הנדל"ן במרכז תל אביב רותח. על כל דירה יש ים של קופצים. יזמים קונים ומוכרים ביוקר, ואין כמעט רחוב שלא מתבצעות בו פעולות בינוי נרחבות. אזור כיכר הבימה ושדרות רוטשילד לוהט, והבית ברחוב ברדיצ'בסקי 9 מבוקש מתמיד. הנכס נמצא בהליכי תכנון מתקדמים, המודדים כבר ביקרו בו, ולהדסה וצלילה באו נאמר שבתוך שנתיים ייאלצו לפנות את 53 המטרים הרבועים שאביהן יוסף ז"ל רכש בתחילת שנות ה־60 בדמי מפתח, והן שוכרות מאז מותו במאי 2002.
כמה שיתלוננו, בצדק, שמדובר במוזיאון חשוב לתולדות העם היהודי - לא יעזור. נאמר להן שהמקום יפגע במראה המודרני והדחפורים בסוף יעלימו את הסטודיו של אביהן, שהיה יד ימינו של אוסקר שינדלר בתקופת השואה, הזייפן הראשי של המוסד בתחילת דרכו ומי שיצר כרזות וסלוגנים שהולכים איתנו עד היום.
"למה אנחנו לא מפרסמות את המקום?" מנסה צלילה באו בת ה־66 להסביר. "אין לנו כסף. היתה צריכה לקום צעקה כדי שהמוזיאון יישאר. הרי בשנות ה־50, כששקלו להרוס את בית אנה פרנק, היו הפגנות גדולות באמסטרדם".
"אולי צריך להפגין", מתעוררת הדסה (75), אחותה הגדולה של צלילה. "אנחנו האוצר הגדול של תל אביב, ואיזו בעיית נדל"ן יש? כל העיר הזו רק בטון, ופה נמצא מקום שמספר מהי אהבת ישראל".
אוצר? חשבתי לעצמי. אלמלא פרויקט "בתים מבפנים", שמתקיים מדי חנוכה ופותח לציבור בתים בעלי סיפור ייחודי במסגרת שבוע המורשת, גם אני לא הייתי מתעכב על המקום. התביישתי להגיד להן שבארץ לא יוצאים לרחוב כשאנשים נרמסים, אז יילחמו למען אביהן, שרבים לא מכירים את סיפור חייו המופלא.
האותיות שהצילו את אבא
באו, שנולד בקרקוב שבפולין ב־1920, נמשך מגיל צעיר לאמנות. בן 18 החל ללמוד באוניברסיטה המקומית אמנות פלסטית, אבל דווקא קורס שולי שבחר יתברר כזה שהציל את חייו. "נכנס לכיתתם פרופסור שלימד קליגרפיה", מספרת צלילה, בתו. "הפרופסור אמר שילמד קורס רשות לכתיבת אותיות גרמניות גותיות. אבא התאהב באותיות, שהצילו אותו".
כשהגרמנים פלשו לפולין ב־1939, יהודי קרקוב נשלחו למחנה הריכוז פלאשוב הסמוך לעירם. הגרמנים לא היו צריכים לחפש הרבה כדי לאתר את יוסף, שבזכות לימודיו עיצב עבורם כרזות והיה גם מי שישרטט מאוחר יותר את תוכניות המחנה.
בפלאשוב יוסף הכיר את רבקה, קוסמטיקאית במקצועה, שאיתה גם התחתן בחשאי כעבור כמה חודשים. רבקה נשלחה לא פעם לטפל במפקד המחנה, אונטר־שטורמפיהרר אמון גת. "המפקד הניח אקדח מתחת למרפקה ואמר: 'אם תשרטי אותי, אני יורה'", צלילה מספרת. "היא החליטה להרוג אותו וביקשה מראש הקהילה היהודית רעל, אבל ראש הקהילה אמר: 'אם תהרגי - יהרגו את כולנו'. היא ויתרה והחלה להעביר ידיעות מחדר המפקד. גת חשד והעניש אותה. הוא היכה אותה בשוט, הגרמנים חפרו בור והעמידו אותה עירומה בקור. אמא לא סיפרה, אבל מצאנו יומנים אחרי שנפטרה. היינו בהלם".
רבקה גם לא סיפרה לבעלה איך כמה חודשים אחרי שהתחתנו דאגה שיצטרף לרשימת היהודים שהתעשיין הגרמני אוסקר שינדלר, בעל מפעל האמייל בקרקוב, הצליח להציל כששכנע את הנאצים להעתיק את מפעליו החיוניים, עם עובדיהם, לטובת הרייך.
"אבא לא עבד במפעל, אבל אמא הלכה לאחד האנשים שהכין את 'רשימת שינדלר' ואמרה: 'אתה חייב לי, הצלתי את אמך'", צלילה מספרת. "אמא אמרה שהיא לא מפחדת על עצמה, אז אותו אחד מחק אותה מהרשימה והכניס את אבא, שנשלח להיות לצד שינדלר, ואילו אמא נשלחה לאושוויץ. היא לא סיפרה לאבא במשך 50 שנה, אבל כשהסרט 'רשימת שינדלר' יצא הגיעה עיתונאית לראיין את הוריי ושאלה: 'איך נכנסת לרשימת שינדלר?'. אבא לא ידע, ואמא גילתה. אבא שאל: 'למה לא סיפרת?'. אמא ענתה: 'לא רציתי שתרגיש חייב'".
בסרט "רשימת שינדלר" רמי הויברגר גילם את דמותו של באו, וחתונת הזוג היא אחת מהסצנות בסרט. כשהבמאי סטיבן ספילברג רצה להבין איך נראו החיים בפלאשוב, הוא קנה מאה עותקים מספרו של באו 'שנות תרצ"ח' והשתמש בשרטוטיו של הניצול כדי לשחזר את המחנה.
"לא רצינו שהוריי ילכו לסרט, כי פחדנו שישפיע עליהם", צלילה מספרת. "כשישבנו בקולנוע היה קטע קשה אז שאלתי 'ככה היה?'. אבא ענה: 'פי עשרה יותר גרוע'. בסוף הודה שספילברג ביים בצורה גאונית, כי אם היה מראה איך דברים קרו, אף אחד לא יכול היה לראות".
שינדלר אמנם היה חסיד אומות העולם, אבל דמותו נשארה שנויה במחלוקת. רבים לא שכחו כי לצד הצלת יהודים הוא עבד עבור המודיעין הגרמני והיה חבר במפלגה הגרמנית הפרו־נאצית. עבור באו לא היתה שאלה. "אבא אהב אותו", צלילה מספרת. "הרי שינדלר עלה לגדולה במלחמה ואחרי שהסתיימה נקלע למצב כלכלי קשה. כל חודש הניצולים היו אוספים כסף עבורו. להוריי לא היה הרבה, ולמרות זאת כל חודש אבא נהג לשלוח. אם היה חודש קשה ואמא היתה מציעה 'אולי נוותר', אבא היה עונה: 'אני מוכן לא לאכול ולשלוח לו, כי הוא הציל אותי והלוואי שהיה מציל את משפחתי'. אבא קרא לשינדלר 'אבא', ושינדלר קרא לו 'בני' ולנו 'הנכדות'".
האב נרצח לעיני בנו
הדסה זוכרת את ביקורי שינדלר בישראל. "לפני שבא - נהג להתקשר לאבא, נתן תאריך ושעה, וניתק", סיפרה. "אבא העביר לי את שמות האנשים מהרשימה ואמר: 'תודיעי שהוא מגיע'. בכיכר הבימה היה בזמנו חניון עילי, והיו מגיעים שניים או שלושה אוטובוסים של ניצולים כדי לקבלו. שינדלר ישב בדירה הזו שלנו.
רבקה ניצלה מהתופת של אושוויץ, ויוסף מצא אותה אחרי המלחמה. שניהם חזרו לקרקוב כדי לחפש בני משפחה, אבל גילו שרובם נרצחו. "אבי ראה איך רוצחים את אביו", צלילה מספרת, "ראה קצין נאצי יורה ובועט בו, אז אבא צעק 'תהרוג גם אותי'. הוא היה בן 23 ובדיוק עבר שם איציק שטרן, שהיה רואה חשבון. הוא חיבק את אבא ואמר: 'אתה צייר, סופר, תישאר בחיים כדי לספר מה עברנו'. אבא הבטיח: 'אם אחיה ואראה נאצי שהיה איתנו במחנה, אהרוג אותו'. אחרי המלחמה, בקרקוב, יום אחד ראה קבוצת אסירים וזיהה בתוכה נאצי. הוא ראה שהגרמני סוחב שק כבד. אבא רצה להרוג אותו ולא היה מסוגל. מה עשה? עזר לו ובכה. זה היה אבא".
בפברואר 72' טסו בני הזוג באו להעיד בווינה, במשפטו של קצין האס.אס שבין קורבנותיו היה גם אברהם, אביו של יוסף. "הנאצי ישב במשפט עם מקל הליכה ובאמצע שאל את אבי 'איך יריתי, ככה?' - וכיוון את מקל ההליכה לכיוונו של אבא. לחץ הדם של אבא טס למעלה. הוא ואמא אושפזו בבית חולים באוסטריה, ואף אחד מאיתנו לא ידע, כי לא היו טלפונים. מתברר ששינדלר גר באותן שנים בווינה. הוא דאג להם וגם התקשר לשכן של הדסה שדיבר גרמנית, והשכן צעק מהחלון שמישהו בשם אוסקר מוסר שההורים שלנו מאושפזים".
יוסף, רבקה והדסה בת ה־3 עלו לישראל בחורף 1950. בהתחלה התגוררו בשער העלייה, מחנה קליטה בחיפה שם באו גילה לראשונה את האותיות בעברית. למד דרכן שהמילים לחם (מזון) ולחם (לחימה) מורכבות מאותן אותיות והגיע למסקנה שבפולין נלחם עבור פת לחם. מאוחר יותר יירשמו על שמו שלושה גופנים של אותיות בעברית שהמציא - יוסף באו, רבקה באו וצלילה באו - ובקרוב ייצא גופן נוסף, הדס באו.
יוסף התמחה בארץ בכתיבה, בגרפיקה ובציור, והתאהב באנימציה. מצא עבודה בקריה בתל אביב במשרדי ראש הממשלה. למשפחה סיפר שהוא עובד בשרטוט. "הוא עבד חדר ליד לשכת בן־גוריון", צלילה נזכרת. "ידיד שלנו אמר: 'אם הוא עובד שם, הוא כנראה חשוב'. אנחנו ידענו שהוא שרטט, לא חשדנו, למרות הסימנים. אבא, למשל, קיבל מכשיר טלפון הרבה לפני אחרים. תמיד אמר: 'כשאתן משוחחות בטלפון מהמשרד שלי, אל תספרו הכל כי מצותתים'. חשבנו שמצותתים לכולם. אם היה הולך לאיזה מקום - היה בא הביתה ואומר לאמא: 'שוב עקבו אחריי'".
באו לא סיפר למשפחתו איך כבר בזמן עבודתו במחנה עם שינדלר התמחה בזיוף מסמכים כדי להציל חיים - תעודות, מברקים. מאוחר יותר זייף אשרות עלייה לארץ ישראל עבור ארגון עלייה ב' וכשהגיע לארץ גויס למוסד, שם גם נוצרה קרבתו לראש הממשלה.
"יש איסור פרסום על לא מעט דברים שעשה", צלילה מבהירה. "הוא הכין הכל בעבודת יד, כי לא היו אז מכונות, ורפי איתן, שהיה אז בכיר במוסד, סיפר שאם לוקחים תעודה שעושים היום ותעודה שאבא הכין אין הבדל. הוא היה אמן בחסד. ואיך גילינו על חברותו במוסד? אחרי מותו היתה תערוכה בכנסת על השפה העברית שהוא חקר. היו שם שמעון פרס ורובי ריבלין וחברי כנסת, והם דיברו על אבא, ושתינו לא הבנו מאיפה הם מכירים אותו, ואז מישהו אמר: 'יוסף היה הגרפיקאי הראשי של המוסד. זייף תעודות לאלי כהן ולצוות שלכד את אדולף אייכמן בארגנטינה".
הדסה נזכרת באותו יום בחודש ינואר 1965 כשהודיעו שהמרגל אלי כהן נתפס בסוריה. "נבהלתי", היא מספרת. "רצינו לקחת את אבא לבית החולים, כי הוא היה לבן. רק כשהתברר שכהן נתפס בגלל שידורי האלחוט, הוא הבין שזה לא היה בגלל טעות שלו. איזו אחריות זו להכין מסמכים ולדעת שהם מספיק טובים. לנו לא אמר מילה ויכלו להרוג אותו, כי הוא ידע שמות של מרגלים, כתובות. אבא ידע על כולם".
מקרן קולנוע ממכונת תפירה
בתחילת שנות ה־60 באו, שהתגורר עם משפחתו בגבעתיים, פתח סטודיו ברחוב ברדיצ'בסקי בתל אביב ובמו ידיו בנה במקום אולם קולנוע זעיר, כשבאמבטיה התקין מכונת הקרנה שהיתה מורכבת, בין היתר, ממנוע של מכונת תפירה ומייבש שיער.
במאים כמו מנחם גולן ואפרים קישון נהגו להגיע, כי במקרנה באו הציג את סרטיהם לפני עריכה וגם הראה כותרת שהכין ללהיטים כמו "קזבלן" ו"סאלח שבתי". "כשמישהו אמר: 'עשית כותרות יפות לסרט, תעשה גם לי כאלה', אבא היה אומר: 'תסגור את הדלת כשאתה יוצא, כי אני אף פעם לא עושה אותו דבר פעמיים'".
באו כתב עשרה ספרים, וכשלא היה מרוצה מהעריכה שעשו לו, הוא החליט להקים הוצאת ספרים משלו, "המנענעים". "אמנים רבים ירדו מהארץ, אבא בחר להישאר ואמר: 'המדינה צריכה אותנו'", הדסה מספרת. "אח אחד שלו, מרצל, שרד את השואה, היגר לארה"ב והתעשר. הוא רצה שגם אבא יבוא לניו יורק ואמר: 'אני שונא את ישראל, ארץ מיליטנטית'. אבא ענה: 'אם אתה שונא את ישראל, אתה שונא אותי'. כמה פעמים נפגשו בחייהם? אפס".
רבקה היתה אישה חולה. סבלה מבעיות לב, מדלקת מפרקים, ונפטרה ממחלת הסרטן. יוסף הלך ודעך במהירות אחרי מותה. האחיות הציעו פעילויות משותפות, אך הוא סירב. "הדסה שאלה: 'אם תהיה לך תערוכת ציורים, תבוא לפתיחה?'. ענה שכן. היא ארגנה תערוכה בבולטימור, אחר כך בניו יורק ובשיקגו", צלילה מספרת. "התערוכה הבאה היתה אמורה להתקיים בסן פרנסיסקו, היו כרטיסי טיסה ליום שני, בשישי בלילה קיבל חום. הלכנו למיון ושם חטף חיידק, במשך ארבעה חודשים הוא סבל ונפטר כחודש לפני שחגג 82".
הנסיעות לא עודדו אותו?
"באו"ם, במנהטן, אמר: 'הלוואי שתהיה לי כאן תערוכה'. זה היה ב־99'. באוגוסט 2006 התקשרו אלי, 'אפשר לדבר עם מר באו?'. הסברתי שכבר נפטר. אמרו שמדברים מהאו"ם ורוצים לעשות לו תערוכה. הייתי בטוחה שעובדים עלי. האיש סיפר שתת־מזכ"ל האו"ם ראה את ציוריו של אבא באינטרנט והתלהב. היתה תערוכה, הגיעו המון אנשים ואמרנו שם: 'אבא, משאלתך התגשמה'".
עדיין זוכרים אותו?
"לפני הקורונה הזמינו אותנו לאוניברסיטת קיימברידג' באנגליה. הדסה שאלה: 'מישהו שמע על יוסף?'. פתאום קמה מישהי ואמרה: 'הייתי חדר לידו בגטו. יוסף ואמו נהגו לארגן ערבי שירה', ואז פנתה לקהל: 'קולטים? שירה בתוך הרצח'".
המוזיאון הזעיר פתוח בכל יום בתיאום מראש. צלילה והדסה, שמספרות את סיפור חייו של אביהן, יודעות שהשעון מתקתק. בבניין הובהר להן שמוזיאון לא מתאים לאופי של המקום אחרי שישופץ. השתיים פנו לעיריית תל אביב, וזו הסבירה כי ידיה כבולות משום שמדובר בנכס פרטי. הן גם לא עומדות בקריטריונים של מוזיאון מבחינת הקצאות משרד התרבות. הן מספרות שעניינו מוזיאון גדול, אבל ביקשו מהן סכומי עתק.
בימים האחרונים, כגלגל הצלה אחרון, האחיות הוציאו מכתב לידידי הוריהן בבקשה שיסייעו להצלת המוזיאון: "תמכו כדי שנוכל להמשיך לבנות עתיד חזק ובטוח יותר עבורו, שהמוזיאון הייחודי הזה יישאר לעולמים".
"איך אפשר להרוס מקום כזה?" צלילה נזעקת, "הוא לא פרטי - הוא של כל עם ישראל. אבא תמיד אמר: 'אני לא רוצה שיזכרו אותי כאמן שואה. בארץ הייתי למעלה מ־50 שנה, ואילו שם סבלתי רק חמש'".
"אין לנו כסף כדי לשמר בעצמנו. נראה לך שיש לנו 10 מיליון שקלים להשקיע?" הדסה שואלת, וממהרת לענות: "הבעיה שאנחנו ביישניות כמו הורינו, ועוד מעט זכרם ייעלם".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו