מישהו לרוץ איתו: לראשונה התחרתה קבוצה ישראלית במרתון היוקרתי בעולם כשהמטרה מרגשת במיוחד

ריצות המרתון הפכו כבר מזמן לטרנד החם של המעמד הבינוני-הגבוה. מיטב מכוניות ארצנו מצוידות במדבקה המפורסמת הזאת על החלון האחורי, שבה מתגאים הנהג או הנהגת בכך שהצליחו לרוץ למרחק של 42.195 קילומטרים. מבין כל המרתונים ברחבי העולם, זה שבניו יורק הוא הנחשב והיוקרתי ביותר, הרבה יותר מאליפות העולם במרתון ולא פחות מהמרתון האולימפי. הביקוש אליו גם מצד רצים מקצוענים וגם מצד חובבנים עולה על הביקוש. ביום ראשון האחרון נרשמה היסטוריה, כאשר לראשונה התחרתה נבחרת ישראלית יחד עם עוד 50 אלף רצים מרחבי העולם. לקבוצה בכחול־לבן היתה מטרה כפולה: גם לעמוד באתגר הגופני הקשה וגם לרוץ למען ארגון "שלוה", שפועל כבר 32 שנים במטרה לטפל בילדים עם מוגבלויות מגיל לידה ועד בגרות, ומסייע לבני משפחותיהם בהתמודדות עם המורכבויות הכרוכות בגידולם, תוך כדי שילובם בחברה.

כך יצאה לה לדרך נבחרת "שלוה - סאקוני" המונה 65 רצים ורצות, שהורכבה מכלל המגזרים והאוכלוסיות בישראל. מקריית טבעון בצפון ועד אשקלון בדרום, יהודים חילונים ודתיים, דרוזים ועולים חדשים, מורים, מהנדסים, עורכי דין, רופאים, שחקנים, ואפילו טועם יינות. זכינו להצצה בלעדית אל מאחורי הקלעים של המשלחת הזאת, וקיבלנו - כמו תמיד כשמדובר בכתבה על ספורט - משהו הרבה יותר גדול מכך.

"הריצה נתנה לי סיבה לחיות"

כל מי שצפו בשידור הישיר מריצת המרתון ביום ראשון החולף, לא יכלו לפספס את הרגע המרגש של דניאלה הרטמן (27) ואחותה אילה (23), שביחד עם אהבה אזן (24) חצו את קו הסיום, ועמדו דקות ארוכות מחובקות יחדיו ובכו.

אירוע זה לא נעלם גם מעיניו של הבמאי שנתן להן זמן מסך יקר, וגם לאחר מכן, כשהשלישייה חזרה לבית המלון, כל חברי הנבחרת שהיו בלובי הריעו להן ועמדו ממושכות לכבודן. גם שם ניתן היה לחוש בהתרגשות הגדולה. מאחורי הסיפור הספורטיבי האדיר הזה הסתתר לו סיפור יוצא דופן ומעורר השראה על חברות אמת, על שלוש נשים יוצאות דופן שנמצאות שם אחת עבור האחרת ברגעים הכי קשים במרתון של החיים.

אילה ואהבה הכירו במדרשה, בתוכנית קדם־צבא, לאחר שהאחרונה עלתה לארץ מפריז לבדה בסוף י"ב. לכל מי שתהו על השם יוצא הדופן שלה - אמה פשוט אהבה עברית.

השתיים אהבו לרוץ ביחד והחיבור היה מיידי, כשבהמשך הדרך אילה הדביקה בחיידק הריצה גם את אחותה הגדולה. "כשאני התחלתי לרוץ, זה היה סמן לעלייה שלי", מספרת אהבה. "ידעתי שאני הולכת לעלות לארץ, להסתובב ולהתנדב בכל מיני מקומות. בפריז היה לי חדר כושר ליד הבית, ובארץ התחלתי לרוץ וראיתי שלאילה יש חלום לרוץ מרתון, אז החלטתי להצטרף לחלום שלה". החלום של אילה קרם עור וגידים כאשר אושפזה לפני שש שנים לאחר שנזקקה להשתלת מח עצם דחופה. "כל בוקר שאלתי את הרופאה שלי אם אוכל לרוץ אחרי שאצא מזה", היא נזכרת נינוחה במלון בניו יורק, "וכל בוקר התשובה הקבועה היתה: 'אין סיבה שלא'. הריצה נתנה לי את הסיבה לחיות. זה דרבן אותי להילחם על החיים שלי. מאז שהייתי בבית החולים עטפו אותי בכל כך הרבה טוב וניסים, ואני החלטתי מאותו רגע שאני מחזירה את זה לעולם".

תשחזרי לי את האימון הראשון לאחר שיצאת מבית החולים.

"זה היה מאוד קשה, רצתי ליד הבית ולא הצלחתי לרוץ יותר מ־200 מטר, פשוט הפסקתי והתחלתי ללכת. קשה לי להפסיד, אמרתי כל הזמן לעצמי 'דחפי את עצמך', ופשוט התחלתי לעשות זאת שוב, צעד אחרי צעד".

ואהבה היתה לידך.

"היא הדחיפה המרכזית בחיים שלי, בזכותה הגעתי לפה וחלמתי על זה. היא היתה דוחפת אותי לריצות בוקר, מעירה אותי ב־4 לפנות בוקר כדי לרוץ. היא פשוט מישהי שדוחפת אותי למצוינות, ומהווה נקודת אור ושפיות עבורי. הקשר שלנו הוא הרבה מעבר לריצה".

ומעל הכל יש כאן גם את החיבור ל"שלוה".

אהבה: "זה העצים את החוויה שלנו, לייצג את ישראל. הקבוצה שנתנה המון כוח, הסיפור של אילה, הכל ביחד יצר בסוף רגע מאוד מרגש".

אילה: "חיפשנו רובד נוסף במרתון. דווקא בזכות הריצה קיבלתי חיים חדשים, ועכשיו אני יכולה להחזיר. זה התחבר לי עם ילדי 'שלוה', כמו שזה הציל אותי. בעזרת הריצה שלי אני עוזרת להם להמשיך את הפעילות היומיומית שלהם.

"אני אומרת לכל אחד שיקרא את הכתבה - קחו את מה שאתם חזקים בו ותמנפו אותו, תעשו דברים טובים. תמצאו משהו שייתן לכם דרבון בחיים ותדעו שכל דבר הוא אפשרי. זה היה הכי מופרך לחשוב שאגיע לניו יורק ואעמוד על קו הזינוק עם אהבה ועם אחותי, שאסיים את המרתון. פשוט כל כך התרגשנו בקו הסיום, אני לא יכולתי לנשום, כשהבנתי איפה הייתי לפני שש שנים ואיפה אני עכשיו, כשהגשמתי את החלום".

מסמן מטרה

במהלך השבוע המיוחד הזה עשרות הרצים ניצלו את הזמן מצד אחד להתאמן לקראת הרגע הגדול שעליו עבדו בשנה האחרונה, ומצד שני לטייל ולהכיר את העיר ואת היעדים התיירותיים העיקריים - כיכר טיימס, הסנטרל פארק, האנדרטה הלאומית לפיגועי 11 בספטמבר - ואפילו לקנח במשחק NBA.

מי שלא ויתרה על המסע היא אתי שמעון (52), מורה למדעים ורכזת חינוך חברתי בחטיבת הביניים אורט בטבעון, שבשנה וחצי האחרונות השילה ממשקלה 18 ק"ג ועכשיו עמדה על קו הזינוק למרתון הראשון בחייה.

"אני עדין לא יודעת איך אני פה. בסך הכל אני שנה וחצי בתוך עולם הריצה. אם היו שואלים אותי לפני כן אם אשתתף באירוע כזה, זה ממש לא היה עולם המושגים שלי. אבל זה תהליך אישי שאני עושה, של הגדלת החוסן הנפשי, להתפתח, ובתור מי שמאמינה שגוף ונפש אחד הם, קצת התחזקתי מבחינת הנפש והחלטתי לחזק גם את הגוף, כשאני ממש מרגישה שזכיתי לחוות זאת".

איך הכל התחיל?

"התחלתי להתאמן והגעתי לקבוצת ריצה, כשבאימונים הראשונים פשוט רציתי למות - דקה ריצה ושתי דקות מנוחה, אבל לא נשברתי. יש משהו בספורט כשאת רואה את השיפור, את מרגישה מאימון לאימון שהגוף יכול יותר וזה נותן תחושה של 'וואו'. גם הקבוצה עטפה אותי. כשבעלי הצטרף אלי הבנתי שאני מסוגלת, כל המשפחה נסחפה והפכנו ממשפחה של מיטיבי לסת למשפחה של מיטיבי לכת".

איך קיבלו התלמידים והמורים את מה שאת עושה?

"יש תגובות מאוד חמות, ועצם העובדה שאני כאן היא לא דבר מובן מאליו. איש חינוך לא יכול ככה סתם לעזוב את הארץ בלי אישור. המנהלת שלי מאוד דחפה אותי וכתבה מכתב המלצה למשרד החינוך, והמפקח הישיר של בית הספר ממש עודד וגרם לכך שאקבל אישור מהמפקח האזורי. כולם כותבים לי הודעות תמיכה.

"התלמידים היו בהתחלה בשוק. אמרו לי: 'את רצה?'. הם רואים בי את דמות המורה והיו מופתעים, אבל בהמשך איחלו לי בהצלחה. הרגשתי שאני מהווה מודל עבורם. המטרה הסופית היא להקים קבוצה של בנות כדי להעביר את המסר הזה - שמה שאת רוצה להשיג את יכולה".

מי שגנב את ההצגה במשלחת היה ללא ספק משה לדרפיין. השם אולי לא אומר לכם הרבה, אבל מיליוני רצים בכל העולם מכירים אותו, לאחר שסרטון שלו רץ במרתון ברלין זכה ליותר מ־20 מיליון צפיות, זאת לאחר שהוא גמא את כל 42.2 הקילומטרים כשאננס על ראשו. כן, מה ששמעתם. לדרפיין בן ה־69, המוכר יותר בשם "רץ האננס" או "איש האננס", הגיע לניו יורק כדי להשתתף במרתון ה־132(!) שלו, אך לראשונה עשה זאת בתפוח הגדול עם אננס קטן על הראש.

"זה הייעוד שלי - לרוץ מרתונים עם אננס", מספר לדרפיין. "אני רוצה לתת דוגמה לנוער, שיש לנו אפשרות לחיות בהרמוניה, והריצה עם האננס מסמלת שאפשר לעשות דברים שנראים לכאורה על־טבעיים. גם אם הייתי אלוף עולם, זה לא היה מספיק בלי אננס, שמסמל פרי מתוק עם הרבה מאוד ערכים תזונתיים. ככה אני מפורסם יותר ומעביר את המסר שלי.

"בחיבור שלי עם 'שלוה' אני מרצה בפניהם ומנסה לעזור להם כמה שיותר. אנחנו אור לגויים בעניין הזה, ולהיות חלק מהמקום הזה מהווה מבחינתי חיבור הכרחי, כי אני מרגיש שזו זכות גדולה".

עד מתי תמשיך לרוץ?

"אני ממש לא יודע, כרגע אני מסמן כמטרה את השנה הבאה - יום הולדתי ה־70 - ואני רוצה לעשות תוצאה שתרעיד את העולם. זה יהיה כדי להוכיח שמה שאני עושה הוא נכון. במשך עשר שנים הייתי במצב של הזנחה, לא רציתי בכלל לשמוע על ריצה והגעתי למשקל של 130 ק"ג, סכנת חיים של ממש. אבל אז המאמן שלי, יאיר קרני, הכניס בי את השינוי ואת האמונה, ומאז האיזון הזה הוא משהו שאני מנסה לשמור עליו".

אחד הצעירים בחבורה הוא יצחק מילסטון, בן ה־27, שהוא יינן וגם מאמן ריצה. כשעבר לגוש עציון החל לרוץ ברצינות כדי להכיר את הסביבה, ומאז הוא מודה שפשוט התמכר: "אני מת לרוץ. זה היה חלום לרוץ מרתון מאז שהייתי ילד. איך שסיימתי פעם ראשונה הבנתי שעשיתי טעות, כי זו התמכרות, והנה אני פה כבר במרתון העשירי שלי.

"מרתון הוא חוויה אדירה - החל מהפסטיבל לפני, האווירה, התחושות תוך כדי, ובסוף וגם האימונים שלפעמים יכולים להיות ממש סיוט. אבל יש איזה שקט כשנכנסים לסוג של טראנס בריצה ארוכה, כשההרגשה לחצות את קו הסיום היא מדהימה. כשסיימתי את מרתון תל אביב נשכבתי על הרצפה וממש בכיתי".

איך התחברת לפרויקט של "שלוה"?

"אני מכיר את העמותה, היות שהתנדבתי בה הרבה שנים. שמעתי מחבר על האירוע הזה, שהוא ממש מגניב ומיוחד. יש כאן אנשים שהם בעשור מעלי, וזה כיף שיש לי דיבור משותף איתם בעניין הריצה, ובמקביל אנחנו גם עוזרים לקדם את מטרות העמותה ולעזור לאותם ילדים".

אצל איתן גפני (35) הריצה היא לא רק דרך חיים אלא גם פרנסה, היות שהוא משמש מאמן אתלטיקה במועדון "לידר" ירושלים, שם הוא מדריך ילדים בגילי 13-8, במטרה להזיז אותם מהכיסא ולהתחיל לעשות ספורט. "ישראל נמצאת במגמה מאוד חיובית, בעיקר במרתון ובכל מה שקשור במרחב האירובי", הוא אומר. "זה מחלחל גם לדור הבא. המון אנשים מגלים שגם הם מסוגלים לרוץ מרתון, וזה עובר במשפחה גם לילדים, כשהורים עושים זאת ובתי ספר מתחילים לפתוח מגמות".

אפשר להפוך את כל עשרות האלפים שרצים כחובבנים למקצוענים?

"זה עדיין מרחק שמיים וארץ בין חובבנים למקצוענים, אבל כאן נכנסת האתלטיקה, שמבדילה בין להיות חובבן ללהפוך לאתלט. לכן אני עובד עכשיו על הכנסת האתלטיקה לבתי הספר, והצלחתי לעשות זאת כבר בכמה מהם. המטרה הגדולה היא לתרגם את הכמות להישגים".

ההישרדות האמיתית

כדי לעמוד במשימה הלא פשוטה בניו יורק, ודאי עבור קבוצה שחצי ממנה מעולם לא רץ מרתון, הנבחרת עברה בחודשים האחרונים אימונים משותפים, וכל אחד מהרצים קיבל ליווי של מאמן אישי לטובת הצלחת המשימה. במקביל היו צריכים לגייס תרומה של לפחות 25 אלף שקלים למען המשך פעילותה של "שלוה".

מי שיזם את הרעיון היה המשנה למנכ"ל "שלוה", עו"ד איתמר שבח, שרץ בעצמו את המרתון. "אנחנו ב'שלוה' מחפשים כל הזמן את החדשנות ואת החיבורים של תחומים שונים זה לזה, ולמעשה היתה לנו כותרת - 'לחבר הישגים אישיים לערכים חברתיים'. ברגע שהבנו שאנשים שאוהבים ספורט הם הישגיים ותחרותיים, רוצים להביא הישג אישי, ובעיקר מרתוניסטים, לקחנו על עצמנו להקים נבחרת שמחברת אצנים מכל הארץ, בכל הגילים, וקבענו את מרתון ניו יורק כיעד שלה. אחרי הכל, זה המרתון הנחשק ביותר בעולם, עם רצים ורצות מכל העולם. צריך לדעת שאי אפשר להשיג כרטיס למרתון הזה, וחברי הנבחרת שהקמנו התנדבו לגייס את הכסף. תחילה השגנו 30 כרטיסים, ואז הלכנו וגדלנו והגענו בסוף ל־65 משתתפים מהארץ".

מי שנרתמו לעזור היו "סאקוני ישראל" שהתגייסו והפכו לשותפים מלאים, ואת הליווי הלוגיסטי, התעופתי והתיירותי לנבחרת נתנה חברת איסתא ספורט.

השחקן איתי תורג'מן, שבשנים האחרונות לא מפסיק לרוץ למרחקים ארוכים ואף גמא כבר כמה מרתונים, עשה את מרתון ניו יורק היוקרתי לראשונה בחייו. "העמותה הזאת נוסדה על ידי זוג הורים שנולד להם ילד עם צרכים מיוחדים, וההתמודדות עם הקושי שלהם היתה באמצעות עזרה לאנשים אחרים שסובלים מאותו קושי", מספר תורג'מן.

איך עברה עליך הריצה?

"בדיוק כמו לאותם הורים, בכל פעם שהיה לי קשה חיפשתי לידי למי יותר קשה ועזרתי לו. לקחתי את המודל ההתנהגותי שלהם ויישמתי אותו בתוך המרתון. בזכות זה היה לי מרתון חלק, מדהים ושמח. רצתי בפעם השמינית מרתון, אבל זאת היתה הפעם הראשונה בניו יורק - ולא האחרונה. אני כבר מחכה לשנה הבאה. העידוד בדרך היה מטורף, זו חוויה פסיכית".

הישגים עם ערכים

סעיד חשאן (38), מהנדס בניין במקצועו, מהכפר ג'וליס שכל תושביו דרוזים, הגיע במקרה לפרויקט, לאחר שחבר צלצל לשאול אותו איך מוציאים ויזה לארה"ב. הוא התחבר לרעיון מייד והקים קבוצת ריצה, שערכה את אימוניה על רקע הנופים המרשימים בראש הנקרה ובנהריה.

"אני התחברתי לריצה הזו כי אחיין שלי סובל מבעיות שמיעה, הוא ילד עם צרכים מיוחדים. המרוץ הזה באמת היה מיוחד, ובמהלך ההכנות אמא שלי עברה השתלת כליה, שאותה תרם אח שלי. התברר שהוא לא התאים, והיתה כאן אופרציה של שלושה תורמים. התהליך הארוך הזה קטע לי את רצף ההכנות, כי מרתון זה מסע, אבל באתי בגישה חיובית לעשות את זה בכיף".

מה המודעות לספורט בג'וליס?

"יש מודעות, ואנשים אוהבים לרוץ, אבל הבעיה היא שאין תשתית. אני רואה שאנשים אוהבים ספורט, אבל אי אפשר לרוץ שם על מדרכות, לכן אנחנו נודדים לכל מיני מקומות. אני מקווה שיום אחד גם זה ישתנה ונוכל להתאמן יחד ליד הבית".

בדרך כלל, כשרצים בקבוצה, יש אחוז מסוים שפורש ולא מגיע לקו הסיום, אלא שהפעם כל 65 הרצים של "שלוה" הצליחו לעשות זאת. בטח אחרי קליפ מיוחד שהוקרן להם ערב קודם בארוחת הפסטה המסורתית, עם מילות עידוד של כל בני המשפחות.

מי שזכה לתמיכה מקרוב היה מני אייזדורפר (49), שאשתו הצטרפה אליו לכל ימי המסע, שהסתיים כשהוא חוצה את קו הסיום בפעם השנייה בחייו.

"זו פשוט חוויה מטורפת", מספר אייזדורפר. "אי אפשר לתאר את העוצמות והריגוש שיש בריצה בתוך הקהל העצום שיש סביבך. כשאתה יורד מהגשרים, המעבר הופך להיות צר והאנשים ממש עליך וזה דוחף אותך קדימה. רצתי לפני שש שנים את המרתון הראשון שלי בפריז, אבל אין בכלל מה להשוות - ניו יורק אלה עוצמות מההתחלה ועד הסוף שאי אפשר לתאר".

איך היית משכנע מישהו לקום היום מהכורסה ולהתחיל לרוץ מרתון?

"אני חושב שעצם זה שלקחת לעצמך אתגר, בנית את הדרך והגעת לסיומה - זו המשמעות של מרתון. לא הקטע הספורטיבי כמו הקטע של להציב לעצמך יעדים ומטרות. בסופו של דבר אנחנו חיים באמצעות הצבת יעדים. בטח שאפשר, כמו פה עם החיבור ל'שלוה', לעשות את זה ולתרום למטרה כל כך יפה ומכובדת, ולעמותה שעושה דברים מדהימים.

"רק לראות מה הם בנו שם, בכמה אלפי ילדים הם תומכים, ואיך הכל נעשה בחיוך - שווה את הכל. אני בטוח שהאירוע הזה יהפוך למסורת, ומאמין שבשנה הבאה זה יהיה מטורף והרבה יותר גדול".

עד כמה גדול? כבר בטקס הסיום, שבו חולקו לרצים תעודות הוקרה, וכמו בענפי הספורט הגדולים בארה"ב גם קיבלו טבעת אליפות, דיברו על כך שהאירוע המיוחד הזה יהפוך למסורת. כבר בשנה הבאה ירצו בשלוה לראות לא 65 רצים אלא 265.

על כך מוסיף שבח: "בדיוק לפני שנה, ב־6 בנובמבר 2021, ומבלי לדעת עד כמה התאריך הזה הוא משמעותי - התחיל להירקם לו חלום. חלום שנועד להתגשם, לא עבורי ולא עבורנו אלא עבור ילדי 'שלוה' ובני משפחותיהם. חלום שמחבר הישגים אישיים עם ערכים חברתיים - לרוץ במרתון ניו יורק למען אנשים עם מוגבלויות. בדיוק בתוך שנה מאז שהחל להירקם החלום הזה - הוא התגשם".