המומחים מאמינים: "השד באיראן כבר לא יחזור לבקבוק"

למען הריקוד בשדרות; למען הנשיקות בציבור; למען אחותי, אחותך, אחיותינו; למען השינוי בראשם של הקיצונים; למען האבות וכיסיהם הריקים; למען הכמיהה לחיים רגילים; למען החלומות של ילדי הפחים... למען (המאבק) בזיהום האוויר; למען העצים הקמלים של שדרות ואלי עשר; למען הצ'יטות הנכחדות; למען כלבי הרחוב... למען זריחת השמש אחרי לילות ארוכים; למען כדורי ההרגעה ונדודי השינה; למען גבר, מולדת, שגשוג; למען הילדה שמצטערת שלא נולדה בן; למען אישה, חיים, חירות"
(מתוך השיר "בראי")

בסוף ספטמבר האחרון, שרווין חג'יפור התיישב מול הטוויטר והתחיל להעתיק. ציוץ אחר ציוץ, רשם הזמר האיראני את הסיבות שבגללן - ואת המטרות שלמענן - יצאו האיראנים לרחובות בימים שלאחר הריגתה של מהסא אמיני, במה שזכה לכינוי "מחאת החיג'אב".

"למען", השיר שחיבר המצוטט לעיל, הפך ללהיט, עם 40 מיליון צפיות בתוך יומיים בעמוד האינסטגרם שלו ו־100 אלף הגשות לגראמי. למחאה, שבתוך זמן קצר חרגה מסוגיות של קוד לבוש, היה המנון, היה גם סמל, אבל כמעט חודשיים אחרי שהחלה, למתבוננים מהצד נדמה שהיא איבדה את המומנטום וקפאה באוויר, ובה בעת היא גם רחוקה מלהיעלם.

כדי להבין את המחאה הנוכחית ברפובליקה האסלאמית, במה היא שונה ובמה דומה לקודמותיה, ובעיקר מה הפרספקטיבות שלה, ביקשנו לשוחח עם שלושה אנשים שחוקרים ונושמים איראן: ד"ר תמר עילם גינדין, מומחית לאיראן ממרכז עזרי באוניברסיטת חיפה ובעלת בית ספר מקוון לשפה הפרסית ולאיראן ("ולנושאים נוספים", כלשונה); ד"ר אורי גולדברג, מומחה לחקר איראן המודרנית ותנועות מהפכניות בעולם השיעי מאוניברסיטת רייכמן; וד"ר רז צימט, מומחה לאיראן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי וממרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב.

המחאה האיראנית נמשכת זה שבעה שבועות, ויש תחושה שהיא אמנם אינה מדוכאת, אבל גם לא ממריאה.

ד"ר צימט: "אני מסכים לגמרי. זה אירוע שלא היה כדוגמתו מאז 1979-1978. אני לא מדבר על היקף המפגינים, אלא על שילוב של מחאה שאורכת חודש וחצי בלי הפסקה עם דרישה ברורה לגמרי להפיל את המשטר. גם ב־2009 המחאה נמשכה זמן רב, אבל היו גלים, והפעם היא מתמשכת. הדרישות הן מהפכניות ולא נקודתיות, כמו עריכת בחירות מחדש בגלל זיוף, כפי שקרה עם המחאה בהנהגת מיר חוסיין מוסאווי ומהדי כרובי, מנהיגי המחאה הירוקה, שהיו אנשי האופוזיציה הרפורמיסטית, אבל עדיין חלק מהמשטר. המחאה היום הרבה יותר אנטי ממסדית.

"יחד עם זאת, יש שלושה מדדים קריטיים שעוזרים לנו להבין איפה אנחנו עומדים ולאן זה מתפתח. המדד הראשון הוא הכמותי. בהפגנה אחת בברלין היו יותר מפגינים מכל ההפגנות שהיו בכל המחוזות באיראן. גם בהלוויות שהיו בשיראז (בעקבות הטבח במסגד שאה־צ'ראע'; ד"ב) היה יותר קהל מאשר בהפגנות. אז נכון, בברלין אנשים לא חוששים לצאת, וגם בשיראז לא חששו כי ההלוויות היו מאורגנות בידי המשטר. אבל בסוף אין מה לעשות: כדי לעשות מהפכה מוצלחת, אנשים צריכים לקחת את הסיכון. לפי נתוני המשטר, עד כה השתתפו בהפגנות עד 200 אלף מפגינים. זה לא מספר מבוטל, במיוחד כשחושבים כמה תומכים בהם מאחור, אבל זה לא מספר שיכול כרגע לחולל שינוי".

לדברי צימט, המדד השני הוא זהות המפגינים, וכאן - שוב לפי נתוני המשטר - 90 אחוזים מהמפגינים הם צעירים, ומוקדי המחאה נמצאים בעיקר באוניברסיטאות. "צעירים זה חשוב, אבל כדי להפוך את המחאה למשהו משמעותי יותר, נדרשת קואליציה רחבה יותר. לא שמדובר רק בצעירות ובצעירים מהמעמד המשכיל; משתתפים במחאה גם מיעוטים אתניים כמו כורדים ובלוצ'ים, וגם גורמים שאינם מהמעמד המשכיל כמו בדרום טהרן. היו גם פה ושם מאבקים מקצועיים שתפסו טרמפ על המחאה, כמו שראינו גם בשנים האחרונות, דוגמת מאבק של עובדי התעשייה הפטרוכימית ותעשיית הנפט, או הסוחרים בבזאר, אבל המחאה לא תופסת ולא מתרחבת. והמדד השלישי הוא איפה עומד המשטר. אנחנו לא רואים את הבקיעים ואת השסעים, לא באליטה הפוליטית ולא בכוחות הדיכוי".

ד"ר עילם גינדין: "זה נכון שאלה בעיקר צעירים, אבל מבחינת מגדר, קבוצות אתניות, פיזור גיאוגרפי, מעמד סוציו־אקונומי - יש יותר מגוון לעומת המחאות הקודמות. אנחנו שומעים על קשישים בעיקר בהקשרים של עזרה למוחים (למשל, דרך טיפול במוחים שחוששים להתפנות לבתי החולים), אבל יש גם הורים ובני משפחה של הקורבנות שמדברים בתקשורת, מעלים סרטונים וכדומה.

"מעבר לכך, במחאות הקודמות היו רבים שאמרו שהצעירים לא יוצאים כי ההורים שלהם פוחדים עליהם. נראה לי שהרבה מבוגרים לא יוצאים מאותה סיבה שאנחנו לא יוצאים - אין לנו את הלהט הזה. יש סיבה שגיל 18 הוא גיל הגיוס: בגיל הזה אנשים נאבקים למען קבוצת השתייכות 'בלי לראות בעיניים'".

ד"ר גולדברג: "אנחנו נכנסים לטריטוריה שאם היא מזכירה משהו, זה את 1979-1978. זו טריטוריה של המתנה עבור שני הצדדים. כדי שמהפכה איראנית תוצת במלוא מובן המילה - ואני אהיה הכי רומנטיקן שאני יכול להיות - צריך שיהיה רגע קסום, שיהיה אפקט אלכימי. כי מהפכות איראניות מוצלחות - ובאיראן יש מסורת של מהפכות עממיות שמצליחות - הן מהפכות שמתעלות, שהן לא בדיוק אף אחד מהגורמים תלויי מגזר, מעמד, גיל או אינטרסים שהביאו אנשים לצאת לרחוב ולדרוש שינוי. יש איזה רגע שבו זה תופס. והרגע הזה עוד לא קרה".

מה למשל יכול להיות הדבר הנוסף, הקסום הזה?

ד"ר עילם גינדין: "אני מאוד אוהבת את מחאת הטבק ב־1891. השלטון עשה שגיאות רבות, ואחת מהן היתה כשמכר את כל משק הטבק לבריטים. ואז איש דת הוציא פסק הלכה שלפיו טבק שעבר דרך ידיים זרות, הוא טמא. כל איראן הפסיקה לעשן בתוך שבוע, אף שהמיתוס אומר שזה קרה בתוך יום".

גולדברג: "וכל איראן באמת עישנה!"

עילם גינדין: "בכל המהפכות מ־1891 ועד 1979 היה אפשר לראות שכל העם מעורב - גם האינטלקטואלים וגם פועלים. הבזאר היה מאוד־מאוד חשוב, וזה תמיד היה בהנהגה של אנשי הדת. מה שקרה כאן הוא שהרפובליקה האסלאמית, לא בכוונה, מאוד פגעה במעמד של אנשי הדת. אין איש דת שבעקבותיו יילכו. אדרבה, אנשים רודפים אחרי אנשי דת ברחובות וצועקים להם 'בִּי שָׁרָף! בִּי שָׁרָף!' (בלי כבוד)".

גולדברג: "אולי זו גם דרך אחרת לומר את מה שציינתי קודם: המהפכה הזו עדיין צריכה נרטיב מכונן, כי זה לא רק להפיל את המשטר. קריאת הקרב של 'האביב הערבי' היתה 'העם רוצה בנפילת המשטר'. גם אם העם האיראני רוצה שהרפובליקה האסלאמית תיפול - המהפכה האיראנית, לפחות היסטורית, מציגה חיבור למוסריות.

"זה לא מזרח אירופה של סוף המלחמה הקרה, שבה היו שתי אופציות ברורות: אחת נופלת והשנייה מחליפה אותה. יש כאן עניין של היכולת לנסח סיפור אורגני של שינוי שבא מתוך החברה. זה עוד לא קרה. אני מסכים עם מה שרז אומר לגבי גילם של רוב המשתתפים במחאה. צריך להיות עוד ממד. העניין הוא, וזה משהו שתמר אמרה: אין אנשי דת שמובילים את הנרטיב הזה, שמסוגלים לדבר אותו בשפה של נצח. הנרטיב הזה נבנה, וכרגע שני הצדדים מחכים לראות מי יתקרב יותר לרגע שבו הקסם תופס".

קשר קונספירציה לגרעין?

במובן מסוים, רגע כריזמטי אחד כבר היה למחאה הזו: המוות של מהסא אמיני. תזכורת: הצעירה הכורדית מהעיר סאקז נעצרה באמצע ספטמבר בידי משמרות הצניעות, משום שכמה שערות בצבצו מתחת לכיסוי ראשה. הצעירה הבריאה הובאה לתחנת המשטרה והוצאה ממנה אל בית החולים כשהיא סובלת מחבלות חמורות. כעבור זמן קצר נפחה את נשמתה.

סיבת מעצרה ונסיבות מותה היו הניצוץ שהצית את הזעם והוביל גם לבולטות הגדולה של הנשים האיראניות, שלאות מחאה הסירו מעליהן את החיג'אבים וגזרו את שערותיהן. לראשונה גם תלמידות בבתי הספר נטלו חלק פעיל במחאה. באחד המקרים הצטלמו כמה תלמידות ללא כיסוי ראש, מציגות אצבע משולשת לעבר דיוקנו של חמינאי, ובכמה מקרים אחרים גירשו בקריאות גנאי נציגי ממשל שבאו לדבר בפניהן.

"מותה של מהסא אמיני וסוגיית החיג'אב היו גם טריגר וגם סמל", אומר צימט, "כי הרעלה אינה עניין של הצעירים השמאלנים בצפון טהרן. ולמה הנושא תפס יפה בסך הכל? כי גם איראנית בת 50, שמרנית ודתייה, שאין לה בעיה עם הרעלה, יודעת שהבת שלה חושבת קצת אחרת, שתצא החוצה וכמה שערות יבצבצו, ומשמרות הצניעות יתפסו אותה".

עילם גינדין: "חוץ מזה שהורדת החיג'אב היא מהמחאות הכי ותיקות. זה שנים שצעירות טהרן הולכות עם כמה שערות מבצבצות, החיג'אב הפך למשהו שהוא יותר כסת"ח מאשר כיסוי ראש. מהסא אמיני לא היתה שונה במה שהיא עשתה מאישה טהרנית ממוצעת. היא לא נפנפה בחיג'אב, היא לא הורידה אותו. היא כנראה לבשה את החיג'אב עם כמה שערות מבצבצות ואיתרע מזלה - וגם מזלה של הרפובליקה האסלאמית - שדווקא היא נעצרה.

"יש לי תיאוריית קונספירציה שהמצאתי: בגלל שהיו חייבים התקדמות בהסכם הגרעין, ורצו להראות איזושהי פשרה (בנתיב המדיני), אז רצו להראות לעם שהם לא פראיירים - ולאכוף יותר חזק. זה לא מבוסס על דבר, למעט דמיוני הפרוע. בכל אופן, העובדה שהיא מתה בלי לעשות דבר אסור, חוץ מלתת לכמה שערות לבצבץ, שזה בנורמה, גרמה לצעירים שיוצאים עכשיו להבין: גם אם אני אהיה בסדר, אין לי ביטחון אישי, אז מה זה משנה אם אני אהיה בסדר?"
כלומר, מהסא היתה קורבן מקרי, אבל הקורבן הלא נכון.

גולדברג: "המקריות מעידה על ההיגיון שמניע את השיטה. זה שהיא קורבן מקרי אומר שמה שקרה לה יכול לקרות לכולנו, וזה גם אומר שהדבר הזה יותר גדול ממחלוקת פוליטית. זו התפרצות שנבעה בין השאר מהמקריות ומהאופן שבו הדמות של מהסא אמיני תפסה, אך הקריאה היא להפלת הרפובליקה האסלאמית. עם זאת, אין די בכך. לא מספיק לומר 'המשטר צריך ליפול'. לא צריך להיות חזון אידיאולוגי מפורט, אבל - וזה מאוד משמעותי באיראן - צריכה לייצר איזושהי אלטרנטיבה שתהיה איראנית".

צימט: "וזה, לדעתי, נורא קשה ללא הנהגה. בהתחלה יש יתרון בכך שהיא לא קיימת: הרבה יותר קשה להשתלט על מחאה כזו, וגם כל עוד המסר הוא נגד משהו, זה עובד. אבל בסוף, אחרי תקופה מסוימת, מישהו צריך להציב אלטרנטיבה, וחשוב לא פחות - להתחיל לתאם בין דברים".
מנגד, האם הופעת ההנהגה לא יוצרת סכנה גבוהה יותר לדיכוי? ראשי המחאה הזו יכולים להיעצר. חוץ מזה, מאיפה יגיע מנהיג כזה? מתוך המערכת?

עילם גינדין: "הפנטזיה שלי היא שיהיה מישהו כמו גורבצ'וב..."

שדווקא לא רצה לפרק את בריה"מ.

עילם גינדין: "נכון, אבל זה מה שיצא בסוף".

צימט: "אני לא חושב שהאיש הזה יכול לבוא מתוך המערכת היום. היו תקופות שבהן כן יכול היה לבוא מתוכה. הסיסמאות שאנחנו רואים - 'שמרנים, רפורמיסטים, הסיפור נגמר עבור כולכם' - משקפות תפיסה שהתחזקה בשנים האחרונות: המערכת הזו אינה יכולה עוד לתקן את עצמה מבפנים. מאיפה כן? הם צריכים לבוא, בצער רב, מכלא אווין, כי המנהיגים של החברה האזרחית נמצאים שם".

עילם גינדין: "וזה במקרה הטוב, כי הרבה מאוד מנהיגים נמצאים בגולה".

צימט: "הבעיה היא שמוקדי כוח אלטרנטיביים שאליהם התרגלנו לאורך המהפכות - אינם עוד. הממסד הדתי הוא סיפור כמעט טראגי: לקחו את הממסד הדתי, שהיה הגורם הכי משמעותי והכי חזק, והפכו את אנשי הדת מנציגי האזרח הפשוט מול השלטונות - לנציגים של השלטונות".
עילם גינדין: "הייתי אומרת שהרפובליקה האסלאמית היא היחידה שהצליחה להגשים את חזון השאה: להנמיך את מעמדם של אנשי הדת, לגרום לכל האיראנים לרצות מערביים, לרצות להוריד את החיג'אב".

גולדברג: "יש כאן עמעום מסוים בעניין ההנהגה. אני מסכים עם רז: למחאה הזו אין הנהגה, והיא מתקשה להציב אג'נדה. אבל במובן מסוים היא גם משקל־נגד לרפובליקה האסלאמית עצמה, משום שגם הרפובליקה, אף שיש לה מנהיג עליון, היא יצור של קואליציות. גם היא מתנהלת בקישורים ובחיבורים, ותנועה סביב הצורך המאוד פרגמטי להנציח את קיומה. לכן הרפובליקה האסלאמית יודעת לשחק את המשחק מול התנועה הזו".

חשש שייהרגו רבים מדי

הרפובליקה אולי משחקת את המשחק, אבל גם היא נמצאת בבעיה, משום שאינה יודעת כיצד להתמודד עם המחאה: היא כמובן אינה יכולה להתעלם, אך נראה שגם לא מנסה - או לא מצליחה - לדכא אותה כליל. התוצאה היא משיכת זמן ועלייה מתמדת במספר קורבנות.

נכון לכתיבת שורות אלה, לפחות 304 אזרחים נהרגו במחאה האיראנית. 41 מבין ההרוגים הם נערים ונערות שלא הספיקו להפוך לאזרחים. כ־900 אזרחים נפצעו. יותר מ־14 אלף נעצרו, רבים מהם הוכו. מצידו השני של המתרס, נהרגו 37 אנשי כוחות הביטחון.

"זה לא מקרה שעם כל אכזריות המשטר, מספרי ההרוגים עדיין נמוכים יחסית", אומר צימט. "בתוך כ־40 יום היו 200 פלוס הרוגים. במהומות הדלק בנובמבר 2019 היו 350 בתוך עשרה ימים. למה? בין השאר, כי המשטר לא משתמש עדיין בכל אמצעי הדיכוי העומדים לרשותו. אני מניח שהסיבה לכך היא החשש שאם ייהרגו יותר מדי אנשים באירוע מסוים, המחאה תקבל תנופה.

"יש עוד נקודה: משמרות המהפכה מאוד מעורבים בדיכוי, בעיקר באזורים הכורדיים ובאזור הבלוצ'י. בטהרן ובערים אחרות רואים את המשמרות בצורה מאוד לא משמעותית, ורוב הדיכוי מתבצע באמצעות כוחות ביטחון הפנים והבאסיג'. אם ירצו להכניס את משמרות המהפכה לתוך טהרן, אנחנו נראה את זה".

בינתיים, לפחות, המשמרות לא מופעלים במלוא הכוח, ונראה שהמשטר לכוד בין סקילה (של התמשכות המחאה) לכריבדיס (של דיכוי קיצוני שיחזור כבומרנג) - ומהסס לפעול. בה בעת, מצבה של תנועת המחאה הוא בבואת המשטר: הסדר לא חוזר לרחובות, אבל גם לא מתפורר לכאוס מהפכני.

לדברי ד"ר גולדברג, יש בכך דווקא יתרונות. "יש צורך לשני הצדדים, הן לציבור והן לרפובליקה, להשתכנע בתום ליבם של הצדדים הנאבקים. גם הרפובליקה האסלאמית רוצה את זה, ולכן היא מאשימה את המפגינים בכך שהם מופעלים על ידי סעודיה, ארה"ב וישראל. אבל ההאשמות האלה לא תופסות. לכן, ככל שהמפגינים יעמדו איתן, כך תגדל היכולת שלהם לטעון לאיראניות כנה ואורגנית, היכולת לדבר בשם החברה - מה שאגב, היה שמור פעם לאנשי הדת".

עילם גינדין: "גם המהפכה האיסלאמית לא התחילה ב־1979. יש כאלה שמסמנים את התחלתה ב־1964, יש כאלה המסמנים אותה ב־1971, ויש המסמנים את התחלתה ב־1975".

גולדברג: "זה לוקח זמן. כן, במובן מסוים הזמן עובד לרעת המוחים, כי לרפובליקה האסלאמית יש ממסד, יש מערכת, יש הנהגה ומנגנון להעברת מסרים. אבל אני גם חושב שהזמן עובד לטובת המחאה, כי הזמן הוא הכלי האפקטיבי ביותר שלה להתנחלות בתודעה, בלבבות האיראנים. במובן הזה הזמן עובד לרעת המשטר, כי הוא נראה תקוע".

צימט: "הזמן גם עלול לגרום למשטר לעשות טעויות, והוא מספק לו הזדמנויות רבות לכך. רק בחודש-חודשיים הקרובים יש מספיק תאריכים בלוח שעשויים לייצר אירוע. אבל בסוף, זמן הוא טוב אם יודעים לנצל אותו. אם נראה לאורך זמן שהכל נשאר בבחינת מהומות סטודנטים - למשטר יישבר, והוא ישלח את משמרות המהפכה לדכא את הסטודנטים, גם אם זה ייצור הסלמה".

אפשר להביט בזה מזווית אחרת: למה המחאה לא מוציאה כבר כעת מיליונים, בלי טעות של המשטר? בגלל הפחד?

צימט: "עדיין יש חשש ממלחמת אזרחים, מהפיכתה של איראן לסוריה. זה לא נעלם, אף שיש סולידריות גם עם הכורדים וגם עם הבלוצ'ים".

עילם גינדין: "בעבר, כששאלו אותי לגבי היעדר ההתקוממות, הייתי אומרת שזה הפחד מהחלוקה של איראן. אבל כעת שומעים בדיווחים שמהסא היתה כורדית, ונערה שנאנסה בזהדאן בלוצ'ית, ונערה שנהרגה בארדביל - אזרית. כלומר, המחאה אינה של קבוצה אתנית אחת, וזה חשוב מאוד".

גולדברג: "הם עוד לא נסחפו. באופן כללי, הגישה כלפי הרפובליקה האסלאמית היא גישה לא אוהדת ולפעמים ממש שונאת, אבל יש בה גם ממד של הרע במיעוטו. את אלה אנחנו מכירים, הם שלנו, הם עושים דברים כמו שאיראנים עושים אותם. כלומר, על הרפובליקה האסלאמית, כל כמה שהיא נתפסת כמושחתת ודכאנית, אי אפשר להגיד שמדובר בסוכנים זרים. הם אולי טינופת, אבל הם טינופת שלנו. והדבר הזה משמעותי. הסטודנטים והמוחים האחרים לא מצליחים לקעקע את הדבר הזה.

"בה בעת, ככל שנמשך הרגע, ככל שהמהפכה הזו מתמשכת, המחאה תיעשה הנורמליות החדשה, וכך לרפובליקה יהיה קשה יותר לסגת - או לפעול לדיכוי מלא. הבעיה היא שהמוחים לא מציבים דרישות ברורות, והרפובליקה מצידה לא כל כך יודעת מה לעשות. זה לוכד אותה, כי המוחים משחקים במגרש שלה ואף אחד, כאמור, לא יכול להטיל ספק במחויבותם לאיראן.

"לכן, שוב, אני לא בטוח שבשלב הזה מיליוני אנשים ברחוב זה מה שצריך כדי לייצר שינוי. התודעה הקולקטיבית האיראנית, כמו שאני רואה אותה, לא רוצה להצטרף לתנועה מהפכנית; היא רוצה ללכת עם מי שיצליח להציג את עצמו כאופציה, כסוג של ברירת מחדל. ככל שיעבור הזמן, המוחים יתקרבו לסטטוס הזה. ככל שיעבור הזמן, כך יתערער הסטטוס של הרפובליקה האסלאמית, שכמו כל דיקטטורה טובה שואפת להציג את עצמה כברירת מחדל".

צימט: "אבל בסוף אתה מגיע לנקודה כלשהי שבה צריך לייצר אלטרנטיבה, גם אם פופולריות ודעת קהל חשובות. המשטר ומשמרות המהפכה לא יבואו יום אחד בבוקר ויגידו: 'טוב, שכנעתם אותנו, איבדנו את הלגיטימציה שלנו'".

גולדברג: "יכול להיות שאם משמרות המהפכה יידחקו לפינה, הם אכן יגיבו באלימות - וזה מחזיר אותנו לדיון בטעויות של המשטר".

עילם גינדין: "יש גם כעת לא מעט טעויות כאלה, כמו להיכנס למעונות באוניברסיטה או לבצע מעצרי מנע. זו מהפכה יחסית יציבה, אבל כל פעם יש התלקחות חדשה - למשל, כשהורגים נערות יפות, שהיו טיקטוקריות ואושיות אינסטגרם. הן לא תמונות בשחור־לבן בעיתון, אלה נערות שהיו להן המון עוקבים. אז ממציאים סיפורים שרק מחמירים את הבעיה: לזו היתה מחלת לב, וזו נפלה מגובה רב, וזו התאבדה, וזו היו לה טחורים. למהסא אמיני היתה מחלת לב מגיל 12. כאילו, באמת?"

שחיקה במעמד הדת

המחאה הנוכחית, עם כל ייחודיותה, ממשיכה במובנים רבים את סדרת המחאות שמטלטלות את הרפובליקה האסלאמית בעשור האחרון, ובתדירות גוברת בחמש השנים האחרונות – בין שהטריגר הוא זכויות נשים, ובין שהוא מחירי המזון או הדלק, או מצוקת המים.

לדברי ד"ר צימט, החברה האיראנית והמשטר מתקדמים בכיוונים מנוגדים. מחד, יש מגמות חילון, עם הדרישה לפתיחות פוליטית ולאכיפה מועטה של קוד הלבוש האסלאמי, ומנגד - משטר שמסתגר והולך ונעשה סמכותני יותר ויותר. "תמיד צחקנו על חוקרי העולם הערבי, שיודעים לגבי כל מדינה מראש מי הולך לזכות. במחקר האיראני זה לא היה כך. והנה, הפעם, לראשונה, היה ברור שראיסי יזכה. המגמות המנוגדות מייצרות מלכוד עבור המשטר האיראני: הוא אולי יכול להיענות לדרישות, אבל אז יפתח פתח לאחרות".

גולדברג סבור שלמרות המגמות המנוגדות, יש לשני הצדדים מכנה משותף ברור. "המוחים האלה לא מציגים עצמם כחילונים נגד דתיים. המהפכה בגלים זה הדפוס של 78' עד 79'. גם מי שלא היה אז דתי - ורוב המוחים לא היו - דיבר שפה דתית של מחאה. האופי המחזורי של המחאה - ההלוויות, האבל - הוא אופי דתי"

צימט מסתייג: "אם משווים ל־2009, רואים שחיקה במעמדה של הדת אצל הצעירים. אחד הדברים הבולטים ב־2009 היה העלייה למרפסות בערב וקריאת אללה אכבר".

עילם גינדין: "אנחנו רואים סרטונים של אנשים שיוצאים למרפסות ושרים ביחד 'בראי'. בסוף הקונצרט שלו, הקרין הזמר דריוש את השיר במקום הדרן, וגם השחקנית גולשיפטה פרהאני ביצעה את השיר בסוף ההופעה של קולדפליי בבואנוס איירס. זה מחליף את אללה אכבר".

גולדברג: "אני לא מתכוון להציע שהצעירים האלה דתיים. אני מתכוון לומר שזה אוצר מילים קולקטיבי, שמתוכו יכולה להתנסח אלטרנטיבה, בלי קשר לשאלה אם האנשים המשתמשים בו הולכים עם חיג'אב או מציגים עצמם כ'שאהידים' בפוטנציה. למרות הפגיעה של הרפובליקה האסלאמית, הדתיות באיראן היא איזה חוט מקשר.

"ב־78' עד 79', כאמור, רוב המוחים לא היו דתיים, אבל הם דיברו את השפה הדתית - גם בגלל שהיסטורית השאה לא הותיר שום שפה אחרת למחאה ולביקורת, משום שהוא לא פחד מהדתיים וחשב שהדתיות היא כוח מיושן שלא יצליח לאיים עליו. הצעירים היום בפירוש לא מציגים את עצמם כדתיים, אבל את הדפוס הזה, את הקהילתיות הזו, את היכולת לדבר במחזורים את כוח העמידה - את כל זה הם שואבים מאוצר מילים שהרבה איראנים לא צעירים ולא חילונים חולקים יחד עימם".

לדברי גולדברג, גם השימוש בשפה של מאבק למען הצדק, שמשמש את המחאה, לקוח מהלקסיקון הדתי. "המלחמה בעושק ובעוול היא סיפור שיעי מאוד־מאוד חזק. ושוב, גם הוא לא קשור במידת האדיקות, אלא ביכולת לגייס סנטימנט של מחאה וביקורת, ולדבר אותו באופן שמגיע לכמה שיותר אנשים".

בואו נביט רגע לעתיד: האם אפשר עוד להחזיר את השד לבקבוק?

גולדברג: "אני לא חושב שאפשר להחזיר את השד לבקבוק. זו כבר באמת מחאה שמכוונת לאלטרנטיבה, גם אם היא עדיין לא מנוסחת באופן מלא. משהו צריך לקרות".

צימט: "אי אפשר. גם מציאות מהפכנית מתמשכת משקפת שאי אפשר יהיה להחזיר את איראן למה שהיתה לפני 43 יום. כי גם אם המשטר ידכא את ההיבטים היותר אלימים, זהו עניין של זמן עד שהמחאה תפרוץ שוב. כמו כן, אנחנו כבר רואים גילויים של מרי אזרחי: נשים שמתרגלות לצאת החוצה בלי רעלה בכלל, ויהיה מאוד קשה לשכנע אותן לחזור לעטות אותה.

"המשטר יצטרך להתמודד עם המרי. יש פה סיטואציה שאינה פתירה. יש תהליכי עומק בחברה האיראנית שאי אפשר להחזיר לאחור, אבל בה בעת אני לא רואה איך המשטר מתגמש באופן משמעותי. גם אם נראה קצת פחות אכיפה אסלאמית, המשטר לא יוכל לוותר לגמרי על סמלים חשובים.

"אסור גם לזלזל בנחישות המשטר ובמיעוט האידיאולוגי שתומך בו, גם אם אלה 15-10 אחוזים. יש לא מעט דוגמאות של משטרים שאיבדו את הלגיטימציה ובכל זאת מחזיקים מעמד בזכות כוח הדיכוי, הגרעין הקשה של תומכיהם והעובדה שרוב הציבור אינו נוקט גישה אקטיבית. המצב הזה עשוי להתמשך זמן רב - למשטר לא תהיה היכולת להכיל את האירוע הזה, אבל גם למפגינים לא תהיה אפשרות להציב אלטרנטיבה".

עילם גינדין: "יש כמה גבולות שנחצו, ואת השדים האלה אי אפשר להחזיר לבקבוק. אחד הוא שאת המחאה הזאת כבר אי אפשר לקטלג כמחאה מקומית שהשתלטו עליה גורמים זרים. במחאות קודמות התחילו ב'איפה כספי הפנסיה שלי' והפכו ל'מוות לדיקטטור'. עכשיו זה אחרת. אם חמינאי ימות מחר, המפגינים לא יגידו 'יופי' ויחזרו הביתה. הגבול הנוסף שנחצה הוא שהמחאות הקודמות היו או נשיות בהגדרתן (מחאת החיג'אב, כפי שקוראים גם לגל הזה בטעות), או מבוססות בעיקר על גברים. הפעם זה באמת של כולם.

"ועוד דבר שאני מקווה שלא יחזור לבקבוק אם המחאה הזו תדעך, הוא הדבר שדיברתי עליו קודם: המודעות העולמית לדיכוי שעובר העם האיראני, לכך שהוא בן ערובה בידי שלטון של מולות. אני חושבת שאפילו בין מנהיגי העולם כבר נהיה יותר ברור שהרפובליקה האסלאמית לא מייצגת את העם, ולכן יש בעייתיות במשא ומתן איתה".

בהתחשב בסכסוך המתמשך בין איראן לישראל, אני לא יכול שלא לשאול אם יש משהו שאנחנו, כישראלים, מפספסים לגבי המחאה.

צימט: "אני לא חושב שאנחנו מפספסים, אבל יש לנו איזושהי נטייה של ישראלים, אחרי כל כך הרבה שנים של עימות ישראלי-איראני, להסתכל תמיד על השורה התחתונה: כן שינוי משטר, לא שינוי משטר. בפועל, אנחנו צריכים להסתכל על המחאה כתהליך.

"עם כל האמוציות והרצון להתלהב מהסיכוי שנראה גדול מבעבר, שאוטוטו אנחנו הולכים להתייצב מול משטר דמוקרטי חילוני פרו־מערבי וחובב ציון, זה לא בהכרח המצב. צריך מאוד להיזהר שלא ללכת שבי אחרי הסרטונים יוצאי הדופן מאיראן, שאמנם אכן יוצאי דופן. בסוף, איני משוכנע שכרגע המחאה יכולה להוות איום על המשטר. זה לא אומר שהיא לא חשובה".

גולדברג: "מי מאיתנו, הישראלים, שרואה במתרחש באיראן מאבק דיכוטומי בין 'טובים' ל'רעים' - מפספס. זה מאבק אמיתי על 'נשמתה של אומה' והוא מתנהל במונחים איראניים ובקצב איראני. יש כאן תחושה של מאבק על רבדים עמוקים של זהות וסיפור משותף. לנו, כישראלים, קשה לתפוס את זה".

עילם גינדין: "אני דווקא ממש שמחה לראות שהמחאה הזאת הפילה אצל הישראלים את האסימון - וזה משפט שאני משתדלת למצוא לו הקשר בכל הרצאה וראיון: איראן היא לא אויבת של ישראל, לאיראן ולישראל יש אויב משותף בשם הרפובליקה האסלאמית, והיא יותר אויבת של איראן מאשר של ישראל".

השיר הוסר מהחשבון

הצלחתו המטאורית של השיר "בראי", שהפך להמנון המחאה, לא נעלמה מעיני מנגנוני הביטחון של הרפובליקה האסלאמית: היוצר, שרווין חג'יפור, נעצר למשך יומיים, נדרש למחוק את השיר מחשבונותיו, ואף פרסם סרטון וידאו, שבו טען - וסביר הרבה יותר שנדרש לטעון - שהשיר נוצל בידי קבוצות פוליטיות מחוץ לאיראן.

השיר של חג'יפור הוסר מהחשבון שלו, אבל נשמר ביוטיוב וממשיך להזדמזם ברחבי איראן, ממשיך בחיים משלו, למרות התרגילים וההגבלות של הרפובליקה האסלאמית.
אולי בדומה למחאה עצמה.