"מאז 1948 ועד 1952 חזינו בעלייה יפה, שנה אחרי שנה, בכמות התיירים המגיעים לבקר בישראל" - כך פרסם באמצע פברואר 1953 עיתון "הארץ". הכתב, נתן דונביץ', הוסיף ש"מ־3,271 תיירים ב־1948 קפצנו כמעט פי שבעה ל־21,075 תיירים ב־1949, ובשנה שעברה, 1952, הגענו לשיא של 35 אלף תיירים מבקרים".
דונביץ' סייג ואמר כי "נראה שבשנה הנוכחית אנו צפויים לירידה בתנועת התיירות בישראל, לעומת השנה שעברה".
את הערכתו ביסס על מידע שהגיע ממפעילי ענף התיירות בארץ, שנהגו לדווח מדי שנה בפברואר, חודשיים לפני הפסח, על צבר ההזמנות לאירוח בארץ שהתקבל אצלם מסוכני הנסיעות בחו"ל.
דונביץ', שהיה ברבות השנים לעיתונאי מפורסם ומוערך (הוא הלך לעולמו ב־2017, בגיל 91), תהה במאמרו: "מה חסר לנו, בארץ, שכה מעטים באים מחו"ל לבקרה? אירופה מוצפת בתיירים אמריקאים, וכך גם שכנותינו יוון וקפריסין. האם תם קסמה של ארץ הקודש, שהילך בעבר על תיירים שבאו מארצו של הדוד סם?"
כמה אירועים גדולים תוכננו מבעוד מועד להתקיים בישראל ב־1953, מתוך תקווה שיהיו עוגן אטרקטיבי לתנועת תיירות נכנסת. לדוגמה, בספטמבר 1953 עמדה להיפתח בירושלים תערוכת "אקספו 1953" הבינלאומית, בנושא "כיבוש השממה". מייד עם סיומה תוכננו לצאת לדרך משחקי המכביה הרביעית.
"וכל אלה, ביחד עם אטרקציות נוספות ומסע הפצת כרזות צבעוניות ברחבי ארה"ב, לא באים עד כה לידי ביטוי בצבר ההזמנות שהתקבלו מחו"ל", סיכם דונביץ'.
אחת הסיבות למיעוט תנועת תיירות נכנסת לישראל בעשור הראשון לקיומה היתה קשורה לעובדה שהנהגת המדינה מייסודה ראתה חשיבות מועטה בקידום ענף זה, והעדיפה לשים את הדגש על כיבוש השממה ופיתוח ההתיישבות העובדת - יחד עם קליטת עלייה ושימור הביטחון. משרד תיירות ישראלי הוקם בישראל רק ב־1964, 16 שנים אחרי הקמתה, ועד אז טופלו ענייני התיירות במחלקה קטנה בתוך משרד העלייה.
מלחמת "הכל בכל" בין קואופרטיבי המוניות
ב־1952, בעקבות עלייה חדה במחירי הנסיעה במוניות, החליט שר התחבורה דוד פנקס לחלק "מספרים ירוקים" לכל בעלי המכוניות שהביעו את רצונם להופכן למוניות. מותו הפתאומי של השר, באוגוסט 1952, יצר אנדרלמוסיה במשרד, ועד שהסדר הושב חולקו בטעות "מספרים ירוקים" בכמות שעלתה בהרבה על צורכי המשק. בפברואר 1953 החלו הקואופרטיבים למוניות במאבקים על אזורי שליטה, תוך חיתוך צמיגי מוניות מתחרות, חסימת צירי תנועה, הורדת מוניות לצידי הדרך, ועוד. תנועת המוניות בארץ שותקה בחלקה, ורק אחרי ששרי התחבורה, המשפטים והמשטרה הביאו לאישור הממשלה תקנות לשעת חירום לענף המוניות, חזרה הרגיעה לענף.
יוקמו שלושה מפעלי ייצור סוכר
לנוכח המחסור המתמשך בסוכר בישראל, מיום הקמתה, החלו כבר ב־1952 להיתלות מודעות על קירות בתי הקפה בארץ, שבהן צוין: "המעוניין להמתיק קפה או תה - מתבקש להביא עימו סוכר. לנו אין!"
באמצע פברואר 1953 הודיע שר המסחר והתעשייה פרץ ברנשטיין על "כוונת הממשלה להקים בארץ שלושה בתי חרושת לסוכר. הראשון יוקם בעפולה ויעסיק 150 עולים חדשים, ואחריו יוקמו מפעלים דומים במרכז הארץ ובדרומה".
שנתיים המתינו יזמי בית החרושת בעפולה עד להשלמת הנטיעה, הגידול והקציר של מטעי סלק סוכר בקיבוץ בית השיטה הסמוך, ושנה נוספת חלפה בניסיונות הרצה והתגברות על קשיים טכניים מרובים.
כעשרה חודשים לאחר שהופעל בית החרושת בעפולה, התברר שייצור הסוכר מסב גירעונות כספיים כבדים, ואחרי איומי סגירה מצד הבעלים התחייבה הממשלה לסייע בסובסידיות. כעבור כמה שנים, ב־1961, נפתח בית חרושת נוסף לייצור סוכר בקריית גת (לימים "סוגת"), ושני בתי החרושת פעלו במקביל במשך 17 שנים ברצף, עד 1978, כשעלות כל טונה סוכר מקומית עמדה על 900 לירות, לעומת 400 לירות בלבד עלות טונה סוכר מיובאת.
במארס 1978 הודיע שר האוצר יגאל הורביץ (שהתפרסם באמרתו הקבועה: "אין לי") ש"החגיגה בתעשיית הסוכר נגמרה - והסובסידיות יבוטלו".
שני בתי החרושת, הצפוני והדרומי, נסגרו באחת, ומאז ועד היום ניזונה ישראל מסוכר מיובא בלבד, המגיע ברובו מגרמניה.
דו"ח חריף
ב־15 בפברואר 1953, יום רביעי, הגיש מבקר המדינה זיגפריד מוזס למזכיר הממשלה זאב שרף את דו"ח ביקורת המדינה לשנת 1952. בין השאר, כלל המבקר בדו"ח פרק מיוחד לעניין הסכם השילומים שחתמה ישראל עם גרמניה חמישה חודשים קודם, בספטמבר 1952. להפתעתו, מצא המבקר שהמדינה לא קבעה עדיין את התקנות שיסדירו את העקרונות בנוגע לשימושים השונים שייעשו בכספי השילומים המתקבלים מגרמניה.
בביקורת שערך משרד המבקר בנושא מילוי הוראת שר האוצר לוי אשכול לפעול לצמצום הפקידות והמנגנון בכל משרדי הממשלה, התברר שבכמה משרדים התקבלו עובדים חדשים מייד אחרי פיטורי פקידים ותיקים. כמו כן, כמה משרדי ממשלה דיווחו על פיטורי עובדים שהיו אמורים לעזוב ממילא את משרתם, וגם עובדים שהיו אמורים לצאת לפנסיה בתוך זמן קצר נרשמו על ידי המשרד כמי שפוטרו כביכול במסגרת הצו מטעם שר האוצר.
בביקורת שנעשתה בשיכונים שנבנו מטעם הממשלה או צה"ל עבור עובדיהם, נמצאו ליקויים רבים שנגעו לדרך קביעת העדיפויות שעל פיהן הוקצו הדירות בשיכונים.
בנושא נסיעות שליחים מטעם המדינה לחו"ל מצא המבקר שרוב השליחים לא טרחו להגיש דו"ח הוצאות בכתב, כפי שנדרשו, והוצאות רבות בתקציב הנסיעה נרשמו תחת "פעילות" - בלי לתת דין וחשבון מה היתה הפעילות שבעטייה נמשך הכסף מתקציב הנסיעה.
בנוגע לשליחים שלא מעובדי המדינה, המצב שנחשף היה גרוע עוד יותר. "שליחים אלה אכסנו עצמם במלונות פאר והרבו בהוצאות מיותרות", כתב המבקר וקבע ש"שליחים אלה מזיקים לשמה הטוב של ארצנו".
בסיום הפרק על השליחים כתב המבקר: "על המנגנון להקפיד ששליחים היוצאים בענייני המדינה לחוץ לארץ - ישובו לישראל במועד שנקבע מראש, שכן אין כמעט שליח אחד שלא משך לעצמו, על חשבון המדינה, עוד כמה ימי שהייה בחו"ל".
דו"ח שנתי למשטרה
ב־13 בפברואר 1953 מסר שר המשטרה, בכור שלום שטרית, בכנסת את דו"ח משרדו לשנה שחלפה. השר דיווח ש"בסוף 1952 עבדו במשטרת ישראל 5,580 שוטרים; בבתי הסוהר השונים ריצו את עונשם באותה עת 970 עבריינים (מהם שמונה שנידונו למאסר עולם); וערך הרכוש שנגנב מהאזרחים במהלך 1952 עמד על 4 מיליון לירות".
ב־1952 גדלה אוכלוסיית ישראל ב־%7, אולם מספר העבירות למיניהן גדל ב־%15. בין השאר, נרשמו 62 מקרי רצח, 110 מקרי ניסיון לרצח, 105 התאבדויות, 228 הרוגים בתאונות דרכים ו־1,288 פצועים קשה. לאורך השנה נרשמו בממוצע מדי יום 261 "רפורטים" (דו"חות תנועה), ובסך הכל 96 אלף בשנה כולה.
מקררים ב"קומבינה"
מעשה בתושב חו"ל ששלח חמישה מקררים חשמליים לקרוביו בישראל, ומאחר שהמקררים הגיעו ללא רישיון יבוא, הם הוחרמו בהנהלת המכס ונמכרו על ידיה כעבור חודשים ספורים לחמישה אנשים שונים - כולם עובדי מדינה באותו משרד ממשלתי.
בחקירת המשטרה התברר שכל החמישה לא היו ברשימת המועמדים לקבלת רישיון יבוא למקרר, ועלה חשד להונאה שבה היו מעורבים כמה גורמים.
בחקירה עלה שהמקררים נמכרו מטעם המכס לעובדי המדינה ב־55 לירות למקרר, בדיוק חצי משוויו האמיתי של כל אחד מהמקררים המיובאים. חמשת ה"רוכשים" כביכול נדרשו להחזיר את המקררים למחסני המכס בחיפה, אולם הם לא עשו זאת, שכן הם כבר מכרו את המקררים הלאה מייד כששוחררו מהמכס - אחרי התשלום.
משבר בדגים מלוחים
ביום חמישי, 14 בפברואר 1953, גילו לקוחות שהגיעו לשווקים שחביות הדגים המלוחים ריקות כולן. בסערה שפרצה (כי הרי לא יעלה על הדעת שעל שולחן השבת לא יעלה דג מלוח), התברר ששוק הדגים חולק בין היבואנים לתחומי דגה שונים, והיבואן של המליחים, שעליו העידו הקולגות בשוק ש"הוא לא מקצוען", לא הצליח לספק לשווקים את הדגים שייבא. עם זאת, הוא הבטיח ש"בשבוע הבא הכל יסתדר".
הנעלמים: מברשת לתקליטים
בזמנים שבהם שמעו מוזיקה באמצעות תקליטים ומכשיר פטיפון, נהגו לטפל בתקליטים בתשומת לב ראויה, לבל תינזק פלטת הוויניל השחורה שעליה הונחה בעדינות ה"סיכה" - שהעבירה את צלילי המוזיקה מהתקליט לרמקולים. התקליטים נשמרו באריזת נייר או ניילון, ובעל אוסף רציני נהג להרחיק מכל תקליט חלקיקי אבק בלתי נראים באמצעות ניגוב פני התקליט בתנועה סיבובית עדינה במברשת ייעודית בעלת סיבים רכים כמשי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
