"כל הגוף כואב לי, אני עדיין מפורק. זה לא אותו נירו באמת": ריאיון ראשון עם נירו לוי אחרי שחייו ניצלו בנס

שלושה חודשים וחצי אחרי תאונת דרכים שכמעט גמרה לו את החיים, נירו לוי נראה מיליון דולר. שיערו מסורק לאחור, הוא מתבדח עם רופאיו ועם סביבתו, מעשן שאכטה אחרי שאכטה, נעזר במקלות הליכה, מדבר ממש כמו נירו ומפזר אהבה לכל עבר. אבל עמוק בפנים עדיין כואב לו.

"בגלל גודל האירוע, והפסטיבל בתקשורת שהתרחש כשהייתי מורדם ומונשם, כולם מצפים עכשיו לראות אדם מפורק לגמרי", הוא מסביר בראיון ראשון מאז האירוע הדרמטי שהקפיץ אותו שלא בטובתו לכותרות. "הרי כבר היו פוסטים שהספידו אותי. לכן התגובה הראשונית כלפיי היא 'וואי, אתה נראה מצוין. אמנם רזית נורא, אבל וואלה - אתה הולך. אתה נראה רגיל'.

"אנשים חשבו שלא איראה אסתטי יותר. אמנם נשברו לי שתי שיניים קדמיות ואחוריות, והכל עכשיו זמני, ועוד יחזור להיות כמו שהיה, אבל אנשים מגזימים ואומרים, 'בוא'נה, אתה נראה עכשיו יותר טוב'. לך תגיד להם שכל הגוף כואב לי ושאני עדיין מפורק. זה לא אותו נירו באמת.

"מבחינתי התגובות האלה הן מקור לכוח. אני אומר לעצמי, 'וואלה ניר, אתה בר מזל. יכולת לא לקום, או להתעורר בלי רגל ימין'. אני לא רוצה לחשוב על זה, אבל הייתי ממש פסע משם. התגובות הללו מרגשות אותי".

תמיד נחשבת לדמות אהודה.

"לאורך הקריירה חוויתי עליות ומורדות. תמיד היה עולה לאנשים חיוך כשראו אותי ברחוב, אבל פה זה משהו אחר בעוצמות שלו. ניסיתי להבין למה, ואיש יקר הסביר לי: 'אנשים מעריכים אותך, אבל המחשבה כאילו עוד שנייה לא היית בין החיים היא ממש כמו להוריד למישהו יד או רגל - פתאום מרגישים את החסר'.

"לכן אני רוצה להודות לעם ישראל בכללותו. כמות האהבה שהורעפה עלי מהרגע שפקחתי עיניים היא מדהימה. מכל צבע, דת, גזע, מין וגיל. אכפתיות. דאגה. אנשים התפללו למעני. אני שחקן יותר מ־25 שנה, כבר לא ילד, ועד עכשיו באמת לא ידעתי שאוהבים אותי ככה. זה מרגש אותי ממש".

"הרחקתי ממני מבקרים"

לפני שבועיים שוחרר לוי (54) מביה"ח איכילוב, שם אושפז במשך כשלושה חודשים. כעת הוא מקפיד להגיע לבית החולים שלוש פעמים בשבוע, לשיקום ולטיפולי המשך במסגרת אשפוז יום.
כשהוא מנסה לשחזר את התקופה השחורה, שהחלה ביום התאונה, 26 באוגוסט 2022, הוא מגלה שלא מעט רגעים נמחקו לו מהזיכרון.

"יש לי בלאק טוטאלי מרגע התאונה. זה היה בשישי בצהריים, נסעתי מדרום לצפון על דרך נמיר, רמזור אחד מהבית שלי. בדיוק לפני שרכבתי חיפשתי את הבת שלי, כי אנחנו אוהבים לטייל לנו על האופנוע, לעשות את הכיף שלנו, לאכול יחד צהריים. אנחנו עושים את זה קבוע. הפעם היא לא ענתה לי. בדיוק התקלחה. אז אמרתי, 'אם אין לי מה לעשות - אחזור הביתה'. וזהו. אני לא זוכר יותר.

"זה קרה בשעה הכי לא צפויה, ברגע הכי לא צפוי ובמקום הכי לא צפוי, וכשהייתי הכי זהיר שאפשר. זה בא משום מקום והיה כל כך טראומטי. התעוררתי בטיפול נמרץ אחרי שבוע בין חיים למוות, ולא הבנתי כלום.

"עברו עלי מצד ימין ועד שמאל. אוטו אחד עבר באדום ונכנס בי. אחריו מישהי התבלבלה - המשיכה גם באדום ופגעה בי. אם היה לי אופנוע קל הוא היה עף הצידה, אבל זה הארלי דיווידסון, 350 קילו מתכת. האופנוע קיבל בומבה ונפל עלי, עם כל המשקל. נפצעתי באגן, ברגל ימין, קיבעו לי עם ברזלים את יד שמאל, הלסת ננעלה.

"למזלי, אחד הרופאים הגדולים בעולם גר שם מעל הצומת, שמע את התאונה, ירד למטה וביצע בי פעולות מצילות חיים. החדירו לי שמונה מנות דם בתוך שלוש דקות של נסיעה לאיכילוב. אם התאונה היתה קורית רחוק יותר, אני כבר לא הייתי. הם הצילו אותי. אני, מה שנקרא, נס רפואי.

"בהתחלה לא הפנמתי את המצב. כשהתעוררתי הרגשתי בעיקר כאבים. כולי עם ברזלים, מסומם לגמרי ממשככי כאבים, ולא מפנים את גודל האירוע ואת החומרה שלו. לקח זמן עד שהצלחתי לשחזר ולהפנים מה קרה".

עוררת באותם ימים הרבה מאוד דאגה.

"בשבועיים הראשונים דחפתי את כולם מעלי ולא תקשרתי. לא יכולתי לסבול אף אחד, כולל האנשים הכי קרובים אלי, כולל אמא, אבא ואח שלי. מבקרים הורחקו. הייתי צריך זמן לעצמי.

"בדיעבד, הילדים והקרובים סיפרו לי שבימים הראשונים, אחרי שהתעוררתי, צעקתי לא מעט פעמים 'אללה אכבר'. הפוסט־טראומה מהצבא ומתקופת הפיגועים התעוררה אצלי כשהייתי תלוי בין חיים למוות. הרגשתי כמו חייל צה"ל שנפצע".

מה חשבת בהתחלה על מצבך?

"אני הרי גולנצ'יק, ואצל הגולנצ'יקים יש אמרה: 'עד שאתה לא מת - אתה לא מת'. זאת לא התאונה הראשונה שלי. לפני שמונה שנים רכבתי בדרך נמיר על אופניים חשמליים, ובדרך פנצ'ר. היה פקק, אז חציתי את הכביש כדי למלא אוויר ולהגיע לפגישה בבבלי כדי לחתום על חוזה להצגה בחנוכה, פרנסה לא רעה. איך שאני חוצה עם האופניים ביד, בא אופנוע ונותן לי בומבה, מה זה בומבה, כמו בסרטים המצוירים - ראיתי כוכבים. נפלתי על הכביש, פיניתי את עצמי לדשא. זאת היתה תקופה של 'רמזור', כל האנשים מסביב שלפו מצלמות. פדיחה. הרגשתי לא נעים, אפילו קצת אשם.

"אז פיניתי את עצמי לבד הביתה, כמו מטומטם, בלי להחליף פרטים. רוכב האופנוע נעלם, ביטוח לאומי לא הכיר בזה כתאונת עבודה, למרות שהפסדתי עבודה באותו רגע. רק בבית קלטתי את חומרת הפציעה. פוצצו לי את רגל שמאל. הייתי צריך בית חולים וגבס.

"לפני שנתיים חזרתי מאירוע בבארבי. שעת צהריים, הייתי במצב רוח מרומם. נסעתי בבן־יהודה. פקק. שתי ילדות יושבות בג'יפ של האמא, פול מוזיקה, פול מזגן. הילדה החליטה, משום מקום, שהיא פונה שמאלה בלי לאותת. ומי בצד שמאל? אח שלך עם הארלי אחר. כדי שהאופנוע לא ייפגע, עצרתי אותה עם היד. עם היד!

"לפני שהגיע אמבולנס כבר באו צלמים לגיא פינס. פינו אותי למיון עם שבר פתוח ביד. רצו לאשפז אותי, אבל אמרתי, 'מחר יש לי צילומים לסדרה 'שנות הירח'. אני לא נשאר כאן'. שחררו אותי. לא עשיתי אפילו פיזיותרפיה כמו שצריך".

"בארץ אין דין ואין דיין"

"עכשיו, כשהתאונה הזאת קרתה, אחרי שבוע התעוררתי, ואחרי עוד שבוע במחלקה האורתופדית עדיין חשבתי שזאת תאונה כמו השתיים הקודמות. לא הבנתי מה קרה לי. צעקתי, כולי מסומם מהתרופות, 'אני רוצה הביתה, די!' פרופסור שהיה שם צחק עלי ואמר, 'הביתה אתה רוצה? אין בעיה. נשלח אותך הביתה. תביאו לו אמבולנס'.

"ואמא שלי בוכה כמו שבחיים לא ראיתי אותה. ואבא שלי, שהוא הכי גבר בעולם, היה בהלם כמו שבחיים לא ראיתי אותו. אני מסומם מהתרופות ורק רוצה הביתה. אז לקחו אותי הביתה באמבולנס, העלו אותי במעלית עם אלונקה, ורק בבית קלטתי כמה אני מפורק, הפנמתי בפעם הראשונה את המצב.

"זה פרופסור גדול, לא פראייר. הוא הציל את החיים שלי. הוא ידע מה הוא עושה. יום למחרת חזרתי לאיכילוב כמו חייל שוויצרי, ישר לשיקום, וחוץ מיום כיפור לא יצאתי הביתה עד שנמאס להם ממני. כשאתה גולנצ'יק, זה נשאר איתך לכל החיים. לא יעזור".

יצא לך לשוחח עם הנהג הפוגע?

"אין לי שום יחס אישי אליו. אני אפילו לא יודע מי זה, והעדפתי לא להתעסק בזה, למרות שהציעו לי לדבר איתו.

"זאת בדיחה אם הוא לא ייענש בחומרה. אחת הסיבות שדברים נראים פה ככה היא שאין דין ואין דיין. אנשים עושים דברים נוראיים, מגיעים לבית משפט - והשופט נותן פסק דין מגוחך. אז איך ילמדו? בן אדם עבר באדום מלא, שישי בצהריים, וזה קורה כל היום בכל הארץ".

היו לך חרדות שתישאר סיעודי לשארית חייך?

"לא התעסקתי במחשבות כאלה. אני אדם מאוד אינטואיטיבי באופיי, מאוד קשוב לעצמי. ראיתי את הפציעות שלי, הרגשתי אותן. לא יכולתי לישון, יכולתי רק לשכב על הגב, ולא יכולתי לאכול כי הלסת זזה וננעלה, אז היה צריך לאחות ולקבע. זה אומר לאכול רק נוזלים ומרקים. אוכל זה כוח, אבל בתקופה הזאת ירדתי שבעה-שמונה קילו.

"פיזית היה לי הכי קשה עם הברזלים בלסת, הרגשתי כמו חניבעל לקטר. חוסר היכולת לדבר פחות הפריע לי. העניין היה לאכול ולעשן - אלה דברים טריוויאליים, אחי".

מה חיזק אותך?

"שאבתי כוחות מהתהליך. בשיקום ראיתי סביבי אנשים בלי גפיים. בן אדם צעיר שעמד על כיסא כדי להחליף נורה - חטף שבץ ועכשיו משותק ומגמגם. אמרתי לעצמי, 'אתה תחזור, אתה חזק, אתה תותח'. ככה עודדתי את עצמי, 'אתה בר מזל'. מצד אחד, התאונה הזו היא חוסר מזל מסריח. מצד שני, וואלק, יכולתי לא להתעורר.

"ביום שבו כמעט לא התעוררתי, המלכה אליזבת עלתה למעלה, וכנראה היה עמוס שם. אלוהים בטח אמר, 'גם את נירו אני צריך כאן עכשיו? בואו נטפל קודם במלכה, ותשאירו אותו בינתיים בחיים. יש לו עדיין תפקיד'. ככה הרגשתי.

"לאורך הריפוי שמעתי הרבה מוזיקה. כשעדיין לא יכולתי לזוז הייתי מבקש מהחברה שלי, ירין, 'שימי אותי להתחרדן עם הכיסא בשמש'. היא היתה מביאה לי משקה מינרלים, כי לא יכולתי לאכול, והייתי יושב בשמש, מעשן את הסיגריה שלי ושומע מוזיקה באוזניות. זה חיזק אותי.

"הייתי קורא הרבה, למרות שלא היה לי קל להתרכז בגלל המכה בראש. הספר '12 כללים לחיים' של ג'ורדן פיטרסון נתן לי הרבה כוח. הכל מתחיל ונגמר בראש.

"אם היית שואל אותי לפני התאונה, 'אתה מוכן לחזור אחורה?' הייתי עונה, 'דקה אחת אני לא חוזר'. ואם תשאל אותי היום - וואלה, עדיין לא חוזר אחורה. לא מוותר על כלום. התאונה היא עוד שיעור בחיים.

"מבחינתי, לפני התאונה הייתי 100. אמנם לא 100 של גיל 20, אבל אחלה של 100 - עם השבר שהתאחה, והיבלת ההיא, והשיער שמאפיר, וקמט פה ושם. זה היופי של החיים. המנטרות והקלישאות נכונות - אם תחשוב צעיר, בריא וטוב, זה יקרין גם על הפיזיות, אח שלי.

"לא צריך להתכחש לגיל וללכת לד"ר יופי ולעשות הזרקות וניתוחים. אותי לא ישכנעו לעשות בוטוקס, כי אני לוקח את היופי של הגיל ומתבגר איתו. לכן אם לפני התאונה הייתי 100, השאיפה שלי היא לחזור להיות 100, או לפחות 90.

"אני בן אדם שהחופש בשבילו זה הכל. ניר זה חופש. הכי אני אוהב ללכת ברגל. לשים אוזניות, לצעוד עם הכלב מצפון תל אביב עד דרום העיר ולחזור, עד שהכלב כבר מתעייף ואומר לי, 'תעצור כבר, יא מניאק, הלכו לי כפות הרגליים'. הלוואי שאוכל לעשות את זה שוב. אבל צריך לזכור שהחלמתי באמת מהר. שלושה חודשים. אנשים אחרי תאונה כזאת לא הולכים שנה".

תעלה שוב על אופנוע?

"לא נראה לי ריאלי, וסביר שזה לא יקרה שוב בגלל הילדים וההורים שלי. הם בכו. כמו שאמא בכתה לי, אין מצב שהיא תיתן לי שוב לעלות על אופנוע. זה סוג של רקוויאם. אופנוע הוא אפיזודה אצלי מאז גיל 20.

"לא ראיתי תמונות מהתאונה, כי קשה לי להתעסק עם זה. רק תמונה אחת הראו לי - של האופנוע, שוכב שם בצומת. זה היה לי קשה, כי האופנוע הוא כמו איבר נוסף שלי. ממש חלק ממני".
"דווקא כשהייתי הכי מרוסק"

מה זה עשה לך, כשהבנת שהקרובים אליך חשבו שהם איבדו אותך?

"זה מאוד טלטל אותי וגרם לי להבין כמה אקראיים החיים. מצד שני, הבומבה הזאת נתנה לי הרבה משמעות לחיים. חבר שאל אותי אם כשהייתי בין חיים למוות ראיתי או הרגשתי משהו אחר. אז שום אור לבן. החיים פשוט נעלמים ככה. כאילו כלום. כאילו מעכת נמלה.

"אבל כל הסובבים אותך, הם נשארים עם זה ועם ההשלכות לאורך המשך חייהם. הילדים שלי היו בסיטואציה מאוד קשה. הכאב הפיזי מתמוסס בסוף ונשכח, אבל כאב רגשי יכול לשרוד איתך כל החיים.

"אני לא יודע כמה הילדים שלי מודעים לגודל של אבא שלהם, אבל זה כמו שאבא שלהם לא מודע לגודל של עצמו. רק תוך כדי האשפוז קלטתי פתאום את הממדים. נכון, זה תמיד היה וכל הזמן, אבל התאונה גרמה לי לשים לב לזה. אמרתי לעצמי, 'מה אתה מתפלא? הרי אתה הגיס של כל מדינת ישראל'.

"קיבלתי כל כך הרבה דאגה ואהבה. אנשים קשי יום באו אלי וסיפרו, 'התפללנו למענך והדלקנו נרות'. הם ממש הרגישו שאני הגיס שלהם, כמו קרוב משפחה שמתפללים למענו. וזה לא מובן מאליו. וואלק, נכנסתי ללב של אנשים ובאמת אכפת להם ממני. היום אני רוצה להחזיר לכולם ולעשות טוב לכל עם ישראל".

את זוגתו הנוכחית, ירין הבי, הכיר בין כותלי בית החולים. היא צעירה ממנו בשלושה עשורים, סטודנטית לרפואה שעובדת באיכילוב ובמרכז שניידר לרפואת ילדים. "ירין היא אשת אשכולות, אישה מיוחדת מכל הבחינות. הכרנו בסיטואציה לא פשוטה, והצורה שבה היא מכילה את המצב מדהימה. הרבה מהשיקום שלי, הנפשי והפיזי, הוא בזכותה, וזה לא מובן מאליו. האהבה שלה הכי לא מובנת מאליה. בהתחלה אפילו התנגדתי לקשר, כי הייתי בשיא חולשותיי, הכי חשוף, הכי עירום, הכי פגוע".

למרות שנדמה שכאילו יש לך יכולת למצוא מישהי בכל סיטואציה, אשפוז באיכילוב זה המקום האחרון שבו היינו מצפים למצוא קשר רומנטי.

"זה הצחוק של נירו. דווקא במקומות שהיית מצפה שאמצא מישהי - אני לא מוצא. לא פעם ולא פעמיים יצאתי למסיבות שהכי רציתי להכיר בהן מישהי, ואף אחת לא הסתכלה עלי. פתאום, במקום שאתה הכי מרוסק - דווקא שם זה קרה".

הפרש הגילים ביניכם משפיע איכשהו?

"הוא לא חשוב. בין גברים לנשים הפרש הגיל הוא לא פונקציה. גברים הם ילדותיים, והאישה בוגרת. אישה תמיד תשלים את הגבר, תהיה מראה בשבילו.

"בתור אבא לנערה אני יכול להעיד שכבר בגיל 13, כשהילדה שלי היתה זורקת לי משפט באוטו, הייתי מסתובב ותוהה אם זו באמת הבת שלי או אישה בת 30. ככה זה בנות, ככה זה נשים. האינטליגנציה הרגשית שלהן גבוהה. היכולת שלהן לתפעל ולפעול מדהימה. אנחנו הגברים, כשאנחנו נפצעים, אנחנו רק נהיים יותר מטומטמים".

"יוקר המחיה פגע גם בי"

נירו מעיד על עצמו שהוא טיפוס חיובי מאוד. אבל כשהוא מנסה לנתח את הכיוון שאליו צועדת מדינת ישראל, משהו באופטימיות שלו נסדק.

"אנחנו חיים בתוך סיר, והמרכיבים שבושלו בדייסה שלנו מבעבעים וגולשים החוצה. זו האלימות הפיזית בכבישים, זה חוסר הסובלנות אחד לשני, זה השיח הקיצוני ברשתות, זה חוסר יכולת לקבל את האחר, זו הזנחה של שנים בתשתיות וזה ניהול לא נכון. הכתובת תמיד היתה על הקיר, אבל הרוב בוחרים לא לראות אותה. אני דואג לעתיד ילדיי, לעתיד מדינתי ולעתיד העם.

"השתדלתי לצרוך כמה שפחות משככי כאבים. אני בוחן את עצמי, ורק כשהכאבים בלתי נסבלים אני אומר, 'די כבר, אל תשחק אותה גיבור. זה ירגיע לך את הכאב'. כשיצאתי מהאשפוז קיבלתי מרשם, אבל מה גיליתי? יש מחסור של משככי כאבים בבתי המרקחת. אין כדורים. זה מראה על חרדה מסוימת באוכלוסייה.

"יש כאן תהליכים עמוקים שמחלחלים כבר שנים, וחברה לא צריכה להתנהל ככה. בסוף התהליכים הללו יופנו אלינו האזרחים. זה קורה. זה קרה".

בגיל 16 לבש לוי חולצה של תנועת "כך" של הרב מאיר כהנא והשתתף בהפגנות של הימין הקיצוני. בשנים שלאחר מכן התמתן, שינה את דעותיו, והיום הוא מסתכל על ההתחזקות של איתמר בן גביר וחבורתו בצורה רוחבית ומשוכנע שזו תוצאה של תהליכים שעברה החברה.

"בן גביר הבין את מעמדו כפוליטיקאי ואת מתק השפתיים. יכול להיות שהוא באמת השתנה והבין שמה שרואים משם לא רואים מכאן, ולהפך. אבל בשורה התחתונה, הילד שהוריד בזמנו את הסמל של הקאדילק של רבין - שהרצח שלו התחיל את ההידרדרות של מדינת ישראל, ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת - מונה לשר לביטחון הפנים. זה הכיוון שאנחנו הולכים אליו.

"אני יכול להבין את אלה שרוצים לחיות בשותפות במקומות כמו חברון, בדרך לשכם או סתם ליד כביש חוצה שומרון. נסעתי עליו בדיוק חודש לפני התאונה, בדרך לבקעה, הסתכלתי סביב והבנתי שנהיינו אחד, שזורים אחד בשני לטוב או לרע. כלומר, מהים ועד הירדן זו מדינה אחת - ולא יעזור כבר כלום.

"השליט לשעבר של לוב, מועמר קדאפי, אמר לפני שנים, 'היהודים והערבים חייבים להבין שהם חיים במדינה דו־לאומית'. קדאפי היה צורר, אבל אינטליגנט. לכן אני שמח שיש עכשיו ממשלה ימנית. סוף־סוף יש לכם אפשרות לממש את כל מה שאתם מדברים כל השנים. איפה הייתם 20 שנה? הרי אתם כבר שני עשורים בשלטון. עכשיו אי אפשר להתכסות עוד ולחפש תירוצים. אז בבקשה, בוא נראה מה יהיה".

יש רבים שמתריעים שמה שיהיה הוא "סוף המדינה".

"בסופו של דבר, אנשים לא מטומטמים. אולי לפעמים הם לא מודעים, לא בא להם להתעסק עם משהו, אבל ברגע שזה מכה להם על הדלת - הם מתפכחים. לפעמים צריך להיות יותר גרוע, כדי שיבינו כמה גרוע יכול להיות. אלה החיים. אני רוצה לקוות שלא נצטרך להגיע באמת לגרוע מכל, כי אין לנו אף אחד מלבדנו. באמת. ואנחנו לא הוכחנו את עצמנו עכשיו, כשהיו צריכים אותנו. היינו פחדנים.

"הרי בין ששת הימים ל־1973 טייסים ישראלים הורידו מיגים עם טייסים רוסים, אח שלי יקר. וזאת היתה רוסיה האדומה והמפחידה עם הנשק הגרעיני. מה השתנה מאז? למה היום פחדנו להיכנס לעימות עם רוסיה? הרוח והנפש תמיד מנצחות, לכן האוקראינים מנצחים. אבל אנחנו נחלשנו, הרוח שלנו חלשה, אנחנו לא יכולים להתמודד עוד עם חיילים פצועים, גופות ושבויים. 20 שנה הימין בשלטון בזכות זה - נתניהו לא אוהב מלחמות, והוא נמנע מהן. אבל היום הצבא לא יכול לעשות כלום.

"הבן שלי חייל וטס לחופשה בברצלונה. כשאני הייתי בסדיר - לתל אביב לא הגעתי, אז ברצלונה? הצבא נהיה רכרוכי, עם ווטסאפים. קצינים מפחדים לזוז. צה"ל הוא כבר לא צבא ההגנה. הוא פועל יוצא מהרוח הישראלית. כשאתה רואה חייל צועק למפגין 'בן גביר יטפל בך', אלה תהליכים של שנים. בתקופתי, אפילו נערי רפול לא היו מתקרבים למג"ב. היום כל ילד וילדה רוצים להיות במג"ב. למה? כדי להרביץ לערבים. איום ונורא. זה הכל חינוך".

איך יוקר המחיה משפיע עליך?

"הוא פוגע בי כמו בכולנו. אני בן אדם שאוכל בחוץ, שמבזבז, ובתקופה שלי בבית החולים דאגו לי. ההורים הביאו אוכל, אבל היו הוצאות, ופרנסה לא נכנסה. ועדיין, פקידי השומה ממס הכנסה המשיכו להתקשר אלי כדי לבקש דו"חות גם בזמן שהייתי מאושפז. זאת המציאות שאנחנו חיים בה.
"יוקר המחיה הוא לא חדש. כבר לפני שנה היינו העיר היקרה בעולם. אני מכיר את תל אביב לא פחות טוב מהיד שלי. אני גר בה כבר שנים, אבל היום היא הכי לא מצדיקה את הסיבה לחיות בה. אין איכות חיים, רחוב הוא לא רחוב, והשיפוצים והרעש רדפו אחריי עד לאיכילוב.

"תמיד היתה כאן אג'נדה של תשתעבדו לאדמה, תקנו דירה ותעשו ילדים. ילדים זה שמחה. ומה קרה? דמוגרפיה. שטח האדמה הצטמצם, אבל הדמוגרפיה גדלה. עושים פה ילדים כמו גרעינים של חמנייה. כל משפחה אשכנזית ממוצעת - שלושה. למה? סע לאיטליה, הם במינוס. כאן, איפה שאתה זורק אבן - יש זאטוטים. ולא מעניין אותם מה הזקנים יודעים. אנחנו בומרים. אז תל אביב תמשיך להתמלא, בלי הצדקה ובלי איכות חיים.

"לפני 25 שנה, כשגרתי בנחלת בנימין והכרתי את אשתי הראשונה, לימים האמא של ילדיי, התביישתי להביא אותה לשם. היו נרקומנים למטה. היום, לך תשכיר או תקנה שם בית. מה השתנה? יש את אותם נרקומנים, הם לא מתו עדיין. פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים. וכמה שתעשה כאלה יותר - יהיו עוד".

"עובד על הצגה לתיאטרון"

ב־22 בדצמבר יעלה לאקרנים סרטה של בילי בן משה, "ולנטינוס", שבו מגלם נירו תפקיד ראשי לצד אסתי זקהיים, אוהד שחר, הילי לואיס ותאיר שמואלוב. "זה תפקיד מאתגר מאוד", הוא מספר, "הסרט צולם בשבועיים, ורובו מתרחש בלוקיישן אחד. אני משחק מאפיונר רגיש סטייל טוני סופרנו. אשתי הצעירה בוגדת בי עם מנהל הבנק, ואז אני מארגן מפגש זוגות איתו.

"זה סרט של שחקנים, שיעבוד או לא רק בזכות המשחק שבו. הדמות שלי נהדרת. כשדברים כתובים טוב עבורי כשחקן - זה כיף. בעונות המתקדמות של 'רמזור', אדיר מילר ורן שריג כבר נורא הבינו את חפר, והם שדרגו אותו כדמות. זה בא לידי ביטוי בעיקר בעונה הרביעית, הרגשתי שנותנים מקום לשחקן.

"השבוע קיבלתי מייל מבוגר אוניברסיטה, שממש כתב עבורי תפקיד. מישהי כתבה עלי לתיאטרונטו - זה פחות דיבר אלי. לפני הקורונה עשיתי הצגה על כוכב טלוויזיה שהמשפחה במחזה מעריצה והבת חוטפת אותו. הדמות שלי לא היתה של נירו לוי, אבל בשלב מוקדם הבמאי שאל אם זה בסדר לקרוא לדמות נירו. כי כשנירו נכנס לבמה - הצופה מבין מייד את הקומדיה ואת הסאב־טקסט".

במה אתה צופה בטלוויזיה?

"הערוצים שבאמת עובדים אצלי הם נשיונל ג'יאוגרפיק, ערוץ ההיסטוריה, ערוץ הטיולים ודיסקברי. הסדרה האחרונה שראיתי היתה 'משחק הדיונון' הקוריאנית. הסתקרנתי, והיא באמת עשויה טוב. אבל כמו שקשה לי לצפות בעצמי על המסך, ככה גם קשה לי לראות טלוויזיה, כי אני יודע איך עושים אותה.

"הריאליטי שהשתתפתי בו ('האח הגדול') היה פרנסה נטו. לא ראיתי את זה לפני, לא תוך כדי, וגם לא אחרי שיצאתי משם. תן לי לראות 'חייזרים מהעבר' או את התוכנית על המשפחה שיש לה חנות משכונים. אני טוב בהיסטוריה, גיאוגרפיה, ידע כללי.

"מה שמשדרים היום בטלוויזיה משפיע על החברה. זה רק בישולים, חתונות, מגדרים או להיות הורים. לאן מוביל המסלול הזה?

"בימים לפני הפציעה שלי, בתור רווק, הייתי פותח אפליקציות היכרות ורואה בהן הרבה צעירות גרושות עם ילדים. אין כבר נורמל. בגיל 22 ממהרים להתחתן, דירה ומשכנתא, ואז בגיל 35 אתה כבר גרוש. הקיצון השני זה רווקה בגיל 35 עם שני כלבים וחתול שממורמרת על כל העולם, או בן 40 שעדיין רווק וכמה עוד אפשר לבלות. צריך לחשוב מחוץ לקופסה. אנחנו מאוד פרובינציאליים ושמרניים בגישה שלנו לחיים.

"גם נישואים פתוחים לא נשמע לי הגיוני. אם אתה אוהב מישהי והיא אותך, ותתחילו לחלוק אחד את השני, האהבה תישאר נורמלית? זה לא הגיוני. זה כמו שהחלטתי שאני ברווקות פתוחה, חיי רווקות פתוחים כי מיציתי את הזוגיות. יש לי כבר שני ילדים, אז למה להתחתן עוד פעם? הייתי מבהיר לכל בת זוג שנכנסתי איתה לקשר - שאין יותר חתונה ולא ילדים. ואז צ'יק צ'ק הן מבינות שאין עתיד וממשיכות הלאה. אבל אין חוקים לאהבה, וכל הקלישאות נכונות".

לנירו שני ילדים מנישואיו הראשונים ללירן גורדון. הבכור משרת בחיל הים ("הוא גבר־גבר, פנומן על המחשב"), הבת תלמידת י"ב בתיכון תלמה ילין ולומדת אמנות פלסטית.

"הילדים שלי קולים בזכות זה שיש להם אמא קולית. מאז שהיו קטנים הם נחשפו לעולם שלי, אבל במינונים זהירים. גם אני כזה - לא מתערבב ולא מעורבב יותר מדי. לא מחפש את הפרסום, וגם הילדים שלי יצאו כאלה. עד היום אני לא יודע אם הם ראו 'רמזור'".

מה התוכניות שלך הלאה?

"אני מת לחזור לעצמי. אני עובד על הצגה לתיאטרון העברי, ועכשיו יוצא הסרט, ואני רוצה לבנות מופע עם אחי ערן. אני רוצה להחזיר אהבה ושמחה לכולם. להצחיק, לעשות טוב, כי החיים נעלמים ברגע. אם אוכל לתת חיוך, חיבוק ואהבה לכמה שיותר ישראלים - זכיתי".

nirw@israelhayom.co.il