תשעה חודשים חלפו מתחילת התוכנית הכלכלית החדשה, שנועדה לטפל בכשלים רבים במשק ובכלכלה בישראל הצעירה, אולם נראה שבנושא החשוב ביותר לציבור - יוקר המחיה - כשלה הממשלה כישלון חרוץ.
בתחילת נובמבר 1952 נפלה על הישראלים מכה של שורת התייקרויות ארוכה, בעיקר בתחום מוצרי יסוד שנמצאו בפיקוח ממשלתי: הלחם התייקר ב־20 אחוז, הסוכר ב־30 אחוז והשמן בלא פחות מ־40 אחוז, ומוצרים נוספים רבים הצטרפו לגל ההתייקרויות ששטף את המשק.
גם מחירי הנסיעה באוטובוס בכל הקווים עלו באופן משמעותי: במשא ומתן עם ההסתדרות, שנמשך חודשים, דרשו הקואופרטיבים לתחבורה להעלות את מחירי הנסיעה ב־50 אחוז, נוסף על שלושה אחוזים שנועדו לכסות את הגירעון של חברות האוטובוסים.
ההסתדרות התנגדה והציעה עלייה של 25 אחוז, אך יו"ר "ארגון הקואופרטיבים להסעה בישראל", אברהם מטרי, הודיע ש"בתנאים האלה אין הקואופרטיבים יכולים לחיות". בסוף אוקטובר החלו הקואופרטיבים לבטל קווים, לצמצם תדירויות נסיעה ולהוציא את הנהגים השכירים לחופשה כפויה. כל פעולות המחאה הללו גרמו מתחילת נובמבר 1952 לאנדרלמוסיה בתחבורה.
העניין הועבר להחלטתו של משרד התחבורה, אך בשל מותו של שר התחבורה, דוד פנקס, שלושה חודשים קודם לכן, ואי־מינוי שר תחבורה חדש, נחת הנושא הבוער על שולחנו של דוד בן־גוריון. ראש הממשלה זימן אליו את הצדדים לדיון שנמשך לילה שלם, ובסופו קבע ש"העלאה בתחבורה תהיה בגובה 22 אחוז, וצווים בנידון יופצו כבר בבוקר".
עוקץ בשיא הספינות?
בשנת 1905 הקים מאיר דיזנגוף (לימים, ראש העיר תל אביב) חברת ספנות שנשאה את שמו, ואליו חברו שלושה אנשי עסקים: גרץ, מליץ ואריסון - אביו של תד אריסון וסבה של שרי אריסון.
חברת "מ. דיזנגוף ושות' בע"מ" עסקה בייצוג של חברות ספנות זרות, ובשנות ה־30 הובילה לארץ, באמצעות האונייה האירופית "פולוניה", את רוב בני העלייה החמישית - כ־200 אלף נפש. ב־1950 רכשה החברה שלוש אוניות ופתחה קו הפלגות בין ישראל לאמריקה. כעבור זמן לא רב הפך אחד השותפים, היינץ גרץ, לבעלים הבלעדי של החברה.
יצוין בהקשר זה שחברת הספנות "צים" הוקמה ב־1945, ארבעה עשורים אחר "מ. דיזנגוף", בשותפות בין הסוכנות היהודית להסתדרות העובדים, ומ־1948 הסיעה מאות אלפי עולים מאירופה לארץ.
ב־1952 שימש אדן גרץ, בנו של בעלי "מ. דיזנגוף", רב־חובל של אחת מאוניות החברה, שהפליגה לקנדה. בהתקרב האונייה ליעדה לקה גרץ הצעיר בטירוף דעת, השתלט על האונייה ושידר אל ישראל איום שבו אמר: "אם דוד בן־גוריון לא ימנה מייד את אבי, היינץ גרץ, לשר התחבורה - אטביע את האונייה". אחרי משא ומתן ממושך השתלטו כוחות השיטור הימי הקנדיים על האונייה.
עוד לפני ש"מ. דיזנגוף" הספיקה להתאושש מהמאורעות, פנתה אליה "צים" והציע לבעלים, היינץ גרץ, לרכוש את חברתו בסכום של 1.3 מיליון דולר - הון עתק בימים ההם, שהיה גבוה בהרבה משווי השוק האמיתי של החברה. בכך, למעשה, סילקה "צים" מדרכה מתחרה פוטנציאלית, וכעבור עשר שנים היתה כבר בעלת 23 אוניות. ב־1962 רכשה "צים" 27 אוניות נוספות.
ברבות הימים סיפר גרץ: "שבועות ספורים לפני שמכרתי את 'מ. דיזנגוף' נחתם הסכם השילומים בין גרמניה לישראל, ובו היה כלול פרט שנודע רק בדיעבד, על עשרות אוניות שגרמניה התחייבה לספק למדינת ישראל. אילו ידעתי פרט זה - לא הייתי מוכר את 'מ. דיזנגוף' ובכך מאפשר ל'צים' להשתלט על שוק הספנות העברי".
"הזלזול שלנו גם נזק לציונות"
"עלינו לחזור לציונות הקודמת", כך הצהיר חבר הנהלת הסוכנות ויו"ר קרן היסוד, אליהו דובקין, בכנס שנערך בסוף השבוע האחרון של אוקטובר 1952 במלון "הרצליה" בצפת. אל הכנס זומנו רבים שפעלו בתחום קידום ערכי הציונות והקשר בין ישראל לבין הקהילות היהודיות בתפוצות.
"עם קום המדינה ניכר זלזול בתפקידה של התנועה הציונית בגולה, אולם המציאות הוכיחה שהיתה זאת טעות שגרמה לנזק רב", אמר דובקין. הוא התייחס בדבריו לדרישה שהעלו עם הקמת המדינה חלק מהפעילים מטעם הארגונים הציוניים השונים במגעם עם הקהילות היהודיות - להתמקד, נוסף על התרומות, גם בנושא העלייה לישראל.
את הקו ההחלטי בנושא העלייה של תפוצות העם היהודי לישראל הוביל רה"מ דוד בן־גוריון. "מה נותר לכם לעשות בגולה כעת, כשחזון בן 2,000 שנה הגיעו למימושו, ולעם היהודי יש מדינה משלו, שבה יישב לבטח לעולמי עד", כך נהג בן־גוריון לומר בכל מפגש או נאום שנשא בפני נציגי קהילות יהודיות בעולם.
אליהו דובקין סבר שקידום העלייה לישראל בקרב הקהילות חייב לבוא "רק אחרי הכנה, הפצה וקידום של מסע רעיוני חינוכי נרחב, שיכלול פעילויות אטרקטיביות עבור הקהילה, המשפחה ואף הדור הצעיר. כל זאת תוך התמקדות בעולם האנגלו־סקסי, וארה"ב בעיקר, יחד עם אמריקה הלטינית והדרומית".
יומיים אחרי הכנס נשא דובקין נאום דומה בכנס של מפלגת מפא"י שנערך בירושלים, וזכה לשבחים רבים בקרב הפעילים.
גבוה ב"מדד המכוניות"
ב־5 בנובמבר 1952 פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דו"ח מעניין שבחן את מיקומה של ישראל במספר המכוניות לכל אלף תושבים, לעומת 24 מדינות אחרות. על פי הסקירה, שהתבססה על נתוני שנת 1951 שהתקבלו מאונסק"ו (ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם), התברר שישראל ניצבה במקום ה־15 מבחינת היחס בין מספר רכביה לאוכלוסייתה - שעמד על 18 מכוניות לכל אלף תושבים. מעל ישראל היו, בין השאר, הולנד (22 מכוניות), שבדיה (49), בריטניה (65), ניו זילנד (167), קנדה (186) וארה"ב, בפסגה, עם 320 מכוניות לכל אלף תושבים.
מתחת לישראל בדירוג ניצבו פינלנד (15 מכוניות), אוסטריה (14) ואיטליה (12). מבין מדינות ערב שגובלות בישראל היו לבנון (12 מכוניות לאלף תושבים), מצרים (4) וירדן (שתי מכוניות בלבד). הודו עמדה ב־1951 במקום האחרון ברשימה העולמית - עם 0.8 מכוניות לכל אלף תושבים.
במהלך השנים זינק מספר הרכבים בישראל לכל אלף תושבים פי 23, וב־2021 עמד הנתון על 410 מכוניות.
קולנוע חדש בירושלים
ב־2 בנובמבר 1952 התבשרה ירושלים על פתיחת בית קולנוע חדש בעיר, "אור־גיל", בהשקעה של 400 אלף דולר. את המקום הקים מילטון מילר, יצרן טקסטיל אמריקני ופעיל ה"בונדס" (ארגון שעסק במכירת איגרות חוב של מדינת ישראל ליהודים באמריקה). מעל לקומת בית הקולנוע הקים מילר בית מלון של 70 חדרים, שכל אחד מהם עוטר בשילוב צבעים שונה. בין בית הקולנוע לבית המלון נבנתה שכבת בידוד מיוחדת, שהפרידה בין שני חלקי הבניין. "כעת כל מה שנותר לעשות הוא להתפלל שיזרמו לירושלים יותר תיירים", אמר המשקיע מילר בטקס ההשקה, והבטיח ש"אם בית הקולנוע ובית המלון יישאו רווחים - אחזיר רווחים אלה לעיר בהקמת פרויקטים נוספים לרווחת תושבי בירת ישראל". עם הקמת המדינה פעלו בירושלים עשרה בתי קולנוע. במחצית הראשונה של שנות ה־50 נוספו לעיר שישה בתי קולנוע באזור הרחובות הלל ושמאי, ששימשו באותם ימים את מרכז העיר.
דברי מתיקה מפעם
לא ברור מקור השם, ומה היה הקשר שלו למוצר שהיה שקית ניילון קטנה ושקופה ובה סוכר גבישי בטעמי פטל, תות, תפוזים ומנטה, בצבעים זרחניים בוהקים. הילדים היו מרטיבים במעט רוק את גב ידם ושופכים בזהירות מהסוכר הצבעוני, שהיה נדבק למקום הרטוב, והיו מלקקים אותו בהנאה. שיטה אחרת היתה יצירת חור קטן בשקית ומציצת הסוכר הטעים ישירות ממנה, בקולות הנאה.
מי מכיר את "פאולה" והוריה מימי הצנע?
אבי נזרי מפתח תקווה חוקר כבר שנים את נושא כלכלת הבית בתקופת הצנע בארץ, בתחילת שנות ה־50. במסגרת זאת הוא אוסף פריטים דוגמת חוברות וספרי בישול מאותם ימים, פנקסי מזון, תלושים, מכתבים והנחיות ממשלתיות שונות, לצד תמונות של חנויות מכולת וקיוסקים. את התמונה שנראית למעלה רכש נזרי במכירה פומבית, ומצא שבחלקה האחורי רשום בשפה הרומנית "תמונה זאת היא מזכרת של אבא שלנו. פאולה, 20.9.62". נשמח אם תסייעו לנו לאתר מישהו מבני המשפחה, כדי שנוכל להשיב לידיו את התמונה. שלחו את המידע לכתובת: Yor@ShimurIsrael.Org