קנדי קראש

אחרי שנטלי פורטמן החליטה לככב ב"ג'קי", פורטרט אינטימי ומטלטל המתאר את חייה של ג'קי קנדי לאחר רצח בעלה ג'ון פ' קנדי, שהיה הנשיא ה־35 של ארה"ב, הוריה של השחקנית העניקו לה מתנה מיוחדת. "One Special Summer" היה יומן מסע במהדורה מוגבלת, שכלל הרהורים ואיורים מאת קנדי הצעירה (שאז עוד נקראה ג'קלין בובייה) ואחותה לי, שנוצר במהלך טיול שערכו לאירופה בשנת 1951. 

"זה מצחיק, פשוט אפשר לראות שם שתי ילדות פרועות שעושות חיים", אומרת פורטמן. "היומן עזר לי להבין מי ג'קי היתה לפני כן". בכך היא מתכוונת, כמובן, לפני שהפכה לאדם בוגר; לפני שהתחתנה אל תוך שושלת פוליטית; לפני שאיבדה את בעלה, את ביתה ואת הכוח שלה בירייה אחת קטלנית בנובמבר 1963; ולפני שגייסה במהירות את הכוחות לקדש את בעלה המנוח ואת המיתוס הנצחי של כהונתו הקצרה.

פורטמן, שנולדה בישראל וחזרה לאחרונה ללוס אנג'לס לאחר שנתיים בצרפת (בעלה, בנג'מין מילפייה, ביים את בלט האופרה של פאריס), מרגישה חיבור אינסטינקטיבי לחודשים שעיצבו את ג'קי בשהות בחו"ל. "אני נזכרת בתקופה שהייתי צעירה, ב'עצמי' הגולמי שהייתי", היא אומרת. "התקופה ההיא באירופה השפיעה באופן מוחלט על איך שג'קי היתה בתור הגברת הראשונה".

ההיסטוריה הפכה את ג'קי לאייקון, אך פורטמן צללה גם אל תוך עצמה כדי להיכנס לתפקיד. קנדי, שמתה בשנת 1994 ממחלת הסרטן, היתה רק בת 34 בזמן ההתנקשות בבעלה בעיר דאלאס, טקסס. 

פורטמן בת 35 היום, והיא רואה בחיים הציבוריים - שביגרו את ג'קי בעל כורחה - מרכיבים מחייה שלה: שורה של הופעות ציבוריות ופרטיות, שהעולם צופה בהן בעניין רב. 

"ג'קי היתה מתקדמת מאוד בעשייה שלה לטובת העברת הסיפור שלה", אומרת פורטמן. "היום זו האובססיה של כולם, להציג את התדמית שהם רוצים להראות לעולם. במובן הזה היא הקדימה את זמנה". 

הגירסה של פורטמן לג'קי מציגה אישה נמהרת במפגשים פרטיים, שמסתירה את חרדותיה בהופעותיה הציבוריות, שבהן היא מתנהלת בצורה מכובדת ואצילית. "היא היתה אדם מסתורי ביותר, ולדעתי יש לנטלי את זה בעיניים", אומר במאי הסרט פאבלו לארין. "זו הסיבה שרציתי כל כך הרבה קלוז־אפים". 

•   •   •

הקסם הרב־לשוני של פורטמן, היציבות הדומה לזו של רקדנית ועצמות הלחיים הבולטות הובילו את אחד הכתבים לקרוא לה "ג'קי קנדי היהודית". בפגישה פנים אל פנים היא נגישה וידידותית ביותר. 

ביום שבו נפגשנו, היא הופיעה בשיער אסוף לקוקו ובחולצת הריון מנוקדת. בבטנה ההריונית גדלים אח או אחות לאָלֶף בן ה־5. בנקודה מסוימת במהלך היום היא מרגישה סידרה של בעיטות ואומרת, "זה מצחיק למדי, כל הדברים שאנחנו חווים בזמן שמרביצים לנו מבפנים". 

הראיון נערך בלוס אנג'לס, ומרחוק היא נראית ממש כמו אמא אמריקנית טיפוסית. אך כשהיא מסירה את משקפי הדיור, שמסתירים את העיניים הידועות והמסתוריות, מתחילים לראות את האייקון.

הסרט החדש של פורטמן צפוי לעלות בבתי הקולנוע בישראל בעוד כשבועיים. הפרויקט השאפתני, שכבר זיכה אותה במועמדות לאוסקר הקרוב ולגלובוס הזהב (פרס שאותו קטפה לבסוף איזבל הופר, על הסרט "היא"), חייב את קיומו לשילוב של מקריות ועקשנות.

נובמבר 1963. בני הזוג קנדי נוחתים בדאלאס, טקסס, ביום הרצח // צילום: רויטרס

ב־2010, השנה שבה עלה לאקרנים "ברבור שחור" בכיכובה, קנה הבמאי והמפיק דארן ארונופסקי תסריט על שבוע האבל הציבורי של ג'קלין קנדי. ארונופסקי תיכנן לביים את בת זוגו, השחקנית רייצ'ל וייס ("הגנן המסור"), עד לפרידתם ולעזיבה שלה את הפרויקט. 

ארונופסקי נשאר בתור המפיק של הסרט, ופורטמן הביעה עניין בתפקיד ב־2012, אך ציון 50 שנה לרצח קנדי בשנת 2013 הביא גל של פרויקטים בנושא. הדרך היחידה של ארונופסקי ופורטמן להוציא את הפרויקט לפועל היתה לקחת את הזמן ולמצוא במאי חדש שיגרום ל"ג'קי" לבלוט בשטח.

פורטמן ואנשיה דחו כמה במאים שביקשו לקחת את הפרויקט, עד שארונופסקי הציע לשלוח את התסריט לבמאי הצ'יליאני המוערך פאבלו לארין. "חשבתי שאלו היו סתם דיבורים לא רציניים", אומר לארין, "מה יידע במאי צ'יליאני צעיר על דמות היסטורית אמריקנית?", אך ארונופסקי קידם את הנושא, ולאחר שלארין קרא את התסריט, הוא אמר שהוא יעשה אותו רק עם נטלי פורטמן. הוא לא ידע שהיא כבר מעורבת בפרויקט.

לארין פגש את פורטמן בפאריס (שם הם צילמו את רוב הסרט, מה שאיפשר לה להישאר קרוב לבית). "כשהוא דיבר על התפקיד, הרגשתי כמעט כמו בהתערבות", היא אומרת. "הוא אמר שוב ושוב, 'או ששנינו עושים את זה וקופצים פנימה, או שאנחנו לא, ושנינו מתרחקים מהנושא'". 

בהחלטה יוצאת דופן, לארין אמר לה שהוא יבקש מהתסריטאי נוח אופנהיים ("הרץ במבוך") לחתוך כל סצנה בתסריט שלא כוללת אותה. "אני זוכר שהיא פקחה את העיניים שלה לרווחה", הוא אומר. "אני משער שזה מפחיד לשחקן, אבל גם מאתגר, ונטלי היא אמנית אמיתית, והיא לוקחת סיכונים".

ג'קי של פורטמן היא סיכון, אין ספק. פורטמן יוצרת דמות גדולה מהחיים במקרים שבהם אחרים עשויים להיות צנועים, ומנוכרת באופן נועז במקרים שבהם אחרים עשויים לנסות לפנות למשהו מוכר. 

"זה לא מעודן במיוחד, נכון?" אומר השחקן פיטר סארסגארד, שמגלם בסרט את בובי קנדי, אחיו של הנשיא, שנרצח אף הוא בידי מתנקש ב־1968. "אבל כששחקנית נמצאת ככה על הקצה, אתה חושב לעצמך, 'תודה לאל שיש לה האומץ לעשות את זה'. בהתחלה חשבתי שזה עשוי להיכשל, אבל נטלי משחקת בצורה שגורמת לך להאמין לה. אם אתה נראה כאילו אתה יודע מה אתה עושה, הקהל ילך איתך".

•   •   •

אם תצפו בקטעי וידאו של ג'קי קנדי - בייחוד בסיור המתוקשר שלה בבית הלבן, חלקים שלארין שיחזר במדויק בסרט - הרושם הראשוני הוא של אישה שנכנעת לתכתיבי החברה ולא חושבת באופן עצמאי, רעיה המתוכנתת על ידי זרים שראו יותר מדי סרטים רומנטיים תוצרת הוליווד. 

"זה לא מבטא שיש למישהו אחר", אומרת פורטמן, שניסתה לסגל לעצמה את אופן הדיבור של הגברת הראשונה. "זה ערבוב של מבטא בריטי מזויף, שהגיע ככל הנראה מבית הספר לנימוסים, ומבטא אמיתי של לונג איילנד (שם היא נולדה וגדלה). לי היא נשמעה כמו שילוב של אנשים שגדלתי איתם ושל השחקנית קתרין הפבורן". 

לדברי פורטמן, קנדי נהגה לשנות את אופן הדיבור שלה בהתאם לקהל שאליו פנתה. למשל, כאשר העניקה ראיונות לידידה, ההיסטוריון ארתור שליזנגר, "הקול שלה היה נמוך יותר, סרקסטי, מצחיק ומהיר יותר מאשר בהופעות הציבוריות שלה". הראיונות המוקלטים הללו זוקקו ושימשו תוספת לתסריט עצמו.

תהליך העבודה של הבמאי לארין היה יוצא דופן. הוא לא עשה חזרות, למעט ליזום שיחות על האווירה ועל החומרים, והוא אמר לשחקנים שלא לדאוג באשר להמשכיות רגשית - כי הסצנות לא יוצגו לפי הסדר. "כל העבודה שלנו", אומר סארסגארד, "היתה להיות שם זה עם זה".

בסרט, הדמות של ג'קי קנדי מגלה אהדה והבנה כאשר היא נאלצת לארוז את חפציה בכאב, בזמן שליידי בירד ג'ונסון (רעייתו של סגן הנשיא לינדן ג'ונסון, שמונה לנשיא בנסיבות טרגיות) בוחרת ריפודים חדשים לבית הלבן. אך היא גם מתעקשת, בניגוד לכל העצות, על הלוויה בסגנון לינקולן, בלוויית סוסים, הנערכת כשכל האורחים הנכבדים חשופים לירי של מאות מתנקשים פוטנציאליים - כמו זה שהרג את בעלה. 

היא חזקה ודעתנית, אך גם מונעת מאגו וחסרת אחריות כמעט באופן אובדני. "יש כאן את ההיבטים השונים האלו, שלא בדיוק הופכים אותה לגיבורה שלנו", אומרת פורטמן. בסצנות שמתארות שיחות עם דמויות אחרות - כומר, עיתונאי, חברת ילדות - ג'קי מתגלה כאישה חכמה יותר, אפלה יותר, ולרוב שיכורה יותר ממה שהכרנו עד כה. 

"אז האמן הוא האיש בלי המכנסיים", אומרת לי פורטמן, בזמן שהיא בוהה במבוכה בווידאו של אמן המולטימדיה מלוס אנג'לס קנת' טאם. הזמן הוא 1 בנובמבר, חג "יום המתים" המקסיקני, ופורטמן בחרה לבלות את הבוקר המשותף שלנו בהתבוננות ב"מצב האנושי" - מיצג קבוצתי מורבידי בבית חולים נטוש בלוס אנג'לס. 

בעבודות הווידאו שלו מוצא טאם גברים באתר הדרושים "קרייגליסט", מכניס אותם לקופסת קרטון ואומר להם שהוא יעשה את מה שהם יגידו לו לעשות - ולמעשה הופך אותם לבמאים של סרטים בכיכובו. בזמן הראיון אנחנו צופים יחד ביד ללא גוף ממששת כל איבר בגוף של טאם. "אני צריכה להמשיך הלאה", אומרת פורטמן בצחוק חד, "אני מרגישה לא בנוח".

אנחנו מגיעים אל המטבח הקודר של בית החולים, שאותו מילא אמן אחר בצבע ורוד־תרופה שמדכא את התיאבון. "יופי לו, כי אף אחד לא יכול לקנות את זה", היא ממלמלת מחוץ לטווח השמיעה של האוצֵר. "שוק האמנות הוא כל כך משוגע, שהרבה מזה הוא זבל בשבילי. זו בהחלט בחירה נועזת לעשות משהו שאי אפשר למכור אותו".

בדומה לקריירות משחק רבות, פורטמן נעה בין אמנות למסחריות. היא שיחקה ילדה קוקטית בת 12 ב"לאון", בלרינה הנוטה להזיות ב"ברבור שחור" וחשפנית ורודת שיער ב"קרוב יותר". היא גם היתה מלכת חלל בסרט "מלחמת הכוכבים" עתיר האפקטים, בת הזוג של הגיבור בשובר הקופות "ת'ור" והפיה הטובה ב"גארדן סטייט" וב"קשר לא מחייב". 

"ברבור שחור" הצליח גם בקופות וגם בביקורות, והביא לה את האוסקר הראשון והיחיד שלה עד כה - אך זה היה לפני שש שנים. "אנשים אומרים, 'מה היא עשתה מאז 'ברבור שחור'?" אומרת פורטמן, שכאמור מועמדת לפרס הנכסף גם על "ג'קי".

מה שהיא עשתה בשנתיים האחרונות הוא צעד הצידה מסרטים הוליוודיים בתקציבי ענק (התקציב של "ג'קי" עמד, על פי הדיווחים, על 9 מיליון דולר בלבד). היא עיבדה וביימה את ספר הזיכרונות של עמוס עוז על תקופת הקמתה של ישראל, "סיפור על אהבה וחושך", תוך התעקשות לשמור על השפה העברית, אם כי נכנעה להעדפה כלכלית עם ליהוק של כוכבת מכניסה - נטלי פורטמן. 

היא גם התנסתה בהפקה. הסרט "לג'יין יש אקדח", שבו כיכבה, היה נחשב אסון אגדי אלמלא היה נשכח במהירות כה רבה, והעבודה עליו כללה נטישות מתוקשרות של שחקנים ויוצרים. 

"אני לא מפיקה", היא אומרת. "זה לא הכישרון שלי בחיים". לדבריה, המוניטין שלה בכל הנוגע לקרירוּת הוא הפוך. "למעשה, אני חושבת שאני קצת רכה", היא אומרת, "וכדי להיות מפיקה את חייבת להיות מאוד יציבה ומייצבת בנוגע למצבים מאוד מלחיצים". 

גם במשחק זה קיים: "חלק מהאנשים נפתחים בכאוס", היא אומרת, "ואני, כשאני במצב רע, אני נסגרת".

כפי שהייתם מצפים ממישהי שנעה מ"ברבור שחור" ל"קשר לא מחייב", פורטמן עוברת בקלות מהנורמטיבי לביזארי. בזמן שהיא מנווטת את ג'יפ הלקסוס ההיברידי שלה מבית החולים שבו התקיים המיצב לעבר המסעדה שבה נאכל צהריים, היא מנתחת את היצירה המטרידה שראינו כמה רגעים קודם לכן. 

"מבחינת אמנות, אני לא רוצה ל..." היא משתהה. "לדעתי זה היה רעיון מגניב מאוד להציג במיקום כזה". והיא גילתה אמן חדש, מייקל הייט. "היצירה שלו, שנראתה כמו דם וצואה מעורבבים ונצבעה באצבעות על הקיר - זה הרגיש חזק מאוד". 

בזמן שאנחנו משתלבים בתנועה, היא מדברת על היציאה לאיסוף ממתקים לליל כל הקדושים עם המשפחה שלה בעיר הסמוכה פסדינה, לילה לפני כן. "זה מרגיש כמו אזור הפרברים של שנות החמישים", הוא אומרת. "אני מרגישה כל כך פרברית. קניונים מנחמים אותי - בכל מקום שבו יש קניון, אני מרגישה שזה הבית".

•   •   •

פורטמן נולדה בירושלים לאב ישראלי ולאם אמריקנית. הם עברו לארה"ב כשהיתה בת 3. בתחילה למרילנד, לאחר מכן לקונטיקט, ולבסוף התמקמו בלונג איילנד. 

באוניברסיטה, המרצה שלה לפסיכולוגיה שלח לה קטעים על שחקנים שהגיעו ממשפחות שנעו ממקום למקום. החיבור נראה לה הגיוני. "אתה חייב להבין איך אתה מתאים את עצמך ולהעריך במהירות את המבנה החברתי, ולאחר מכן לשחק את המשחק שמתאים למצב כפי שהוא באותו רגע", היא אומרת. "כך שאני מרגישה כאילו יש צד שלי שהוא טוב מאוד בלשחק תפקיד של נורמלית".

אף שפורטמן החלה לשחק בגיל 13 - בתפקיד השערורייתי והמבוגר לגילה ב"לאון" - ההורים שלה עודדו אותה לחיות כמו בת מעמד הביניים רגילה. בין סרטי "מלחמת הכוכבים" היא למדה בהרווארד, והיא ידועה בציטוט שהעניקה לעיתונאי כנערה, שלפיו היתה "מעדיפה להיות חכמה מכוכבת קולנוע". 

מאז היא למדה להתחמק משאלות פוליטיות ולהפחית באמירות המתחכמות שלה. עם זאת, היא מסבירה כי "זה היה משהו שהוריי השרישו בי, שמשחק לא היה הדבר הגדול ביותר, הטוב ביותר לשאוף אליו ובוודאי לא מרכז העולם. כשאני מפשלת או מקבלת ביקורות נוראיות, זה פשוט מוציא מזה את האוויר, כי זה רק סרט".

משפחת הרשלג (פורטמן הוא שם משפחה ישן שרץ במשפחה, והוא אינו שמם בתעודת הזהות) לקחה את הוליווד ברצינות בהיבט אחד: בתור שדה מוקשים עבור שחקנים ילדים. 

בהכוונתם של הוריה, הנערה הכוכבת דחתה תפקידים ב"לוליטה" וב"סופת קרח". היא כן לקחה את התפקיד של החשפנית ב"קרוב יותר", יחד עם שיעורי פיתוח קול מאומצים, כדי להוכיח לתעשייה שהיא בוגרת. 

מה שהגיע לאחר מכן נראה כמו קריירה שמתאמצת להפגין שינוי: מילדה טובה לרעה, מנורמלית למוזרה. אחד מעיתוני הבידור הגדיר אותה כ"כוכבת קולנוע מדור של ילדים מתוכנתים מדי, שלא מסוגלת להחליט אם היא 'הבת של השטיח האדום' או 'אמנית מחושבת של סרטים קטנים'".

"אני מצטערת לאכזב, אבל לפעמים אני מישהי שמנסה להיות מישהי", היא אומרת תוך כדי שיחה על קערת אורז צמחונית עם פסטו ומגוון עלים ירוקים. "אלו החיים - תיקונים. אולי אנשים אחרים הולכים יותר על קו ישר, אבל שלי הוא בזיגזג, תמיד מגיבה לעצמי באופן דרמטי". 

על הבכורה שלה בתור במאית העיבה מהומה סביב חליפת מכתבי דוא"ל לוהטים עם הסופר ג'ונתן ספרן פויר ("קרוב להפליא ורועש להחריד"), שפורסמו במגזין אמריקני עם תצלומים שלה בלבוש תחתון. 

מדובר היה בשינוי גדול עבור שחקנית, שהיתה ידועה בעבר בהימנעות מעירום ומתפקידים מיניים. "בכנות", היא אומרת בחדות, "אלו היו בגדי ים. אני מבינה לחלוטין, אבל אני אדם בוגר שעשה את זה בהסכמה. למען השם, זה עיתון שעוסק בסטייל!"

מציאת המקום שלה בתור שחקנית, על המסך ומחוצה לו, לא הפכה למשימה קלה יותר, כך נראה. על אף האוסקר שקטפה, "אין הרבה תפקידים נשיים גדולים שפשוט משגשגים", היא אומרת, ומסבירה באופן חלקי את המרחק שלה מהוליווד בתקופה האחרונה. 

למעשה, התפקיד של ג'קי עורר בה נוסטלגיה לתקופה מוקדמת יותר. "סרטים משנות החמישים והשישים כוללים דמויות נשיות חזקות כל הזמן", היא אומרת. "גם אם הם מכילים הערות סקסיסטיות פה ושם, עדיין יש לכם דמות נשית מרכזית עם אופי. עכשיו אני מרגישה שסרטים הם רק על גברים לבנים, ושאפשר למצוא קומץ קטן של סרטים שמספרים במקרה על נשים".

•   •   •

פורטמן כיכבה לאחרונה ב"פלנטריום", סרט של חברתה רבקה זלוטובסקי, שאותה פגשה בהודו לפני כעשר שנים. "אני יודעת שזה מוזר לדמיין את נטלי פורטמן מטיילת עם תרמיל בהודו, אבל זה מה שקרה", אומרת זלוטובסקי. 

ב"פלנטריום", פורטמן משחקת את האחות הגדולה של מדיום צעירה (לילי־רוז דפ, בתם של ונסה פאראדי וג'וני דפ), שמטיילת איתה בפאריס בין שתי מלחמות העולם. בכמה מהרגעים בסרט היא מזכירה את המנחה האנדרוגיני של המיוזיקל "קברט". "לדעתי זה היה טוב מאוד להיכנס ל'ג'קי' ממש אחרי כן", אומרת פורטמן, "משום שרבקה תמיד צעקה עלי: 'קשוח יותר, בוצ'י יותר, כמו גבר!" 

זלוטובסקי אומרת כי היא רק הוציאה לאור צד של פורטמן שמופיע לפרקים, בתפקידים דוגמת "ונדטה" ו"ברבור שחור". "יש משהו בחוסן נפשי והישרדות", היא אומרת, "שהוא חלק מהאישיות שלה". 

ההיבט הזה מופיע גם ב"ג'קי", והוא צפוי לשרת אותה היטב בתפקיד האייקוני הבא שלה: פורטמן צפויה לשחק את שופטת בית המשפט העליון האמריקנית רות ביידר גינסבורג, בסרט שיוקדש למאבקה לשוויון מגדרי במהלך שנות השבעים. כשנפגשנו לפני הבחירות בארה"ב, פורטמן דיברה בהתרגשות על "ג'קי" בתור משהו שמבשר על הגעתה של הילארי קלינטון לבית הלבן. בתגובה לשאלה לאחר הראיון, היא כתבה שהיא "מאוד מודאגת מהתוצאות" של הבחירות, אך "נלהבת מאוד להיות יותר מעורבת". 

השבוע, עם הבעל בנג'מין מילפייה. חזרו ללוס אנג'לס // צילום: רויטרס

בדומה ל"ג'קי", פורטמן חיכתה לבמאי הנכון - וליתר דיוק, במאית - מה שהוביל לעיכוב בהפקת הסרט. "סביב הנושאים של אפליה מגדרית בהוליווד נכון לעכשיו, איך היינו יכולים שלא לתת לאישה לביים?" היא אומרת.

גם במהלך מסע יחסי הציבור של "ג'קי", פורטמן לא הצליחה שלא להרגיש את המתח של החובה להיות אמנית, סמל ואישה במקביל. "אני עוברת שעתיים של טיפול שיער ואיפור לפני שאני הולכת לאירוע מכל סוג שהוא, והגברים פשוט מתגלגלים מהמיטה. ואז אם אני לא עושה את זה, זה הופך למוקד של הסיקור", היא מתלוננת. 

זה היה גם הגורל של ג'קי, אך לדברי פורטמן, החלק המעניין הגיע דווקא כאשר הכל קרס. ביממה שלאחר ההתנקשות, קנדי סירבה להשיל מעצמה את החליפה הוורודה המקסימה שלה, שהיתה מרוחה בדם ובחלקים הפנימיים של בעלה. "הזהות נלקחת ממך, ואז אתה חושבת לעצמך, 'מי אני?'" מסבירה פורטמן. √

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו