ג'קי לוי: כך למדתי מי זה הרצי הלוי

יום אחד, כשהייתי חבר בקיבוץ בית רימון, ביקשו אותי להצטרף לצוות קטן שבאחריותו לקבל את פניו של גרעין נח"ל חדש שמגיע אלינו. היינו צריכים להכין פעילויות, לארח ולהסביר פנים לחבורה תוססת של צעירים חצופים, רובם ירושלמים בוגרי תנועת הצופים הדתיים. מהרגע הראשון היה ברור שאף אחד מהם לא מתכנן להפוך לקיבוצניק ביום מן הימים. הם הרעישו וצחקו ועשו שטויות בדיוק כמו שאפשר לצפות מחבורה של בני 18 שהגיעה למחנה עבודה בגליל. אחד מהם משך את תשומת ליבנו. הוא היה רציני וכבד ראש, שאל שאלות עמוקות על עתידו של הקיבוץ הדתי בכלל, הגליל התחתון, והקיבוץ שלנו בפרט, ובסך הכל התנהג כאילו הוא המדריך של החבר'ה. אחרי עוד שאלה שתפסה אותנו לא מוכנים, החברים שלו צחקקו כמי שכבר התרגלו לתופעה, ואמרו: אתם רואים את האחד הזה? קוראים לו הרצי ויום אחד הוא יהיה הרמטכ"ל.

משנה לשנה, אולי מיום ליום, הצטרפו יותר ויותר אנשים להערכה הזאת. אני לא מכיר הרבה אנשים שדווקא מי שגדל איתם עוד מימי הילדות ותנועת הנוער מעריך אותם ומאמין בהם עד אין־קץ. לרוב זה דווקא ההפך. כמי שיצא לו להכיר מעט את הרצי הלוי, אני מאמין שמדינת ישראל התברכה השבוע במינוי משובח ביותר.

*

לא ברור איך זה התחיל. חלק מאיתנו, בכל אופן, מצביעים בידענות על הדלת של הדוקטורית מכניסה ב'. יום אחד היא סירבה להיפתח. ניסו לשמן את הצירים, לבדוק מה נתקע, אבל הדלת של הדוקטורית, דלת נאה שפנתה אל החצר, נאחזה בעקשנות במקומה כאילו היתה מינימום נערת גבעות. משלא נותרה ברירה אחרת, הוזמן למקום מומחה בעל שם (דודי קראו לו), ואחרי סקירה קצרה אך מעמיקה הוא פסק שתי פסיקות:

1. זאת דלת שכמוה כבר לא מייצרים היום. וינטג'. כדאי מאוד לשמור עליה מכל משמר. חבל כל כך שאני צריך לומר לכם את ב'.

2. לא תהיה ברירה אלא לנסר את הדלת. כמה סנטימטרים מהצד התחתון. כי, תשמעו, אין דרך אחרת להציג את זה - הבניין שלכם שוקע.

השמועה על כך שהבניין שלנו שוקע צמררה את השכונה כולה. קבוצת הווטסאפ שנושאת את שם הרחוב חדלה ממנהגה לעסוק בעיקר בפרסום תמונות מודאגות של כלי רכב חונים עם אורות דולקים, או תמונות כועסות של אותם כלי רכב חונים באופן בלתי מתחשב. העניין החדש דחק את כל היתר, וכולם עסקו בסוגיית הבית השוקע, והדלת ההיא שהיה צריך לנסר.

באוויר חלחלה אט־אט ההבנה שמה שנכון לגבי ביתה של הפרופסורית (כתוצאה מהאירוע המדובר היא הועלתה בדרגה), נכון לגבי כולם. השכונה כולה נבנתה באותו זמן ובאותה צורה, בשנות ה־50 של המאה שעברה. ימי העלייה הגדולה שבהם דיברו פחות על סטנדרט בנייה ויותר על "שיכון". ואם בניין אחד שוקע זאת רק שאלה של זמן עד שגם חבריו לא יעמדו בלחץ החברתי, ויתחילו גם הם במסעם האיטי והנחוש כלפי מטה.

לפעמים זה יתבטא בדלת שנצטרך לנסר, בבתים אחרים ייתכן שחלונות יתעקמו, אבל בואו, דלתות וחלונות הם לא הבעיה פה, אלא הדבר ההוא שאיש מאיתנו לא העז לבטא בגלוי, וששום טיח לא יוכל להסתיר - מתישהו יופיעו סדקים בכותלי הבית ובמציאות עצמה.

יש בשכונה כמובן גם כאלה שחולקים, ואומרים שעם כל הכבוד לדלת המנוסרת, ועם כל ההערכה לדוקטורית (כדי להמעיט בחשיבות העניין הם מקפידים להוריד אותה שוב לדרגתה הקודמת), מה שבאמת קרה זה שאט־אט כולם התחילו להפנים את העובדה שבתוך שנים מעטות כל השכונה תהפוך לאתר בנייה אחד גדול.

העירייה כבר פרסמה שלאורך תוואי הרכבת הקלה יינתנו אישורי בנייה למגדלי קומות. בלי שום קשר למצב ההנדסי של הרחוב, יזמים וקבלנים כבר עוברים מדלת לדלת, מציגים עתיד נחשק ומציעים הצעות שקשה מאוד לסרב, או להישאר אדישים, אליהן. אז נכון, מותר להיות רומנטיקן חסר תקנה ולהתאהב בבלוק הישן עם חדר המדרגות הישן־נושן והמעקה המחליד; מותר אפילו להיתקע שנים באיכות חיים של רעש מטרטר, חולדות ואבק וכל מה שכרוך באתרי בנייה; אבל זה אף פעם לא חכם להישאר האחרון בסביבה שמבין לאן הדברים הולכים.

כך או כך, בין שזאת הדלת המנוסרת והבניין השוקע ובין שזה החשש מהעתיד הבלתי נמנע, בחודשים האחרונים צמד המילים הפופולרי ביותר בשכונתנו הוא "פינוי־בינוי". עם כל הכבוד לערכים כמו "בחירות", "מונדיאל", "פסקת ההתגברות" או "טלי גוטליב", אצלנו - "פינוי־בינוי".

עוד יבואו ימים שבהם אשמח לעדכן בפרטים נוספים, אבל כבר בשלב מוקדם זה אפשר לקבוע שיש משהו מעניין מאוד בתזזית שאוחזת בשכונה ברגע שבו מתחילים לדבר על פינוי־בינוי. פתאום יותר ויותר אנשים מפנימים את העובדה שאנחנו לא רק גרים בקרבת מקום, אלא במידה מסוימת גם תלויים זה בזה. המון החלטות משותפות אמורות להתקבל, כולן הרות גורל, והגורל הוא גורל משותף.

צריך לבחור ייצוג משפטי, לרקום תוכניות ולשרטט לוחות זמנים. פתאום כולם מבינים שאף שמדובר בתהליך שלוקח שנים רבות, חלק מההחלטות חייבות להתקבל כבר עכשיו. ויש כמובן שכנים בני 90, ולצידם זוגות צעירים, ומילים כמו "בתוך עשר שנים" נשמעות לגמרי אחרת באוזניהם של אלה ובאוזני ההם.

כך או כך, זה נראה כאילו הקמנו מדינה קטנה אצלנו ברחוב, ואולי עדיין אין פוליטיקה, אבל כבר צצות להן המון מפלגות, כלומר קבוצות ווטסאפ, חדשות.

אם כבר השוויתי להקמת מדינה, הסוד הכמוס ביותר שאף אחד לא מוכן לשתף, גם לא בקבוצת הווטסאפ הכי מצומצמת, נוגע לשאלת העתיד. איזו שכונה אנחנו מתכננים לילדותינו ולילדינו, והאם אנחנו מאחלים להם להישאר בה? זוהי שאלת כל השאלות: האם אנחנו מתכוונים לחזור לשכונה עם תום החלק של הבינוי? האם אנחנו רוקמים יחד את עתיד המשפחות והקהילה? או שבעצם, ברגע שאמרנו "פינוי־בינוי" ניתקנו את חוטי הרגש, ומעכשיו התחיל משחק על טוהרת הכלכלה וטבלאות האקסל, שבו יככבו מילים קרות כמו "מקסום".

*

*

את הדברים הללו אני כותב ממרחקים. יצאנו לחופשה משפחתית של כמה שבועות, ועוד אכתוב על תאילנד האהובה ועל החוויה העזה לשוב, עם המשפחה, למקום שבו ביליתי את חופשת השחרור שלי, אי־אז בשנת 86' של המאה הקודמת. כמעט הכל השתנה מאז. חוץ מדבר אחד.

גם אז, בטיול ההוא, שמענו שמועות מהארץ כאילו יש כאלה שמשתעשעים ברעיון של מלחמת אחים. כמעט משתוקקים אליה. עדיין לא היו אז רשתות חברתיות וכל הלרלרת, אבל גם אז הגיעו שמועות. התחושה היתה שיש בעם הזה, החכם והמוכשר כל כך, אנשים טיפשים עד כדי כך שהמלחמה היחידה שהם ייצאו אליה בשמחה ובקריאות קרב תהיה המלחמה היחידה שבה ישראל בוודאות תובס שוק על ירך.

ברגעים האלה אני מתגעגע עמוקות לסבא שלי, שגידל בגינה שיח של פלפל חריף. כמה חריף? ובכן, כל מה שסבא היה צריך לעשות זה להצביע עליו בכל פעם שמישהו מבני המשפחה אמר משהו שהיה עדיף שלא ייאמר. סבא הצביע על הפלפל, וכבר הלשון שרפה. מי ישתול סוף־סוף את שיח הפלפל של המדינה הזאת.