אני מפחד

ליד הבית שלי בדרום תל אביב נחפרת בימים אלה תחנה של הרכבת הקלה. רוב הפועלים העוסקים במלאכה הם ערבים. הם בחורים צעירים וחרוצים שעובדים קשה לפרנסתם. אבל בכל פעם שאני עובר שם, אני מפחד. יש להם פטישים, גרזנים, מכושים. הם שלושה, חמישה, עשרה. ואני רק אחד. אז אני מפחד.

המהפכה המשפטית מפחידה אותי. אני מאמין לכל מומחי הכלכלה שמסבירים שישראל עלולה להיפגע. יוקר המחיה בישראל בלתי נסבל גם כך. עלייה חדה בשיעורי הריבית והחלשה מתמשכת של השקל הרי יפגעו בדיוק בנו - משפחות עם שני הורים עובדים שמגדלים ילדים ומשלמים משכנתא ומסים. איך לא אפחד מזה.

גם ההסתה נגד התקשורת מפחידה אותי. אני עיתונאי כמעט 40 שנה, לא פעם כתבתי נגד נתניהו, בעיתונים וברשתות. לפני כמה שנים ביקרתי בטורקיה, במסגרת משלחת של עיתונאים. במסעדה מחוץ למסלול הביקור פגשתי בחור שסיפר לי שגם הוא היה פעם עיתונאי, וכתב שנים נגד ארדואן. ואז יום אחד דפקו שניים על דלתו והזמינו אותו להצטרף אליהם. "רק רוצים לדבר", הם אמרו לו בחיוך. הוא חזר הביתה אחרי חודשיים, 20 קילו פחות. ועד היום הוא לא רוצה ולא יכול לדבר על מה שקרה לו.

השנאה בעם, משני הצדדים, מפחידה אותי. ההיסטוריה מלמדת שאימפריות מתפוררות מבפנים. וישראל, בטח יחסית למדינות הסובבות אותה, היא אימפריה. וברגע שהוסר מעלינו "האיום הקיומי", התחלנו לשנוא אחד את השני. הקרע מתחיל כששני ישראלים מביטים בחמור - אחד רואה זברה והשני ג'ירפה. איך זה ייגמר? יש אפשר לחיות ככה? האם זה בכלל ניתן לאיחוי? לריפוי? האם יש דרך חזרה או שנסללה שוב הדרך לשתי ממלכות, ישראל ויהודה?

והאם יש דרך להתחמק ממלחמת אחים? אם חלילה היא תקרה כפי שנביאי הזעם מנבאים, האם באותו רגע תבוא גם קיצה של הציונות?

עתיד הילדים שלי, ושל כולנו, מפחיד אותי. הם, שנולדו לתוך האימפריה, פחות סנטימנטליים ממני בקשר למדינת ישראל ולפרויקט הציוני כולו. הם יוכלו לחיות, לעבוד ולהצליח כמעט בכל מקום שיבחרו. כמו עבור כל הורה, ילדיי הם משוש חיי. אני רוצה אותם איתי, לידי, קרוב אלי, תמיד. ואם הם יחליטו לעזוב את הארץ, מה אגיד להם? איך אשכנע אותם להישאר? אני יצאתי מישראל בפעם הראשונה בגיל 21, אחרי הצבא. הם לפני צבא וכבר ראו חצי עולם, להם אי אפשר לספר את הסיפורים שסיפרו לי.

ועכשיו אני מפחד גם מרעידת אדמה. המראות המגיעים מטורקיה מזוויעים. השרירותיות שבה הכל יכול להיעלם סתם כך ברגע אחד בלתי נתפסת. עוד הוכחה לקליפת־השומיות של הקיום האנושי. אנחנו שוכחים שמצבו של כדור הארץ היה טוב יותר בלעדינו, אבל נראה שהוא בעצמו לא שוכח.