מהאסה אמיני
כבר שבועיים שאני לא מצליחה להפסיק לחשוב על מהאסה אמיני. בהתחלה חשבתי שאני מרגישה עצבות על הגורל האכזר שלה או אולי חמלה על שנולדה לשלטון פונדמנטליסטי, אבל ככל שקראתי עוד על המקרה, על ההפגנות והמחאות באיראן, וכן תגובות של גורמים שונים, כך הבנתי שכולנו מהאסה אמיני, גם אם בתפיסה המקובלת נראה לנו שהיא והמצב שאליו נקלעה רחוקים מאיתנו אלפי שנות אור.
אקדים ואומר שצריך לשמור על זכותה של אישה ללבוש מה שתרצה, בין שמדובר בכיסוי ראש או חיג'אב, ובין שבגד ים שלם או ביקיני. אסור להכריח אותה ללבוש משהו, בדיוק כשם שאסור למנוע ממנה ללבוש משהו, אם זוהי אמונתה. אחרי הכל, הבעיה האמיתית מתחילה הרבה לפני שזה מגיע לגוף שלנו.
View this post on Instagram
לי זה לא יקרה
מנגנון ההישרדות האנושי נוטה להרחיק מאיתנו סיפורי זוועות ואסונות באמצעות פעולות כמו הדחקה או הכחשה. המוח שלנו רוצה לספר לנו שזה לא קשור אלינו. מתוך האוטומטיות הזו נולדו קלישאות ידועות כמו "לי זה לא יקרה". באופן טבעי, אנחנו נשים חומה מדומיינת בינינו לבין זה שנפגע, כדי לספר לעצמנו שאנחנו מוגנים, חסינים וחזקים, הרבה יותר ממה שאנחנו באמת.
לזהות תהליכים
ההיסטוריה מלאה סיפורי הינצלות מתופת, גם כלליים וגם אישיים. אצלנו במשפחה, למשל, רץ שנים הסיפור שלפיו סבא רבא שלי, אבא של סבתא שלי, עלה על ספינה לארגנטינה וברח מפולין קצת לפני שהיטלר סגר בפני היהודים את האפשרות הזו. הם היו שייכים למשפחה אמידה, בעלת נכסים וחנויות תכשיטים בפולין של לפני מלחמת העולם השנייה. האחים של סבא רבא שלי ובני הדודים שלו צחקו על כך שהוא היסטרי, שהוא עושה טעות, מה פתאום לעזוב הכל ולברוח עם המשפחה לעולם לא נודע, רק בגלל הסיכוי הקטן שיקרה אסון?
מיותר לציין שהסבא רבא הזה שלי הוא היחיד מבני משפחתו שלא הושמד במחנות, ובזכותו אני כאן ויכולה בכלל לכתוב את הטור הזה.
רציונליזציה של הדחקה
אותו הדבר בדיוק קרה כשפרסמתי השבוע סרטון לגבי מחאת החיג'אב. חלק מהאנשים כתבו לי "את באמת חושבת שמה שמשנה זה מה מרשים או לא מרשים ללבוש? המשטרים האלה עושים דברים הרבה יותר גרועים מאשר להגביל לבוש".
עבורי, החיג'אב הוא רק סמל, מטאפורה למאבק מר הכולל זהות, מדינה ומעמד חברתי. לבישת החיג'אב נקבעה כחובה לאחר המהפכה האסלאמית ב־1979. זהו פועל יוצא של מערכת שליטה ודיכוי שנמצאת בשימוש מקדמת דנא. החיג'אב הוא רק בורג מכוער אחד במכונה הרסנית.
קראתי שנשים באיראן מקבלות סמסים מהמשטרה כשהן נכנסות לרכב לנהוג, שמזכיר להן לבדוק שהחיג'אב לא זז חלילה תוך כדי נהיגה וחושף בטעות איזה שטח עור בגוף שלהן. למען הסר ספק - מרכיב הטרור פה הוא בכלל פסיכולוגי: אנחנו עוקבים אחרייך כל הזמן, ושלא תעזי לשכוח את זה.
מנגנון הפחדה שכזה הוא הפגיעה הכי אנושה בזכות הבסיסית של אדם לבחירותיו, ולכן החיג'אב הוא רק סמל. מנגנון הפחדה שכזה מוביל לבסוף את הכבול תחתיו להפנמה של הפחד, עד כדי כך שהוא לא צריך שיזכירו לו, הוא חרד להקפדה על הכללים גם בלי שיאיימו עליו, מתוך הרגל.
הסחת דעת
משטרת הצניעות של איראן היא סממן קיצוני מאוד בספקטרום השליטה על הגוף של נשים, אבל להפלות בין כללי לבוש של נערים ונערות בתיכון בישראל הוא עוד מאותו הדבר בגרסה מרוככת, כנ"ל לאסור על חיילות להתעמל בבגדי ספורט כדי לא להסיח את דעת החיילים בזמן שאלה רצים לידן בשורט ובטי־שירט.
של מי הגוף הזה?
חוקים וכללים שמגבילים את הבחירות של נשים לגבי גופן שלהן מעבירים כולם מסר אחד: הגוף שלך הוא לא באמת שלך, ואת לא יכולה לעשות איתו מה שנכון ומתאים לך. הגוף שלך נתון לשליטה של אחרים, ואנחנו נחליט מה נוח לנו ומה לא נוח לנו שתעשי איתו. את רוצה להניק? לכי תסתירי את עצמך או תישארי בבית, לא אכפת לנו שעכשיו אוגוסט, שהתינוק ואת מזיעים מתחת לשמיכה, רק אל תזהמי לנו את הנוף של בית הקפה עם חתיכת עור של שד.
כשהעזתי להגיע בגופייה לתוכנית הבוקר, קיבלתי תגובות על כך שאני לא מכבדת. מייד העליתי פוסט ובו דוגמאות של מנחות הטלוויזיה הכי מפורסמות, פופולריות ואהובות - כולן בגופיות. אף אחת מהן לא קיבלה הערה כי הן כולן מאוד רזות ושטוחות חזה. כלומר, החברה מצפה ממני להבין בעצמי שגופיות נועדו רק לנשים מסוימות, מסוימות מאוד, על פי מודל יופי מדוקדק, שמישהו קבע.
את יכולה לאהוב ללבוש גופיות, שמלות צמודות או ביקיני, אבל כל עוד משהו בבחירה שלך עלול לעורר חשקים אצל גברים - הטעם שלך לא רלוונטי. כדי להבטיח שלא תטעי, גם נבהיר לך בדרך מוסכמה חברתית שאת "מוזילה את עצמך" כשאת מתלבשת בצורה כזאת.
במקום שגברים יצטרכו לשלוט בעצמם ובדחפים שלהם, נשים צריכות להתכסות ולהצטנע. הדרישה הזאת חלחלה כל כך עמוק, עד שהיא עוברת מדור לדור, מאם לבת, ללא הפסקה.
מה הקשר?
יכול להיות שחלקכם מסרבים לראות את הקשר הישיר בין שלטון שמחייב נשים להסתיר את כל גופן פרט לעיניהן לשאר המקרים שהזכרתי כבר. אז בואו ואאפשר לכם הצצה לתוך ההרגשות הכי כמוסות של נשים:
לאחר כל הרצאה בנושא דימוי גוף וערך עצמי, ללא יוצא מן הכלל, תמיד תהיה הנערה או האישה הרווקה שתיגש ותספר לי שרק עכשיו היא הבינה עד כמה היא לא מכבדת את הגוף שלה ולא שומרת על גבולות. לפני כמה שבועות אמרה לי נערה בת 17.5 שהיא יצאה לדייט עם מישהו חמוד מבית ספר אחר, ואחרי שדיברו והתנשקו היא חשה חוסר נוחות ורצתה להפסיק את הנגיעות, "אבל כבר לא היה לי נעים להפסיק אותו ולכן נתתי לו לסיים עם זה וזהו".
אני שומעת מאות סיפורים כאלו בגרסאות שונות מעט, אבל הבסיס הוא אותו בסיס. ההנחה שגברים לא יכולים לשלוט בעצמם, משל היו בני 4 נצחיים. גם כאן נרצה לוודא שלא תטעי, עם ביטויים כמו "נותנת", שמזכירים לך שאת כלי בידי אחרים, חפץ.
תולדות האלימות
אלימות מינית לא מתחילה באונס, אלימות בכלל לא מתחילה בסטירה או בבעיטה. אלימות מתחילה בכפייה. כל עוד נשים באיראן, בישראל, באוגנדה, בדנמרק, בארה"ב או בארגנטינה יקבלו הערות מגברים ומנשים על לבושן, על השיער שלהן, על מידת הבגדים שלהן, על גובה העקב שלהן, על אורך החצאית או על צבע השיער שלהן - לא נוכל להיתמם ולומר "האיראנים האלה, אין להם גבול".
לפני כמה זמן סיפרה לי אחת החברות של בנותיי, שהמורה לקחה את כל בנות הכיתה לשיחה ואמרה להן "מי שעדיין אין לה ניצני חזה יכולה להמשיך לבוא בחולצות בית ספר שהן יותר צמודות, אבל מי שהחזה שלה כבר התחיל להתפתח, שתיקח אחריות ושתקנה חולצות קצת יותר רחבות, כי לבנים לא קל לראות אתכן ככה כל היום בכיתה, ובמיוחד בשיעורי ההתעמלות". במילים אחרות, כולנו לובשות חיג'אב בצורה זו או אחרת, אצל חלקנו אפשר לראות אותו ואצל אחרות הוא שקוף, אבל זה לא אומר שהוא לא קיים.
לא כולנו נירצח במכות אם נשיל אותו, לא לכולנו ידפקו את הראש בדלת ניידת המשטרה עד שיגרמו לנו למוות מוחי רק כי בצבצו כמה משערות ראשנו מחוץ לבד העוטף אותו, לא. אבל תראו לי אישה אחת שלא סובלת מהטרדות ברחוב על המראה החיצוני שלה, על הלבוש שלה, על הבחירות שלה. תראו לי אישה שלא פוחדת או פחדה להיחשב מופקרת בגלל מספר הגברים שיצאה איתם, הראו לי אישה אחת שמרגישה בטוחה לומר את מה שהיא מרגישה בלי להיחשב שתלטנית, דומיננטית, ביצ'ית או הגרוע מכל - פמיניסטית (האם זה ה"זול" החדש?).
אמא יקרה, כשאת אומרת לבת שלך "הלבוש הזה יביא לך צרות", את בעצם אומרת לה "גברים לא אחראים להתנהגות שלהם, את אחראית להתנהגות שלהם".
מורה נכבדה, כשאת מסבירה לתלמידות שלך ש"בנים ובנות זה אחרת", את מנציחה את ההגבלה על בנות המין שלך.
פיקוח נפש
מחקרים מוכיחים באופן מובהק כי לבוש צנוע לא מונע אינוס או הטרדות מיניות, אז גם הנימוק כאילו לבוש צנוע הוא דרך למנוע מנשים להיות מותקפות - הוא מופרך ולא מבוסס כלל. מה כן יכול להציל נפשות? ללמד כל ילד וילדה, נערה ונערה, גבר ואישה, שהאחריות להתנהגות שלהם ולמעשים שלהם היא קודם כל בידיים שלהם, ושלשלוט על אחרים היא לא דרך לנהל מערכות יחסים, לנהל משפחות או לנהל מדינות. אי אפשר לנהוג באלימות מכל סוג שהיא בשם המוסר. צניעות לא נמדדת בלבוש, אלא בהתנהגות אנושית, בכבוד לאחר ולדעותיו, בהבנה שהאמונה שלי היא זכותי מלאה בדיוק כפי שזכותו של האחר להחזיק באמונה שונה - כל עוד אין פגיעה באחר.
הפחד משינוי
אשתף אתכם שבזמן כתיבת הטור, גם אני צריכה להיאבק באמונות שהושרשו בי מילדותי, שאישה טובה היא צנועה, מכילה, מחייכת, פייסנית, שמסתפקת ושמחה במה שיש לה. אני לא באמת יכולה לתלוש מתוכי את החינוך שקיבלתי ואת עקרונות החברה שאני חיה בה.
יש בי חלק שמפחד שתקראו את הטור ותחשבו שהבקשה שלי לנהוג בי ובנשים אחרות מתוך כבוד לגוף שלנו ולבחירות שלנו תעצבן, תרגיז, תעורר מחלוקת. ברור לי שחלקכם קוראים את המילים האלו ואומרים "היא הגזימה, אין לה כבוד לשום דבר, צריך לכבד מסורת, מה את מנסה לשנות סדרי עולם?" התשובה שלי היא שקראתי פעם, פעמיים ושלוש את מה שכתבתי, ולא הצלחתי למצוא אפילו מילה אחת שמבקרת דרך פעולה של אחר כל עוד היא לא פוגעת בי ובבנות מיני.
ולגבי החוצפה: בכל פעם שמישהו מנסה לחולל שינוי, הוא ייחשב חצוף ויעורר התנגדות. אם רוזה פארקס היתה מפחדת להיות חצופה, ייתכן ששחורים עדיין היו נשלחים לשבת בספסל האחורי של האוטובוס. אני לא מתיימרת להיות גיבורה, חזקה או חכמה כמוה, ממש לא. השאיפה שלי היא הרבה יותר קטנה: להתנגד לזה, בחלקת האלוהים הקטנה שלי. כן, אני עושה זאת תוך כדי הקלדה בחדר הממוזג שלי, ולא נשקפת שום סכנה לחיי. הסכנה היחידה היא שאולי חלקכם תכעסו ולא תחבבו אותי יותר, אבל זה המינימום שאני יכולה לעשות.
צרות של אחרים
תגובות אחרות לסרטון שהעליתי היו "חסר לנו צרות בארץ שאת צריכה להתעסק בצרות של איראן?" התשובה שלי היא שזה לא משנה אם אישה נרצחה באיראן בגלל חיג'אב או אם מדינה שלמה קראה לזמרת "חוצפנית" כי היא שמרה על עקרונותיה ולא לחצה יד של גבר, או אם מדינה שלמה קראה לזמרת אחרת בהרבה מילים אחרות בגלל שהעזה להעלות לרשת תמונה בביקיני. מובן שרצח זה מעשה חמור הרבה יותר ברמה הפרקטית, אבל כולנו חוות גוונים שונים של הדיכוי הזה ולכן אסור לנו לומר "זה רק באיראן".
גם באיראן לפני 1979 נשים יכלו להתלבש ככל העולה על רוחן. אני בטוחה שאם היינו אומרים להן שבעוד שנתיים-שלוש הן לא יוכלו לצאת מהבית בלי אישור של גבר ובלי לעטות כסות מכף רגל עד ראש, הן היו צוחקות ואומרות שאנחנו היסטריים. בדיוק כמו שהאחים של סבא רבא שלי אמרו לו.
עשה לי את זה
אני רוצה להמליץ לכם היום על עמוד האינסטגרם "פסיכותרפיה בג'ינס", כולו מלא בתובנות ומושגים בפסיכולוגיה שארוזים בוויזואליה שכיף לקרוא וקל להבין.
Info@paulanatural.co.il
