מג'נגלת את עצמי לדעת

"תודה, להתראות, נשיקות"

חזרתי מהרצאה שאליה נסעתי במונית כדי שאספיק לעבוד בדרך הלוך וחזור. יצאתי מהמונית, תוך כדי שאני מנהלת שיחת טלפון עם מנהל האירוע של מסיבת ההפתעה של ליאון שהתרחשה ביום שלמחרת ומוודאת איתו שיהיו מנות ללא גלוטן בדוכני האוכל. ידעתי שעלי להזדרז, כי אני צריכה לעלות הביתה, לתת תרופות לגרטל, הכלבה שלנו שעברה כשל לבבי כמה ימים לפני כן, להספיק לאסוף את ארבלי מבית הספר, להוריד אותה בחוג ולא לשכוח לקחת עבורה קופסה עם אוכל, כי כבר שעת צהריים, לחזור הביתה לפגישה בזום ולעבור עם מנהלת החשבונות על החשבוניות של ינואר, ושיש לי שעה לכל זה לפני שעלי לאסוף אותה מהחוג בחזרה הביתה.

זו היתה הסיטואציה. ואז אמרתי לנהג המופתע: "תודה, להתראות, נשיקות".

זה היה הרגע שבו הבנתי שהעומס על המוח שלי הגיע לקצה ואני מדברת על אוטומט. החיים עמוסים. לא אהיה הראשונה או האחרונה שתכתוב את העובדה המובנת מאליה, השאלה היא אפילו לא מה עושים עם זה - אלא למה אנחנו מעמיסים על עצמנו כל כך הרבה במקום לוותר על מה שמיותר?

עומס מנטלי - לא רק ביטוי טרנדי

העומס הוא לא רק המטלות עצמן, אלא אולי בעיקר המחשבות והרגשות הנלווים למאות ולאלפי המשימות שאנחנו עושים, בשנים האחרונות החוקרים סוף־סוף נתנו לזה שם: עומס מנטלי. הביטוי הזה הפך טרנדי מאוד בהרצאות של טד ובסדנאות ארגוניות, אבל זה לא טרנד חולף. לדעתי, זו בשורה של ממש, כי היא נותנת שם והצדקות אובייקטיביות לחוויה שמיליוני אנשים הרגישו ולא ידעו לתת לה שם. וכן, ניחשתם נכון: מיליוני אנשים ובעיקר נשים. מדעי הפסיכולוגיה של הרפואה כבר הוכיחו לפני שנים ארוכות את ההקלה שמרגיש החולה כשנותנים שם לכאב שהוא חש, כשהוא יודע שיש מושג שמגדיר את החוויה שלו. וזה מה שהרגשתי כשקראתי לראשונה על עומס מנטלי.

למי שעדיין לא קרא או שמע על כך, עומס מנטלי מתייחס למאמץ הקוגניטיבי ולעבודה הרגשית הנדרשת לניהול המשימות ותחומי האחריות השונים של חיי היומיום. כלומר, לא המאמץ הנדרש לביצוע המשימה עצמה, אלא המאמץ המחשבתי והרגשי שנדרש לניהול לוחות הזמנים שבהם יבוצעו המשימות עצמן, המאמץ המחשבתי לקביעת סדר הפגישות לתעדופן, לסירוב לחלקן, ההחלטות המרובות על האצלת הסמכויות והעבודה הרגשית הכרוכה בניהול מערכות יחסים, דינמיקה משפחתית ומקצועית, והציפיות החברתיות שאנחנו מחזיקים בהן ברקע של כל המערכת המורכבת הזו.

העומס המנטלי מתייחס גם לחשש או לחרדה שלא נצליח לג'נגל את כל מה שמוטל עלינו. העבודה הרגשית של ניהול הצרכים של כולם יכולה להיות מכבידה בדיוק כמו המשימות הפיזיות. יש אנשים שזה האופי שלהם, להיות תמיד מלאי משימות. אתם בטוח מכירים את אלו שגם בחופשות הם מנהלים לו"ז אינטנסיבי ולא רק שלא נלחצים מהעומס, אלא נהנים ממנו ומרגישים בנוח בחברתו. יש אחרים שרוצים להוריד את העומס, אבל לא מצליחים, מכל מיני סיבות שאפרט מייד.

זה לא העומס, אלא ההרגשה מולו

אני באופן אישי תמיד הייתי עסוקה. או במילותיה של חברתי זה 36 שנים, ענבר: "גם כשהיינו ילדות בבית ספר יסודי, תמיד היה לך לוח זמנים". במקרה שלי זה חד־משמעית לא מבנה אישיות. כלומר, אני לא אוהבת להיות עמוסה. תמיד הרגשתי שנקלעתי לסיטואציית העומס כי אני אוהבת לנוח. אני אוהבת להאט, אבל אני מרגישה אשמה כשאני עושה את זה. זה נכון שיש לי טמפו מהיר ואינטנסיבי, אבל העומס שלי הוא גדול מהקצב שהייתי רוצה בו. אם גם אתם מרגישים שהעומס שאתם חיים בו הוא הרבה יותר גדול ממה שהייתם רוצים או מייחלים לו, הטור הזה הוא בשבילכם. אם אתם מבסוטים מרמת האינטנסיביות של החיים שלכם, אז תקראו את הטור כדי להבין את החוויה של היקרים לכם.

מרבית חיי חשבתי שהתואר "עסוקה" הוא חיובי בלבד. כי הוא מה שגרם לי להאמין שאני חרוצה, שאני פרודוקטיבית, שאני לא מתפנקת, לא מתעצלת, לא מבזבזת זמן לריק. לא הייתי מודעת למחירים שגובה עומס יתר. ביני לביני שפטתי את אלו שהיו אומרים: "אוי, אני מה זה מצטערת, אין לי זמן להתנדב לארגן את מסיבת הסיום של בית הספר", או "אני לא יכולה לקחת על עצמי עוד פרויקט, אני עמוסה בעבודה". החזקתי באמונה שהכל עניין של רצון, שאם מספיק רוצים ולא מתפנקים - אפשר להספיק הכל.

עסוקים נהנים יותר? לא מאמינה

אחרי הטיול הגדול בדרום אמריקה עבדתי בחברת יועצים כמנהלת זוטרה של פרויקטים תפעוליים. אחת המנהלות הבכירות היתה אישה נשואה, אם לשלושה ילדים. היא נחשבה מקצועית מאוד, ואני נשאתי אליה עיניים בהערכה גדולה. יום אחד, בזמן שישבתי בחדרה והיא הדריכה אותי לקראת פרויקט גדול, התקשרו אליה מבית הספר של אחד הילדים ושאלו אם תסכים להיות מהאימהות שמארגנות את מסיבת הסיום. היא אמרה שכן, ניתקה, התבוננה בי ואמרה: "שתדעי פאולה, ככל שיש לי יותר משימות לעשות, ככה אני מספיקה יותר, ככה אני מרגישה שיש לי יותר זמן". יש משפטים כאלו, שאדם אמר לכם ברגע אקראי, אבל אתם נושאים אותם בתודעה שנים לאחר מכן, ככה אני עם המשפט שהיא אמרה לי באותו הרגע. במשך שנים, בכל פעם שרציתי להגיד שאין לי זמן, נזכרתי בשיחה שלנו ולא הרשיתי לעצמי להדוף עוד מחויבות ועוד אחריות.

זה השתנה בשנים האחרונות. היום אני מעריצה אנשים שיודעים להגיד "לא" בלי לפרט, אנשים שלא עונים לווטסאפים יומיים ולא מתנצלים. אני מבינה שזו לא עצלות או התפנקות, וגם לא חוסר אכפתיות או זלזול באחר, זו פשוט שמירה עצמית, או מה שנקרא באנגלית Self Care ועדיין לא הומצא המונח הראוי בעברית.

לתעדף זה כואב, אבל כואב

השבועות האחרונים היו עמוסים בצורה יוצאת דופן, גם יחסית לעצמי. אני הולכת לפרוק בפניכם את הפרטים, מוכנים?

תוך כדי המשך החיים הרגילים, הפקתי מסיבת הפתעה לליאון לכבוד יום הולדתו ה־50. הציפיות שלי מעצמי היו גבוהות, בכל זאת 50 שנה. שברתי את הראש ובסוף מצאתי קונספט, סגרתי מקום, ארגנתי משאל רחוב עם הגאון האחד והיחיד דודו ארז, כתבתי תחקיר על חייו של ליאון, הכנתי רשימות אורחים, הפקתי תוכנית אמנותית עם השירים הכי אהובים על ליאון. במקביל, כמו שמרפי אוהב, התרחשו שינויים ארגוניים לא צפויים בעסק שלי ואני עדיין בתהליך החפיפה של מנהלת משרד חדשה באחת התקופות העמוסות בבקשות להרצאות לקראת יום האישה. תוך כדי כל זה, כשחשבתי שאני עמוסה עד מעל הראש, התקשרה העורכת הראשית של ההוצאה ואמרה שהיא רוצה להגיש את הספר שאני כותבת למלגה, ושעלי לשלוח לה בכל ההקדם את קורות החיים שלי (יותר מעשור שלא כתבתי קורות חיים!), פרק אחד לפחות מהספר וגם לכתוב כמה מילים על חשיבות הספר שאני כותבת. כשחשבתי שאי אפשר יותר, הכלבה האהובה שלנו גרטל חטפה כשל לבבי ומצאתי את עצמי מתפעלת את ארגוני מסיבת ההפתעה, עורכת את עמודי הספר כדי לשלוח לעורכת ומנהלת חפיפה לעובדת חדשה - מתוך מרכז החירום הווטרינרי בעודי יושבת ליד כלוב החמצן של גרטל. במקביל לכל זה, צריך לבשל ולהפעיל מכונת כביסה ולהסיע את הבנות לחוגים ולהנחות תוכנית יומית ולכתוב טור. בשבוע שעבר התקשרתי לעורכת של המגזין הזה ואמרתי לה שלא אוכל לכתוב כי אני בעומס יתר, הרגשתי את הכאב הפיזי בגוף כשהודעתי לה שאני מוותרת על הטור השבועי. לתעדף ולוותר זה אשכרה כואב וקשה.

30 שנה של טיפול בפסקה אחת

שנים ארוכות שאני מנסה לפצח את השאלה: למה אני מעמיסה על עצמי הרבה מעבר למה שאני יכולה להכיל ולעשות בשלווה? למרות שאני אוהבת פנאי ומנוחה, למרות שאני הרבה יותר נהנית ממשימות כשהן נעשות בנחת יחסית? שילמתי לטובי הפסיכולוגים כדי לעבד את השאלה, קראתי מאות ספרים ומאמרים ומחקרים, והקשבתי להרצאות של מומחים.

אם לסכם לכם את כל שעות המחקר העצמי בפסקה אחת: הסיבות לכך שזורות, איך לא, בילדות. אי אז פיתחתי פחד מהתיוג כמפונקת או כעצלנית, ואני בורחת מהתיוג הזה באמצעות עשיית יתר. בגלל תחושת האשמה והבושה שבבסיס החוויה, קשה לי לאמוד נכון את הרגע שבו הדלי מלא וכל משימה נוספת תגרום לו לעלות על גדותיו. כלומר, התוקף הפנימי שלי שמזהה שאני עמוסה מדי לוקה בחסר, אני לא תמיד מאמינה לי שאני לא יכולה יותר, ולכן מעמיסה עוד ועוד.

זה הגרעין לשאר הגורמים, שפעם חשבתי שהם הבסיס: זה נכון שקשה לי לומר לא, זה נכון שיש לי חרדה כלכלית, זה נכון שאני אמביציוזית, זה נכון שקשה לי לאכזב אחרים, זה נכון שאני נוטה לקחת אחריות גם על מה שלא שייך לי, זה נכון שאני מאוד אימהית באופי שלי, זה גם נכון שיש לי רגישות יתר לחוסר אונים ורצון לעזור, וזה גם נכון שיש לי הפרעת קשב שמחבלת לעיתים ביכולת שלי לתעדף את מה שחשוב על פני מה שפחות, כל זה נכון - אבל בבסיס כל אלו נמצא תוקף פנימי שברירי. כיום הרבה פחות שברירי מאשר פעם, בזכות ההכרה בכך.

כשאנחנו מאמינים לעצמנו, לתחושות שלנו, למה שמעורר בנו סבל, אנחנו פחות מתערערים מניסיונות השכנוע של אחרים שאנחנו חייבים לעשות משהו. כשהערך העצמי שלנו לא תלוי רק בכך שאחרים יאשרו שאנחנו חרוצים, אלא מאמינים שאנחנו כאלו גם כשאנחנו נחים, אז יש פחות סיכוי שנעמיס על עצמנו מעל הרצוי.

האם כולכם מרוצים ממני?

אני מוצאת את עצמי לעיתים קרובות עסוקה בשאלות: האם שילה וארבל אכלו מספיק בצהריים? האם הענקתי מספיק תשומת לב לאחת הבנות לאחר ששיתפה ברגע מבאס בבית הספר? האם ליאון מספיק ערני כדי לנהוג בחזרה מתל אביב בשעה מאוחרת? האם התעניינתי מספיק כשסיפר לי אתמול על חוויה מתסכלת? האם זכרנו להשאיר מספיק מים לחתולים לפני שיצאנו? האם התעניינתי מספיק בשלומה של המפיקה לפני שיצאתי מהאולפן? מתי היתה הפעם האחרונה שבה התקשרתי לאמא שלי לדרוש בשלומה? האם התקשרתי לומר תודה לסופרת ששלחה לי את הספר שלה? חלק מהעומס המנטלי נובע מהמחשבה שאני צריכה כל הזמן לבדוק אם הצרכים של אחרים מולאו. זו עשויה להיראות כמו מחשבה עליהם. אבל לא, זה נובע מחשש לגבי מה שיחשבו עלי - האם אני מספיק ראויה.

כל המשימות הללו דורשות כמות משמעותית של אנרגיה רגשית ועלולות לגרום להצפה ולתחושת תשישות - עוד לפני שבכלל התחלנו לבצע משימות מעשיות. זה לא רק הפעולה של לעשות דברים למען אחרים, אלא הצורך המתמיד להיות מכוונים לצרכים ולרגשות שלהם. כשהתוקף הפנימי שלנו יציב מספיק ואנחנו מאמינים שאנחנו ראויים גם אם לא נתכוונן לאחרים כל הזמן, העומס המנטלי פוחת. אני מרגישה את זה על בשרי. מחקרים פסיכולוגיים מצאו שיש פקטורים נוספים שגורמים לאנשים לקחת על עצמם מעבר לקיבולת שלהם, ובהם נטייה לפרפקציוניזם והצבת סטנדרטים גבוהים מדי, השוואה מוטעית לאנשים אחרים ואמונה שהם מתאמצים יותר מאיתנו, וגם חוסר אסרטיביות וחוסר היכולת לבקש עזרה .

המון קלישאות, אבל נכונות

מסיבת ההפתעה של ליאון היתה מאוד מוצלחת. גרטל יצאה מהאשפוז והלב שלה מחזיק מעמד בזכות המון תרופות, העסק שלי נכנס לאט־לאט למסלול החדש. אבל מעל לכל זה, התקופה הזו לימדה אותי שאני לא יכולה להרשות לעצמי להתעסק כל כך הרבה ברגשי האשמה שלי. אם כבר להתעסק בעצמי אז במה שאני אוהבת: סדרה טובה, סרט טוב, הליכה בשדות הפסטורליים של הוד השרון או מפגש עם חברות. בשעות הארוכות של הישיבה ליד כלוב החמצן של גרטל, המעקב הסיזיפי אחרי המאמצים שלה להכניס חמצן לגוף, כשהצוות הבאמת־מלאכי של בית החולים הווטרינרי מבצע החייאות, שחלקן מצליחות וחלקן לא. כל אלו חידדו לי ביתר שאת את העובדה שאף אחד לא יכול לנשום במקומנו, אם לא נשמור על עצמנו.

ההכנות ליום ההולדת של ליאון והסקירה של התמונות שלו מאז ילדותו ועד היום, חידדו לי עוד קלישאה נכונה: זמן שעובר לא חוזר. אם אמשיך למלא אותו באלפי משימות שאני לא רוצה, אבל לא נעים לי לסרב להן - אף אחד לא יפצה אותי על זה.

מה שבאמת עזר לי לעבור את הימים האולטרה־עמוסים האלו הוא אפליקציית המיינדפולנס שלי, שמיועדת בדיוק לאנשים כמוני, שצריכים הפסקות מודרכות של חמש דקות, חפשו את אחת האפליקציות, מצאו אחת שאתם מתחברים אליה ופשוט תכריחו את עצמכם לעשות את הנשימות האלו חמש דקות ביום. זה עובד.

ועוד דבר שעזר לי: לבכות. הרבה. בכיתי ליד הכלוב של גרטל כשהווטרינרים אמרו שהם לא אופטימיים, וניקיתי את הסטרס מהגוף. בינתיים גרטל התאוששה, ועכשיו היא נחה.

מסתובבים בינינו אנשים שכבר שנים לא מרשים לעצמם להתאושש, אבל מסרבים להראות לנו עד כמה קשה להם לנשום, עד כמה הלב שלהם תשוש. לא צריך לחכות לכשל לבבי. כדאי לתעדף אותנו הרבה לפני כן