מה זה משנה איפה אתן יושבות? שבי בצד ותגידי תודה

״למה, אתן הולכות לבית כנסת? מה זה משנה איפה אתן יושבות? אתן מתכננות לעבור לבית שמש? מה כואב לכן שנשים דתיות לומדות בנפרד מגברים דתיים? אתן מעדיפות שהן לא ילמדו בכלל? מה אתן צועקות על אירועים בהפרדה כשהברירה היחידה היא הדרה מוחלטת? אתן יודעות במי אתן פוגעות? בנשים. למה לעשות דווקא?״
כי אנחנו מפחדות.

אנחנו יודעות שנוכחות של נשים בכנסת או בממשלה אינה ודאית. ועם זאת, אף אחד אחר לא יביא אותנו בחשבון. אנחנו יודעות שמה שיש לנו היום - החלקי, השבור - גם הוא עלול להיעלם. בין הירדן והים, בין הגברים היהודים לגברים הערבים, שום דבר לא מובן לנו מאליו.

דווקא חבל שלא תיתנו לנו להיות שרות הביטחון. אחרי הכל, כל חיינו אנחנו במלחמה. כולנו גנרליות עטורות צל״שים, בוחרות את הקרבות, מתכננות מהלכים, משרטטות קווים בחול. אהוד ברק אולי שחרר חטופים באנטבה, אבל הוא אף פעם לא מצא את עצמו לבד בחדר מלא גברים, שעד לפני רגע צחקו איתו ועכשיו צוחקים עליו. רואה איך האדיבות נעלמת במהירות ומתחלפת במשהו אחר לגמרי.

כולנו שחקניות פוקר, מהמרות על הטרמפ, על הדייט, לרדת תחנה אחת לפני ברחוב החשוך או להישאר אחרונה באוטובוס? להמשיך או להתקפל? כולנו סוכנות מוסד, מסמנות מראש את כל הכניסות והיציאות, בוחרות את התחפושת הנכונה. נעלמות מאחורי שמלה רחבה, מאחורי עגלת תינוק, מנסות שלא להיראות.

ובו בזמן, מנסות להישמע: כל התקדמות, כל פריצת דרך, כל שלב בדרך לשוויון זכויות ולהזדמנויות לנשים נחצבו בדם, יזע ודמעות, בעיקר דמעות. אף אחד אף פעם לא פתח לנו את הדלת ואמר ״בואו, תיכנסו. תרגישו בבית״. במדינה שמקדשת את הצבא שלה, שואלים אותנו מה דחוף לנו להתגייס ליחידות קרביות.

במדינה שנמצאת במקום השביעי מהסוף בייצוג נשים בתפקידי מנכ״ל, אומרים לנו שכנראה לא עבדנו קשה כמו הגברים. במדינה שבה כמה מהזמרים המצליחים ביותר לא מוכנים לחלוק במה עם אישה, שבה ילדה מורדת מהבמה ביום העצמאות, אומרים לנו שזה דווקא פייר, כי אנחנו יכולות להופיע מול קהל של נשים.

ואז אנחנו נדרשות לוותר עוד. מי שמשלמות את המחיר על הפרדה באקדמיה הן המרצות שלא יתקבלו לעבודה, כי הן לא יכולות ללמד את הגברים. והפער הקיים ממילא בידע ובניסיון - ילך ויגדל.
מי שמשלמות את המחיר על הפרדה בכותל הן המתפללות שצריכות להתפלל בצפיפות ובדוחק. מי שמשלמות את המחיר על הפרדה בסחנה הן הרוחצות שהוגלו למעיין הקטן מאחור. מי שמשלמת את המחיר על הפרדה בהופעות היא הבת שלי, ששואלת ״אמא, למה יש לזמר הזה דבק על העיניים?״

ההפרדה הפכה לסמל של המגזר החרדי. ולצערי, כשנלחמים בה, נלחמים בו, וזו ממש לא הכוונה, אבל האפליה זוחלת, בשקט, בחושך. ואז לאט־לאט הופכת לנורמלי החדש ולשקופה לחלוטין. אם לבית המשפט לא יהיו כלים לאסור הפרדה, היא תחלחל לכל מקום. זה לא העולם שאנחנו רוצות לחיות בו.

אנחנו מפחדות עלינו ואנחנו מפחדות על הילדות שלנו. ואם אנחנו לא נעצור את זה, אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילנו.

shishabat@israelhayom.co.il