מרן דנקר עד אגם בוחבוט: למה הם זורקים דברים?

בשבוע שעבר הופיעה אגם בוחבוט באחד מבסיסי צה"ל בדרום הארץ. על פי הקטעים שנשלחו אליי משם, נדמה שמדובר בהופעה קטנה יחסית, במינימום תנאים עבור הזמרת, אבל העיקר האווירה והמורל כי בכל זאת מדובר בחיילת בצה"ל ולא בפסטיגל.

בוחבוט, רק בת 19 אבל עם ניסיון של שש שנים על הבמות, השתלבה יפה ועם הרבה נכונות.

כעבור דקות אחדות הוגשה לה כומתה כתומה. אגם עשתה כבוד וחבשה אותה. שתי דקות אחר כך הכל השתבש: אחת החיילות השליכה על הזמרת כומתה ופגעה לה בעין.

בוחבוט הנבוכה המשיכה לשיר, סיימה את השיר וירדה מהבמה. על התופעה הבזויה הזו שהולכת ומתעצמת דובר לא מעט גם בעיתון הזה.

עוד לפני בוחבוט אלה היו עדן חסון, רן דנקר, עדן בן־זקן ושוב פעם בוחבוט, הפעם ברמת גן, שבקול חצי מתחנן ביקשה מהקהל להפסיק. זו תופעה שכנראה התחילה במופעים לילדים ולנוער שביקשו לעשות סלפי, עברה אל מגרשי הכדורגל וכעת מככבת במופעי מוזיקה.

תופעה מכוערת שכולם בה מופסדים. האמן המושפל, המשליך העוד יותר מושפל ועלוב, והקהל שייתכן שההופעה שציפה וחיכה לה עשויה בזה הרגע להסתיים.

הבעיה גוברת כשאין באמת איך לאכוף את הבעיה. אין חוק, וגם אם היה, האם יקנסו ילד בן 13 ולך תוכיח שהוא הגורם ולא עוד אחד מאלפי המשתתפים. לאחד הזמרים שחששו ממקרה כזה הוצע בשבוע שעבר ליצור מרווח שיפריד בינו לבין הקהל. הוא סירב, ובצדק, מרחק כזה עשוי לייצר אווירת ריחוק ולפגוע באווירת המופע. התוצאה, נכון לעכשיו, היא תסכול וגם הרבה חשש וכל הטוב הזה שחנוכה רק לפנינו, ובהצלחה לכל המאבטחים בפסטיגל שיצטרכו לעבוד שעות נוספות.

Erans@israelhayom.co.il