה לקרוא למקום בית ולא "הבית". והיא משוכנעת שיום אחד תחזור לנצר חזני המקורי, היישוב שהקימה בשנות ה־70 בצפון גוש קטיף וממנו פונתה בקיץ 2005, במהלך תוכנית ההתנתקות.

"אני אעמוד ראשונה בתור כדי לחזור", חייכה טוקר בת ה־77 כשהתארחנו אצלה. "פצע הגירוש לא הגליד. אני אמנם לא מרגישה כאב, או כעס, אבל מרגישה געגוע עז. לא יודעת מתי, אבל בטוחה שאחזור".

ניאלץ לכבוש שוב את הרצועה?

"אתה לא כובש, אתה בעל הבית שנכנס לעשות סדר לערבים שגרים שם וגם לתת לי לשוב לביתי, כי יהודים גרו שם מדורי דורות. יש לי תשעה נכדים שמשרתים בצבא, חלקם בקרבי, ואני לא רוצה שחס וחלילה הם ייהרגו, אבל אני רוצה שיהיה סדר במדינה".

נצר חזני החלופי עומד בסך הכל עשר שנים וחצי על הקרקע וכולל 130 משפחות, שרובן הגיעו מגוש קטיף אחרי הפינוי. בהתחלה אניטה מספרת שחשבו להישאר קרוב לרצועת עזה, אבל היו אלה אנשי המועצה האזורית נחל שורק ששכנעו אותם לא רק עם שטח אדמה, אלא שזו גם מועצה שכל שבעת היישובים שבשטחה הם בעלי אופי דתי.

"אמרו 'תתכננו את הבית החדש'", מספרת אניטה. "לאנשים לא היה חשק ללכת לאדריכל, אז ראש המועצה בנה קודם גנים ומעונות כדי שהילדים ילמדו פה והסיע את ההורים מספיק פעמים כדי שנרגיש שייכות, ועדיין חסרים לי הים, הדיונות וגם הקטע האידיאולוגי. הבית שעזבנו הוא חלק מהארץ המובטחת".

אניטה וסטואי עלו ארצה מארה"ב בסוף שנות ה־60. בהתחלה התמקמו בבאר שבע, אבל רצו להיות חלוצים ויחד עם תשע משפחות הקימו את נצר חזני, בכור המושבים ברצועת עזה. "גידלנו שם עגבניות ליצוא", נזכרת אניטה, "בשנה הראשונה הוצאנו חמישה טונות יבול, בשנייה ששה טונות. אהבתי את החיים וגם את הקשר עם שכניי הערבים. נסעתי לעזה לעשות קניות ובחאן יונס שמתי את התינוק אצל הירקן, ולא חשבתי פעמיים. מהערבים למדתי שאם אתה חזק מכבדים אותך, ואם אתה חלש דורכים עליך".

אניטה מספרת שאחרי הסכם אוסלו החלה הידרדרות ושלושה מבני היישוב נרצחו בפיגועים, ועדיין לא חשבה לעזוב. "המשכתי לנסוע לבית האריזה בכפר דרום עם הסחורה, כי זה הבית. מי שגר בשכונת רמות בירושלים מפחד כעת? אולי כן. אני לא".

המראות בחווארה הזכירו לך ימים אחרים?

"כואב, אבל זה עוד יותר מדגיש את חשיבות אחדותו של העם ואת החיים בכל חלקי הארץ. ברור לי שהיתה חולשה באזור חווארה, וכשאנחנו מתנהגים בעודף כבוד לאויבינו דורכים עלינו. כשאנחנו לא מתנהגים בחוזקה הדברים האלה חוזרים על עצמם, ונראה כאילו אנחנו מרביצים לעצמנו. הרס עצמי".

אז לשרוף בתים?

"אני מבינה את המתיישבים, הם הרגישו שחייהם בסכנה, אבל לא זו הדרך. צריך לתת למדינה להראות את כוחה. אנחנו ננצח רק כשהמדינה תגיד את האמת. אגב, את שבתי ומרים נאומבורג, סבם וסבתם של הנרצחים בפיגוע, אני מכירה מגוש קטיף. הם גרו בנווה דקלים. גם שבתי דיבר אחרי הרצח על הרגעה ואחדות, ואם תשאל אותו - הוא היה רוצה לחזור הביתה".

את הפינוי בקיץ 2005 אניטה זוכרת לפרטים. "לא ארזתי, כי אמרתי שאתן לקדוש ברוך הוא הזדמנות נוספת להתחרט", היא צוחקת. "בנותיי פתחו באותו יום שולחן ארוך, פרסו מפה יפה והכינו ארוחת בוקר. בחוץ ראיתי 15 קציני חיל אוויר צועדים לעברנו. אחת הבנות דחפה אותם פנימה ואמרה 'שבו ותקשיבו'. דמעה לא ירדה מעיניהם כשדיברנו. הקצין הבכיר הסתכל על השעון ואמר 'בשעה 12 תצטרכו לעזוב'. צרחתי כמו מטורפת, ואני לא אחת שבוכה בקלות. הביאו את הפסיכיאטר הראשי של צה"ל ורופא, כאילו מה אני עומדת לעשות".

בשביל שלום אמת היית מוותרת על הבית?

"שלום זה כששני אנשים גרים יחד בלי קיר באמצע. אנחנו לא חייבים להתחבק בכל יום, אבל כן לחיות בשכנות. אני מוכנה לוותר ולגור לידם. אני שואלת איפה כל ההומניים שלא אכפת להם מהאנשים שחיים שם. הרי את רוב מכרינו בעזה רצחו, כי חשבו שהם משת"פים. אם היינו נשארים זו היתה יכולה להיות ריביירה. אותו דבר ביהודה ושומרון, הבן אדם הרגיל רוצה לחיות את חייו ותעזבו אותו מפוליטיקה. היום מסיתים אותם".

אניטה מדברת מדם ליבה, אבל מקפידה לחייך. "ביום הגירוש כעסתי, אבל כשהבנתי שזו המדינה שלי אמרתי שאף אחד לא ייקח אותה ממני ואז עשיתי סוויץ'. ביום העצמאות הראשון אחרי הגירוש לא ידענו אם לתלות דגל, ואז הנהלת היישוב חילקה תמונות של חבצלות החוף מגוש קטיף וקטע כתוב".

בקטע, שתלוי בביתה, נכתב "המיוחד בזרע של חבצלת החוף שהוא עטוף ומוגן בשכבה של שעם. כשהזרע יגיע לים הוא לא ייהרס, ויינשא על ידי הגלים לחוף מבטחים, שם יצמח מחדש. אנו, תושבי נצר חזני, אשר ממשיכים וצועדים יחד כנגד כל הסיכויים, תוך ויתורים אישיים מתוך תחושת שליחות, מתפללים כי נמשיך להרגיש מוגנים ועטופים באהבתו ובדאגתו של ריבונו של עולם, ובזכות זה נגיע לצמוח בחוף מבטחים מחדש".

שאלתי אם היא לא חוששת שהמחלוקת היום תהיה יותר הרסנית. "כולנו מוסתים, אבל זה יעבור", משוכנעת אניטה, "יש לי קרוב משפחה שראיתי בפייסבוק שהוא לוקח את ילדיו להפגנות וניסיתי להתכתב איתו. לא רצה. ציוני, אבל מוסת. אין לי ספק שאפשר להציל את המצב. ברוך השם, יש מספיק אויבים מבחוץ שדואגים שנתאחד. אחד מנכדיי משרת בגולני. מי איתו ביחידה? קיבוצניק שמאלני שהוא אוהב אהבת נפש".

גני טל: לא בקו המשווה

גם דקלה פוקס־ישועה (43) היא ממפוני גוש קטיף ומתגוררת במושב גני טל, שהועתק אף הוא לאזור המועצה בנחל שורק. היא, לעומת אניטה, לא מתגעגעת. "הרבה יותר טוב פה", אמרה כשנפגשנו. "השנים האחרונות בגוש היו זוועה. וכשאני מסתכלת לאחור, כאם לילדים, אני מבינה שזו היתה התאבדות. הגילים שלנו פחות נפגעו, אבל רבים מהורינו חלו בסרטן וסבלו מלחץ דם. גם אני, למרות הכל, לא יכולה להסתכל על תמונות מאותם ימים. אני ישר נחנקת".

דקלה מספרת שרבים מהמפונים לא חזרו לחקלאות, אבל היא ואביה גיא הם מהבודדים שבחרו להמשיך. יש להם מטעי אבוקדו, ובשבע השנים האחרונות הם מחלוצי מגדלי הקפה בישראל. "אני תמיד צוחקת, אבל אני דור רביעי למכורות לקפה", סיפרה, "בשנות ה־50 היו ניסיונות לאזרח את הקפה בישראל שנכשלו. לפני שבע שנים היתה לנו חלקה קטנה ואמרנו שננסה. חיברנו למערכת ההשקיה של האבוקדו, וידענו שהדבר החשוב הוא שאסור לקפה להיות בקרינה ישירה של השמש, הבעיה הגדולה שלו כשהוא יוצא מאזור קו המשווה".

הם התחילו עם 30 שיחים של קפה, זן מסוג גולדה, אותו אחד שבשנות ה־50 הצליחו לאזרח חלקית. אחרי ארבע שנים, כשנקטף היבול הראשון ועבר קלייה, דקלה לקחה את התוצרת לאסף ריפס מ"יוניקו", מוסד לקפה מקיבוץ יגור שבצפון, שייתן חוות דעת ראשונית. המומחה התרשם לטובה.

אט־אט החלו להתקבץ סביב דקלה אנשי משרד החקלאות כדי לנסות לראות איך אפשר לפתח את התחום. משיחים בודדים התרחב הגידול ומשתרע כיום על שלושה דונמים, כשבצד גדלים שישה זנים שונים שנמצאים בשלב ההתאקלמות. אפשר למצוא אצלה שתילים מאוגנדה, מרואנדה, מברזיל ומקולומביה.

"אנחנו רוצים לראות איזה מהם יפיק את הכמות הכי גדולה", היא מסבירה. "השלב הבא הוא שכל האשכול יבשיל יחד. כי אם לא, הקטיף הוא ידני, סלקטיבי ויקר. אנחנו רוצים לקטוף בעזרת מנערת, כמו בזיתים. ברזיל היא המדינה המישורית היחידה בעולם שמגדלת קפה, והיא הצליחה למכן את הקטיף. תבינו שהקפה הוא פרימיטיבי וגדל בכפרים נידחים, וכיום, עם שינויי מזג האוויר, הכפריים מתקשים להתמודד. מי שלא ידשן כמו שצריך ולא יהיו לו זנים חזקים, לא יהיה לו קפה".

לדקלה יש בית קפה קטן ליד המטעים. העיסוק בקפה הפך אצלה מתחביב למקצוע. "זה ממש אותו מנעד טעמים כמו של יין", היא אומרת. "אני עדיין לא מומחית גדולה, אבל זה טעם נרכש, ובישראל ההתפתחות החלה בזמן הקורונה. אנשים ישבו בבית והחלו להתקשקש עם שטויות. דרך אגב, מדובר בגברים, הרבה הייטקיסטים. אני הולכת לסדנאות קפה ואני תמיד האישה היחידה".

איך הקפה הישראלי?

"תל אביב מאוד מתקדמת לעומת העולם. הקפה שלנו, למשל, יותר טעים מהאיטלקי, כי הבעיה באירופה שהם תקועים - אותן תערובות, אותן קליות. בקפה האיטלקי הקלייה מגיעה ליותר מ־200 מעלות, שזה כמו לשים קטשופ על אוכל. היום קפה הוא עולם חדש, ובאופן מפתיע המדינות ששותות הכי הרבה קפה הן הצפון־אירופיות, הנורדיות. שם הקלייה בהירה, 180-170 מעלות, הקפה איכותי. אם נקלה אותו עד מוות לא נרגיש את הטעם".

למוסד של דקלה יש ביקוש. בזמן שישבנו היה סגור, אבל לא מעט אנשים הגיעו והתאכזבו כשמצאו דלת נעולה. "הבעיה היא שכשאתה מצליח אז פתאום כולם מגדלים והמחיר נופל", היא צוחקת. "התאילנדים קוראים ליישוב שלנו 'גני אבוקדו', כי הכל אבוקדו וישראל כולה מגדלת אבוקדו. נהייתה הצפה ואתה לא יכול להתפרנס. את הקפה התחלנו כתחביב, ואני מקווה שנצליח. אנחנו בלחץ שהקפה ייכחד מהעולם, ובלעדיו כנראה לא נשרוד".

חפץ חיים: כבר לא אנטי

המועצה האזורית נחל שורק חגגה ממש עכשיו, בז' באדר, יום הולדת 73, אבל ההתיישבות הראשונה באזור קדומה יותר. הקבוצה שהקימה את קיבוץ חפץ חיים תחגוג בקרוב את יום הולדתה ה־90. חפץ חיים היה הקיבוץ החרדי הראשון בארץ.

"אלה לא החרדים שמכירים  היום", מסבירה חוי זליגר, בת 78, שנולדה בקיבוץ וחיה בו גם היום. "הם היו אנשים מאמינים שרצו לא רק ללמוד תורה, אלא גם לעבוד. הם גידלו אותנו על הפסוק 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת'. כשהיינו ילדים היו לנו תרנגולי הודו, אווזים, עז, ולפני שאכלנו ארוחת בוקר היינו צריכים ליטול ידיים, להגיד 'מודה אני' וללכת למשק כדי להאכיל את החיות".

קבוצת חפץ חיים נוסדה בספטמבר 1933, בזמן השבעה על מותו של הרב ישראל מאיר הכהן, שנודע בכינויו "החפץ חיים". שבעה חבר'ה מבני ברק, אנשי אגודת ישראל, שהחליטו להקים צורה התיישבותית על שמו של הרב שבה גם יעבדו את האדמה. אלה היו חרדים עולים מגרמניה.

"החרדים מגרמניה היו הכי ליברלים", מספרת קרן חמיאל (41), בתה של חוי. "הם היו קהילה סגורה שהיתה בקשר עם העולם שבחוץ. הם היו אנטי־ציונים ותמיד מתעצבנים כשאני מזכירה זאת, אבל עד 1948, כשהוקמה המדינה, המונח 'אנטי־ציוני' לא התכוון להתיישבות בארץ, אלא להתנגדות לתנועה הציונית כתנועה חילונית, שאחת ממטרותיה היתה להפוך את האיש הגלותי ליהודי החדש, ולזה הם לא היו יכולים לתת יד".

החקלאים החרדים היו צריכים להתמודד עם בעיות הלכתיות, כמו שנת שמיטה וחליבה בשבת. "אם אתה לא חולב את הפרות בשבת אתה גורם להן צער", אומרת קרן. "היה פה רב ומדען, יוסף בכרך, שסיפר שיש מכונת חליבה שזרוקה במכון לחקלאות ברחובות, ואולי הוא יוכל לאתר פתרון. הוא עלה על פתרון אלקטרוני והתייעץ עם הרב, שאמר שזה נשמע הגיוני. הוא יצר קשר עם המדען השבדי, שייצר את המכונה והסכים שזה אפשרי. זה עבד מעולה והועתק לכל הארץ, ועובד פחות או יותר באותה צורה עד היום. לצערנו, בכרך לא זכה לראות את פועלו. הוא נהרג במלחמת העצמאות ב־1948".

לחוי הפריעה במשך השנים הסטיגמה שיצאה לחרדים וחוסר ידיעת ההיסטוריה. היא החלה לאסוף פריטים ותצלומים מתולדות הקיבוץ כדי להקים מוזיאון לתולדות היישוב, ואליה הצטרפה בתה קרן, אחת מעשרת ילדיה. המוזיאון נמצא כעת בצריף ישן, והוא אמור לעבור למקום חדש ומרכזי בחפץ חיים.

"המוזיאון הוא חלום", אומרת חוי, "אספתי דברים מאז שהייתי ילדה ואני רוצה לספר סיפור. הרי סדר היום נראה בזמנו כך: תפילת שחרית, עבודה, בצהריים היו כאלה שהיתה להם הפסקה אז הלכו ללמוד, חזרו לעבוד, ובערב לא היה יום שלא היו בו שיעורים. אפשר לשלב בין תורה לעבודה".

קרן: "זו הסיבה שאנחנו רוצים להקים מוזיאון. היום מי שתגיד לו חרדי, יגיד 'פרזיט, חי על חשבוני'. אתה לא ידעת שבזכותם יש מכונות חליבה ופיתוחים חקלאיים. 'פועלי אגודת ישראל' הוקמה כדי לדאוג לפועל החרדי. עשיתי תואר בהיסטוריה, ובעבודת הגמר גיליתי את סיפור הקיבוץ וגם מצאתי שהרב מאיר קרליץ גער בהם: 'הדבר הרע היחיד הוא שאתם לא יודעים לספר מה שעשיתם עבור המדינה'. מי שבדקה לי את העבודה אמרה 'זו פעם ראשונה שאני שומעת את הצד שמוגדר 'אנטי־ציונים'. פעם ראשונה שאני מזדהה ומבינה את הקשיים שלהם. תמיד אני מכוונת לזה שהם הרעים בסיפור ההתיישבות'. הבנתי שכעת יש לי שליחות".

חפץ חיים הוא כבר לא קיבוץ חרדי. עם השנים, ואחרי לא מעט משברי זהות, הוא הפך לקיבוץ דתי־לאומי. אמנם נשים צריכות ללכת עם כיסוי ראש וחצאית והגברים חובשים כיפה, אבל חלק מתנאי הקבלה הם שירות בצבא לגברים ושירות לאומי לנשים. את המילה אנטי כבר לא משדכים שם לציונות.

"אני לא חרדית, אני אישה מאמינה", חוי מגדירה את עצמה, "לי יש את הדרך שלי. הקיבוץ שינה את פניו ומתאימה לי הגמישות. בכנות, לבית כנסת אני לא כל כך מתחברת. אני אוהבת להתפלל בבית. כמו שיעקב, בעלי, אומר: '50 גוונים לדת'".

בית חלקיה: סופר נולד

חוי מחזיקה כבר שנים חוות חיות בחפץ חיים, שמגיעות אליה חיות מכל הארץ, ויש לה פינת חי גדולה ופופולרית. כשהיא מאכילה את החיות בשבת, היא יודעת שתזכה לביקור של ינקי ומוטי זורגר, בנו בן ה־10, שמגיעים בצעדה ממושב בית חלקיה הסמוך.

מוטי נולד שונה. בשנותיו הראשונות לא הישיר מבט, ועד גיל 3 היה בעל אוצר מילים מצומצם מאוד. הוא בעיקר היה ילד אלים. באבחון הראשון לא גילו דבר, בשני אמרו לינקי ולהדסה שבנם נמצא על הספקטרום.

"עוד לפני האבחון ידעתי", אומרת הדסה. "היה לי מאוד קשה. אני מכירה מישהו מבוגר כזה, שכשהיה ילד אמו המנוחה הרימה עליו יד. עד היום הוא אומר שהיא לא אהבה אותו, וכשבישרו לי אמרתי 'רק שאוהב את מוטי ולא אגיע למצבה של אותם אם. הרי איך אפשר לאהוב ילד אלים ולא מתקשר?' בכל יום קראתי ספר תהילים שהוא יהיה ילד רגיל".

הדסה וינקי הם זוג חרדי. הם פנו לראש המועצה לשעבר, אלי אסקוזידו, ואמרו שאין בסביבתם גן תקשורת שמותאם לבנם. בתוך חודש נפתח גן אחד מדוגם ביישוב הסמוך יד בנימין. מילד שאכל עד גיל 4 וחצי מבקבוק של תינוק, הילד החל לדבר ולתקשר.

כשהסתיימה תקופת הגן והיה צריך להמשיך למסגרת בית־ספרית, ההורים היו אמורים לשלוח את בנם לחינוך חרדי בליווי סיוע, אבל ינקי והדסה החליטו שהם עושים הכל לטובת בנם, גם אם זה יגרום להרמת גבה בקרב אנשי הקהילה. "החלטנו שאנחנו מתאבדים עליו", מספר ינקי. "נסעתי לאדמו"ר בבני ברק שאמר 'אתה מתמקד בחינוך, כי מדובר ביהלום שצריך ללטש. לא משנה כיפה סרוגה, חילוני. דת כרגע לא מעניינת, אתה נותן לו את הטופ'".

מוטי נקלט בבית ספר אזורי דתי־לאומי שמשלב חינוך רגיל ומיוחד, והיום הוא תלמיד כיתה ד'. "בפגישה האחרונה עם הצוות המורה אמרה, 'אנחנו עובדים איתו על הורדת רמת השיח, כי היא נורא גבוהה. ואגב, הוא כותב ספרים'", מספר ינקי. "המורה נתנה לי כמה דפים, אבל הייתי בלחץ, לא הסתכלתי. אחרי שבוע התקשרה אלי הדסה ואמרה: 'תגיע, מוטי הביא את הספרים שכתב. אתה חייב לקרוא'".

ינקי עיין בשני הספרים - "גדי וסנאי" ו"גיבורה לתפארת" - שבנו, שעד לא מזמן מיעט לתקשר, כתב ואייר. מתברר שמוטי ניגש למורה וסיפר לה סיפורים שעלו בדמיונו, והיא אמרה שמוטב שיעלה אותם על הכתב. היא גם הסבירה שלכל סיפור צריך שיהיה מקום, זמן, עלילה, דמויות ופתרון, והוא כתב על פי ההנחיות.

חבר של ינקי מירושלים ביצע סריקה דיגיטלית והדפיס את הספרים, ועם המוצר הכמעט מוגמר ינקי ביקש לפגוש את ראש המועצה האזורית, שי רייכנר. "אמרתי לו 'אתה חייב להוציא את זה כספר, נחלק אותו לכל ילדי המועצה'", מספר רייכנר. "בתור הורה שקרא ספרים לחמשת ילדיו, אלה של מוטי עולים על רובם".

מוטי כבר בדרך לסיים את ספרו השלישי. את הרביעי והחמישי יש לו כעת בראש, והם יועלו בקרוב על הדף. הוא כותב ספר שמדבר על היחס לשונה. לכל ספר חייב להיות מסר. אלא שהוריו לא ממהרים להוציא לאור את יצירותיו. הם מחכים לאישור מאנשי ההוראה שמוטי מוכן להתמודדות עם החשיפה. עם כל ההתקדמות המטאורית, הוא עדיין ילד מיוחד.

"אני עדיין מתקשה לקלוט איזו התקדמות הוא עשה", אומרת הדסה. "האמנתי שהוא גאון, גם כשלא דיבר איתי, אבל לא האמנתי שעד כדי כך".

בני ראם: מסעדה תאילנדית כשרה

על אילן ידעי (51) אפשר לכתוב ספר. הוא נולד בבני ברק למשפחה מסורתית, למד בבית הספר הריאלי בחיפה, שירת כקצין בשריון, השתחרר וסיים תואר ראשון. בסוף שנות ה־90 נסע לטיול במזרח. הגיע להודו, משם עבר לתאילנד, ובצפון המדינה, בעיר צ'יאנג מאי, בחנות קוסמטיקה מקומית, נדלק על נאט, הדיילת שהציעה מוצרים לקנייה.

השניים יצאו לשתות והמשיכו לטייל יחד. אילן התנצל שהוא חייב לחזור לארץ, אבל המשיך להיות בקשר והיה מרוצה כשחברת הסטארט־־אפ הישראלית שבה נקלט, שלחה אותו למשימה ארוכת טווח בבנגקוק. החברה לא החזיקה מעמד, אבל אילן נשאר במזרח עם נאט.

ידעי, שעבד בתאילנד בתחום התכשיטנות, התחתן עם חברתו בנישואים אזרחיים ונולדו להם שני ילדים, טליה ואלעד. רק שאז החל לחשוש מהתבוללות. "החלטנו שאנחנו רוצים לחזור לארץ לעשות גיור", אילן מספר. "דיברנו על כך עוד לפני הנישואים, והיה ברור שאם ממסדים את הקשר זה יקרה. אשתי אמרה שהיא בעניין".

הגיור לא היה קל, ובוודאי הקליטה בארץ, אבל הזוג התעקש ותוך כדי הליך אילן ואשתו התחזקו בדת. נאט ואילן החליטו שהם רוצים למצוא בית במושב שקט, עם עדיפות לדרום, רצוי בעל אופי מסורתי, ומצאו את עצמם במושב בני ראם. ב־2011 נאט כבר היתה גיורת שענתה לשם נעמה.

"היתה לנו חברה שעסקה בהעברת משכורות לעובדים התאילנדים, ורוב הפעילות היתה בדרום", מספר אילן. "חיפשנו מקום עם סביבה תומכת וקהילה. רצינו לצאת מהעיר למקום שקט".

החברה שגשגה, אבל אחרי שני מקרי שוד הזוג החליט שהסיכון גדול והעסק נסגר. אילן ניסה לפתוח חברה לכוח אדם, שגם היא נעלה את שעריה. הזוג חשב לאן ממשיכים והחליט לחזור לחלום הישן - אוכל.

"אהבתי את הנושא הקולינרי בתאילנד, אבל פחדנו להיכנס לתחום", הוא מספר. "זה נראה קשה וסיזיפי, אבל במושב אירחנו חברים, נעמה פתחה שולחן, והם כל כך התלהבו שזה נתן לנו לחשוב שאולי בכל זאת אפשר לעשות משהו".

נעמה לא היתה בשלנית כשהגיעה לישראל, אז היא ואילן נסעו לתאילנד להתמקצע, והכל כמובן חייב להיות כשר עם חותמת. "רוטב מרכזי בבישול התאילנדי עשוי מצדפות ולנו יש רטבים חלופיים, פתרון לא פחות טוב. אתה יכול לראות את הפתרונות האלה בתאילנד במסעדות טבעוניות, או בחודשים שבהם הדתיים מקפידים על אוכל צמחוני".

מסעדת "התאילנדית" בבני ראם נפתחה לפני כשנה וחצי עם משלוחים, ואז כשהחלו לדרוש - הציבו שולחן בבית. היום יש כבר חמישה שולחנות, ובקרוב הם מתכוננים להגדיל. "אצל האוכלוסייה הדתית האוכל הזה פחות מוכר, אבל היום רוב הלקוחות שלנו חילונים, אנשים שהיו בתאילנד ואהבו את האוכל. קהל היעד הרבה יותר מגוון".

אילן, שבא ממשפחה תימנית, מדבר תאית שוטפת. בבית אם ייתנו לו מרק רגל, או מרק טום־יאם, הוא כנראה יבחר את האופציה מהמזרח הרחוק. "מטורף", הוא צוחק. "אם היית אומר לי שזה מה שיקרה עם חיי, לא הייתי מאמין. הזוי לחלוטין".