כשנפתלי בנט התמנה לראש ממשלת ישראל ביוני 2021, הוא ערך עם בנימין נתניהו פגישת חפיפה בת 25 דקות, שזה פחות מעשירית ממשך החפיפה שלי כשהתחלתי למלצר במסעדה האיטלקית ״סטרומבולי״ בעפולה, אי־אז בשנת 1998. בזמנו זה נשמע לי מוזר, אחרי הכל - הסביר לנו נתניהו באחד מסבבי הבחירות האחרונים - ראש ממשלת ישראל הוא אחד התפקידים המורכבים ביותר בעולם. היום אני מבינה שגם 25 דקות זה ממש מעל ומעבר.
ב־12 שנותיו כראש ממשלה, פיתח נתניהו שיטה שהלכה והשתכללה עם השנים. שיטה פשוטה אך גאונית:
1. אל תעשה כלום.
2. אם לוחצים עליך - עדיין אל תעשה כלום. זה מונע חיכוכים.
3. אם ממשיכים ללחוץ עליך - תגיד שאתה הולך לעשות משהו. אבל אל תעשה כלום.
4. אם עדיין לוחצים עליך - תדבר על איראן, על הממשלה הקודמת ועל השמאל.
5. אם ממש־ממש לוחצים עליך - תכנן מהלך שבוודאות ייפסל בבג״ץ כי הוא לא חוקי.
6. האשם את בג״ץ.
זה אמנם נדיר, אבל פעם בכמה זמן, הכוכבים מסתדרים ואני מוצאת את עצמי מסכימה על משהו עם חבריי בימין. לאחרונה אני מוצאת את עצמי מסכימה איתם ביתר שאת: ״חייבים להפסיק את הטירוף״, ״משילות עכשיו!״ ״בג״ץ הוא לא הריבון!״. חברים, אתם צודקים.
בעשורים האחרונים, ובתקופת כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה ביתר שאת, לקחו על עצמם שופטי בג״ץ להידרש לסוגיות מורכבות ונפיצות מאין כמותן, בין אם מדובר במבקשי מקלט, ובין אם פונדקאות ללהט״ב, גיוס חרדים או פינוי מאחזים. אני הראשונה שתסכים עם חבריי בימין שהחלטות מסוג זה ראוי ומוטב שיתקבלו על ידי הכנסת, בהובלת הממשלה והעומד בראשה. הבעיה היא שהן לא.
כי בנימין נתניהו הפך את הסטטוס־קוו למטרה ואת העמידה במקום ליעד. כמו ארנבת מול פנסי מכונית, הוא לא יכול לזוז מילימטר. פעם עוד אפשר היה להתווכח עם עמדותיו המדיניות או הכלכליות. מה הן היום? נשארו לו כאלה? מישהו יודע?
האמת היא שביבי לא רוצה להחליט יותר. הוא לא רוצה להיות זה שיגיד לחרדים ״אתם יודעים מה? סבבה, אל תתגייסו״. הוא לא רוצה להיות זה שיגיד למתנחלים ״חברים, קפלו את הבסטה, אי אפשר להסתבך עם האמריקנים״. הוא לא רוצה להיות זה שיגיד למבקשי המקלט לחזור לארצותיהם, או להישאר פה. או סתם ללכת. במקום זה הוא מעדיף שלא להחליט. ואם חייבים להחליט? עדיף להחליט ושבג״ץ יבטלו את ההחלטה. ככה אפשר לצאת סבבה עם כולם.
רציתם ימין על מלא? קיבלתם. אז איפה ההתנחלויות החדשות? למה לריב על פינוי הר דרדר או מעלה אבק ג׳ כשאפשר להקים עיר רשמית חדשה בשטחים, או שתיים, או חמש עשרה! בג״ץ הרי הכשיר בניית התנחלויות מזמן, למה אתם מחכים? רציתם לפנות את מבקשי המקלט? בג"ץ הרי נתן אור ירוק להעלות אותם על מטוס לקיבינימט. ומה עם ח'אן אל־אחמר? לא אמרנו שמפנים את ח'אן אל־אחמר? כי בג״ץ התיר זאת כבר ב־2018.
נתעכב על הדוגמה האחרונה: ב-2018 אישר בג״ץ לפנות את ח'אן אל־אחמר, כפר בדואי על אדמות מדינה בשטח C. ב־2019 עתרה עמותת רגבים לבג״ץ, בדרישה להתקדם ולפנות את המתחם. ביוני 2019 נתניהו ביקש ארכה של חצי שנה. בתקופת לפיד, נתן בג״ץ ארכה אחרונה ודרש מהמדינה להסביר מדוע אינה מפנה את ח'אן אל־אחמר. כך שנתניהו יכול היה לפנות את ח'אן אל־אחמר עם שובו אל משרד ראש הממשלה. גם היום הוא יכול. גם מחר. ספוילר? הוא לא יעשה את זה. זה הולך ככה:
יש בעיה -> ממשלת ישראל לא רוצה לטפל בבעיה -> מישהו עותר לבג״ץ -> בג״ץ מורה לממשלת ישראל לטפל בבעיה -> ממשלת ישראל מבקשת ארכה לטיפול בבעיה.
סיגרים או לא סיגרים, לא פעם אני מצירה על העיסוק האובססיבי של המחנה שלי בתיקי נתניהו, משום שהם מסתירים את העובדה הפשוטה: הוא לא כל כך טוב בעבודה שלו.
לפי הדיווחים, נתניהו לא רצה להכניס את פסקת ההתגברות להסכמים הקואליציוניים. בלחץ החרדים, שסולדים מבית משפט שגוזר עליהם לשרת בצבא, שמחייב אותם למנות רבני שכונות באופן שוויוני עם הרפורמים והקונסרבטיבים, שמבטל להם אירועים ציבוריים בהפרדה (רשימה חלקית), ובלחץ של סמוטריץ׳ שמעדיף להקים מאחזים בלתי חוקיים ללא הפרעה, נתניהו נכנע. בג״ץ הוא המיטיב הגדול שלו. על פניו, הוא צריך היה להיות הנואם המרכזי בהפגנה בקפלן בשבת האחרונה.
אם זה לא היה עצוב - זה היה מצחיק. אם זו לא היתה המדינה שלי, הייתי אומרת - קדימה. בואו נראה אתכם מאבדים את התירוץ האולטימטיבי מול הבייס. אם אלה לא היו הילדים בני ה־18 של כולנו, שפתאום ימצאו את עצמם מול בית הדין בהאג, הייתי אומרת - אדרבא, חזל״שו את בג״ץ. בואו נראה אתכם. בוא נראה אותך, ביבי. רק תביא בחשבון שאז תצטרך אשכרה לנהל את המדינה הזו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו