ב־9 בנובמבר 1952, בשעה שש וחצי בבוקר, הלך לעולמו נשיא המדינה חיים ויצמן, אחרי שהיה מרותק למיטתו בביתו המפואר ברחובות במשך יותר משנה. הממשלה מסרה הודעת אבל, דגל ישראל הורד לחצי התורן, רדיו קול ישראל הפסיק את שידוריו לכמה שעות לאות אבל - שהתפשט במהירות בארץ וברחבי העולם.
שעות ספורות אחרי היוודע דבר מותו של הנשיא הראשון החלו לזרום לבית ברחובות אלפי אזרחים: משלחות מאורגנות, חיילים במדים, פועלים בבגדי עבודה וכיתות בתי ספר מכל רחבי הארץ הגיעו בהמוניהם ועברו על פני הארון, בזרם בלתי פוסק שהלך וגבר ככל שנקפו השעות.
בכל הקהילות היהודיות ברחבי העולם צוין דבר מותו של הנשיא בעצרות אבל, וידיעות פורסמו ברוב העיתונים החשובים בתבל, לצד כתבות לזכרו של ויצמן. ה"ניו יורק טיימס" ציין בכותרת ענק בעמודו הראשון ש"ויצמן היה אחד מענקי המאה הנוכחית", ובדבר המערכת של העיתון נכתב ש"ויצמן היה אחד מהדמויות שעיצבו את עולמנו בדור האחרון, ומותו הוא אבדה לכל המין האנושי".
מברקי תנחומים נשלחו והגיעו לישראל מרוב המנהיגים העולמיים, ארגון האו"ם פתח את ישיבותיו בדברי הספד לזכר הנשיא, ורכבת אווירית החלה להגיע ארצה, ובה אישים רבים שבאו להשתתף בהלוויית ויצמן, שנערכה יומיים אחרי מותו.
רק 400 אישים אושרו להשתתף בהלוויה, ועוד כ־2,000 הוזמנו לצפות בה מגבעה סמוכה שצפתה לעבר ביתו של ויצמן. הקבר עצמו נחפר בגינת הבית, על פי צוואת הנשיא.
ההלוויה יצאה לדרכה ב־11 בנובמבר 1952, ב־14:30, בצפירת אבל בת שתי דקות. לאחר מכן הורד הארון מהבימה שעליה הוצג ונישא אל הקבר על כתפי שישה סגני־אלופים. הרב הצבאי הראשי, אל"מ שלמה גורן, ערך את התפילות, והארון הורד אל האדמה לקול 21 מטחי כבוד מתותחים.
האוניות מחכות: מה תוקע את ענף ההדרים?
ב־10 בנובמבר 1952, בשיא עונת קטיף ההדרים, נטשו הפרדסנים את עיסוקיהם הבוערים והגיעו ל"דיון חירום" שכונס ב"בית האיכר" בפתח תקווה, בנושא "הגברת פריון העבודה" בקטיף.
את הכנס ארגנה שרת העבודה גולדה מאירסון (מאיר) בעקבות ההכרה, כבר בתחילת עונת קטיף ההדרים שלושה שבועות קודם לכן, שקיימת בעיה בוערת בענף הפרדס.
הבעיה היתה נעוצה בכך שקטיף הפרי היווה "צוואר בקבוק" שתוקע את כל שרשרת הייצור, האריזה והיצוא של הפירות אל מעבר לים.
"כל השרשרת בתעשיית הפרדסנות צעדה קדימה", אמר יו"ר ארגון הפרדסנים, אפרים רוסין. הוא הוסיף ש"בתי האריזה השתכללו, נגרי האריזה צרכו כבר 6,000 טונות עץ וייצרו כמות ענקית של ארגזים לייצוא התפוזים, וגם האוניות ממתינות להעמסה במפרץ חיפה. כל זאת, ורק הפרי עצמו מגיע לנמל בעצלתיים".
על פי דיווח שנמסר במהלך הכנס, ירדה תפוקת פועל בשכר יומי מ־20 ארגזי תפוזים שקטף ב־1939 ל־7 ארגזים בלבד ב־1951.
"אנו חייבים לגרום לפועל לעבוד מהר יותר ולהפיק יותר ארגזים, ונוכל לעשות זאת על ידי קביעת נורמות ובונוסים לקוטפים הזריזים", הסביר יו"ר ועד פרדסני השרון, אברהם גרצברג.
בסיום הכנס נבחרו נציגים מהפרדסנים ל"וועדת ייצור" שתפעל ביחד עם מומחי המכון לפריון העבודה. נקבע שהוועדה תגיש בתוך חמישה ימים את הצעותיה לפרדסנים לגבי נורמות הקטיף והבונוסים היומיים לפועל - ותפעל ליישום שיטת התשלום החדשה בפרדסי ישראל.
שיטת נורמות הקטיף החדשה נקבעה על יסוד המסקנות של המכון לפריון העבודה: בפרדס שפוריותו היתה נמוכה נקבעה נורמה נמוכה יותר, ובהתאם לכך נקבעו ארבעה סוגי פרדסים, על פי היבול שהם מפיקים.
על פי הדירוג, בתחתית ניצב פרדס שמפיק יבול של 60-40 ארגזים לדונם; לפניו פרדס שנותן 80-60 ארגזים ופרדס שמניב 100-80 תיבות; והפרדס שבו נקבעה הנורמה הגבוהה ביותר היה זה שיבולו עמד על יותר מ־100 תיבות פרי הדר לכל דונם.
חינוכי ופתוח: נחנך כלא מעשיהו
באמצע נובמבר 1952 נחנך בדרך שבין רמלה ללוד בית סוהר חדש בשם "מעשיהו", על שמו של שומר הסף בבית המקדש.
היה זה מתקן הכליאה הראשון בישראל שנבנה בתכנון מראש מהמסד עד הטפחות, בניהולו של תת־גונדר צבי גבעתי (לימים המשנה לנציב בתי הסוהר). זאת בשונה מבתי סוהר אחרים שנבנו עד אז כחלק ממבנים מימי המנדט הבריטי, ואף מתקופת השלטון העות'מאני בארץ ישראל.
המקום הוגדר כ"בית סוהר ברמת ביטחון מזערי", וייעודו המקורי היה כליאת אסירים במאסר ראשון, או כאלה שאינם בעלי עבר פלילי עשיר, דבר שהביא למקום אסירים שלא היו באופיים עבריינים פליליים - דוגמת עבריינים כלכליים, ספסרים וסוחרי השוק השחור.
כלא מעשיהו יועד להיות בית סוהר שיקומי־חינוכי, וככזה פעל כבר מיומו הראשון, תוך מתן דגש על פעילות תרבותית־חינוכית, פעילויות ספורט רבות, פיתוח מיומנות אישית ותחביבים - לצד הכשרה מקצועית.
המחנה הוקם על שטח של מאות דונמים, והיה אמור להוות חווה חקלאית, עובדה שגרמה למעשיהו להיות מקום כליאה מרווח ונעים יחסית. אסירים יצאו לעבוד מחוץ לכלא ללא ליווי, וזכו גם לבקר בגפם בבתי קולנוע. המדיניות הסבלנית אפשרה לאסירים ליהנות גם מביקורים תכופים של בני משפחותיהם.
התנאים הטובים בכלא מעשיהו מיום הקמתו נתנו למקום שם של בית הבראה, והביאו אסירים רבים לבקש להיכלא בו. מנגד, היה גם מי שביקש לעזוב את מעשיהו בטענה ש"אני רגיל לשבת בבית סוהר ולא בבית הבראה".
החלו קידוחי ניסיון לאיתור נחושת בתמנע
אחרי קום המדינה נשלחו לדרום הארץ קבוצות מהנדסים ומומחים גיאולוגיים שביצעו סקרי קרקע שונים, במטרה להעריך את פוטנציאל האוצרות הטבעיים בנגב - נחושת, ברזל, מנגן, פוספטים, קוורץ, חרסית, ועוד. באפריל 1951 הוקמה חברה ממשלתית בשם "מחצבי ישראל", שתפקידה היה לשמש חברה־אם לחברות יזמיות מהארץ ומחו"ל שיוקמו לניצול מחצבי הנגב - כשבכל אחת מהן תחזיק הממשלה 51%. מאחר שנקבע שהנחושת היא בעלת הפוטנציאל הגבוה ביותר, החלו באמצע נובמבר 1952 קידוחי ניסיון ראשונים לאיתור המתכת במכרות פתוחים בבקעת תמנע.
רק מעטים רצו חליפות
בישיבת הממשלה שהתקיימה ביום שלישי, 11 בנובמבר 1952, מסר שר המסחר והתעשייה דב יוסף הודעה: "בצער עליי לדווח לממשלה שלמרות מאמצינו העל־אנושיים לאפשר ל־20 אלף גברים בישראל רכישה של חליפה אחת במחיר מוזל במבצע שהחל לפני שבועיים - הגישו עד כה רק 120 איש בקשה להשתתף בהגרלת שובר שיאפשר להם לפנות לחייט שיתפור עבורם חליפה איכותית, במחיר המסובסד על ידי הממשלה. אי לכך, אפשר לבטל את שיטת ההגרלות ולאפשר לחייטים לתפור חליפה לכל דכפין. בנוסף, לאור הטרוניות הרבות שהועלו לפני החגים בנוגע למחסור בחליפות, אני נאלץ להסיק בצער שהציבור בישראל הפך לבכיין וקנטרן, ולא חושב אפילו להודות לממשלה על מאמציה הבלתי פוסקים לשפר את רמת חייו".
גידול ירקות "מודרני"
מהמושב בית יוסף שבקרבת בית שאן נמסר על יזם בשם ברונו המבורגר, שהגיע לארץ מקליפורניה עם מכונות משוכללות לגידול ירקות, בהן מכונה שמטמינה זרעים באדמה בשלוש ערוגות בעת ובעונה אחת. בשיטה זו כבר עובדו 600 דונמים, והמים להשקיה יגיעו ממשאבות שהותקנו בסמוך לנהר הירדן.
גידול בעוזבים את ישראל
ממשרד הפנים נמסר באמצע נובמבר ש"9,579 היתרי יציאה מהארץ ל־80 מדינות שונות הונפקו במהלך תשעת החודשים הראשונים של השנה, עבור אלה שהצהירו שהיציאה מהארץ היא "למטרת הגירה מישראל". 2,100 מהבקשות היו של ישראלים ותיקים או ילידי הארץ, 6,700 של עולים חדשים שלא הצליחו להיקלט בישראל, ויתרת ההיתרים הונפקה ללא־יהודים שחיו בארץ ולישראלים בעלי נתינות זרה.
העולה הקשישה ביותר
ב־10 בנובמבר 1952 הגיעה לארץ בטיסת אל על פרנצ'סקה הרשל מארה"ב, בת 87. פקידי משרד העלייה בשדה התעופה לוד מסרו ש"זו העולה הקשישה ביותר שהגיעה לישראל", ואילו הגברת הרשל דיווחה שיש לה בארץ בת, שני נכדים וארבעה נינים. "מאחר שאני בבריאות טובה, אני מצפה לחיות איתם יחד עוד שנים רבות", סיכמה.
הנעלמים / ספורטאי היכל התהילה
תנחום כהן־מינץ
מגדולי שחקני הכדורסל בישראל בכל הזמנים, שהתנשא לגובה 2.04 מטרים וצבר אינספור הישגים ותארים: 9 אליפויות ו־9 גביעים במכבי תל אביב, שם שיחק 14 עונות; שלוש פעמים ספורטאי השנה; היה הכדורסלן הישראלי הראשון שזומן לנבחרת אירופה היוקרתית; הנהיג את נבחרת ישראל למקום הראשון במשחקי אסיה 1966; וביחד עם טל ברודי הוביל את מכבי תל אביב, בשנותיה הראשונות בגביע אירופה. כהן־מינץ הלך לעולמו ב־2004, בגיל 75.
הצרכנייה / פריטים מפעם
קלפאק
כובע גבוה ומעוגל בצורת חרוט, חרוט קטום, או חרוט קטום הפוך, שהגיע לארץ ישראל בתחילת השלטון העות'מאני. הקלפאק, שיוצר בדרך כלל מלבד, מעור כבשים או מפרווה, היה בשימוש על ידי נוטרים (גפירים) ממשטרת היישובים העבריים בשנות ה־40, ובהמשך שימש גם שוטרים במשטרת ישראל עד סוף שנות ה־50. גם לאחריהן אפשר היה לראות גברים חובשי קלפאק בקרב אלה שהצליחו לשים ידם על עודפי הציוד שהתגלגלו לשוק האזרחי.
