המדבב הלאומי: דב רייזר חוזר למוש השור ועוגיפלצת

דב רייזר: בן 75, שחקן תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע, מדבב, קומיקאי וקריין. תושב רמת גן. זוכה פרס קלצ'קין (1996) ופרס מסקין (2019). שיחק בסרטים, בסדרות טלוויזיה ובמאות הצגות בתיאטרון באר שבע, בקאמרי ובהבימה. כיום משחק בתיאטרון הבימה ("ינטל", "מלאכת החיים" ועוד) ומדבב בסרט הילדים "קינג", אשר יצא לאקרנים

מתי בפעם האחרונה הקלטת דיבוב?

"בשבוע שעבר. דיבבתי לסדרה 'פו הדב', שכבר לפני 20 שנה דיבבתי לה, והיא חוזרת עכשיו שוב. זו אנימציה יפה ונוסטלגית וגם הזדמנות לראות, כי ההומור והפלא של פו הדב יישארו לנצח. אני מדבב, כמו תמיד, את ארנבי. זה בא לי מתוך אינרציה היום, כי זו טכניקה שאתה לומד. פעם, בתחום הדיבוב, אם מישהו טעה היינו מתחילים כולנו את כל הסצנה מההתחלה. ככה זה היה ב'דובוני אכפת לי', למשל. אחר כך היית מחכה 50 שניות לוודא שאין טעות, ואז ממשיך בעבודה. היום אתה קורא כמו שמקריאים כתוביות, ואתה משתכלל עם הזמן ונהיה מיומן יותר. אני מאוד אהבתי את מוש השור, את שאלתיאל קוואק ואת עוגיפלצת, הוא היה אחד הדיבובים הראשונים שלי ב־1979".

מתי בפעם האחרונה קיבלת מחמאה?

"עכשיו, על 'מלאכת החיים' של חנוך לוין. מגיע קהל אחרי ההצגה, גם בהבימה וגם באולמות אחרים, אומר לי 'אתה ה־שחקן' ומעניק מחמאות מאוד מרגשות ועוטפות. כרגע אני משחק בחמש הצגות שונות, ועד לפני ארבעה חודשים שיחקתי בשמונה הצגות בו בזמן. היתה התעניינות מ'שיאי גינס' לגביי, אבל התברר שאין קטגוריה כזו של שחקנים שמשחקים במספר הצגות גדול בו בזמן. כתבתי לי את שמות כל ההצגות שאני משתתף בהן, כי בגילי זה לא הולך ונהיה קל יותר.

"את הטקסט ל'מלאכת החיים' למדתי בערב וביום כיפור. ישבתי חזק־חזק וחרשתי, כמו שתמיד אני מתעקש, עד שידעתי את הטקסטים, עד שהגיעה ה'אאורקה', עליתי על גילוי משמעותי. מצאתי משהו פיזי קטן שעשה לי את כל התפקיד. אני כבר 53 שנה על הבמה בתיאטרון, התחלתי בגיל צעיר מאוד והגעתי ל־131 הפקות ('מלאכת החיים' היא מס' 131), ואף פעם לא קרה לי שבאתי לחזרה ראשונה, ובקליק הראשון מצאתי את התנועה המיוחדת של הדמות שלי. זה לייט מוטיב קטן, משהו פיזי שמצאתי וחוזר על עצמו בהצגה, וממנו הכל התבהר לי, כמו פאזל של 2,000 חלקים שפתרתי בשניות".

מתי בפעם האחרונה כעסת?

"אני כועס על מה שקורה היום בארץ. אני לא יכול לנווט את זה לכיוון ספציפי, אבל יש בי כעס. אני מודאג מהמצב, בעיקר כי יש פה רגע של לפני פיצוץ. זו ההרגשה שלי. אני מחובר מאוד לחדשות, אני מרגיש שאני מזוכיסט אבל לא יכול להתנתק. אנחנו כרגע במצב שבו צריכים להיות מבוגרים אחראים. הנשיא הרצוג ניסה להרגיע, אבל יש פה מצב רגיש. אני לא מפחד, בגילי לא מפחדים, אבל מצד אחד התקשורת צריכה להיות גלויה ויש הרבה פייק, כך שאתה לא יודע מה האמת, ומצד שני כל השיח הזה נפיץ, הכל זה אש, ואני רוצה להימנע ממנה ולא ללבות עוד את האש.

"הכעס היותר אישי ואינטימי שלי הוא כשאני שומע מאחורי הקלעים משהו, כשיש חוסר ריכוז לגבי מה שקורה על הבמה, זיוף. זה מעצבן אותי שאני כועס על זה, ויש לי פרטנר שאומר 'אז אל תשמע', אבל אני לא מצליח. אני מטיף לסטודנטים שלי למשחק שהם צריכים להיות בתוך האנרגיות וברוח של הדברים, אחרת ההצגה לא מקבלת את אותו מהלך ואת אותו ריכוז, את אותה תמצית ואת אותה אנרגיה שהיא צריכה. גם אם זו קומדיה, היא צריכה להיות חזקה, ולפעמים כשזה נופל - אני מתעצבן ואני לא מתאפק מלהעיר. ואז יש כעס עלי שאני מעיר".

מתי בפעם האחרונה התגעגעת?

"אני כל הזמן מתגעגע לאשתי חיה, שנפטרה לפני שלושה חודשים. זו היתה טראומה נוראית, כי היא היתה לידי והתמוטטה משטף דם במוח. היא נפטרה כעבור כמה ימים. זה קרה יום לאחר יום הולדתה ה־75. אני מתפקד והולך לעבוד, אבל ביום־יום אני מתגעגע כל הזמן. זה קורה בכל יום, כשאני חוזר הביתה מהצגה, כשאני קם בבוקר, זו אי־נוכחות מהדהדת. פתאום אין לך אפשרות לשתף. בהלוויה אמרתי על הקבר שלה: 'איזה מצב זה שכל דבר שהייתי אומר היית עונה לי, או בבדיחות או בכעס או ברצינות. ועכשיו אני מדבר ואת לא עונה. ואני מדבר ואת... לא עונה. חיה מאוד עונה. לפני כשנה חגגנו בחוות אלנבי 50 שנות נישואים עם המשפחה המורחבת. אנחנו לא היינו מרבים לחגוג חגיגות גדולות, אבל את זו הספקנו".

היכן הכרתם?

"הכרנו בבית צבי. למדנו יחד באותה כיתה, ב־1968. אחרי הלימודים היא שיחקה לפחות בשמונה הצגות, בחאן בירושלים ובקאמרי. מייד בתום הלימודים היא קיבלה תפקיד נחשק ב'בית ברנרדה אלבה' והיא עשתה את התפקיד נפלא, אבל אחרי כמה שנים היא הפסיקה לשחק. היא אמרה ש'יש שחקן אחד בבית וזה מספיק לנו'. לא היה לנו תקל על זה, היינו בדעה אחת לגבי המקצוע הזה ולא היתה תחרות בינינו".

מתי בפעם האחרונה טסת?

"לפני כשלושה שבועות טסתי לפורטוגל עם בני דני וחברתו נגה. היום הוא גר בעמק חפר כי הוא עובד באזור, ועם מצב התנועה בכבישים אנחנו לא מתראים הרבה, ולכן ביקשתי מהתיאטרון חופשונת. שבוע אחרי פטירתה של חיה נסענו לטיול נהדר ומזכך. אנחנו מאוד קשורים. דני היום בן 46. הוא נולד בגנרלית של 'טרטיף'. אמרו לי 'סע לבית החולים', נסעתי לסורוקה, ושם דני נולד".

מתי בפעם האחרונה צפית בהצגה בתיאטרון?

"אני צופה כשיש לי זמן או ערב פנוי, וזה לא קורה הרבה. כשאני הולך אני הולך בשמחה. אני מלמד בתיאטרון בית צבי כבר 37 שנה, ואני אוהב לצפות בקולגות ובתלמידים שלי. ליאור אשכנזי, איתי טיראן ומיכל ינאי היו תלמידים שלי, ויש עוד שחקנים בלי סוף. אני אוהב ללמד בעיקר כשיש כמה כישרונות בתוך כיתה, וכשהתלמידים מלמדים אותי דברים. כשאני מלמד אני לומד. כשאתה מורה, מוקף בבני 20 פלוס, אתה נותר מעודכן, מכיר את הז'רגון ואת הסלנג, נשאר צמוד לדור.

"לוקח זמן לזהות כישרון, ויש שחקנים שצריכים אפילו שנתיים או שלוש שנים עד שהם נפתחים כמו פרחים - פתאום יש תפקיד שמתאים להם, או בתרגיל מסוים משהו שם נפתח, פורץ, וצריך סבלנות שם. כשאני מגיע לצפות בהצגות אני כמו ילד. אני לא שופט, אני מתמסר לגמרי. אם ההצגה לא טובה אני לא עושה מזה כזה עניין, כי במהות של המקצוע שלנו על כל שבע הצגות שיוצאות אחת ממש מעולה, ועוד שתיים או שלוש הן טובות, אבל זו מהות העסק הזה".

מתי בפעם האחרונה נגמלת מהתמכרות?

"אני לא מעשן כבר 40 שנה. היתה לי דלקת ריאות, וכשיש דלקת אתה לא יכול לעשן בכלל, זה טעם נוראי, קבס כזה. אחת התכונות של שחקנים היא שהם מעלים באוב זיכרון חושים כדי להשתמש בו במשחק, אז בכל פעם שרציתי סיגריה העליתי את הטעם הנוראי וזה מנע ממני לחזור לעשן, וכך הלאה 40 שנה. כיום חדשות הן ההתמכרות שלי, וכשיש לי זמן אני גם אוהב מאוד לצפות בסדרות טובות. התחלתי עכשיו לצפות ב'בלתי נשכח' של ה־BBC. הצפייה הוכיחה לי ששחקניות, שחקנים ותסריט - זה כל מה שצריך.

אני גם אוהב מאוד לצפות בספורט; ראיתי את המונדיאל, צפיתי במשחקים בדיליי, בלי לדעת את התוצאה. הייתי מאוד בעד מסי. הוא אמנם רק בן 35, ובענף שלו מדובר בגיל פרישה, אבל זה מקביל אותו אלינו, שחקני תיאטרון מבוגרים שעושים עבודה נפלאה".

מתי בפעם האחרונה קינאת?

"אף פעם. אנחנו יודעים מהתנ"ך שקנאה הובילה לרצח הראשון באנושות, ומשם זה הידרדר. כשאני רואה מישהו או מישהי מעולים על הבמה, אני מתמסר לזה כמו ילד. אין דבר כזה במקצוע שאני אגיד 'איך אני הייתי עושה את זה', ממש לא, וזה לא שאני מתכחש למה שאני רוצה. כשקיבלתי את התפקידים הראשיים והמובילים אמרתי בסדר, וכך גם כשקיבלתי תפקידים קטנים או בינוניים. בשבע הצגות של חנוך לוין היה לי תפקיד בינוני או קטן אפילו, ואף פעם לא אמרתי 'למה הוא קיבל?' כנראה לא היתה לי הקנאה, כי אני בא ממקום של ילד ונער שחקן ומכיר את ההיגיון בתיאטרון. אני גם מזל מאזניים, ויש לי תכונה שבה אני שוקל דברים ומבין שיקולים. אני חושב לעצמי 'זה השיקול של התיאטרון וזה שיקול מקצועי', ואני מאמין בזה, שמדובר בשיקול מקצועי נטול פרוטקציות ופוליטיקות. אם לא תאמין בזה במקצוע - אתה בבעיה".

• אהבתם? נסו את "החופרת"                                                                             

מתי בפעם הראשונה
עלית לבמה?
"הייתי בן 9 וחצי כששיחקתי בתיאטרון טליל־טילון של מנחם גולן. נתקלתי בידיעה בעיתון 'מעריב לנוער', שבה מחפשים שחקנים ושחקניות בני 10, ולמרות שהייתי בן 9 וחצי, נסעתי לבד למרכז בעלי מלאכה בתל אביב ונרשמתי להצגה 'אי המטמון'. התקבלתי לתפקיד נער סיפון, ואחר כך שיחקתי ב'שמונה בעקבות אחד', שבה גילמתי את יחיא התימני. גם תיקי דיין ושלמה וישינסקי שיחקו בתיאטרון הזה, ואני זוכר שהתרגשתי בעלייה לבמה כמו שאני מתרגש גם היום. אני אומר לתלמידים שלי, 'ללמוד טקסט זה ללמוד עד שאתה מגיע למקום שאתה עובר על הטקסט כדי להיות משוחרר ממנו', ומה שעשיתי אז אני עושה גם בהצגות שלי היום".