חימום טורקי

רעידות האדמה שהפכו החודש את דרום־מזרח טורקיה לאזור אסון, עם עשרות אלפי הרוגים ומספר דומה נוסף של אזרחים שנותרו ללא קורת גג, הציפו אל פני השטח את העובדה שישראל וטורקיה חוזרות אט־אט לקיים קשרים שאפיינו את יחסיהן עד לעלייתו של רג'פ טאיפ ארדואן לשלטון ולאירועים שהתרחשו בין המדינות ב־16 השנים האחרונות.

השיא נרשם, כזכור, בתקרית המרמרה ב־2010, אחרי שתשעה מנוסעי האונייה הטורקית "מאווי מרמרה" נהרגו ושני חיילי צה"ל נפצעו באורח קשה בפשיטת השייטת שנועדה לבלום משט תמיכה לעזה. בתחילת 2013, בתיווך נשיא ארה"ב דאז ברק אובמה, התנצלה ישראל בפני טורקיה, בשיחת טלפון שניהל בנימין נתניהו עם ארדואן. ראש הממשלה הבהיר שהתוצאות הטרגיות של המשט לא היו מכוונות, והביע בשם ישראל צער על אובדן חיי האדם. ביוני 2016 הכריזו ישראל וטורקיה על הסכם פיוס ביניהן, שבמסגרתו תשלם ישראל פיצוי של כ־20 מיליון דולר לנוסעי המרמרה.

גם אחרי הסכמי הפיוס נדמה שכל ישראלי שביקר מאז בטורקיה התוודע היטב לאווירה העוינת שם, מרגע הנחיתה בשדה התעופה ועד ליחס מצד הרוכלים הפשוטים ברחוב. גם כאן נרשם שיא, כשלפני שנה וחצי נחשדו שני ישראלים, זוג נהגי אגד, בריגול בטורקיה, אחרי שצילמו בתמימותם את ארמונו של ארדואן. הפרשה המתוקשרת שבה והטילה צל ענק על היחסים בין המדינות.

בעשור האחרון שמחו הטורקים להתפרנס מהשתלת זקיקים בפדחות הריקות משיער של גברברי ישראל, אך בגדול, הישראלים לא באמת אהודים ברחוב הטורקי - תוצר לוואי של חינוך מתמשך לשנאה מבית מדרשו של ארדואן.

אבל עתה נראה שמשהו בכל זאת משתנה. בסוף השבוע שעבר נחתה בטורקיה, לראשונה ב־15 השנים האחרונות, טיסת שכר ישראלית של חברת ישראייר, שהיתה עמוסה באנשי עסקים ותיירות, וגם בציוד הומניטרי שנועד לסייע לנפגעי רעידות האדמה הקטלניות.

בעלי ישראייר, רמי לוי, איש "העוף בשקל" ומדליק המשואה ביום העצמאות ב־2015, נראה נרגש בטקס לפני המראת הטיסה, שנערך ביום חמישי שעבר בנמל התעופה בן־גוריון, שהתחפש לרגע לבית מרזח מסיפוריו של בני ציפר.

"אני אוהב את הטורקים ואוהב לעשות עסקים בטורקיה, והאמון בין שני הצדדים, גם אם היו רגעים קשים, מעולם לא נפגע", אמר לוי. "מבחינתי האישית, הלב שלי תמיד היה עם העם הטורקי, גם בטוב וגם ברע".

אפשר להבין אותו, שכן מלבד העגבניות הטורקיות שהציפו את המשק הישראלי ב־20 השנים האחרונות, ונמכרו ברשת השיווק הענפה שלו, לוי הוא גם הראשון שחברת התעופה שבבעלותו החליטה לחזור להטיס את התייר הישראלי ליעד שנחשב אהוב עליו מאמצע שנות ה־90.

מנכ"ל ישראייר אורי סירקיס התייחס אף הוא לקשר המסתמן בין חידוש הטיסות לשיפור הקשרים עם הטורקים: "בשורה התחתונה, הציוד ההומניטרי שאנחנו מטיסים כעת הוא חלק מההתחממות של היחסים בין המדינות. חייתי בעבר באיסטנבול, ומבחינתי זאת העיר הכי מטריפה בעולם. הייתי חוזר לגור שם מחר, כי יש בה הכל. הישראלים אוהבים את טורקיה, ובצדק, ואני מקווה שבתוך רבעון נפעיל טיסה יומית אליה".

"התייר הישראלי חסר"

איסטנבול של ימים אלו היא עיר אבלה. בתי הקפה והמסעדות אמנם מלאים, אבל הכל מתרחש בשקט. רבים מהמקומיים ירדו דרומה, לסייע בפעולות החילוץ ברעידות האדמה, ואחרים נסעו לחפש אחרי קרובי משפחה באזורי האסון.

העיר פקוקה וצפופה, כהרגלה, ועדיין אפופה בקסם המסתורי שמאפיין אותה. החיים חוזרים עד מהרה למסלולם, אבל מוזיקה כמעט לא נשמעת במועדונים, ובבתי המלון שוחררו פסנתרני הלובי מעבודתם - עד להודעה חדשה.

בשנים הקשות ליחסים בין המדינות, עברו כמיליון ישראלים בטורקיה מדי שנה. בהכללה אפשר לקבוע שהמגזר היהודי העדיף לנצל את טורקיה לטיסות המשך ליעדים ידידותיים יותר, או הגיע באופן נקודתי לטיפולים הקוסמטיים הזולים במדינה, ואילו המגזר הערבי־ישראלי הפך את טורקיה ליעד מרכזי לטיוליו ולנופשוניו - בזכות דילי התיירות הזולים בהשוואה לישראל.

עכשיו מקווים כולם שהמספרים יעלו. "הסיוע הנרחב שהענקנו אחרי רעידת האדמה קירב אלינו מאוד את העם הטורקי, וזה התבטא גם במסרים שקיבלנו מהממשל שם", מסביר אהוד איטם, הקונסול הכללי של ישראל באיסטנבול. "השיפור הזה, יחד עם העובדה שיותר חברות תעופה ישראליות יחזרו לטוס לטורקיה, יגרום לכך שמספר התיירים היהודים מישראל ישוב לנתונים שהכרנו מהעבר. בסופו של דבר, התייר הישראלי חסר מאוד לטורקים, ונחשב רצוי שם".

לפי הנתונים, טורקיה נחשבת כיום יעד מבוקש ביותר מישראל. בשבועות הקרובים צפויה גם חברת ארקיע להפעיל טיסות ישירות לאיסטנבול, ובסוף מארס תצטרף לחגיגה גם חברת סאן דור. אלה יצטרפו לחברות שממשיכות לטוס בקו ישראל־טורקיה, כגון טורקיש איירליינס ופגסוס, ולהערכת מומחי תיירות, הצרכן הישראלי ירוויח מהתחרות העזה בתחום.

החדשות על נחיתת טיסה של חברה ישראלית בטורקיה, לראשונה אחרי עשור וחצי, הצליחו לתפוס מקום בכלי התקשורת המקומיים, שמשדרים ומדווחים עדיין, מטבע הדברים, סביב השעון, על רעידות האדמה. מדובר בכלי תקשורת שלרוב לא מגלים אהדה בולטת בדיווחיהם כלפי ישראל.

אך נדמה שההירתמות הישראלית לסייע בחילוץ נפגעים באסון, לצד ההפשרה שהביאו הסכמי אברהם לפני שנתיים וההכרה שלירושלים ולאנקרה יש כיום אינטרסים ביטחוניים משותפים במרחב הגיאו־פוליטי - נותנות את אותותיהן בשטח. תוסיפו את ההבנה שהתייר הישראלי הוא מנוע צמיחה חשוב לכלכלה המקומית המקרטעת - ותבינו למה כשמסתובבים כיום ברחובות איסטנבול מרגישים את רוח השינוי החיובי בכל פינה.

כן, האסלאם הקיצוני עדיין בולט, ובתפילות יום השישי חשים היטב בעוינות הכללית כלפי התייר המערבי, אבל בבזאר הטורקי באיסטנבול חוזרים ונשמעים כעת המשפטים הכה מוכרים בעברית - "ברוכים הבאים" ו"אני עושה לך הנחה" - שמחזירים באחת לימי הזוהר של סוף הניינטיז, כשהתייר הישראלי יצא בהמוניו לחפש מעילי עור זולים בטורקיה. גם בבתי הקזינו בעיר חוזרים לשמוע עברית.

אסור לטעות: טורקיה של 2023 כבר אינה מקום זול כפי שזכור מהעבר, לא לאזרח המקומי ולא לתיירים מישראל. נכון, הדונר (השווארמה הטורקית) עדיין זול, וכוס קפה ברחוב נמכרת במחירים מגוחכים בראייה ישראלית, אבל מי שיחפש אוכל מזין או בריא יותר - ייתקל כבר במחירים שמזכירים מאוד (ולא לטובה) את ישראל. גם השופינג כבר לא זול משמעותית בהשוואה לישראל, ומציאות אפשר למצוא רק במסע חיפושים נחוש ושובר קרסוליים.

הטורקים עצמם נתונים במצב כלכלי קשה. המשכורת החודשית הממוצעת במדינה עומדת על כ־400 דולר (באיסטנבול הנתון גבוה מעט יותר), ודירה בשטח 50 מ"ר בבאלאט, השכונה הטרנדית בעיר כרגע, עולה 70 אלף דולר ומכניסה שכירות חודשית של 350 דולר - לרוב מסטודנטים.

באלאט, אגב, מעוררת התרגשות מיוחדת בקרב תיירות מישראל, שכן היא האתר שבה מצולמת "הבור" - דרמת טלוויזיה טורקית אהובה מאוד על הישראלים. יזמים פרטיים הזדרזו להקים דוכני מרצ'נדייז, ומנסים למכור לתיירים מוצרים נלווים של הסדרה המדוברת - לרוב מתוצרת ביתית.

אם תטוסו כעת לאתרי הנופש הטורקיים הפופולריים, דוגמת אנטליה, תמצאו בהם פליטים רוסים ואוקראינים שברחו מהמלחמה ומצאו מפלט חמים ליד הים, שמאפשר גם פרנסה בכבוד בתעשיית התיירות. קהילות הרוסים והאוקראינים באתרים הללו גדולות מאוד, וגורמי התיירות הטורקיים שמחים על כוח העזר הזול והנואש שזורם אליהם לאחרונה. כמדינת הגירה ענקית, הטורקים לא באמת יכולים לעצור את הסחף המטורף הזה.

ואם נגענו בהגירה, חייבים להתייחס למחזה שקורע את הלבבות כשמבקרים כיום באיסטנבול: פליטים מסוריה. מאות נשים סוריות מסתובבות כשהן נושאות על גבן עגלה ענקית, ובתוכה יושבים שניים-שלושה ילדים בבגדים מרופטים, שקופצים על כל תייר מזדמן ומתחננים לכמה לירות טורקיות - כדי לקנות אוכל. מדובר במראות שקשה לעמוד בפניהם, והתיירים הישראלים אכן פותחים, לרוב, ארנק ומחלקים מדי ערב לילדים ולילדות שנעים בחבורות סכומים השווים לעשרות שקלים.

זאת ועוד: מדרחוב איסתיקלאל המפורסם בעיר, שיוצא מכיכר טקסים, הופך עם רדת החשיכה למקום המפגש של שתי אומללויות: זו שמגיעה מסוריה, וזו שקיימת בטורקיה, תוצאת הכאוס הכלכלי והפוליטי המתמשך. עזובים לגורלם, האומללים משני הצדדים מנסים כעת לשרוד את החורף הטורקי האכזר.

חייבים לשתף פעולה

"פעם חיה באיסטנבול קהילה גדולה של יהודים. גרנו בשכנות עם המוסלמים והיינו כמו אחים, כי לאיש לא היה אכפת מהדת של שכנו", מסביר רפאל אוזנג'קי, מדריך טיולים יהודי ממוצא טורקי, שמתגורר כעת במדריד. לדבריו, איסטנבול השתנתה מאז תקופת ילדותו בשנות ה־60, ואמנם התפתחה מבחינה טכנולוגית, אבל נסוגה לאחור בכל הקשור לשמרנות.

"כשהיינו ילדים, איש בטורקיה לא שאל את השאלה 'מי יהודי ומי לא'. זה לא עניין אף אחד, והיתה לנו ילדות מאושרת. היום הקהילה היהודית הולכת וקטנה, והטורקים הצעירים עדיין מדברים נגד יהודים - למרות שהם בכלל לא נתקלים בהם".

על פי ההערכות, לפני מאה שנים חיו בטורקיה יותר מ־100 אלף יהודים. עם קום מדינת ישראל עלו אליה רבים, אך רוב האליטה הטורקית־יהודית בחרה להישאר בערים הגדולות, דוגמת איזמיר או איסטנבול. טפטופים נוספים של עולים ממוצא טורקי הגיעו לארץ במהלך שנות ה־60, וגל עלייה נוסף נרשם בתחילת שנות ה־80. כיום נותרו בטורקיה, לפי האומדנים, כ־14 אלף יהודים.

באפריל אמורות להיערך בטורקיה בחירות, אך על הנייר לא צפויות הפתעות. מפלגת "הצדק והפיתוח" של ארדואן צפויה לזכות בקלות בהליך הדמוקרטי. כבר שני עשורים מסכל ארדואן כל אפשרות אמיתית להתמודד מולו, כולל ניסיונות הפיכה, וכל התנגדות נגדעת באיבה. בטורקיה אין כיום מקום לנאורות פוליטית או לאופוזיציה אמיתית, והדברים לא עתידים להשתנות בזמן הקרוב, אלא אם כן הקריסה הכלכלית במדינה תהיה כה גדולה - שהיא תדרבן את הטורקים לעשות מעשה היסטורי בקלפי ולהדיח את הנשיא הכל יכול.

דור הטורקים שנולד תחת שלטון ארדואן נטה בעשורים האחרונים להיות עוין לישראל. גם החוגים הפוליטיים במדינה, מהשמרנים מימין ועד אנשי האוניברסיטאות משמאל, רואים בה עדיין מדינה כובשת. אלה וגם אלה זועמים על ארדואן, ש"שוכח", מבחינתם, את הסוגיה הפלשתינית - שמעסיקה את כל הצדדים בפרלמנט הטורקי.

ארבע שיחות ערכו לאחרונה נשיא המדינה, יצחק בוז'י הרצוג, והנשיא הטורקי ארדואן, ולכך נוסף הביקור המוצלח מאוד שערך הרצוג בבירה הטורקית, אנקרה. גם ביקורו של שר החוץ, אלי כהן, בטורקיה, בחודש שעבר, הוגדר כהצלחה.

"הסיוע הישראלי הנרחב, והתגייסותה של ישראל למען טורקיה אחרי הטרגדיה שפקדה אותה ברעידת האדמה, חיזקו מאוד את הקשר בין העמים ופתחו דף חדש ביחסיהם", אומר השר כהן. "ישראל היתה מהמדינות הראשונות שנרתמו למען העם הטורקי ושיגרו לאזור האסון משלחת, השנייה בגודלה בעולם, שהצילה חיים והיתה מקור לגאווה. פגישותיי החמות עם הנשיא ארדואן ועם שר החוץ צ'יבושולו מעידות על ההערכה כלפי פעילותה של ישראל ועל העידן החדש ביחסים בין המדינות".

מבחינת ממשלת ישראל, האינטרסים בין המדינות הופכים משותפים: הרצון לייצר יציבות בסוריה, החשש מאיראן גרעינית והמלחמה המשותפת מול גורמי הטרור שמטילים את אימתם על אתרי התיירות בטורקיה ובישראל. לצד אלה נזכיר גם שעל אף היחסים הקרירים ב־16 השנים האחרונות, המסחר בין ישראל לטורקיה מעולם לא פסק, והוא הסתכם במיליארדי דולרים. שני הצדדים מכירים בעובדה שבסופו של דבר, גם אם לא מתוך אהבה גדולה - חייבים לשתף פעולה.

לפני שאנחנו עוזבים את איסטנבול בדרך חזרה לארץ, אנחנו נתקלים בשדה התעופה העצום בשלטי ענק אלקטרוניים, שמריצים כתוביות תודה לכוחות החילוץ הבינלאומיים שעשו לילות כימים להצלת חיים ברעידות האדמה. כשמגיע תור התודה למחלצים מישראל, האותיות בשלטים נכתבות הפוך, משמאל לימין. למרות המבוכה הראשונית אפשר לזהות היטב את הכתוב שם: "תודה לכם על ההזדהות איתנו".

אם תרצו, זהו משל לא רע על היחסים בין המדינות.