הדרכים הצדדיות של ישראל: תעלומה טמונה באדמה ותולדות הבייסבול הישראלי

מהכבישים הקטנים שעליהם לא נסעתם ליישובים הקטנים שעליהם לא שמעתם • הדרכים הצדדיות של ישראל עמוסות בסיפורים נסתרים ומרתקים • 75 שנים הרחק מאור הזרקורים • והפעם: מועצה אזורית גזר

1 | תל גזר

לפחות פעמיים בשנה מגיע אילן נאמן מתל אביב לבית הקברות הפסטורלי שבקיבוץ גזר. הוא לא שוכח לבקר את הוריו, בתיה וגדעון, שקבורים שם, אבל בעיקר מגיע לפקוד את שורת הקברים הארוכה של חללי קרב גזר מ־10 ביוני 1948, אירוע היסטורי שאיכשהו נעלם בין דפי ספרי ההיסטוריה.

"כל מי שבא לפה ורואה את הקברים - הלסת שלו נשמטת, אנשים משתתקים", מספר נאמן, יו"ר העמותה להנצחת זכר מגיני גזר. "שואלים איך לא ידענו על הסיפור? יש תיאוריה שאומרת שהנופלים לא היו שייכים להתיישבות הנכונה, אחרים אומרים שאוהבים כאן סיפורי גבורה ולא סיפורי כישלון, אבל עובדה שגם קיבוץ ניצנים נפל והוא סיפור ידוע. אין לי תשובה ממש טובה לזה".

קבוצת גזר עלתה על הקרקע בחודש מארס 1945, 7 קילומטרים מדרום־מזרח לרמלה, מורכבת מצעירים מאירופה שרובם ברח עוד לפני שהנאצים הגיעו אליהם, חבר'ה בני 20 שחלמו ליישב אדמה בלב סביבה ערבית. "תחשוב שבתוך עזה שמים פתאום התנחלות, זו האנלוגיה", מסביר אילן, שהוריו היו מהמתיישבים הראשונים.

זה היה יישוב קטן, מוקף גדר, שסבל לא פעם מהתנכלויות, שהלכו וגברו כשפרצה מלחמת העצמאות. במארס 1948 נרצח שומר השדות, זרובבל (זורי) פבזנר, שהיה רכוב על סוסו, ושלושה חודשים לאחר מכן, בחודש יוני, בשעה 12 וחצי בצהריים, שיירה גדולה של כוח ערבי שהורכב מתושבי האזור וחיילי הלגיון הירדני, והונהג על ידי קצין בריטי בשם נייג'ל ברומאג', התקדמה בהפתעה לעברם.

"ברומאג' החליט שאין לו די אקשן, אז הוא נקט יוזמה אריק־שרונית בשפה שלנו", נאמן מספר. "אף אחד לא חשב אז שגזר חשובה מבחינה אסטרטגית, אבל הוא זיהה נקודת חולשה, ולצערנו צדק. הם הגיעו עם שמונה משוריינים, בעוד כמות הנשק נגד טנקים של מגיני גזר היתה אפס מוחלט".

בנוגע למספר המתגוננים יש כמה גרסאות. הוא נע בין 50 ל־70 איש, הרוב מקומיים ומקצתם חיילים שהיו באזור ובסך הכל רצו לתפוס מקלחת לפני שיחזרו לעמדה; כמות אנשים שהיתה אמורה לשמור על גדר היקפית באורך 1,600 מטרים עם נשק קל בלבד, תמונה שהיתה יכולה להשתנות, כי בסמוך היו לא מעט כוחות, כמו הגדוד הראשון של הפלמ"ח, או חטיבה 7, שישבה בתל הסמוך. אבל אף אחד לא קם לסייע.

המברקים שנשלחו מגזר בשעות הקרב ביקשו עזרה דחופה. "אם התגבורת לא תתחיל מייד בפעולה, אנחנו אבודים", נכתב שם. גדעון, אביו של אילן, עבד בשדה הסמוך כשהמתקפה החלה, וכשרצה לחזור מצא את היישוב מכותר. הוא רץ לקיבוץ נען, המרוחק כ־6 ק"מ, כדי להזעיק עזרה.

ארבע שעות נמשך הקרב. 19 חברי הקבוצה ותשעה חיילים נהרגו. 34 נלקחו בשבי, מתוכם 15 נשים. הכוח הערבי לא נשאר ביישוב, אלא בזז ושב לביתו. למחרת הגיע דחפור, חפר תעלה גדולה וקבר את המתים זה לצד זה, בקבר אחים.

שניים מהמתים נותרו אלמונים. שנה לאחר מכן התגלתה זהותו של אחד מהם - טוראי אהרן עבאדי. הרוג נוסף נשאר באלמוניותו והוא מהווה עילה לוויכוח עד היום.

יחידת אית"ן, לאיתור נעדרים בצה"ל, חקרה את הנושא כדי לשים סוף לפרשה. היא הפעילה מכשור מיוחד שינסה לספור כמה גופות קבורות מתחת לאדמה והגיעה למסקנה שאין הרוג נוסף. מבחינתה מדובר ב־27 הרוגים, ולא 28 כפי שאנשי גזר טוענים. "התאכזבנו מאיכות הבדיקה ואמרנו שאנחנו לא מקבלים את המסקנות", אומר נאמן. "לא פחות מחמישה אנשים שהכרנו עסקו בקבורה. הסברנו להם שלא יכול להיות שהם טמנו באדמה 27 גופות והציבו לידן 28 שלטים".

נאמן ממשיך את דרכו של אביו גדעון, שנלחם במשך שנים על כבוד חבריו שנפלו. תשעה ימים אחרי האירוע הטראומטי הופיע גדעון, אז בן 24, בפני ועידת מפא"י ואמר לרה"מ בן־גוריון: "אני תובע שהמסקנות המעשיות יוצאו לפועל. אל תמתחו את כוחם הנפשי של אנשי המשק עד גבול האפשרות". בן־גוריון ענה: "היו במערכות שלנו מקרים יותר טרגיים מאשר בגזר, אבל בכל ששת החודשים לא היה מקרה מר ומתמיה כמקרה הזה. לא היה כל הכרח שגזר תיפול בידי השונא אף לרגע אחד, והסבל והאבידות לא היו מוצדקים משום בחינה צבאית".

אילן ואנשי העמותה ממשיכים להשגיח שזכר הלוחמים יישמר. אילן אמנם נולד שבע שנים אחרי הטרגדיה, וב־1961 הקבוצה התפרקה וחבריה התפזרו ברחבי הארץ, אבל גם היום הנושא בוער בו. "לא יודע מה הסיבה, אבל יש כמה מבני דורי שהנושא חשוב להם", הוא מספר. "האזכרה לנופלים נערכת ב־ג' בסיוון, והורינו יזמו בזמנו אסיפה והציעו לבטל את האזכרה, כי חשבו שאחרי לכתם לא יהיה המשך. היום זו לא שאלה, בכל ג' בסיוון מגיעים כ־100 איש, גרעין קבוע. קרב גזר לא יישכח".

2 | קיבוץ גזר

הבסיס הישראלי של כדור הבסיס

אמנם קבוצת גזר המקורית התפרקה בתחילת שנות ה־60, אבל קיבוץ גזר עומד כיום יציב על מקומו. ירוק, פורח, שונה מהנוף הקשוח שאפיין אותו עם הקמת המדינה.

מי שהחיו אותו בשנות ה־70 היו עולים שהגיעו מצפון ארה"ב, חיפשו פה את עתידם וגם ביקשו על הדרך לא לשכוח את השורשים שהנחיל להם הדוד סם. ב־1982 הקימו המתיישבים מגרש בייסבול, המרכז הראשון והגדול בארץ.

בגזר שיחקו במשך שנים בייסבול וסופטבול, גרסה שדי מזכירה קטרגל. מגרש יותר קטן, כדור קצת יותר גדול.

אביב יעקב זוכר איך ב־1990, כשהוא ילד בן 8, עבר לקיבוץ עם הוריו מנתניה. ילד שלא הכיר את תרבות הספורט האמריקנית, אבל המפגש עם המחבט והכדור הקסים אותו מהרגע הראשון. הוא גם לא ישכח איך התאכזב כשהקיבוץ החל לשנות את פניו ובדרך להפרטה פירק את מועדון הספורט ב־1997.

רק 12 שנה מאוחר יותר, ב־2009, אביב וכמה מחבריו החליטו להקים מחדש את המועדון והקבוצה וקראו לה "גזר 09". מאז חזרה לפעילות, קבוצת הסופטבול של גזר נחשבת לאחת הטובות בארץ וזכתה בלא מעט תוארי אליפות.

"ב־2015 החלטתי שאני מקים קבוצות ילדים בקיבוץ", אביב מספר. "חשבתי על משהו קטן ודווקא תקופת הקורונה עשתה לנו טוב. ברגע שהיו סגרים החלטנו שאנחנו לא יכולים לקיים חוג, אז קיימנו פעילויות בצהרונים, שאליהם מגיעים ילדים מכל הסביבה. היום 80 אחוזים מהם משחקים בייסבול. הרי לא כולם אוהבים כדורגל וכדורסל, ופה מדובר בענף שמוצא מקום לכולם: בנים, בנות, חבר'ה עם צרכים מיוחדים. אם אתה לא משחק או מאמן, אתה יכול לעשות סטטיסטיקה, או להיות שופט. אני רואה ילדים שאין להם קשר לארה"ב או לבייסבול, ומתים על זה".

היום המועדון בגזר מונה כ־100 שחקנים, מילדים ועד בוגרים. לא מזמן בן היישוב, אלון ליישמן, זכה בג'וב חלומי להיות מאמן הפיצ'רים (מגישים) של הסינסינטי רדס מהליגה האמריקנית הטובה בעולם.

אביב, הצבר, הוא בגיל 40 המנטור המקומי, הכתובת העיקרית כשמדברים על המשחק האמריקני. הוא עדיין משחק בנבחרת ישראל בסופטבול וגם מאמן את נבחרת הנוער. "בגיל 8 התאהבתי במשחק כילד ישראלי, והחלום שלי כשהתבגרתי היה לפתח אותו לרמה גבוהה. אני חושב שהצלחתי במשימה".

האימונים מתקיימים פעמיים בשבוע, ועונת המשחקים מתחילה בחודש מארס ונמשכת לתוך חודשי הקיץ. במגרש בגזר, שאירח את משחקי הבייסבול במכביה האחרונה, יש שתי טריבונות, ולמשחקים מגיעים לפעמים כמה מאות צופים - לא רק לספורט עצמו, אלא גם למפגש חברתי שכולל בירה ונקניקיות, כיאה למסורת האמריקנית.

אביב משמש אחראי המגרש, אנשי הנוי בקיבוץ דואגים לטיפוח. שדה החלומות, גרסת השפלה, נשאר יציב במקומו כבר יותר מ־40 שנה. "האחראים למגרש הם קבוצת אנשים שעובדת ביחד, בשיתוף פעולה ומאהבת המשחק, כמו שהיה נהוג בעבר בקיבוצים", הוא מדגיש.

3 | כרם המקדש

יין עם ערך מוסף

פצי, מהאייטם בעמוד הבא, אמר שהוא מתעכב במוסך, אז בדרך לפגישה איתו, על כביש 44, לפני הכניסה לכרמי יוסף, פנינו ימינה לכרמים של יקב אלול, כשגולת הכותרת של המקום היא "כרם המקדש". בבוא היום, כשיוקם כאן בית המקדש, את היין למזבח יוכלו לקחת משם.

"כתוב במשניות איזה כרם ראוי למזבח, כי לא כל יין יכול להיכנס. יש כללים ברורים", מסביר לנו יוני צבי, הכורם של יקב אלול. "אחד הכללים אומר שהגפן צריכה להיות רוגלית, כזו שגדלה בדרך טבעית ולא מודלית, ששמים על חוטים, וכל הנטיעה נעשית על ידי יהודים".

כרם אלול שייך למשה אלול, איש נדל"ן מסורתי שמתגורר רוב הזמן בארה"ב. את יוני הכורם הוא פגש ב־2017 אחרי שהבחור בן ה־34, נשוי פלוס שניים, סיים קורס בהכנת יין וחיפש מקום עבודה. "התחלתי בגלל האהבה לאלכוהול, אז היו שתי אופציות - או להיות אלכוהוליסט, או להתמקצע", הוא צוחק.

17 הדונמים של כרם המקדש נמצאים כעת רק בתחילת הדרך. הכרם ניטע לפני כשנה וחצי, בט"ו באב, ויידרשו כמה שנים עד שייתן פרי והיין יגיע לבקבוק. "משה אלול התחזק לכיוון הדת גם בקטע החקלאי, שמירת שמיטה כמו שצריך ובלי תרגילים", יוני מספר. "באים לפה אנשים כדי ללמוד, אברכים שלומדים גמרא, יש מישהו שכותב ספר על המזבח. על הדרך יצא לנו גם יין עם סיפור, וכשתיסע לדוד מארה"ב ותרצה להביא מתנה מארץ ישראל, תוכל להביא בקבוק עם ערך מוסף".

ישבנו שם על בקבוק רוזה קר שיוני פתח לכבודנו. על השולחן צלחת גבינות מהודרת. שקט כמו שטבע מרהיב אמור לספק, כ־45 דקות נסיעה מהפקקים של תל אביב. יוני מצביע על נקודה רחוקה שבה מתבצעות כעת נטיעות. "זה יהיה יער מאכל", הוא מסביר. "מכיוון שאנחנו מגדלים כרם אורגני, אנחנו מחפשים פתרון למזיקים של הגפן ודואגים שיהיו פה חיים מגוונים. בורות לאסוף את מי הגשמים ויער שיהיה בו כל סוג של עץ. המטרה היא שלכל אחד יהיה המזון שלו ושהגפן תישאר בסוף בשבילנו. אחרי הצהריים תראה את התאילנדים מוציאים למרעה כמה עיזים".
ממש גן עדן.

"לפעמים בבוקר אני רואה את כולם נוסעים בשיירה לתל אביב, ואילו אני יורד לשטח, הרגוע. יש גם רגעים שאני אומר 'מיציתי, בוא נחזור להמולה', אבל מספיק שאני יושב עם חברים והם אומרים לי 'תירגע, אתה נמצא במקום ממש טוב'".

4 | מצליח

בוסתן אקזוטי בין לוד לרמלה

מושב מצליח נמצא כשני קילומטרים מדרום לרמלה. בקצה שלו נטוע כבר 16 שנה בוסתן שושן, פינת חמד צנועה ובה 800 עצי פרי אקזוטיים, לצד פירות ארץ ישראל. מעטים שמעו על המקום.

"חבל שלא מכירים אותו", אומרת שלומית שושן. "אנשים מחפשים בדרך כלל את הפיקנטי, לנסוע צפונה או דרומה. אף אחד לא מסתכל מתחת לבית, הרי מי רוצה לטייל בין לוד לרמלה?"

שלומית ונטע, אחותה הגדולה, מנהלות את המקום שהקימו ותכננו הוריהן, עמרם וזיוה. למעשה, ההורים היו אנשי חינוך, ועמרם שימש ראש המועצה המקומית במשך 14 שנה.

בתחילת שנות האלפיים הוא אמר לאשתו כי הגיע הזמן שאת חלקת האדמה שלהם יפסיקו להחכיר לאחרים ויעבדו אותה בעצמם. זיוה, שהיתה חברה בעמותה לפירות אקזוטיים, הציעה שיקימו חווה לגידול ליצ'י. עמרם אמר כי היות ששניהם עסקו בחינוך, כדאי שיהפכו את המקום לחווה חינוכית־תיירותית. באחד מימי ההולדת שלה הוא אפילו הציג בפניה תוכנית למקום, שיצר עם מתכנן גנים.

רק שב־2006 ליבו של עמרם נדם והוא נפטר בגיל 66. "מותו של אבא השפיע עלינו מאוד", שלומית מספרת. "הוא היה איש אהוב לא רק במשפחה, אלא גם בכל הסביבה. היה פעיל בגישור ובייעוץ. אמא שלי היתה אישה חזקה, שהאמינה בצורך להתקדם ולא לעמוד במקום. היא לא ויתרה לנו לשנייה. מצאנו ביומן של אבא שחודש אחרי מותו היה כתוב 'נטיעות', ומבחינתנו זו היתה צוואה. נטענו את הבוסתן לזכרו".

זיוה היתה הרוח החיה של המקום, פעילה, אנרגטית. ילדיה - נטע ושלומית, העוסקות בחינוך, ואריה, שעבד כפקח במועצת הלול - סייעו ככל שיכלו בזמנם החופשי.

ב־2013 סרטן אלים תקף את האם באונה הימנית של המוח, ומצבה הבריאותי הלך והידרדר. ב־8 ביוני 2015 אריה, בנה הפקח, יצא למרדף אחרי מבריחי ביצים בחבל יתיר שבדרום הר חברון. המבריח לא חשב פעמיים ודרס אותו למוות. כמה שעות לאחר מכן, ממש באותו יום, זיוה נפטרה.

"שאלת מיליון הדולר אם היא ידעה על מות אחי", שלומית אומרת. "אין לי מושג מה יודע אדם בשלביו האחרונים. התוצאה היא שנפרדנו מהם באותו יום. נשארנו אני ואחותי, ואלה מכות שאי אפשר להתמודד איתן, בטח בסמיכות כזו. נדרשו לנו שנתיים רק לסיים את ענייני הביורוקרטיה, כי בכל מקום היינו צריכות להסביר למה תעודת פטירה אחת קשורה לשנייה. היו נקודות משבר".

מחמישה בני משפחה נותרו בתוך פחות מעשור רק שתי אחיות עם בוסתן שהיה צריך לקבל החלטה בדבר עתידו. "היתה ההתלבטות אם למכור ולהתקדם, כי הטרגדיה היתה גדולה", שלומית מספרת, "אבל חודש אחרי המוות של אמי ואחי המקום חזר לפעול. לא הפסקנו אפילו לשנייה".

לא חשבתן שהבוסתן הוא חלק ממנחוס?

"יש משהו מאוד מנחם במקום שמחזיר אותנו למשפחתיות, לערכים הכי חשובים שעליהם גדלנו ומה שמחבר ביני ובין אחותי, חוץ מהעובדה שאנחנו מאוד אוהבות זו את זו. המשפחה שלנו אמנם לא כאן, אבל בבוסתן היא כל הזמן איתנו".

5 | כרמי יוסף

כוח פצי לא נח

תא"ל (מיל') אמציה חן, המוכר יותר כ"פצי", הודיע שחזר לביתו שבכרמי יוסף והזמין אותי אליו.

פצי, שנולד לפני 82 שנה בקיבוץ חולדה הסמוך, וב־30 השנים האחרונות מתגורר בכרמי יוסף, הוא אגדה בצה"ל. מפקד סיירת שקד לשעבר, האיש שהנהיג במלחמת יום כיפור את "כוח פצי" ונחשב לאחד מלובשי המדים שהרג הכי הרבה חיילי אויב. פציפיסט הוא לא, וגם עדינות לא נמצאת אצלו בלקסיקון. במשך השנים נודע בביקורת הקשה שהעביר על התנהלות צה"ל ועל הנהגתו.

"רוצים שלום? הסכם אוסלו, מישהו פעם ניתח אותו מבחינה צבאית?" נחר בבוז כשהתיישבנו. "היה לי הכבוד לשבת בתוכנית 'פופוליטיקה' בזמן שיצחק רבין היה על מדשאת הבית הלבן. אמרתי לפרשנים 'איך אתם נותנים חוות דעת מקצועית כשאין לכם מושג על המשמעות האסטרטגית־טקטית של ההסכם? כמומחה אני אומר שאין לנו צבא שבנוי להסכם שלום, צבא שירתיע את ערפאת מהפרת ההסכם, והוא יופר. לכן משולה חתימתו של רבין על ההסכם להמשך מלחמת העצמאות מנקודת סיומה ב־1949'. בחג ה־70 למשק חולדה אמרתי לסופר עמוס עוז, שהדם שנשפך בעקבות הכתיבה שלו הוא עשרת מונים יותר מהדם שבא בעקבות לחיצה שלי על ההדק, ואני נחשב לקטלן. הוא לא ענה, הוא קיבל ממני מכות כילד. הבעיה הגדולה שהשפה שבה אני מדבר על הצבא לא מובנת לאף אחד, כי אין להם מושג בצבא. קח את מערכת הבחירות האחרונה - יש פה איום טילים, טרור בתוך ישראל ויהודה ושומרון, ונושא הביטחון האישי לא עלה".

השר בן גביר דווקא דיבר די הרבה.

"אדם שאין לו מושג מינימלי רכב על הנושא. זה כבר לא עניין של צבאיות, אלא של מומחה ליחסי ציבור שהלביש אותו בטיקט והוא קיבל את מלוא התמורה. מי עמדו מול בן גביר? שני רמטכ"לים, והטמבל הקטן קרקס אותם. הציבור כבר לא מעריך את הגנצים האלה, כי מה להם ולצבא? מה לאיזנקוט ולצבא? עזוב, אין לך מושג. חבל על הזמן שלי ושלך".

נראה שאיבדנו כל רסן.

"תגיד, אתה אחיו התאום של איזנקוט, או של איזה טומטום אחר? תראה לאיזו דרגה הידרדרת. חסרי הבינה הצבאית נוהגים להעיר לי לפעמים 'תשתנה, 2023, יש טכנולוגיה'. לאורך השנים מהפכות טכנולוגיות מלוות את המין האנושי, אבל מה לא השתנה? עקרונות המלחמה מהיום שבו השייח' ציוות את זורקי האבן לאוחזי הנבוט. אתם רואים כפתורים וחושבים שזה עולם אחר. זה אותו עולם".

אולי אתה טועה?

"תוכיחו, בואו נקיים דיון, אבל אפילו את זה אתם לא עושים. ישבתי לא מזמן אצל סגן הרמטכ"ל והצגתי לו שיטה שפיתחתי לאימון מפקדות, שבה אוכל לבצע בכל רבעון תרגיל לאומי של עם במלחמה. אין לו כלים להבין את זה".

כאיש ימין, ההנהגה היום מספיק טובה בעיניך?

"ביבי הוא נהנתן, אבל יש גם מדינת חוק והוא עדיין לא נפסל. בשתי מערכות הבחירות האחרונות הצבעתי עבורו, ורק מסיבה אחת - המשפט. מה שעשתה הפרקליטות זו הטחת עוגה בדמוקרטיה הישראלית. כשאני גומר איתך אני עולה למעלה, כי יש לי את כל התיעוד של מה שהיה היום בבית המשפט. לא ייתכן. אני לא מדבר על העיוותים, אלא על החלמאות. אתה רואה שכל המנגנון רקוב. הפרקליטות, המשטרה, הצבא".

אחרי שיחה כזו יש מקום לאופטימיות כשחוגגים 75 למדינה?

"אל תשכח שאתה מדבר עם אדם שנולד בתקופת המנדט הבריטי. לשאול שאלה כזו אחד כמוני ושהוא יענה 'אני לא מרוצה' - זה יהיה טירוף".