שמש לוהטת צרבה את העומדים בכניסה לבניין קאנון, במרומי גבעת הקפיטול בוושינגטון. במרחק 200 מטרים משם התנשאה כיפת הקונגרס, זה שאליו פלשו תומכיו של דונלד טראמפ לפני שנה וחצי. ב"קאנון" נמצאים המשרדים של 435 הנבחרים האמריקנים. פעם הכניסה אליהם היתה חופשית; מאז 6 בינואר 2021 הנהלים הוקשחו, ויש להמתין לנציג מוסמך שיאסוף אותך פנימה.
ביום האחרון למושב הקיץ של הקונגרס, בחדר מספר 317, ממתין לנו חבר בית הנבחרים ריצ'י טורס. הוא בן 34 בלבד. מאחוריו סיפור חיים קשה אך נפוץ בקהילה השחורה: אביו הפורטוריקני עזב את הבית, ואמו גידלה לבדה אותו ואת שלושת אחיו בדירת דיור ציבורי בברונקס. העובש והמחנק גרמו לילד ריצ'י לפתח אסתמה והובילו לאשפוזים בבתי חולים ולדיכאון קליני. הוא נשר מהלימודים, חיפש את עצמו - וגם מצא, לאחר שפנה לקריירה ציבורית ונסק כמטאור.
בגיל 25 נבחר למועצת העיר ניו יורק. מאז ינואר 2021 הוא חבר בית הנבחרים מטעם המחוז ה־15 של המדינה. טורס, הומו, משייך את עצמו לאגף הפרוגרסיבי - כלומר, השמאלי ביותר - במפלגה הדמוקרטית.
עם הרקע שלו והעמדות שלו, לכאורה אפשר לצפות ממנו להתבטאויות נגד ישראל. הסיבה פשוטה: בשנים האחרונות גוברים הקולות האנטי־ישראליים בקרב הדמוקרטיים הקיצוניים, ורבים מתריעים על אובדן התמיכה בישראל מצד האפרו־אמריקנים והפורטוריקנים. על כך יש להוסיף פרט חשוב: ב־2015 חברי הקונגרס השחורים הדמוקרטים בחרו להחרים את נאום נתניהו בקונגרס.
חלקים מהנהגת ארגון BLM) Black Lives Matter) חברו לפלשתינים קיצוניים, הצטרפו לקריאות החרם על ישראל ואף הגדירו אותה כמדינת אפרטהייד או "עליונות לבנה". יחסו של הנשיא אובמה לישראל לא בדיוק תרם, וכמוהו גם תקיפות אלימות שביצעו שחורים כלפי יהודים בכמה הזדמנויות. בארץ הולך ומתקבע הרושם שהקהילה השחורה, שפעם היתה בעלת ברית של היהודים ושל ישראל, עברה צד.
אך האם באמת ישראל מאבדת את הקהילה השחורה? בניסיון למשש את הדופק, יצאתי למסע בין שורת תחנות בארה"ב. חיפשתי דווקא יוזמות חיוביות בכל הנוגע למשולש יהודים־שחורים־ישראל; על ההיבטים השליליים דיברו וכתבו די והותר. אם יימצאו די קולות חיוביים כלפינו, המשמעות היא שהקרב לא אבוד. לא כך?
תחנה ראשונה
הקונגרס בוושינגטון | 27 ביולי
"אני שחור, ואומרים שאני בעד עליונות לבנה"
טורס ניגש ישר לעניין ומזהיר מפני נבואה שתגשים את עצמה. "העם היהודי הוא קורבן לרדיפות מאז ומעולם", הוא פותח, "ולכן לי יש הערכה רבה למדינת ישראל ולזכותו של העם היהודי למדינה משלו. האנטישמיות עדיין קיימת מתחת לפני השטח ויכולה להתפרץ בכל רגע, לכן עדיין נחוץ שתהיה מדינה יהודית".
חבר הקונגרס ריצ’י טורס: "התמיכה ב־BDS מגיעה מאנשי העליונות הלבנה" צילום: שמוליק עלמני
כיצד הזרם המרכזי של המפלגה הדמוקרטית רואה את ישראל? ידוע שבשנים האחרונות נרשמה התחזקות של הקולות האנטי־ישראליים בה.
טורס: "הרשה לי לתקן את נקודת המוצא בשאלה שלך. ארה"ב תומכת בישראל תמיכה עמוקה. רוב מוחלט במפלגה הדמוקרטית תומך בישראל. החקיקה בנוגע לסיוע הביטחוני או לכיפת ברזל עברה בתמיכה דו־מפלגתית גדולה. נכון, יש מיעוט קטן וקולני במפלגה הדמוקרטית שהוא יריב של ישראל, אבל אני מציע לאנשים בישראל להיות זהירים, ולא להחשיב בטעות את המיעוט לרוב. המפלגה הדמוקרטית היא מפלגה פרו־ישראלית באופן עמוק, ואני מקווה שכך זה יישאר בעתיד הנראה לעין. אני מזכיר לך שהנשיא ביידן דמוקרטי".
אבל אתה הזהרת מתהליכים הנוגעים לישראל שעלולים להתרחש בתוך המפלגה.
טורס: "אכן יש לי דאגות. אנו רואים את עלייתו של שמאל חדש בפוליטיקה האמריקנית. יש בי דאגה שהשמאל החדש יהיה למפלגה הדמוקרטית מה שג'רמי קורבין (יו"ר הלייבור לשעבר שנתפס בהתבטאויות אנטישמיות פעם אחר פעם והושעה מהמפלגה בשל כך; א"כ) היה לפוליטיקה הבריטית. כך שהמשימה של דמוקרטיים מסורתיים, כמוני, היא להתנגד לקורביניזציה של המפלגה".
אם רוב מוחלט מהדמוקרטים תומך בישראל, מה תשובתך לאנשים בישראל, או בקרב אמריקנים תומכי ישראל, הטוענים שאיבדנו את המפלגה הדמוקרטית?
טורס: "יש מאמץ עקבי מצד הרפובליקנים להפוך את היחס לישראל לסוגיה פוליטית ולטעון שרק המפלגה שלהם תומכת בישראל. אבל פוליטיזציה של היחס לישראל היא הרסנית, משום שהקשר לישראל מושתת, באופן היסטורי, על תמיכה דו־מפלגתית. כל מי שהופך את ישראל לסוגיה פוליטית, לא משרת את הנושא אלא להפך. ואני אומר לך, מי שטוען שהמפלגה הזו אינה תומכת בישראל מספר סיפורי בדיה ושקרים".
מה לגבי תנועת Black Lives Matter, שנדמה כי בחרה לתמוך בפלשתינים הקיצוניים ביותר?
טורס: "גם זו קונספציה שגויה. התמיכה ב־BDS בדרך כלל לא מגיעה מקהילות המיעוטים במפלגה הדמוקרטית. אני מבטיח לך שבארגון 'הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה' (DSA), שתומך בחרם על ישראל, יש יותר יהודים מאשר שחורים. כך שהדאגה שלי היא לגבי הדור הבא של היהודים והמחויבות שלו לישראל. זו שאלה שרק הקהילה היהודית, או הפרו־ישראלית, יכולות לענות עליה. אבל הטענה שהקהילה האפרו־אמריקנית עוינת לישראל נדחית בידי העובדות. הקהילה השחורה היא כוח מתון במפלגה".
יש ביקורת על הפעילות של שדולות כמו "הרוב הדמוקרטי למען ישראל" ואיפא"ק, בשל הכספים הרבים שהן משקיעות בקידום מועמדים פרו־ישראלים במפלגה. מה דעתך?
טורס: "יש פה סטנדרט כפול. לשדולה אנטי־ישראלית מותר לגייס כסף ולהתערב, וזה נחשב משחק הוגן; אבל אם אתה פרו־ישראלי, מאשימים אותך בהשחתת השיטה באמצעות כסף גדול. אלה שמיירטים (בשיח התקשורתי; א"כ) שדולות פרו־ישראליות - הם אלה שנותנים אור ירוק לשדולות אנטי־ישראליות. ובכן, צריך להיות עקביים".
בנוגע לקשרים בין הקהילה היהודית לשחורה, טורס סבור שהמתח אכן קיים, ושהוא חלק מתופעה כלל־אמריקנית של הסתגרות קהילות בתוך עצמן. "הקהילה היהודית נוקטת יוזמות יוצאות מן הכלל כלפי 'לא לבנים', בכלל זה כלפי המצביעים שלי בברונקס, אך כלל לא בטוח שהתושבים בברונקס מודעים לכך. אם תשאל את הקהל הלטיני והשחור שאני מייצג מה דעתו על ישראל, הם יגידו לך שהם לא חושבים עליה. הם נאבקים לשים אוכל על השולחן, לשלם את שכר הדירה ולהשאיר את המשפחות שלהן שלמות. הם מרוכזים בלחם ובחמאה. לכן הבקשה שלי מהישראלים היא לא לראות איבה במקום שבו היא אינה קיימת, ואני דוחק בקהילה הפרו־שראלית להמשיך לקחת חלק בתהליכים הפוליטיים, כפי שכבר נעשה.
"אני לא מאלה שחושבים שהקרב אבוד. אני הומו, אפרו־לטיני מהברונקס שלא היו לו מצביעים יהודים במחוז הבחירה; ובכל זאת, הקול הפרו־ישראלי שלי הוא מהבולטים. אבל את יחסי ישראל־ארה"ב כבר אי אפשר לקחת כמובנים מאליהם. יש כוחות בעלי עוצמה הרוצים לערער את מה שבעיניי הוא אחת החברויות הטובות בעולם. צריך להגן על החברות הזו באופן
פעיל דרך הפוליטיקה".
טורס סופג התקפות בשל תמיכתו המוצהרת בישראל, "כפי שאיני סופג בשום נושא אחר. ואני מותקף דווקא משום שאני בן מיעוטים, כאילו אני בוגד. איומי רצח, עלבונות, מאשימים אותי באפרטהייד, בטיהור אתני וברצח עם (כלפי הפלשתינים; א"כ). פעיל לבן בטוויטר אפילו האשים, באופן די אירוני, שאני משתייך ל'עליונות לבנה', בגלל תמיכתי בישראל. שאלתי אותו בתגובה אם הוא ראה תמונה שלי לפני שצייץ. אני איש קרבות קשוח מהברונקס והעור שלי עבה, אבל הכאב שלי הוא על מה שעושות ההתקפות האלה לאנשים שאני אוהב, כמו אמא שלי".
עוד נגיע לברונקס. עדיין בקונגרס, טורס רחוק מלהיות הפוליטיקאי השחור היחיד שמביע תמיכה פומבית ובלתי מסויגת בישראל. ראש וראשון להם הוא האקים ג'פריס, ראש "התאגדות חברי הקונגרס הדמוקרטים השחורים", ה־CBC, הידוע גם כ"קוקוס השחור" (Black Caucus). ג'פריס צפוי להחליף את ננסי פלוסי בתפקיד מנהיג המפלגה הדמוקרטית בקונגרס, כלומר להיות השלישי בהיררכיה האמריקנית אחרי הנשיא וסגניתו. מדובר במנהיג השחור החזק ביותר כיום בארה"ב, המזדהה בגלוי כתומך ישראל.
ויש עוד: רפאל וורנוק, קרן בס, ג'הנה האייס, שונטל בראון - כולם חברי קונגרס אפרו־אמריקנים תומכים בישראל, והם לא לבד. אמנם הם לא בהכרח מסכימים עם כל מהלך של הממשלה בירושלים, אבל כאשר מגיעים לצמתים קריטיים - למשל, בשאלה אם להטיל וטו להגנת ישראל באו"ם, או לתמוך בסיוע הביטחוני ובמימון כיפת ברזל - הרוב המוחלט של "הקוקוס השחור" ירים את ידו בעד.
אשר למפלגה כולה, מתוך 235 חברי קונגרס דמוקרטים, רק שמונה הצביעו לפני כשנה נגד המימון לכיפת ברזל. מהם, ארבעה בלבד הם אפרו־אמריקנים. כלומר, יש לישראל אתגר מול הקהילה השחורה ונציגיה, אבל מכאן ועד לטענה שישראל איבדה את תמיכתם המרחק הוא כבין שמיים לארץ.
ועוד דבר שחשוב לזכור: לא כל הפרוגרסיבים הם אנטי־ישראלים. למעשה, רק מיעוטם כאלה. בדומה לטורס, גם היילי סטיבנס, חברת הקונגרס ממישיגן, היא פרוגרסיבית ותומכת בישראל. רק לאחרונה הביסה את יריבה היהודי, אנדי לוין, קיצוני שנתמך בידי ג'יי־סטריט.
אלו, על קצה המזלג, יחסי הכוחות בקונגרס. אבל מה לגבי המצביעים האפרו־אמריקנים עצמם? האם הם תומכים בישראל?
תחנה שנייה
ברוקלין, ניו יורק | 28 ביולי
בעד שותפות, נגד צ'ולנט
ברוכים הבאים לקראון הייטס, המקום שבו אפשר לחתוך בסכין, תרתי משמע, את המתח בין שחורים ליהודים. 20 אלף חסידי חב"ד, על פי ההערכות, מתגוררים פה, לצד 100 אלף אפרו־אמריקנים, חלקם מהשכבות החלשות ביותר בארה"ב.
שבוע לפני בואי הותקף כאן יוסי הרשקוף, ממנהיגי קהילת חב"ד, באלימות ולאור יום. יידויי אבנים לעבר האוטובוסים הצהובים של תלמודי התורה הפכו כאן לשגרה, וכך גם קולות ירי ומעשי רצח אקראיים. אין שבוע בלי תקרית, ולפעמים אין יום בלי שלוש.
אף שרוב מקרי האלימות מתרחשים בתוך הקהילה השחורה, משקעי העבר בין החסידים לשחורים מרחפים באוויר. ב־1991, בשל טעות משטרתית, דרסה שיירתו של הרבי מלובביץ' למוות ילד שחור. המהומות שפרצו לאחר מכן נמשכו ארבעה ימים והסתיימו בהרג של אחד החסידים ושל אדם נוסף, שזוהה בטעות כיהודי. ראשי שתי הקהילות שמו לעצמם למטרה למנוע את הישנותה של הידרדרות כזו.
אחד מהם הוא אנתוני בקפורד, ראש תנועת Black Lives Matter בברוקלין. הוא פעיל למען קהילתו כבר 30 שנה, ובה בעת נאבק בעצמו כדי לשרוד. אנחנו מתיישבים בבניין משרדים, בסמוך לתחנת הרכבת התחתית ברחוב סטרלינג.
"הבעיה", אומר בקפורד, "נעוצה בכך שהשיטה והפוליטיקאים רוצים את ההפרדה בין הקהילות. כך הכי נוח להם. במקום לפתור בעיות של המצביעים שלהם, כל אחד מפנה את האצבע לקהילה האחרת ואומר 'זה בגללם'. לכן המטרה שלי היא ליצור קהילה מאוחדת, שכולם - מכל הצבעים - הם חלק ממנה, אף כי ברור שעבורי הקהילה השחורה היא המרכזית".
כחתול רחוב מנוסה, בקפורד לא מנסה למכור לי או לעצמו חלומות ורודים על אהבה וסובלנות, אלא קורא לבעיות בשמן. אחת המרכזיות שבהן כאן בשכונה היא העובדה שהיהודים לעיתים קרובות משכירים בתים לשחורים.
"כאשר דורשים מאנשים שכר דירה גבוה יותר מאשר מדיירים אחרים, כאשר לא מטפלים בליקויים שמתגלים, וכאשר מנסים לזרוק אותם מהבית, הם כועסים - ומכלילים. ויש מי שגם טורח להגדיל את הזעם. 'היהודים עושקים אותנו. היהודים לא רוצים שנהיה פה'. אתה תגיד שיש אנטישמיות. אני אשיב שאנשים פה נאבקים כדי לשרוד, ושרוב הבעיות נובעות מחוסר חינוך.
"לכן התפקיד שלי להסביר שלא כל היהודים הם בעלי בתים עשירים, שיש יהודים עניים שסובלים בדיוק מאותן הבעיות, ושיש שחורים שמשכירים בתים ליהודים. הדרך להתמודד עם הבעיות האלה היא לשתף פעולה, וביחד לבקש מהעירייה את המשאבים שייתנו מענה למצוקות".
אפשר לחנך 100 אלף איש?
בקפורד: "כן, זה אפשרי. אתה עושה אירועים משותפים ללטינים, לשחורים וליהודים, משדר אותם בווידאו ומעביר את המסר שאנו קהילה אחת. התקשורת לא תשדר את זה, כי היא מחפשת בידול ונוח לה להראות את הנרטיב של בערות ועצלנות בקרב השחורים. הם לא מראים את המאמצים של האנשים להתקדם".
מה משמעות תפקידך כיו"ר Black Lives Matter בברוקלין?
בקפורד: "זה אומר שאכפת לי מהאלימות שפוגעת בכלל האוכלוסייה. השחורים הם הנפגעים הגדולים ביותר של האלימות הזו, בכל ההיבטים, אבל זה לא אומר שאכפת לי רק מהם. כאשר מכים מישהו, ולא חשוב מאיזו קבוצה הוא, אני הראשון שקם ומגן עליו".
את המילים בקפורד מגבה במעשים. הוא היה מהראשונים שהציעו עזרה להרשקוף המוכה, וסייע למשטרה באיתור תוקפיו. יש לו מחלוקת עם הקהילה היהודית, שמאמינה בתוספת שיטור בשכונה, בעוד הוא דוגל בעיקר בחינוך ובהסברה; אבל הוויכוח לא מביא לשריפת גשרים.
Black Lives Matter בחרה לעמוד לצד הפלשתינים, ואף לתמוך בחרם על מדינת ישראל. אלה גם העמדות שלך?
בקפורד: "בכל קבוצה יש קיצונים. לא כל מה שאומרת ההנהגה הרשמית של Black Lives Matter מחייב אותי, ולא כל מי שקורא לעצמו מנהיג הוא באמת כזה. בנוגע לפלשתינים, אני מאמין שצריכות להיות שתי מדינות, ושתי קבוצות שחיות בשלום זו עם זו, בלי שאף אחד ימות, ממש כפי שאנחנו מנסים לעשות פה. אבל לעולם לא אגיד לך שהבעיה היא רק בצד אחד".
ומה לגבי הטענה שישראל היא מדינה של "עליונות לבנה" שמבצעת אפרטהייד בפלשתינים?
"יש לך כאן בניו יורק לבנים ששונאים יהודים ושחורים, והיו רוצחים את אלה ואת אלה גם יחד. שחורים ויהודים, כפי שאמר לי אחד הרבנים של חב"ד, הם בני דודים, וצריכים לחיות ביחד. ולגבי הנעשה בישראל, אני לא אדבר על דברים שקורים מעבר לים בלי שראיתי בעיניים. כל מה שאני יכול לומר לך הוא שאני נגד אובדן חיים, ושלא צריכה להיות מלחמה. אני לא אנטי־יהודי ולא אנטי־ישראלי. מעבר לזה, אני לא מסתכל על ממשלות אלא על אנשים".
בקפורד חוזר לעבודתו. מי שחיבר אותו אלי הוא יעקב ברמן, מנהל קשרי החוץ של חסידות חב"ד בשכונה, אדם שרוב יומו מוקדש לבניית גשרים לקהילה השחורה ולשמירת ביטחון קהילת חב"ד. כמי שגדל במרחק שני בתים מזה של הרבי מלובביץ', ברמן בקי בכל ניואנס של קראון הייטס וזוכר את כל התקריות שפקדו אותה מאז עמד על דעתו.
אנו סובבים יחד ברחובות. ברמן מצביע על נקודות שבהן אירעו תקיפות אלימות בעת האחרונה, לאו דווקא נגד יהודים. "ילדים יהודים, וגם מבוגרים, מזהים באופן אינסטינקטיבי את השחורים עם אלימות. זה לא נכון ולא מוצדק. אנחנו צריכים להגיע למצב שבו ילד יהודי רואה אדם שחור בא מולו, ולא עובר לצד השני של המדרכה".
כדי לשבור את הסטיגמות ההדדיות, לשמר את השלום וגם כדי להעצים את כוחה הפוליטי של החסידות, ברמן בונה בריתות בלתי שגרתיות. כל דלת שהוא פותח צופנת מאחוריה סיפור. מולו גר שכן שחור שאמו נרצחה לפני שבועיים כמה רחובות מכאן, במעשה הרג סתמי; ברמן ושכנים נוספים שלחו לו חבילת תנחומים וממשיכים ללוות אותו. הם גם יצרו קשר מיוחד עם חברת מועצת העיר, קריסטל הדסון, שהפכה לנציגה שלהם.
הדסון, שחורה ולסבית מוצהרת, היא זו שדאגה לאספקת מגבות למקווה הגברים המקומי. ועוד צעד: בשיתוף אימאמים ופוליטיקאים מקומיים, יזם ברמן סעודת איפטאר משותפת בסוף הרמדאן האחרון. הרבה בדיחות על רבנים, כמרים ואימאמים שנכנסו לבר אפשר היה לספר בה; האוכל, אגב, היה כשר למהדרין.
אחד המשתתפים בסעודה הוא ג'פרי דיוויס, תושב השכונה, שמכניס אותי לביתו כאילו אנחנו חברים ותיקים. אמו סילמה בת ה־95 משתתפת בשיחה. משפחת דיוויס שילמה את המחיר הכבד ביותר של האלימות הבלתי נשלטת: ג'יימס, אחיו של ג'פרי, היה כוכב עולה בזירה הציבורית של ניו יורק, והמאבק באלימות היה דגל שלו. אך ב־2003, כאשר כיהן כחבר מועצת העיר ניו יורק, אירעה תקרית נוראה - פעיל פוליטי רצח את ג'יימס באולם מועצת העיר, לעיני כלל החברים.
המכה הקשה לא שברה את המשפחה. ג'פרי המשיך את מפעל השלום של אחיו המנוח. הוא מצייד אותי בעותק של ספר ילדים שחיבר, שבו הרבי מלובביץ' מסביר לשני ילדים שחורים - שנועדו לסמל אותו ואת אחיו - כמה חשוב שלא לריב.
אחרי ההפגנות של 1991, הוא מספר, הגיעו הוא ואחיו למסקנה שיש לפעול לאיחוד כוחות בין השחורים ליהודים. "בשתי הקבוצות כעסו והאשימו. לא היתה תקשורת בין הצדדים, לא היו דברים שעושים ביחד. לא היתה תוכנית לחבר בין הקהילות. לכן הקמנו את הארגון ועשינו את התוכנית, והמטרה היתה, כפי שאחי אמר, להביא אנשים לפעול ביחד. ערכנו צעדות ומפגשים. היו מצעדים בהשתתפות 50 אלף איש, כאן ליד הבית שלי. היו פה רבנים, כמרים, הארי קרישנה, מוסלמים - מה שאתה רוצה.
"וזה עבד. קהילת קראון הייטס עבדה יחד. יהודים ושחורים סיפרו זה לזה על ההיסטוריה הקשה שלהם, זה בשואה וזה בעבדות ובאפליה. המסר היה שמרפאים את הפצעים ביחד. אח שלי יצא לביקור בישראל וגם באפריקה, וחזר משם עם המסר שעובדים ביחד, אבל זמן קצר לאחר מכן הוא נרצח".
איך משתלבת ישראל, אם בכלל, בכל המורכבות הזו? הרי ישראל היא מדינת היהודים, ופה קיים מתח עם היהודים.
דיוויס: "אין לי יותר מדי מה להגיד לך בהקשר הזה. ממה שאני שומע, ישראל היא מדינה נפלאה עם הרבה אתרים היסטוריים, אבל היא לא קשורה לדיון".
מה לגבי הקריאות בקרב חלק מההנהגה האפרו־אמריקנית להחרים את ישראל, בטענה שהיא מדינת "עליונות לבנה" או מדינת אפרטהייד?
דיוויס: "אני נגד זה. זה טיפשי. על מה אתה מדבר? למה להחרים אנשים תמימים? למה להחרים בגלל פוליטיקה? זה שגוי".
לשיחה מצטרף הכומר קווין מקול, מנהיג מקומי נוסף. מקול מייצג, בין השאר, את טֶרֶנס פלויד, אחיו של ג'ורג' פלויד מאינדיאנפוליס, שנרצח באכזריות בידי שוטרים לבנים ב־2019, ואשר בעקבות הירצחו פרצו מהומות בכל רחבי ארה"ב ותנועת Black Lives Matter זכתה להד כלל־ארצי.
הקרבה של מקול למשפחת פלויד לא גורמת לו לזהות את ישראל ככוח שמדכא או מפלה את הפלשתינים. "Black Lives Matter זה לא ארגון, אלא תנועה. ברמה הגלובלית, יש ארבע נשים שתומכות בזה ומחוברות לפלשתינים, והן למעשה אנטישמיות. אבל לגבי כל האחרים - ממש לא. אם תפגוש ברחוב אדם שתומך ב־Black Lives Matter, זה בשום אופן לא אומר שהוא אנטי־ישראלי. כולם צעקו ברחובות את המילים 'Black Lives Matter' - גם יהודים, לבנים ואחרים היו חלק מהמחאה".
ומה העמדה שלך?
מקול: "אני לא תומך בזה. הם הלכו רחוק מדי. להחרים מדינה שלמה? זה לא הגיוני. שם בארץ הזו נמצאים השורשים שלנו. שם המשיח (הכוונה לישו; א"כ). איך אפשר להגיד דבר כזה?"
מקול - כפי שאמר לי בקפורד, וכמו שמדגישים מנהיגים שחורים רבים שאפגוש לאורך המסע - מציין את חשיבות החינוך. "תבין, אנשים פה לא יצאו אף פעם מניו יורק, ואין להם מושג איך נראים החיים במקומות אחרים. הם לא מכירים ולא מבינים תרבויות של אחרים, אבל הם רוצים ללמוד ולהכיר אותן".
השיחה מסתיימת. מקול, דיוויס, ברמן ואורחים נוספים שקפצו לבקר נעמדים לצורך צילום משותף. ברמן מעדכן את הקבוצה במצבו של הרשקוף שנפצע ובהתפתחות החקירה. דיוויס מציין כי לאחרונה מימן שעות שחייה נפרדות לבנות חסידות חב"ד, כדי שיוכלו להתפנות מגידול הילדים.
"ככה נראים קשרי יהודים־שחורים", הוא אומר בגאווה ומוסיף: "שלוש פעמים בשבוע מנסים להרוס את מה שאנחנו בונים פה, אבל אנחנו ממשיכים".
תחושה דומה עולה גם בשיחה עם גילפורד מונרוז, ראש "המשרד לשותפות מבוססת אמונה וקהילה", שהוקם בידי ראש עיריית ניו יורק, אריק אדמס. נציגו, מונרוז, מגיע באיחור כיוון שסגנית נשיא ארה"ב, קמלה האריס, הגיעה בהפתעה לברוקלין והרחובות נחסמו.
מונרוז גבוה וכריזמטי, מרשים בניסוחיו ובתפיסת עולמו; כומר, שלצד תפקידו בעירייה מדריך קבוצות נוצריות בישראל. "רוב האמריקנים רואים את ישראל ממבט רוחני־דתי, לא פוליטי", הוא אומר.
למה הכוונה?
מונרוז: "הם מאמינים בתנ"ך ועבורם זו ארץ קדושה. אנשים מתפללים לשלום ירושלים, וכשהם באים לבקר - וכולם רוצים לבקר בישראל - הם רואים את העם הזה קם לתחייה. הם רואים את מצדה, ים המלח, ירושלים, בית לחם, נצרת וכל שאר המקומות, וזה הופך אותם באופן אוטומטי לתומכים. איני יודע אם הישראלים מבינים שזו לא סתם תיירות".
ומה לגבי הסוגיה הפוליטית? הרי יש מי שמשווה את יחס הלבנים לשחורים ליחס של ישראל לפלשתינים וכל מה שנובע מזה.
מונרוז: "קודם כל, בין יהודים לשחורים קיים הרקע של מאבק משותף נגד הגזענות, שמתוכו גם קמה הכנסייה השחורה שאני חלק ממנה. לכן, כשהייתי בישראל ערכנו בפעם הראשונה אירוע לזכרו של מרטין לותר קינג. עיתונאי שאל אותי שם כיצד אני יכול לתמוך ב־Black Lives Matter ובה בעת להיות בישראל. התשובה שלי היתה שאין קשר. אנשים יודעים להבדיל בין הפוליטיקה לבין האמונה שלהם, ממש כפי שאנשים לא יעזבו את אמריקה בגלל הבעיות שיש פה".
בישראל יש חשש שהשפעת הסוגיה הפוליטית תגבר.
מונרוז: "התמיכה הרוחנית־דתית בישראל לעולם לא תהיה חלשה יותר מהעמדה הפוליטית. זה לא זמני, וזה לא קשור להצבעות בקונגרס. אני לא חושב שרשידה טליב או אילהאן עומאר הן העתיד של המפלגה הדמוקרטית. אנשים כן מרימים את קולם למען ישראל וימשיכו לתמוך בארץ הקודש, ובה בעת יצפו שיהיה הסכם פוליטי צודק".
מונרוז סבור שמדינת ישראל צריכה לחבק את הכנסייה השחורה, דבר שכמעט לא קורה כיום. "אנחנו מביאים 1,000 איש לישראל בכל שנתיים, וזה לא מעט. אבל אף פעם לא פגש אותנו נציג של הממשלה".
בינתיים, ברמן מעדכן את מונרוז בטרגדיה של השכן שאמו נרצחה. "דאגנו לשלוח לו סלסילת פירות", הוא מדווח לנציגו של ראש העיר. "אקפוץ אליו", משיב הכומר ומדווח שהוא רעב. "יום חמישי היום, רוצה צ'ולנט?", מציע ברמן. "מה זה צ'ולנט?" משיב מונרוז. התשובה של ברמן - עם כל הכבוד לקשרים הבין־דתיים - לא מצליחה לעורר בו תיאבון.
שבוע אחרי שעזבתי את ניו יורק, בימי מבצע "עלות השחר", פרצו הפגנות נגד ראש העיר אדמס. "רוצח ילדים פלשתינים", כינו אותו המפגינים, ולא קשה לנחש את הסיבה: תמיכתו בישראל.
תחנה שלישית
ספריית פארקצ'סטר, ברונקס | 29 ביולי
שישה מעשרה נגד ישראל
ב־9 בינואר האחרון פקדה את ניו יורק השריפה החמורה ביותר בעיר זה 30 שנה. שמונה ילדים ותשעה מבוגרים נספו בה. היא פרצה בבניין דירות גבוה שבו התגוררו מהגרים מגמביה שבאפריקה. הניצולים נזקקו בדחיפות למקום מגורים חלופי.
"הקהילה היהודית היתה הראשונה שסייעה", מספר שייח' מוסא דְרַאמֶה. "אוכל, בגדים, תרופות - כל מה שביקשתי, הם סיפקו. אפילו מימון להטסת הגופות בחזרה לגמביה. גם באירועים קודמים הקהילה היהודית תמיד התייצבה לסייע".
בברונקס, שלא כמו בברוקלין, כבר אין למעשה יהודים. "היו ועזבו. היו בתי כנסת ובתי ספר. חלקם נשארו בעלי הבתים, אבל הם כבר לא גרים פה", מצביע שייח' מוסא לעבר המקום שבו עמד פעם בית כנסת.
הוא הגיע לארה"ב מגמביה ב־1986, ועד מהרה התבסס כמנהיג קהילתי. הוא עומד בראש מסגד מקומי, אך אין בכך כדי לגרום לו להסתייג מישראל, להפך. לדבריו, קיצונים פלשתינים השתלטו על ארגוני זכויות האדם לאחר פיגועי 11 בספטמבר. "הם ניצלו את ארגוני זכויות האדם, כי הם הבינו שאחרי המתקפה לא תהיה סבלנות לרעיונות שלהם", הוא מסביר, "אבל הקהילה השחורה היתה במאבק למען זכויות האדם הרבה לפני כן, ולא מערבבת בין הדברים. 22 אומות ערביות, גאות בשפה ובמורשת שלהן, זכאיות למדינה, ואתה רוצה לומר לי שהעם היהודי לא זכאי? אלה שטויות מוחלטות".
אבל דעתו הפרטית של שייח' מוסא אינה משקפת, למרבה הצער, את הלכי הרוח ברחובות שסביבנו. "אנחנו בתקופה מאתגרת מאוד. גם בתוך הקהילה היהודית יש לך אנשים כמו ברני סנדרס, שיש להם יחס שלילי מאוד לישראל. להערכתי, מתוך עשרה אנשים שתשאל, לשישה יש עמדות דומות לאלה של סנדרס. אפילו אם הם לא בעד הפלשתינים, הדעה שלהם על ישראל שלילית, ובמקרים רבים יש להם עמדות אנטישמיות".
כדי להסביר את שורשי הכעס השחור והלטיני על ישראל, דראמה גם מזכיר את יחסי הכוחות הכלכליים. היהודים הם בעלי הבתים, הלא־לבנים הם השוכרים. "זו הסיבה שמפתחים דעות אנטישמיות", הוא טוען, "זה לא בגלל פלשתין".
בקהילות היהודיות מודעים היטב לדעות הבעייתיות, שמובילות לעיתים גם לאלימות. לשם כך הוקמו בשנים האחרונות יוזמות שונות לחיזוק הקשרים עם השחורים, הלטינים, המוסלמים ומיעוטים נוספים באמצעות "מועצות לקשרי חוץ" (JCRC). דראמה סבור שהפעילות הזו כה מרשימה, שישראל עצמה צריכה להעתיק את המודל.
"הפעולות של הקהילה היהודית תורמות להצלת חיים, גם ליחידים וגם לכלל", הוא אומר, "נכון, לא כל דבר יגיע לידיעת כולם, ובמקרים רבים מי שמקבלים את הסיוע כלל לא יודעים שמקורו בקהילה היהודית. אבל על זה אנחנו עובדים, על בניית קשרים וגשרים. זה דיאלוג פרודוקטיבי שמתקיים מאז פיגועי 11 בספטמבר. המטרה שלנו היא לנרמל בלב של המוסלמים את היחס לישראל. אם, למשל, הקונסוליה הישראלית תיתן חסות לאליפות בייסבול מקומית, זה דבר קטן שלא עולה הרבה. צריכים יותר נראות מצד ממשלת ישראל. עדיין אפשר לשנות".
לדברי שייח' מוסא, "היחסים בין ישראלים לפלשתינים הם סוגיה אחת - אבל הכחשת זכות הקיום של ישראל היא כבר עניין אחר לגמרי. זה לא אומר שאני מקבל כל מדיניות של ממשלת ישראל, כפי שאיני מסכים עם כל מדיניות של ממשלת ארה"ב או של מדינות באפריקה. אבל ישראל צריכה להיות מדינה יהודית עצמאית ובטוחה, כמו כל מדינה אחרת. נקודה".
אם אלך פה ברחוב עם דגל ישראל, איך אנשים יגיבו? מה הם יגידו בליבם?
דְרַאמֶה: "לך הם כנראה לא יגידו כלום, אבל הם יזהו את הדגל. בכל מקרה, ברגע שתגיד שאתה בעד ישראל, או בעד הפלשתינים, אתה מקים לך אויב".
תחנה רביעית
קליבלנד, אוהיו | 1 באוגוסט
"ועוד חשבתי שאני סובל"
"כמו שתל אביב אינה ישראל, כך ניו יורק אינה אמריקה", אומר הפתגם. כדי לדגום ערים מחוץ לתפוח הגדול אני עולה על טיסה מזרחה ומגיע תחילה אל ביתו של מאט פרידמן, במזרח קליבלנד.
את פרידמן מצאתי בזכות ד"ר גוגל, באמצעות חיפוש "שותפויות בין יהודים לשחורים". הוא איש עסקים וקואוצ'ר מצליח. הוא וצ'רמין רייס, מדריכת קבוצות אפרו־אמריקנית, הקימו את תוכנית "The Rekindle Fellowship" - יוזמה מקומית קטנה שכשמה כן היא, מבקשת להצית מחדש את החברות בין המיעוטים.
התוכנית כוללת סדרה של שלושה או ארבעה מפגשי שיח, שבהם משתתפות קבוצות זהות בגודלן של אפרו־אמריקנים ויהודים, במשך 12 שעות במצטבר. כל משתתף מתחייב גם לפרויקט אישי הקשור למטרות היוזמה. אין תגמול כספי או אחר. הפרויקט נפתח באביב 2020, והשתתפו בו עד כה כ־40 איש בשלושה סבבים. לקראת המחזורים הבאים כבר גדל המספר ל־70 נפשות, והיד עוד נטויה.
אליסון, אשתו של מאט, ובנו בן ה־3 אריה מקבלים אף הם את פניי. הבת הגדולה יצאה ל"קמפ", כמקובל בקרב בני נוער יהודים בעונות הקיץ. שלט צבעוני,
הנעוץ במדשאה בחזית הבית, מתמצת את תפיסת עולמם של מארחיי: "אנו מאמינים: חיי שחורים שווים, אהבה היא אהבה, זכויות נשים הן זכויות נשים, המדע הוא אמיתי, מים הם חיים, כל חוסר צדק מאיים על הצדק בכל מקום". ובתרגום לעברית - עמוק בצד הדמוקרטי־ליברלי של המפה היהודית־אמריקנית, עובדה שלא סותרת את היותם שומרי כשרות ובעלי תחושת מחויבות עצומה לישראל.
לרגל הגעתו של העיתונאי הישראלי, הקבוצה מתכנסת למפגש שלא מן המניין בחצר הבית. אנחנו משוחחים במשך שעות על הכאב והזעם של השחורים, בהווה ובעבר. החדשות הטובות הן שהמתחים שקורעים את ברוקלין לא הגיעו לכאן. היהודים אינם משכירי הבתים לשחורים, והכעס השחור לא מופנה דווקא אליהם. למעשה, החברים האפרו־אמריקנים חלוקים בדעתם אם היהודים הם כיום חלק בלתי נפרד מהרוב הלבן והמדכא, או שמא מדובר בקבוצת מיעוט שסובלת בעצמה מגזענות ומאלימות ולכן מבינה טוב יותר את כאבו של האדם השחור.
"שתי הקהילות כבר עושות הרבה עבודה ביחד", אומרת קייט, אחת המשתתפות, "זה מכפיל כוח. קליבלנד היא עיר קטנה, ביחד אנו מכירים המון אנשים. אנחנו בעלי ברית טבעיים".
כריס, אחד מראשי הקבוצות, משמיע קול ביקורתי יותר. "הקהילה השחורה רואה את היהודים כלבנים. הרי אלמלא הייתי פוגש אותך, בכלל לא הייתי יודע שאתה יהודי. היהודים בהחלט נהנים מההעדפה שיש ללבנים".
דוברת נוספת, בשם קלי, מחזקת את דבריו. "יש מתח בין הקהילה היהודית לקהילה השחורה כאן בקליבלנד. אני מנסה לא להתרגש יותר מדי, אבל השולחן הזה הוא בועה כי ההרגשה היא שליהודים יש למעשה שתי הגנות: אתם מיעוט, אבל גם יכולים תמיד להיות לבנים ולקבל את ההזדמנויות שיש ללבנים - בשעה שכשחור אתה נשאר בחוץ. סע חמישה מייל מפה וראה כיצד באמת נראים החיים של האפרו־אמריקנים. לעולם לא יהיה לכם העור שלי. מה שהארגון הזה מנסה לעשות הוא ליצור גשר ולגרום להכרה בקשיים ובסבל של כל צד".
סם, אחד היהודים בחבורה, מאשר את דברי עמיתיו. "מלכתחילה הצטרפתי לקבוצה בעיקר כדי לדבר על ישראל, אבל אז גיליתי שאני זה שצריך ללמוד על הקהילה השחורה. כיהודי, חשבתי שאנחנו אלה שסובלים מגזענות ומאלימות, אבל כבר במפגש הראשון למדנו כמה אנחנו בעצם לבנים, והסבל שלנו בתקופה הנוכחית הוא כאין וכאפס לעומת מה שעובר עליהם".
מבחינתכם, איך ישראל מתקשרת לכל השיח הזה? האם זו מדינת אפרטהייד של עליונות לבנה, או דווקא הארץ המובטחת שבה יוצאים מעבדות לחירות?
פרידמן: "ישראל היא הפיל שבחדר".
אליס: "בפעם הראשונה שהנושא עלה, פרצו ויכוחים קשים בינינו, היהודים שבחבורה, בעוד החברים האפרו־אמריקנים לא ממש הבינו על מה הסערה".
קלי, זקן המשתתפים בקבוצה, מנהל של בית ספר לסַפָּרִים בשכונה השחורה הסמוכה: "אין קשר לישראל, לפחות לא במקום שאני בא ממנו. הנושא הוא קשר בין יהודים לשחורים, האפליה והדיכוי השיטתיים והיעדר ההזדמנויות שאנחנו, בעלי העור הכהה, סובלים ממנו. בקבוצה הזו בונים גשרים, ולכן אני פה. אבל ישראל אינה הסוגיה שמצריכה דיון דחוף. החיבור בין אפרו־אמריקנים לפלשתינים הוא ההשתלטות העוינת".
חלק מנציגי הדור הצעיר דווקא חולקים עליו. "ישראל קשורה מאוד לדיון", מתעקשת דוברת בשם פריס, ודובר אחר, כריס, אומר כי "צריך לשים את הדברים על השולחן. יש קשר בין מה שקורה לפלשתינים לבין מה שקורה פה. על פניו, ארה"ב נותנת לישראל סיוע ביטחוני, ומה שהם עושים איתו זה להפציץ את העם הזה, שיש לו עור כהה והוא מתמודד עם הכוח הלבן. אני לא חושב שנסכים על מה נכון ולא נכון, אבל המאמץ של היוזמה כאן הוא שנבין טוב יותר אחד את האחר".
צ'רמין: "השיטה מקולקלת. לכולנו יש רצון להגן על הקהילות שלנו, והגנה היא לתקוף את מי שלדעתנו הוא התוקף. אבל איני יכולה להסביר איך Black Lives Mater נעשתה קשורה לפלשתינים. מישהו עורך את ההשוואה בין שתי הקבוצות כדי למנוע התקדמות".
למרות פערי העמדות, דומה שעל דבר אחד כולם כאן מסכימים: תמיכה ברעיון של Black Lives Matter לא מלמדת על תמיכה בסוגיה הפלשתינית. אליס, יהודייה רפורמית על פי הגדרתה, אף מוסיפה כי "אולי התפקיד של יהודים פרוגרסיבים הוא להסביר מדוע בגלל הקישור הזה קשה ליהודים לתמוך ב־Black Lives Matter".
לשיחה מצטרף דימיטרי, נציג ארגון "Beat the Streets", שפועל להוציא ילדים מרקע נחשל ממעגל האלימות. הוא מתאר את הפעילות המרשימה של הארגון מול הקהלים המאתגרים ביותר באמריקה, ומוסיף כי כמה מהצעירים הללו יבקרו ברוב בישראל. "בחרנו בה כי שניים מחברי הדירקטוריון שלי גרים שם", הוא מסביר, ומוכיח שוב כי הגשרים שמניחים היהודים בארה"ב נמתחים לבסוף גם אלינו.
תחנה חמישית
דטרויט, מישיגן | 1 באוגוסט
שרים המנון שחור לצד "התקווה"
שלט כחול עצום ממדים, הנושא את סמלה המוכר של יצרנית הרכב פורד, מזדקר לצד הכביש. שלוש שעות נהיגה לאורך "ימת אירי" מפרידות בין קליבלנד, שממנה יצאתי, לבין העיר שסימלה פעם את תעשיית המכוניות המפוארת - דטרויט.
היא נחשבת אחת הערים הקשות בארה"ב, ולא חסרות פה כאלה. שני שלישים מתושביה עזבו אותה לאורך המאה הקודמת, ומראה השכונות הנטושות עדיין מכמיר לב. מצד שני, לתיאורי הזוועה בוויקיפדיה, שמדברים על פשע משתולל לאור יום וכלבי פיטבול המשוטטים באין מפריע, לא ראיתי זכר.
דטרויט היא מעוז דמוקרטי־פרוגרסיבי. כאן גרה חברת הקונגרס הפלשתינית־אמריקנית רשידה טליב, מהקולות האנטי־ישראליים הבולטים במפלגה. 80 אחוזים מהתושבים הם שחורים; כ־80 אלף מהתושבים - יהודים. אחד ממנהיגיהם הוא הרב אשר לופטין, ציוני גדול, על הקצה הליברלי בקרב האורתודוקסים, שאחד ממפעליו הרבים הוא בניית גשר לקהילה השחורה. גם הוא פועל מטעם הפדרציות היהודיות והוועד היהודי־אמריקני (AJC).
לפגישה בינינו הוא מצרף את הכומר הבפטיסטי קנת' פלאוורס, ראש כנסיית "הר המוריה החדש". הכומר מבקש לבוא אל בית הפדרציות. "דטרויט עומדת להישאר בפעם הראשונה בלי נציג שחור בבית הנבחרים", אומר פלאוורס בדאגה.
מה עם רשידה טליב?
פלאוורס: "היא בשום פנים ואופן לא שחורה ולא מייצגת. היא פלשתינית ומביעה את דעותיה, אבל לא בגללן היא נבחרת. אלה לא הדעות של הקהילה השחורה בנוגע לישראל".
אבל עובדה שהיא נבחרת שוב ושוב.
פלאוורס: "רק משום שלא נמצא מועמד מתאים יותר".
יש הטוענים שהעמדות שלה בנוגע לישראל יהיו בעתיד הדומיננטיות במפלגה.
פלאוורס: "הדעות שלה לא יהיו פופולריות יותר במפלגה. הסקווד (כינוי לשמאל הקיצוני במפלגה; א"כ ) לא ניצח בהרבה מקרים, והדמוקרטים השחורים הרבה יותר מתונים. אנחנו לא שמאל קיצוני בשום נושא, ואנחנו לא קיצונים בכלל. הרפובליקנים רוצים שתחשוב שהדמוקרטים מתרחקים מישראל, אבל המפלגה לא הולכת לשם".
עם זאת, לפלאוורס יש ביקורת על ישראל. הוא טוען כי נאומו של נתניהו בקונגרס ב־2015 היה עלבון לאובמה, הנשיא השחור הראשון. גם דברי השרה לשעבר מירי רגב, שתקפה בבוטות את אוכלוסיית המסתננים בדרום תל אביב, נתפסים אצלו כגזענות.
"אני אוהב את ישראל ואת העם היהודי. הכנסייה מתייחסת לישראל באופן חיובי. זו הארץ של ישו, ארץ זבת חלב ודבש, ארץ הקודש. זה לא אומר שאין לי ביקורת, אבל היחס שלי הוא דתי. באקדמיה, ובקרב שכבת המשכילים השחורה, תמצא ביקורת חריפה יותר. הם רואים את ישראל כמדינה שהוקמה בידי האו"ם ודחקה את הפלשתינים החוצה מבתיהם. אבל הכנסייה השחורה רואה בישראל את הארץ המובטחת שניתנה מאלוקים לעם הנבחר".
פלאוורס משוכנע שהתפיסה הדתית שלו משקפת את עמדות רוב הקהילה השחורה. תשע פעמים ביקר בישראל, ואין לו כוונה להפסיק. 30 שנה מאז הביקור הראשון, הוא לא מתקשה להבין מהי ישראליות בלא יהדות, "אבל הבנתי שיש זרמים שונים, כמו שיש גם אצלנו".
מה לגבי Black Lives Matter? האם מי שתומך בתנועה הזו הופך לאנטי־ישראלי?
"נכון שראשי הארגון מתבטאים כך, אבל אני לא תומך בארגון, אלא ברעיון שחיי שחורים שווים. אנחנו קורבן של אלימות משטרתית, וכיום כל העולם יכול לראות זה בזכות הסרטונים. הרעיון הוא לומר שהחיים שלנו חשובים. צריך להפריד בין הקבוצה המובילה לבין הרעיון".
הרב לופטין מוסיף חוויה אחת, שכמו מסכמת את השיחה כולה. "באנו כנציגות יהודית לכנסייה שלו, כאן בדטרויט. יחד שרנו את ההמנון הבלתי רשמי של השחורים, 'Lift Every Voice and Sing', ולאחר מכן את 'התקווה', כולל המילים 'להיות עם חופשי בארצנו' ולהביט מזרחה אל ציון. זו השפה של העם השחור. אלה היסודות עבורם. על הבסיס הזה צריך לשאול: האם ישראל מקיימת את הייעוד שלה? האם היא אור לגויים? כרגע ישראל נהנית מיתרון עצום בגלל המרכיב הדתי".
לופטין סבור שהרבה מאוד תלוי במה שיעשו מדינת ישראל ויהודי ארה"ב. "אין פה שנאה יסודית, זה בעיקר עניין של חינוך. אם נעשה טעויות, בפרט בנושא הגזענות ודברים כמו היחס לאריתריאים ולאפריקנים אחרים בישראל, אנחנו עלולים לקלקל לעצמנו. אבל לומר כרגע שהקהילה השחורה נגדנו - זה מוטעה לחלוטין".
פרולוג
המרכז לענייני ציבור ומדינה | 11 ביולי הכל התחיל בשלמה המלך ובמלכת שבא
"מה שלומך, מותק?" על המסך מופיעה תמונתו של דומיסני וושינגטון, ראש "המכון לסולידריות שחורה עם ישראל" (IBSI), והשאלה מופנית אל כלתו הצעירה, אולגה משוֹ. הוא נמצא בצפון קרוליינה; היא יושבת לצידי במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה שבבירה. המכון הוא מפעל חייו: את כל שנותיו הבוגרות הוא מקדיש לחיזוק התמיכה בישראל בקרב השחורים.
משו גדלה בדרום אפריקה, בביתו של כומר אוהב ישראל שהולך שם נגד הזרם. נישואיה לג'ורג' וושינגטון, בנו של דומיסני, הם אפוא גם על רקע מחויבות עמוקה של שתי המשפחות לעם היהודי, לישראל ולברית בין יהודים לשחורים.
דן דייקר, חוקר בכיר במרכז ועיתונאי לשעבר, מטפח כבר שנים את הקשר עם שתי המשפחות. אנו נפגשים לארוחת צהריים במכון, שאליה מגיעים גם סטודנטים יהודים ששוהים כרגע בישראל.
"בעבר היה ברור ליהודים ולשחורים שהם הולכים ביחד", אומרת אולגה, "אבל דברים השתנו. כעת אפשר למצוא אנשים שמאשימים את היהודים בכאב ובבעיות שלהם. מה שהיה סכסוך על קרקע הפך לשאלה של זכויות אדם וגזענות. יש בערות בקהילה השחורה, והמטרה שלנו היא לחנך".
דומיסני: "השחורים בארה"ב מונים כ־50 מיליון איש. 70 אחוזים מהם הולכים לכנסייה, שהיא בדרך כלל אוהדת ישראל. 9 מיליון אתה יכול לספור כתומכי ישראל מושבעים. אלה שמתארים את ישראל כמדינת אפרטהייד הם מיעוט קטן אך קולני. הכל שאלה של חינוך, וזה מה שאנו מנסים לעשות. אנחנו מלמדים את האנשים, ושולחים אותם הלאה לכנסיות כדי לספר את האמת על ישראל ועל הברית בין יהודים לשחורים, שהחלה לפני 3,000 שנה במפגש בין שלמה המלך למלכת שבא".
אפילוג
להעיר את הרוב הדומם
יומיים לפני תשעה באב אני שב לארץ מהמסע. בהתחשב בגודלה של אמריקה, ברור שרק גירדתי את קצה הקליפה של הסוגיה המורכבת כל כך; ובכל זאת היו מסרים שחזרו על עצמם, מהרמה הלאומית בקונגרס ועד למפגשי השטח.
בכל הנוגע לישראל, הרוב הגדול של השחורים דומם - בוודאי לא עוין - ולאור המסרים הדתיים, כנראה מחזיק בנקודת מוצא חיובית. דבר אחד ברור: הישראלים צריכים להעלות הילוך מול השחורים. אכן, אם נשב בחיבוק ידיים ונהדהד את הנבואה על קריסת התמיכה מצד השחורים, היא תגשים את עצמה. אבל אם ניאבק על צדקת הדרך, הקרב בשום אופן לא אבוד.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו