סבתא אחת ניצולת שואה, השנייה חינכה נוער היטלראי: הסיפור הלא ייאמן של "הגיורת המתנחלת"

מותה של אליזבת מלכת אנגליה אמנם העיב על חגיגיות האירוע לציון מלאת 70 שנים למלוכתה, שערך מועדון חובבי רולס רויס־בנטלי - הרכב המלכותי הרשמי - אבל יותר מאלף מוזמנים, אנשי האלפיון העליון, הגיעו בכל זאת בתחילת אוקטובר לגרוסבנור האוס, בשולי הייד פארק בלונדון, לציין את התאריך המרשים.

בין שמלות הערב המהודרות, חליפות הוורסאצ'ה והריחות החזקים של בשמים יוקרתיים, הסתובבה גם ורד בן־סעדון, מבעלי היקב הישראלי "טורא", מלווה באביה, יואל. השניים מזגו לנוכחים את התוצרת שהכינו: יין מהיישוב רחלים, נקודה קטנה בשומרון שאיש מהמעונבים באירוע לא הכיר קודם, וכנראה כבר שכח בדרכו הביתה.

"לא ידעתי שעושים בארץ שלכם יין", אמר נורבגי מהודר, שמחזיק רשת בתי מלון בארצו, ואחר כך התעניין איך מבצעים משלוח אליו "של כמה ארגזים", לפתיחת החך.

ורד (45), אישה דתייה עם פאה על הראש ונוכחות חריגה בנוף האנושי באירוע, העירה אחרי שהסקנדינבי עזב: "אנחנו מאמינים שהקב"ה עוזר לנו. דבר נוסף - אנחנו לא חוששים. אנחנו רצים קדימה עם כל העוצמות. ארז, בעלי, הוא איש החזון, שהאמין שאם נשתול כרמים - בסוף נצליח. ולי, מגיל צעיר, היתה יכולת לסמן מטרה ולעמוד בה. לא היתה לי בעיה להגיע אפילו למלכה ולהגיש לה כוס יין. אני ממש לא מפחדת".

חוסר בושה ישראלי?

"עם בושה לא מצליחים".

לא בטוח שספר אחד יספיק לתאר איך ורד - או בשמה המקורי ההולנדי: רוזה ואן־קובורדן - הגיעה ממשפחה עם שורשים אפלים שסייעו בזמנו לנאצים,והפכה להיות מתנחלת, אם לחמישה, שמייצרת יין איכותי.

"חיי מעניינים מתחילתם, וכנראה יהיו מעניינים עד סופם", היא צוחקת. "אף פעם לא הלכתי בתלם. תלם זה משהו שאני לא מכירה".

"צרחתי בגלל הגרביים"

כדי להתחקות אחרי הסיפור המשפחתי יוצא הדופן, צריך להרחיק 70 שנה אחורה, לעיר אסן - בירת מחוז דרנתה שבהולנד. רבקה, אמה של ורד, אז אלש, נולדת לרול וריקיה מאייר, זוג לא יהודי. "היתה לי ילדות יפה", נזכרת רבקה. "הייתי בת יחידה שקיבלה הרבה חום ואהבה".

כשהיתה בת 11 פקדה טרגדיה את המשפחה ההולנדית. במהלך נסיעה מחוץ לעיר התנגש הרכב המשפחתי באייל שעמד באמצע הכביש. אמה של רבקה נהרגה במקום, אביה והיא עצמה נפצעו.
"זה היה כביש מהיר, וכנראה איבדתי את ההכרה בזמן התאונה", רבקה משחזרת. "אבי ואני חיכינו שהאמבולנס יפנה אותנו. זה היה מאוד כואב לאבד אמא בגיל כל כך צעיר, אבל אני משוכנעת שזו גם היתה ההתחלה של כל השינויים שחלו בתוכי. זה אולי מוזר להגיד, אבל מהרגע ההוא החל אצלי החיפוש אחרי האמת".

חלפו כמה חודשים עד שרול, האב, השתחרר מבית החולים, אבל כשעשה זאת החל לשקם את עצמו, ובין היתר חיפש לעצמו רכב חדש. באותן נסיבות הוא נפגש עם לישה דפריס, אלמנה יהודייה שהסתתרה בשואה אצל משפחה כפרית בצפון הולנד. לישה, אם לשלושה בנים, ביקשה למכור את רכבה. ההיכרות השטחית הפכה לקשר רומנטי, והשניים נישאו.

הקשר עם משפחת אמה של רבקה ניתק די מהר. היא אמנם נולדה ב־1952, אחרי מלחמת העולם השנייה, אבל עד מהרה הבינה שיש קטע בתולדות המשפחה שלא ששים להזכירו. משברירי מידע, שהגיעו כבר אז, הבינה שדודיה, אחיה של אמה, שיתפו פעולה עם הגרמנים בתקופת השואה.

"הבנתי שמשהו עם הדודים שלי לא היה בסדר, בגלל שאבי סירב להגיע לאירועים משפחתיים בצד של אמי", רבקה מספרת. "הוא כעס, היה אומר את שם המשפחה ומשתמש מייד בהערה פוגענית".
אחרי נישואי אביה, לרבקה כבר היתה אמא חדשה, לישה, שאחד משלושת בניה מנישואיה הקודמים היה יופ, היום יואל. יואל מבוגר מרבקה בשלוש שנים, אבל בתוך זמן קצר שני האחים החורגים התאהבו, למרות ההתנגדות במשפחה.

"כשאמא שלו גילתה את זה, הם לקחו את יואל ושלחו אותו לגור אצל הדודה, העיקר שלא יתחתנו", מספרת ורד על אביה. "זה לא עזר, האהבה בינו לבין רבקה היתה חזקה. אצלנו במשפחה, כמו שסיפרתי, מסמנים מטרה ומגיעים אליה".

אמנם נישואיהם של לישה ורול, הוריהם של השניים, לא החזיקו מעמד, אבל רבקה ויואל כבר היו זוג נשוי ב־1972. הם למדו פיזיותרפיה וחיפשו משמעות לחייהם בלימודי דת, עד שהבינו שהיהדות היא הכיוון ושישראל היא הבית.

הזוג עלה לארץ ב־1979 עם שתי ילדות קטנות: ורד בת השנתיים ואחותה אסתר. היה ברור שהאם ובנותיה צריכות להתגייר אם הן מעוניינות להיות חלק מהעם היהודי.

"אשתי היתה כל כך בלחץ במהלך הגיור", יואל נזכר. "היא התבלבלה בין יום טוב ושבת כשנשאלה, ואז הרב שלמה גורן, שהיה אחראי על ההליך, ביקש ממנה שתחזור ללימודים. היא התחילה לבכות, וכשהוא הבין שכוונותיה אמיתיות - באותו רגע הוא אמר 'עברת'".

משפחת ואן־קובורדן התמקמה בירושלים בשכונת בית וגן החרדית, במחשבה שאורח חיים זה יתאים לה, אבל כאשר ורד החלה להתבגר, קלטו שם שהמסגרת הקפדנית לא תחזיק מעמד. "למדתי אצל הרב לויכטר, אבל זה ממש לא היה לרוחי", ורד נזכרת. "באתי הביתה ואמרתי להוריי 'זהו'. ממש צרחתי. לא רציתי ללכת בגרביים ארוכים. זה לא היה בשבילי. הייתי צריכה חופש, לפרוש כנפיים ולעוף".

ההורים שמו לב שהילדה שלהם שונה בנוף החרדי. היא היתה מטפסת על עצים, קוטפת ערבה ומוכרת ברחוב. "מאז שאני זוכר אותה היא היתה מנהיגה", נזכר האב, יואל. "זה כנראה שילוב של אמי ושל אבא של אשתי. שניהם היו דומיננטיים, והיא קיבלה זאת בירושה".

משפחת ואן־קובורדן לא מצאה את מקומה בירושלים ונדדה לכוכב השחר, יישוב קהילתי דתי במזרח הרי בנימין. ורד היתה תלמידת כיתה ח' כששמה עין על ארז, השכן, תלמיד כיתה י"א בישיבה התיכונית "אור עציון", שהיה חוזר הביתה בערך פעם בשבועיים. "כתבתי לו מכתב, 'אם אתה רוצה, אני אשמח שנהיה חברים'", היא מספרת.

"בטח שידעתי מי זו רוזה", ארז מודה. "מכיתה ט' הייתי חולה עליה. תבין, הגיעה ליישוב שלנו הולנדית בלונדינית. לא ראיתי דבר כזה קודם בחיים. היא היתה משהו מיוחד במינו, אבל לא עשיתי עם זה כלום.

"יום אחד אני מקבל מכתב. וצריך לקלוט שזה יישוב דתי־לאומי, יותר בכיוון חרד"לי. הייתי אז בסוף י"א, היה בינינו פער גילים. עניתי לה 'זה לא מתאים'. היא התעקשה, 'בוא ניפגש'. אמרתי לה 'אם את רוצה שאסביר לך את זה פנים אל פנים, אז מוטב שניפגש'. נפגשנו, ואחרי זה התחלנו לצאת. הייתי חוזר מהישיבה פעם בשבועיים עד חודש. שלוש שנים ושבעה חודשים יצאנו ככה".

"ארז התגייס לצה"ל ושירת בצנחנים", ורד ממשיכה. "כשהגעתי לסוף י"א אמרתי לו: 'אנחנו דתיים, שומרים נגיעה, זה מוגזם. בוא נתחתן'. התארסנו והתחתנו כשהייתי באמצע כיתה י"ב. את הבגרות במתמטיקה עשיתי כשאני בהריון. תמיד הקדמתי את זמני".

איך הסביבה קיבלה את זה?

"זה אף פעם לא היווה אצלי פקטור. ההורים שלי ידעו שארז בחור טוב. האם אני מרשה לבתי להתחתן בגיל הזה? לא, אבל זה גם לא עוזר. יתחתנו מתי שטוב להם, ואני עומדת מאחוריהם ועוזרת היכן שצריך. העיקר שיהיו שמחים. תראה אותי לא פעם עם פאה, ואף אחת ביישוב שלנו לא הולכת עם פאה. אני שמה, כי אני מרגישה כך יותר ייצוגית, יותר אישה, כמו שאני רוצה להיראות. לא חושבת שאדם צריך לנהל את חייו לפי מה שיגידו. נכון שיש אמות מידה של מוסר והתנהגות, אבל יש גם את ה'אני מאמין' שלך".

ורד וארז חשבו בתחילה על מגורים ברמת הגולן, אבל בסוף מצאו את עצמם ביישוב ברכה שעל הר גריזים שבשומרון. "עברנו לגור שם בגלל שזו ארץ אבותינו", ורד מתארת. "ארז אמר שכל יהודי שגר כאן מתפרש מקסימום על שטח של חצי דונם, ואם אנחנו רוצים ליישב את הארץ כמו שצריך, אז חייבים חקלאות גדולה ומבוססת כמו בקיבוצים. הוא הביא אגרונום שמבין בקרקע, ושאל מה הכי יתאים לגדל על הר טרשים קירח. האגרונום אמר 'הכי אופטימלי יהיה לגדל כרמי ענבים, בגלל הגובה והאקלים'. זה מה שעשינו. התחלנו מכלום, אפילו לא אהבנו יין. לא ידענו לשתות".
המחשבה הראשונית היתה לגדל ענבים ולמכור אותם ליקבים ברחבי הארץ. ב־1997 הם נטעו 20 דונם גפנים.

"בשנתיים הראשונות הגענו לפת לחם", ארז משחזר. "זאת היתה השקעה אדירה. כל דונם עולה בסביבות 20 אלף שקל, ולא היה לנו כסף. היו 18 אלף שקל מהחתונה, ואת השאר גירדנו. אני במקביל ביצעתי עבודות חשמל, ואילו ורד התמקצעה בעבודה סוציאלית".

ורד מזכירה לו: "היו שנים שניקיתי בתים כשאני בהיריון. כמו שאתה שומע. עשיתי הכל כדי שיהיה לנו מה לאכול".

ארז (48) לא מתעכב על הסיפור הדרמטי. "אחרי הבציר הראשון נסעתי ליקבי כרמל מזרחי בראשון לציון בהתרגשות מטורפת. ישראל פלם, היינן הראשי, אמר 'אם אתה כבר פה, בוא נרד למרתפים'. אלה מרתפי הברון רוטשילד. נתנו לי לטעום יין מהגליל ומהגולן ומהנגב, ואני שותה ושותה. בקושי חזרתי הביתה. עצרתי אולי עשר פעמים בדרך כדי להתאושש.

"הערתי את ורד בשלוש לפנות בוקר ואמרתי: 'בשנה הבאה אנחנו מקימים יקב'. היא אמרה 'השתגעת? רק עכשיו נרגענו מההשקעה הכספית'. אמרתי 'אני מקים יקב'. אני חייב להגיד שעוד לפני שבצרנו הבנתי שגידול ענבים לא עושה את לי את זה. הרגשתי פספוס".
שלושה מטעני חבלה בכרם

ב־2003 הקימו ורד וארז את יקב טורא ביישוב רחלים, שם עברו להתגורר. "עשינו תחשיב כלכלי קצת ילדותי", ארז מספר. "אמרתי 'אני אייצר 6,000 בקבוקים, אמכור כל בקבוק ב־100 שקל ותהיה לי הכנסה של 600 אלף שקל. בתוך כמה שנים אתפרנס בכבוד'. מהר מאוד הבנתי שרק בשנה הרביעית מתחילים למכור את היין, ולא במאה שקל לבקבוק ולא נעליים.

"דמיינתי שכולם יתחננו לבקבוקים,אבל קלטתי שהתחרות קשה, ובחנויות אמרו לי 'ב־30 שקלים אני לא מוכן לקנות ממך'. הייתי הכל: הכורם, היצרן, המבקבק, המתוות, סוכן המכירות והגובה. עד היום אני אומר לעובדים 'אל תגידו שאתם עובדים קשה, כי אני עשיתי הכל'".

יקב טורא התחיל עם 1,200 בקבוקים, בשנים שהיו גדושות באירועים ביטחוניים באזור, שיא האינתיפאדה השנייה. "עבדתי כחשמלאי כדי להתפרנס, ובסיום העבודה הייתי רץ לעבוד בכרם", ארז מספר. "במוצאי שבת אחד יצאתי לרסס בשעה 12 בלילה. היה ערפל מטורף, מה שמאפיין את הר ברכה בחודשי יולי־אוגוסט, והפעם הערפל לווה ברוח חזקה. הבנתי שאי אפשר לעבוד, אז התקפלתי. החניתי את הטרקטור אצל חבר וחזרתי הביתה, לרחלים. לא הספקתי להגיע לצומת תפוח, וחבר התקשר בהיסטריה 'איפה אתה?' סיפר שהקפיצו כיתת כוננות, כי יש מחבל באזור הכרמים. עשיתי פרסה וטסתי חזרה. מתברר שפלשתינים עשו תצפיות על הכרמים וחיכו ללילה שבו יגיע החקלאי כדי לרסס. הם ראו את האורות של הטרקטור שלי, ומחבל יצא לדרך במטרה להגיע אלי. הקב"ה נתן לי בעיטה בישבן 'לך הביתה' - והביא רוח. כמעט בכיתי מהתרגשות. המחבל לא מצא אותי והמשיך לעבר היישוב, הגיע למוצב הצבאי, ושם הסתערו וחיסלו אותו".

נשמע מלחיץ.

"זה מלחיץ? היו לי שלושה מטעני חבלה בכרמים. תחילת שנות האלפיים, יום שישי אביבי, שריפת קוצים. הקפצתי הרבה חבר'ה שיבואו לעזור בכיבוי. סיימנו בארבע אחרי הצהריים, חזרנו הביתה, וביום ראשון נסעתי לראות מה הנזק, כי הרבה פעמים על הגפן אתה רואה את התוצאות רק אחרי 24 שעות.

"ירדתי לכרם עם M16 שהיה לי מהמילואים, מחסנית בהכנס, כדור בקנה - ופתאום הבחנתי בין שני סלעים במעין בלון חמצן של צלילה, וחוט חשמל יוצא לו מהקצה. אני בוגר לבנון, ישר הבנתי במה מדובר. מתברר שהשריפה יועדה להפעיל את המטען כשכל החבר'ה עסוקים בכיבוי. כנראה החוטים נשרפו ושיבשו את ההפעלה. התקשרתי למשטרה, ששלחה חבלן עם רובוט. היו שם יותר מעשרה קילוגרמים של חומר נפץ. הרובוט נקרע לחתיכות".

"ישימו אותנו באותו כבשן"

מה שהחל עם 20 דונם ו־1,200 בקבוקים, עומד אחרי פחות משני עשורים על 560 דונם, כ־180 אלף בקבוקים וכ־30 עובדים. 60 אחוזים מהיין מוטסים לחנויות בחו"ל. כששאלתי אם יש להם לאן לגדול, ארז חייך קלות. "כמה תהיה אוכלוסיית העולם עד 2050, עשרה מיליארד? אין בעלים של יקב בעולם שלא רוצה שהעסק שלו יהיה הכי טוב. החלום שלנו הוא להעלות את קרנה של ארץ ישראל, שבעולם יידעו שהארץ הזו היא של חלב ודבש ולא אוכלת יושביה. בעולם נותנים כבוד גדול ליין הישראלי, ומי שמכיר אותי יודע שהעסק מתנהל מעולה, אבל כסף לא מעניין אותי".

ורד: "אני מחנכת ככה את ילדיי. צריך להיאבק, לחרוש ולזרוע כדי לקצור. בלונדון היתה לי שעה פנויה, אז הלכנו להרודס. ראיתי שם מעיל לילדה בת חודשיים ב־4,000 שקל. חבר'ה, זה לא בריא. זה ה'אני מאמין' שלי בחיים".

לא תקנו רולס רויס אם תוכלו?

ארז: "גם לורד לא תהיה רולס רויס, למרות שהיא חולמת על מרצדס. הרכב שלי משנת 2013, והוא משמש לצרכיי. אין לי שעון, ומשקפי השמש שלי הם מדקטלון, 70 שקל. בכל הרמת כוסית אני אומר לעובדים שלנו: 'איזו זכות יש לנו! אנחנו לא רק עובדים לפרנסה קרוב לבית, כשאנשים שורפים שעות בפקקים. אנחנו גם עושים משהו שיש בו ערך אידיאולוגי ודתי. יש לנו פה ערך מוסף מטורף".
בני הזוג יודעים שפוליטיקה תמיד עולה כשמדברים על יקב שנמצא בשומרון, מעבר לקו הירוק. לא רק בחו"ל יש אנשים שמחרימים תוצרת שמגיעה משם, גם בארץ לא מעט פוסלים אותה מראש.

"אני פוגשת את זה יותר בתל אביב מאשר כשאני מסתובבת בחו"ל", ורד מודה. "בלונדון אף אחד לא אמר לי מילה בנושא. ה־BDS הוא ארגון שעושה יותר רעש מאשר פעולות, ואם בנורבגיה הוציאו כעת רשימה שחורה, אז בסדר, מישהו אחד אמר 'לא'. מצאנו אחר שהזמין כמות כפולה.

"עצוב שלא יודעים לעשות הפרדה. הרי אותם אנשים צפו בזמנו במשחקים של דרום אפריקה, ואין להם בעיה לטייל בסין עם כל הבעייתיות. 'יפי נפש'. אני הכי אוהבת שאלה שמחרימים הם אלה שקוראים לסובלנות, לשלום ולאחווה בין העמים, וכשאני אומרת דעה שהם פחות אוהבים - הם משתנים.

"אתה יודע מה התשובה שלי? שמו את כולנו באותם כבשנים בתקופת השואה, ויכניסו אותנו שוב אם נאפשר להם. אפשר לא להסכים על כל דבר שמישהו אחר עושה, אבל מכאן ועד לרוץ ל־BDS ולעמוד במחסומים, המרחק רב. אני הכי בעד דמוקרטיה, אבל בתוך הבית אנחנו עם אחד, ואם לא נזכור את זה, יצטרכו להזכיר לנו".

את אומרת את זה למצדדי החרם?

"מה שמחזיק אותי ביקב זו העובדה שאני מארחת אנשים מכל העולם סביב השולחן. שותים יין ומוצאים את מה שמחבר. מי שלא קונה, זו עוד משימה עבורי. בסוף על 99 אחוזים אנחנו מסכימים, ועל האחוז שאנחנו לא - אנחנו מסכימים שלא להסכים".

הם קונים בסוף בקבוק?

"היתה אצלי קבוצת אנשי תקשורת מהשמאל שלא קנתה מאיתנו, אבל שמעתי מעובד שמזג להם לטעימות, שאחד החבר'ה אמר למי שישב לידו 'זה יין בן זו...' ומבחינתם זו מחמאה. היו לי כאן אנשים מאוד אנטי, משלחת של פרופסורים ועיתונאים, והיה עיתונאי מדרום אפריקה שהציעו לי להיזהר ממנו. אחרי הסיור התקשרו ואמרו שהאיש התרכך, חזר אחר.

"אני אומרת לך שלאנשים אין מושג. היה אצלי חבר כנסת ששאל 'איפה זה גוש קטיף?' חבר'ה שמרימים יד ומחליטים אם לפנות או לא - ולא יודעים על מה הם מדברים. טורא מבחינתי הוא מקום של חיבור, אנשים יושבים ושואלים שאלות. אתם, מצידי, יכולים אחר כך ללכת לכפר הערבי הסמוך, אבל אל תסתכלו על המציאות רק מצד אחד שלה".

יש קיצונים באזור שלכם.

"יש גם בתל אביב. אנחנו חיים עם הקצוות, אבל הם אף פעם לא היו המיינסטרים".

יש לך יחסים עם השכנים הערבים?

"אני לא יכולה ללכת לבד לכפר השכן, אבל אם ילד שלהם ייכנס אלינו, אני מבטיחה לך שהכל יהיה בסדר. זו דוגמה שאני תמיד נותנת, ואמרתי פעם לעיתונאי 'תביאו לכאן את הנשים מהכפר הסמוך'. יודע מה ההבדל? כאן אולי שכן אחד יגיד 'מה את עושה?' אבל שם השכן שלהן ירצח אותן. זו מציאות שקשה להתקדם איתה. עזבו פוליטיקאים, האנשים כאן צריכים לדבר באומץ כדי למצוא פתרון. דרך? כרגע אין לי ואין לאף אחד מושג".

עם כל השנים שאת חיה פה, את מאמינה שיש סיכוי?

"חייבים להאמין, אחרת לאן נגיע? אין לנו ארץ אחרת. צריך לשבת, לדבר, להקשיב. הרי לכל זוג יש בעיות. הוא יכול להתגרש או לשבת ולחשוב מה כל אחד נותן לשני. אנחנו אומנם לא זוג, אבל עם זאת אנחנו גרים כאן וכנראה לנצח נחיה זה לצד זה. לחשוב כל הזמן מי התחיל - אין בזה טעם, כי זה לא מקדם אותנו. צריך לחשוב מה עושים מפה".

ארז: "אנחנו מתונים, אבל מתינות היא עניין של איפה אתה שם את נקודות הקצה. אנחנו עם שחזר לארצו, ואין לנו מקום אחר. השכנים הערבים צריכים להפנים שאנחנו כאן באמונה ובתפיסת עולם ובתפילה של אלפי שנים שבהן חלמנו לחזור. התפללו יום־יום על שכם, חברון וירושלים, ולא על תל אביב או אילת, והמחיר שאנחנו מוכנים לשלם כדי להישאר הוא גבוה. כל פעולות הטרור לא יעזרו, הן רק יגרמו עצב לשני הצדדים.

"אנחנו כמו פלוגה שמסתערת וצריכה להגיע ליעד. אם חייל אחד נופל, היא לא מפסיקה. אנחנו לא רוצים לגרש אותם, לא רוצים מלחמת עצמאות 2. אנחנו רוצים לחיות פה ולגדל ילדים ונכדים בשקט. צריך להפנים את זה, אחרי שנים רבות של סכסוך".

השייח'ים מדובאי המליצו?

רד וארז הם הורים לחמישה: אילה (26), נשואה ואם לשניים, מנהלת מחלקת החינוך ביישוב עפרה; דוד (24), מ"פ בגבעתי; שחר (21), נשואה וקצינה בחיל האוויר; יהונתן כרמי (18), חניך במכינה קדם־צבאית; והלל סמדר (10), תלמידת בית ספר.

ארז משמש המנכ"ל והיינן של היקב, ואילו ורד אחראית לשיווק ולמכירות. היא כל הזמן נמצאת על הקו בין הארץ לחו"ל, וכעת אמורה להיות בארה"ב.

"נשים דתיות בדרך כלל נשארות בבית", היא מודה. "אני שלושה חודשים בשנה נמצאת בחו"ל. אין הרבה נשות עסקים במגזר שלנו, אבל זה דבר שהולך ומתפתח, ואני שמחה שיש כאלה שעשו זאת אחריי. לאישה יש יכולות של גבר, אבל אין ספק שיש גם מחיר. יש לי ילדה בת 10 שיודעת שאמא יוצאת לעבוד".

למדת מנהל עסקים?

"למדתי מהחיים. אני אוהבת את זה, ותמיד מרגישה שזה כמו שחמט. אתה יושב לראות מה הצד השני עושה, ורוצה לעשות את הצעד הנכון. אני מאוד תחרותית".

באירוע המפואר בלונדון ורד הרגישה בבית, נטולת פחד, צוחקת ומסתחבקת עם כולם. לפעמים נראה שהיא מטיילת על הגבול הדק שבין קודש לחול.

"אף פעם לא הלכתי לחומרה", היא מסבירה. "אני לא מתביישת להגיד שהפוך: אני הולכת לרב ומבקשת 'תן לי את הכי מקל'", היא צוחקת, "אני רוצה ליהנות מהחיים, והעסק שלנו גם מבוסס על תשוקה. משהו שידליק אותך. בקורונה אני זוכרת שאמרתי לעצמי, 'אני נועלת כעת נעלי עקב, מתאפרת, מדליקה מוזיקה - ושימות העולם. אנחנו ננצח'. אין דרך אחרת. תודה לאל שהקורונה היא כבר היסטוריה".

איך בכלל הגעתם לאירוע של רולס רויס, עם קשר לבית המלוכה הבריטי?

"באמצע הקורונה הגיע אימייל, וחשבתי שמסתלבטים עלי. זו היתה תקופה שהיו בה הרבה עוקצים, כי אנשים ניצלו את המצב. היקב היה שקט, העובדים היו בחל"ת, ואנחנו עבדנו קשה. ניסינו להבין לאן העולם הולך. אמרתי שאבדוק. התקשרתי למפיץ שלנו בלונדון ואמרתי לו: 'עשה טובה ותבדוק אם הכתובת והשם במייל בכלל קיימים'. הוא חזר ואמר שכן.

"הרמתי טלפון אליהם ושאלתי 'איך הגעתם אלי?' אמרו שמישהו מההנהלה שלהם המליץ עלינו. אמרתי שזה כבוד גדול מבחינתנו, והתעניינתי מי הממליץ. לא היו מוכנים לחשוף. אמרתי שאו שזה יהודי, או שבדיוק חזרתי אז מדובאי ופגשתי כמה שייח'ים עם רולס רויס־בנטלי, אולי זה מישהו מהם. לפני שמונה חודשים התקשר אלי הכתב של בית המלוכה, איש עם מבטא בריטי כבד, לראיון טלפוני. אירוע מדהים".

עד לפני חמש שנים לורד לא היתה אזרחות ישראלית, והיא חיתה כאן במעמד של "תושבת קבע". בהולנד, לדבריה, לא מאפשרים להחזיק שתי אזרחויות, ומאחר שבעבר המליצו לה לא לוותר על המקורית, שייתכן ותסייע לה בשעת צרה, כך פעלה. עד לא מזמן לא יכלה להצביע בבחירות לכנסת.
אבל במשך השנים ורד התעמקה בנושא השואה. הסיפור של משפחתה, שבו הצד של סבתה מצד האם סייע לגרמנים, ואילו סבתה היהודייה מצד אביה הסתתרה מהנאצים, ריתק אותה.

כשהיתה בת 40, ביום השואה, הלכה למשרד הפנים, ויתרה על האזרחות ההולנדית ויצאה לפני הצפירה כאזרחית ישראל. "כשאמרו לי 'תצטרכי לוותר על האזרחות ההולנדית' חתמתי על הטופס. סו וואט?", היא מחייכת. "הרגשתי מאוד גאה. אזרחות ישראלית זו מבחינתי אמירה".

השואה לא הרפתה מורד, שקראה לא מעט מאמרים וספרים, בעיקר את ספריו של ק. צטניק (יחיאל די־נור ז"ל). עניין אותה לדעת עוד על חלקה של משפחת אמה באותה תקופה, ואילו אמה, רבקה, די נרתעה מחיטוט בפצע המדמם. היא ידעה על עברם של דודיה, ולדבריה זה הספיק לה.

"שיגעתי את הוריי וביקשתי שיבדקו את הנושא", ורד משחזרת. "לפני כחמש שנים טסנו כולנו להולנד. אמי, בלי הלחץ שהפעלתי, לעולם לא היתה פותחת את הדברים האלה. אתה הרי לא רוצה לחפור ולהוציא כל מיני שלדים מהארון".

משפחת ואן־קובורדן המריאה להולנד לביקור בעקבות השורשים המשפחתיים, ובין היתר ביקרה במחנה הריכוז וסטרברוק שנמצא לא הרחק מאסן, העיר שבה ההורים גדלו.

רבקה ויואל המריאו כמה ימים לפני ילדיהם, וקבעו פגישה בארכיון הלאומי בהאג. רצו שיפתחו בפניהם את הספרים. "אי אפשר להיכנס לארכיון ככה סתם", יואל מספר. "היינו צריכים להוכיח מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. מדובר בפרוצדורה שלמה. נכנסנו לארכיון וראינו מה שראינו. זו היתה בשבילנו הפתעה גמורה, ממש הלם".

בארכיון התברר שלא רק דודיה של רבקה סייעו לנאצים, אלא גם אמה ריקיה היתה פעילה ועזרה לגרמנים. "הם גילו שהיא בעצמה חינכה נוער היטלראי, האמינה בתנועה", ורד מספרת. "היו להם בבית תמונות של היטלר ושל סטלין. היא היתה מאורסת לקצין אס.אס. דברים לא פשוטים. זו היתה מין עננה שתמיד ריחפה, ואולי בגלל זה אף פעם לא קראתי לה 'סבתא', אלא 'אמא של אמא'. גם אמרתי לאמי 'אני לא בחרתי בסיפור, הסיפור בחר בי, ועם זה אנחנו נעשה את הכי טוב'".
"לרכך את הכאב"

יואל ורבקה מספרים שבמהלך השנים איש במשפחה לא גילה להם על העבר האפל, כנראה כדי לא לפגוע בהם. עד היום לרבקה לא קל לדבר על הנושא הרגיש.

"מייד אחרי שהיינו בארכיון התקשרתי לחברה יהודייה מהולנד, בגילה של אמי, ולמשפחה מהצד של יואל. הם אמרו לי שזה קרה מזמן ושלא כדאי לשקוע בזה. אמרו דברים כדי לרכך את הכאב", רבקה נזכרת. "אני עדיין לא כל כך משלימה עם זה. להכיר בעבר זה חשוב, אבל גם חשוב לא להיכנס למקום של אשמה, שאי אפשר לצאת ממנו. לבעלי, לדעתי, היה יותר קשה ממני".

יואל: "נורא פחדתי על אשתי. זה היה נורא".

כך הסתובב לו גלגל הגורל: בתה של סייענית־תומכת של הנאצים היא היום יהודייה דתייה, מתנחלת, שגם ילדיה הם יהודים גאים.

רבקה אומרת שהכל מכוון: "העלייה לישראל, ילדיי שגרים בארץ ושומרים מסורת - זה התיקון שלנו. אנחנו חוליה בתוך שרשרת של דורות, וזאת גם אולי הסיבה שאני מסכימה להיחשף. זה אמנם חלק שאני לא גאה בו, אבל הבנתי שיש טעם להראות את הדרך הארוכה שעברנו עד שהגענו לפה".