זה כבר הפך כמעט לשגרה: מדי כמה ימים מדווחים "מקורות זרים" על תקיפה של חיל האוויר בסוריה. בדרך כלל התקיפות הללו מתבצעות בחשיכה, גם כדי לצמצם את הסיכון למטוסי חיל האוויר וגם כדי לנסות ולהימנע מפגיעה בחפים מפשע, אבל לעיתים הן מתבצעות גם לאור יום. זה קורה כי המודיעין מחייב לתקוף כאן ועכשיו, או כדי להעביר מסר קצת יותר מהדהד לצד השני.
נראה שהציבור בישראל כבר התרגל לדיווחים האלה. חלק מהתקיפות כלל לא זוכות לדיווח בכלי התקשורת, ואם כן - רק בשוליים. את הצד השני, לעומת זאת, התקיפות האלה מעסיקות מאוד. זה נכון לגבי סוריה, שעל אדמתה מתבצעות התקיפות שבהן נפגעים גם לא מעט נכסים שלה, וזה נכון לגבי איראן, שהיא המנוע והעילה הכמעט בלעדית לפעילות הישראלית האינטנסיבית בזירה הצפונית בכלל, ובסוריה בפרט.
המטרה המרכזית של התקיפות היא למנוע את ניסיונות ההתבססות של איראן בסוריה באמצעות מיליציות שהיא מאמנת ומחמשת, ואת מאמצי החימוש שלה לשלוחים שלה באזור - ובראשם חיזבאללה. הניסיונות האלה מתבצעים בשתי דרכים עיקריות. הראשונה, בהברחות של אמל"ח שמיוצר באיראן ומועבר לסוריה באוויר, בים או ביבשה, ודרכה ללבנון. ישראל תקפה בשנים האחרונות מאות פעמים את צירי ההעברה האלה; אם בפגיעה בספינות איראניות או בציוד איראני לאחר שהועלה לחוף הסורי, אם בתקיפת שיירות ברגע שחצו את הגבול מעיראק לסוריה באמצעה של הדרך היבשתית הארוכה שמובילה מאיראן לסוריה, ואם בתקיפת מטוסים, שדות תעופה והאנגרים שבהם אוחסנו אמצעי לחימה שונים שהוטסו לסוריה מאיראן במטוסים רשמיים או מוסווים.
התקיפות השיטתיות האלה גרמו לאיראן נזק כבד, ושיבשו את תוכניתה לצייד את חיזבאללה בכמות עצומה של נשק מדויק, ולהקים בסוריה צבא דמוי חיזבאללה שיאתגר את ישראל גם מרמת הגולן. בניסיון לעקוף אותן, הגתה איראן את הדרך השנייה: להשתמש ביכולות הייצור של סוריה לצרכיה, לייצר באמצעותן את האמל"ח שנדרש לה ולבני חסותה באזור, ולקצר תהליכי ייצור ושינוע (ועל הדרך - גם לחסוך לא מעט כסף).
המהלך הזה לא נעלם מעיניה של ישראל. הוא הוביל לעשרות רבות של תקיפות כנגד תשתיות ומתקנים סוריים, שרוכזו בדיווחים תחת שם הקוד סרס - המקבילה הסורית לתעשיות הצבאיות בישראל. שר הביטחון בני גנץ רמז לכך בנאום שנשא לפני שבועיים בניו יורק, ובו חשף עשרה מתקנים תת־קרקעיים של סרס, שבחסותם מבקשים הסורים והאיראנים לייצר אמל"ח מתקדם שמסכן את ביטחונה של ישראל.
מה שלא נחשף בנאום, ומתפרסם כאן לראשונה, הוא שאיראן עושה את כל הפעילות הזאת מתחת לאפה של סוריה הרשמית ולעיתים קרובות ללא תיאום עימה. בכירי משמרות המהפכה משלמים לבכירי סרס ישירות ומפעילים אותם לצורכיהם, כדי שישרתו אותם במאמץ המלחמתי שהם מקיימים בזירה הצפונית. זה הוביל את ישראל להעצים את הפעילות שלה נגד המערך הזה, לרבות כמה תקיפות שבוצעו רק בתקופה האחרונה בניסיון להשיג כמה מטרות במקביל: לפגוע בתשתיות ייצור ובמכשירים ולהשבית אותם או לכל הפחות להוציא אותם מכלל פעולה לתקופה ארוכה ככל הניתן; לגרום לסוריה להפסיק את הפעילות האיראנית הזאת בשטחה או לצמצם אותה; ולהרתיע את איראן.
המאבק הזה נמצא כעת בשיאו. האיראנים נחושים להמשיך, לאחר שספגו לא מעט מכות בשנים האחרונות בסוריה ואיבדו נכסים רבים. הסורים מגלים רפיון מתמשך וחוסר יכולת לממש את ריבונותם, למרות המחיר היקר שהם משלמים על מה שנעשה על אדמתם. וישראל פועלת ללא הפסקה, במטרה לשמור על יתרונה האיכותי באזור ולצמצם את הסכנה שנשקפת לעורף.
מרכז שהוקם בתמיכה צרפתית
מרכז סרס, Cers – Centre d’Etudes et de Recherches Scientifiques, ובתרגום מצרפתית "המרכז למחקרים מדעיים", הוקם בראשית שנות ה־70 כגוף המדעי־הלאומי בסוריה שאחראי לפיתוח ולייצור של נשק. בהמשך, הוקמה לצידו אקדמיה, שתפקידה להכשיר עבור המרכז את המהנדסים והמדענים שנדרשים לו לתחומים השונים של פעילותו.
השם הצרפתי אינו מקרי. הוא נגזר לא רק מהשפעתה ארוכת השנים של צרפת בסוריה, אלא ממעורבותה הישירה בהקמת המנגנון של סרס ובאימון אנשיו והדרכתם בשלבים הראשונים של פעילותם. מהנדסים ומומחים סורים נשלחו ללימודים בצרפת (וגם ברוסיה), וחזרו עם הידע הביתה. ספק אם הצרפתים ידעו או התעניינו אז באמת למה יתפתח הארגון, שהוא כיום המקבילה הסורית לכלל התעשיות הביטחוניות המובילות בישראל - התעשייה האווירית, התעשייה הצבאית־אלביט ורפאל - ואחראי לכל תחומי פעילותן, לרבות בתחומי הטכנולוגיה והמחשוב. מדובר בארגון גדול, שמעסיק אלפי עובדים בשלל תחומים, ממדענים ומהנדסים בתחומי התמחות ספציפיים ועד לפועלי ייצור.
את עיקר פרסומו גרף סרס בגלל אחריותו לייצור נשק כימי. סוריה החלה בתהליך הזה בניסיון לאזן את יתרונה האסטרטגי המוחלט של ישראל עליה - מול הנשק הגרעיני שמיוחס לישראל, ומול יתרונה במודיעין ובחיל האוויר. הרעיון הסורי היה לצבור כמות עצומה של חומרי לחימה כימיים, ולזווד אותם על שלל אמצעים (מטילים ועד פצצות מרגמה), כדי להרתיע את ישראל מפני הרפתקאות צבאיות בזירה הצפונית.
הנשק הכימי היה גולת הכותרת של סרס, בדגש על גזי עצבים מסוגים שונים ובראשם סארין ו־VX. הנשק הזה יוצר בשלל מפעלים שפוזרו ברחבי סוריה, גם כדי להגביר את יכולת הייצור וגם כדי להגן עליהם מפני אפשרות של תקיפה. ישראל עקבה אחרי הפרויקט הזה מקרוב וראתה בו איום אסטרטגי על קיומה משום שסוריה צברה יותר מ־1,000 טונות של חומרים כימיים שהיוו איום ממשי על רוב האוכלוסייה בארץ. בעקבות זאת אף שכנעה ישראל את האמריקנים להטיל ב־2005 סנקציות על הארגון ועל כמה מחברות הבת שלו, אבל הסורים המשיכו בשלהם.
במקביל לייצור הנשק הכימי, עסק סרס בייצור שיטתי של אמצעי לחימה מסוגים שונים - מטילים ורקטות ועד אמצעי נ"מ, כלי טיס בלתי מאוישים, מלאים לצבא היבשה (מאמל"ח ועד קסדות ואפודים) ומערכות אלקטרוניות שונות. התחום היחיד שהוא מודר ממנו היה הגרעין, ולא במקרה; הנשיא אסד העריך, ובצדק, שישראל עוקבת מקרוב אחרי הנעשה בסרס, ואם תדע שסוריה עוסקת בגרעין - היא תתקוף אותו. לכן הוא בחר במסלול עוקף וממודר, שאנשי סרס והמתקנים של הארגון לא היו חלק ממנו. המסלול הזה נחשף לבסוף ב־2007, והוביל לתקיפת הכור הגרעיני הסורי שהוקם בחשאי, ולהשמדתו.
בשנות הזוהר שלו, עד למלחמת האזרחים בסוריה, היה סרס פרוס כמעט בכל המדינה. הוא נחשב לגוף מתקדם מאוד מבחינה מדעית, עם אנשי מקצוע מעולים שעסקו בסוגיות שרק מעט מדינות בעולם החזיקו בידע על אודותיהן. אחת מהן היתה הדיוק. בעולם המקצועי, יכולת פגיעה מדויקת של טיל היא ברדיוס של עשרה מטרים ומטה מהמטרה. ישראל מחזיקה ביכולת כזאת, שלפני עשור נחשבה כמו חלום מרוחק עבור יריביה. איראן, למשל, היתה אז רחוקה מאוד מיכולת כזאת, אבל סוריה היתה קרובה אליה ועסקה בנושא באינטנסיביות במטרה להגיע ליכולת כזאת שתאפשר לה לפגוע במדויק בכל נקודה בישראל.
כאשר פרצה מלחמת האזרחים בסוריה, ב־2011, נאלץ סרס להסיט את תחומי העיסוק שלו מהצטיידות אסטרטגית למלחמה בישראל, לחימוש הצבא הסורי כדי להיאבק במורדים ולהגן על שלטון אסד. זה הפך את הארגון, העובדים והמתקנים שלו ליעד לתקיפה מצד ארגוני המורדים, שהאמינו שאם יצליחו לשבש את פעילותו של סרס, הם יפגעו משמעותית במאמץ המלחמתי של צבא סוריה וביכולתו להגן על המדינה ולמנוע את נפילתה.
מבחינת ישראל, זה היה תהליך חיובי. במקום לייצר נשק כימי וטילים ארוכי טווח בעלי יכולת מדויקת, עבר סרס לייצר בעיקר נשק טקטי לצרכים מיידיים של צבא סוריה. גם התנקשויות תכופות בכמה מבכיריו פגעה ביעילותו, והחבלות במתקנים שלו חייבו את סוריה לשנות את אופן הפעלתם ולרכז אותם באזורים שבהם היה לממשל קל יותר להגן עליהם.
כאשר האיום לשלטונו של אסד גבר, החל סרס להסיט את הידע והיכולת שלו בייצור אמצעי לחימה כימיים כנגד העם הסורי. במפעלים של הארגון יוצרו חביות של חומרי לחימה כימיים, פצצות כלור ואמצעים נוספים, שנועדו לאפשר השמדה גדולה יחסית של אזרחים, ובעיקר לזרוע פחד ואימה מפני השלטון. הסורים ביצעו כמה תקיפות כאלה ב־2013 בעיקר באמצעות השלכת חומרים כימיים ממטוסים, וניסו להסתיר אותן מהעולם כדי שלא להיענש בסנקציות.
אגף המודיעין של צה"ל חשף אז את התקיפות, וניסה לשכנע באמצעותן את ממשל אובמה לנקוט יד קשה כלפי משטר אסד. האמריקנים - שהצהירו כי שימוש בנשק כימי הוא קו אדום מבחינתם, שיוביל להתערבותם במלחמה - גררו רגליים וגלגלו עיניים, עד שבאוגוסט 2013 ביצעה סוריה תקיפה כנגד המורדים באזור עוטה, בפרברי דמשק, והרגה כ־1,800 אזרחים. לארה"ב לא נותרה עוד ברירה, והיא נאלצה להתערב. תחת איום כי תפעל צבאית, נאלץ אסד להתפרק מיכולותיו הכימיות כמעט במלואן; טילים ורקטות פורקו, ואמצעים שונים הוצאו מסוריה והושמדו. בסוריה נותרה רק יכולת שיורית, אבל הידע שצברה נשמר והמומחים המשיכו לקבל משכורות ולעסוק במחקר ובפיתוח.
מבחינת ישראל, ההתפרקות הסורית מנשק כימי היתה אירוע דרמטי. זה אפשר להפסיק לצייד את האוכלוסייה בערכות מגן, ולצמצם דרמטית את ההשקעות בהתמגנות העורף. אולם בשנים האחרונות זיהה המודיעין מוטיבציה סורית לחזור לייצור נשק כימי, באמצעות המומחים והידע שנרכשו בסרס. לפחות בשני מקרים זה הוביל לתקיפות של מתקנים שבהם בוצע הייצור ונצברו החומרים. אחת התקיפות בוצעה בידי ישראל, והשנייה בידי קואליציה של ארה"ב, בריטניה וצרפת.
"מבחינתנו מדובר באירוע אסטרטגי, שאנחנו עוקבים אחריו מקרוב", אומר גורם ביטחוני בכיר. "אם סוריה תחזור חלילה לייצור שיטתי של כמות גדולה של חומרי לחימה כימיים, זה יחייב אותנו לתהליכים שונים - ממערכות לגילוי ולזיהוי, דרך התמגנות של העורף ועד מערכות ואמצעים לחיטוי. עדיף שלא נגיע לשם".
התקיפות האלה שיוחסו לישראל אמנם השביתו מערכות סוריות חיוניות הקשורות בייצור הנשק הכימי, אולם הבכיר מודה כי הן לא חיסלו את הפרויקט כולו. "אין כאן מכה ניצחת שבאמצעותה ניתן לסיים עם האירוע אחת ולתמיד", הוא אומר. "זה מאמץ מתמשך, שבו אנחנו חייבים להשאיר אותם כל הזמן כמה שיותר למטה, כי זה יחסוך לנו את הצורך להתמודד עם צרה גדולה בהרבה בעתיד".
מכונים הממוספרים באלפים
סרס כפוף במישרין לשר ההגנה הסורי, עלי עבאס, שכפוף לנשיא אסד. מנכ"ל סרס הוא ד"ר חאלד נצרי, שמנהל את כל האופרציה של הארגון. כפופים לו כל המכונים שאחראים לייצור סוגים שונים של אמל"ח, וכן האוניברסיטה שמכשירה את המהנדסים והמומחים.
המכונים ממוספרים באלפים. מכון 1000 אחראי למערכות אלקטרוניות, מכון 2000 לאמל"ח יבשה, מכון 3000 לכימיה ולביולוגיה, ומכון 4000 לטילים ולאווירונאוטיקה. שלושת המכונים הראשונים מרוכזים באזור דמשק, והרביעי גם בדמשק וגם באזור החוף, עם ריכוז משמעותי באזור העיר מסיאף, שאליה הועתקו המתקנים מאזור חלב, שנכבשה ברובה בידי המורדים במהלך מלחמת האזרחים.
מכון 4000 כפוף למגזר 4, ומעסיק את ישראל במיוחד, משום שבו מיוצרים הטילים המדויקים עבור האיראנים. מהסיבה הזאת, הוא גם היה היעד לרוב התקיפות שביצעה ישראל כנגד מתקנים של סרס בשנים האחרונות, בעיקר במסיאף. במכון הזה יש פרויקטים שונים, מייצור מנועים לטילים ועד לייצור טילי קרקע־אוויר, טילי סקאד ורקטות אמ־600 - האיום הגדול ביותר על ישראל. ב־15 השנים האחרונות העבירה איראן מאות טילים כאלה ללבנון, עם ראשי קרב בגדלים שונים במטרה לזרוע הרס ניכר בעורף הישראלי. אולם בעשור האחרון עשתה התעשייה הביטחונית האיראנית קפיצת מדרגה דרמטית ביכולות שלה, בדגש על יכולת הדיוק. השילוב של טכנולוגיות שבעבר היו נחלתן של מעצמות בלבד והפכו כיום למוצר מדף - כמו GPS וכלי טיס בלתי מאוישים - עם פריצות דרך טכנולוגיות שהשיגו האיראנים, אפשרו להם לשדרג דרמטית את היכולות שלהם בשלל תחומים, מדיוק טילים ורקטות ועד לייצור של טילי שיוט וכטב"מים מסוגים שונים, לרבות לטווחים של 2,000 ק"מ.
המשותף לכל אלה הוא היכולת לשאת חומרי נפץ לטווחים ארוכים יחסית, ולפגוע במדויק במטרה. מבחינת איראן ובני חסותה, מדובר בפריצת דרך; מבחינת ישראל והמדינות השפויות באזור - בכאב ראש מסדר גודל לא מוכר. איראן השתמשה בכטב"מים כאלה כדי לתקוף בספטמבר 2019 את מתקני חברת הנפט הלאומית של סעודיה "עראמקו". האמל"ח האיראני, שפגע בדיוק במטרות, הפתיע את המערב ולימד כי לטהרן יש יכולת מתקדמת, שבשילוב של תעוזה מבצעית עלולה לשנות דרמטית את מאזן הכוחות באזור.
את היכולת הזאת מנסה איראן להעביר כבר כמה שנים לחיזבאללה. בראשית הדרך היא שיגרה ללבנון טילים שלמים, שלישראל היה קל יחסית לאתר ולפגוע בהם. בשלב הבא היא החלה להעביר רק קיטים לדיוק. מדובר בערכות שכוללות מחשב ניווט קטן בגודל של אייפד ממוצע, שמורכבות (ביחד עם כנפונים) על טילי האמ־600 הקיימים בידי חיזבאללה והופכות אותם למדויקים. הרעיון האיראני היה לצייד את חיזבאללה באלפים רבים של רקטות כאלה, שיוכלו לפגוע במדויק בכל נקודה בישראל. מדובר באירוע דרמטי: אם כיום רוב הרקטות שבידי הארגון הן סטטיסטיות - כלומר, הן יכולות לפגוע במרחב תל אביב, לדוגמה, אבל לא במטרה ספציפית - יכולת דיוק של פחות מעשרה מטרים תאפשר לחיזבאללה לגרום נזק עצום למתקני תשתית, למבני ציבור, לבסיסי חיל האוויר ועוד.
מבחינת ישראל, מדובר בעניין אסטרטגי. לכן מושקע בשנים האחרונות מאמץ אסטרטגי בסיכול ההברחות. איראן, שהבינה שהיא חשופה וחדורה, ומתקשה להעביר את ערכות הדיוק ללבנון, חיפשה ומצאה פתרון אלטרנטיבי. היא החלה להעסיק את מומחי מגזר 4 בייצור רקטות עבורה. בשלב הראשון ייצרו האיראנים את ערכות הדיוק על אדמתם, ואילו חלקי הטילים - המנוע וראש הקרב - יוצרו עבורם במפעלי סרס. במילים אחרות, את ההייטק הם ייצרו באיראן, ואת הלואו־טק בסוריה.
ישראל זיהתה את התהליך הזה, ומ־2017 תקפה על פי פרסומים זרים עשרות פעמים מתקנים שונים של סרס. התקיפות האלה יועדו פחות נגד כמויות של אמצעי לחימה, ויותר נגד התשתיות של סרס, ובעיקר לעבר מתקנים ומכונות שהסורים יתקשו להחליף אותם על רקע הסנקציות שמוטלות על סוריה מאז ראשית מלחמת האזרחים במדינה. בין היתר, הושמדו מפעלים לייצור מנועים, ליציקת ראשי קרב, לייצור חומרי נפץ הודפים ומעטפות מנוע לטילים, וכן מכוני מחקר ופיתוח.
התקיפות האלה אינן מקריות. הן תולדה של שילוב בין מודיעין מדויק לניתוח מחקרי מדוקדק. איסוף המודיעין מתבצע במשותף בין אמ"ן למוסד, בשלל דרכים. הניתוח מתבצע כמעט אך ורק באמ"ן, ובעיקר בזירת המודיעין הטכנולוגי שלו (זימ"ט). המומחים בזימ"ט לומדים כל פרט שקשור לייצור ולהצטיידות באמל"ח אצל האויב, בכל הזירות. תפקידם לייצר תמונת מודיעין שתשרת את מדינת ישראל, את צה"ל וגורמים נוספים במערכת הביטחון, במטרה לאפשר להסיר איומים ולשמר את העליונות האסטרטגית והצבאית של ישראל על פני אויביה בכל הזירות. במילים אחרות, להוריד ככל הניתן את האויבים, ולהעלות ככל הניתן את מדינת ישראל.
הצילו את אסד מתבוסה וממוות
בראש מגזר 4 בסרס עומד עאסף דיאב. קצין הבטיחות שלו במכון 4000 הוא חידר חמדאן. השניים האלה מנהלים קשרים ענפים עם בכירי כוח קודס של משמרות המהפכה האיראניים. מי שהיה אחראי בעבר לקשר הזה מהצד האיראני הוא עזיז אסבר, שחוסל ב־2018. כיום מובילים אותו, בין היתר, עלי נורוזי, המשמש ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה של משמרות המהפכה, ואבו עלי מסעוד ניכבחת. השניים עומדים בקשר ישיר גם עם באסם מרהג' חסן, יועצו הקרוב של הנשיא אסד.
האיראנים מנצלים היטב את כוחם בסוריה. בשנים הקשות, הראשונות, של מלחמת האזרחים, הם (וחיזבאללה) הצילו את אסד מתבוסה וממוות. הם השקיעו בכך מיליארדים והרוגים ופצועים רבים, וכעת מעוניינים לגרוף תמורה כפולה: נתח בשיקום הכלכלי של סוריה (שעליו הם מתחרים בעיקר עם הרוסים), ואפשרות להשתמש בסוריה כדי לבסס את המיליציות השיעיות שפועלות מטעמם וכמקפצה לחימוש של חיזבאללה.
לסוריה יש עניין מוגבל מאוד שכל זה יקרה, אבל היא מצויה בבעיה. אסד ומשטרו חבים רבות לאיראנים ומתקשים להשתחרר מאחיזתם. הם גם זקוקים לכסף הרב שאיראן שופכת לסוריה במאמצי ההשפעה שלה בזירה הצפונית, וגרוע מכל - הם מתקשים להתמודד עם הקשרים הישירים שהבכירים האיראנים יצרו בכל פינה ועם כל גורם אפשרי בסוריה.
לדברי גורמים ישראליים, הקשרים של אנשי משמרות המהפכה עם בכירי סרס מתנהלים ללא אישורם של אסד ושר ההגנה שלו. "האיראנים יודעים לסגור דברים ועסקאות שלא מתחת לאפה של ההנהגה הסורית", אומר הבכיר. "אסד מבין חלק קטן מזה. האנשים שלו משקרים לו, ולא פעם אני יודע הרבה יותר טוב ממנו מה קורה אצלו בחצר האחורית. וגם כשהוא מבין, הוא מצוי בניגוד אינטרסים. מצד אחד הוא לא רוצה שזה יקרה, מצד שני הוא צריך את האיראנים וחייב להם. סוריה משלמת על כך מחיר כבד. אלמלא הם נתנו לאיראנים לפעול כך בחופשיות, לא היו נפגעים כל כך הרבה אינטרסים שלהם (בתקיפות שמיוחסות לישראל - י"ל)".
סרן ניצן, בן 30, משמש ראש מדור צפון בזימ"ט (זירת המודיעין הטכנולוגי) ומכיר באופן אינטימי את הפרויקטים בסוריה, וגם את אלה של חיזבאללה בלבנון. "יש קבוצה לא קטנה של מנהלים ומהנדסים בסרס שעובדים בהנחיה איראנית", הוא מספר. "מי שמוביל אותם הוא ראש מגזר 4 עאסף דיאב, שפועל מול האיראנים במישרין, לעיתים באופן שמנוגד לגמרי למטרות של סרס".
חלק מהמהנדסים, מספר ניצן, עובדים בשתי משמרות. ביום הם משרתים את סוריה ואת סרס, ובלילה את האיראנים. "מדובר ביוזמה מקומית בתוך מגזר 4, שמתבצעת ללא אישור מגבוה. דיאב נותן הוראות לאנשים שלו, והם מבצעים. חלקם יודעים מה קורה, וחלקם משוטים. בסך הכל אנחנו מדברים על כמה עשרות אנשים שעובדים עם האיראנים, בעיקר מהנדסים, יוצאי צבא ברובם, שמחפשים הכנסה נוספת".
הכסף מועבר מהאיראנים לדיאב, שדואג לשלם לאנשיו - ולביצוע העבודות. האיראנים מעוניינים בעיקר בטילים, שעליהם מותקנות בלבנון ערכות הדיוק שמוברחות מאיראן. כמעט על כל הטילים שבידי חיזבאללה יש מספר סידורי סורי שמעיד על כך שהם יוצרו בסרס. רקטה כזאת פגעה ב־2006 במוסך הרכבת בחיפה במהלך מלחמת לבנון השנייה, והרגה שמונה עובדים.
מדובר בייצור של עשרות טילים בשנה, שכל אחד מהם אמור לפגוע בזמן מלחמה במטרת איכות בישראל. בחישוב גס, התקיפות שבוצעו בשנים האחרונות על מתקני סרס לבדן שללו מאיראן ומחיזבאללה מאות רבות של טילים כאלה. אם מחשבים את כלל התקיפות והפעולות שמיוחסות לישראל, הכמות כבר מגיעה לאלפי פריטים של אמצעי לחימה מסוגים שונים, בעיקר טילים ורקטות.
עבודה סיזיפית שדורשת מומחיות
סגן מאי, בת 22, היא ראש חוליית יעדי טילי קרקע־קרקע בסוריה בזימ"ט. ישראל היא כנראה המדינה היחידה בעולם שבחורה צעירה כמוה מנהלת אופרציה כה מורכבת ורוויית מודיעין וידע, שבקצה שלה מובילה לתקיפות מדויקות של חיל האוויר ששוללות יכולות מהאויב. "תפקידנו להבין כל שלב בתהליך", היא אומרת. "איפה מייצרים כל רכיב, ומהם צווארי הבקבוק הקריטיים שאותם יהיה להם קשה לשחזר בקלות - ולפגוע בהם".
הפגיעה יכולה להיות במתקן מסוים, במכונות ספציפיות, ולעיתים באנשים שנחשבים למוקדי ידע. זאת עבודת הפללה סיזיפית, שדורשת מומחיות וחדות יוצאות דופן. כל הצלחה מובילה להסרת איומים פוטנציאליים על ישראל; כל החמצה - להתעצמות מסוכנת של האויב. לאחר כל תקיפה מתבצעת עבודה מדוקדקת של חקר ביצועים ובקרת נזקים, כדי להבין מה הושמד, מה לא ואת מה יצליחו הסורים (והאיראנים) לשקם, ומתי. "לשמחתנו הם מתקשים להרים את הראש והתעשייה שלהם מקרטעת, אבל האיום עדיין קיים", אומר ניצן.
בתחרות הלמידה הזאת בין ישראל לאיראן - ובאופן משני גם לסוריה - חלה באחרונה התפתחות משמעותית. אחרי רצף של תקיפות ישראליות שגרמו נזק כבד למתקנים ולתשתיות של סרס, בעיקר לאלה שקשורים לפרויקט הטילים במסיאף, החלו האיראנים לבנות עבור הסורים מתקנים תת־קרקעיים - רשת של מנהרות שאליהן יועתקו העבודות, בניסיון להגן עליהן מפני תקיפות ישראליות בעתיד. ישראל כבר הבהירה (בין היתר, בנאומו של שר הביטחון בני גנץ בשבוע שעבר) שתתקוף גם אותן, גם אם הדבר יעלה במחיר של נפגעים ונזק היקפי כבד לסוריה.
כחלק ממאמצי ההסתרה וההתגוננות האלה, הועבר לאתרים התת־קרקעיים ייצור המנועים לטילים, וכן ייצור ראשי הקרב. "התהליכים האלה קושרים עוד יותר בין הסורים לאיראנים, שמממנים את רוב העבודות האלה ולכן גם שולטים בהן", אומר ניצן. "האיראנים דוחפים לשם המון כסף ומכניסים את הסורים לבעיה.
"סוריה היתה רוצה לחזור לשנות הזוהר שבהן סרס היה מכון מוביל עם ידע עצמאי, אבל כיום היא כבולה לגמרי לאיראנים. אם לפני עשר שנים סוריה הובילה על איראן בפער גדול, למשל בסוגיית הדיוק, היום היא שואבת את רוב הידע שלה מהאיראנים".
מאי מספרת שהתקיפות מקשות מאוד את העבודה בסרס. "פרויקטים נקטעים באמצע, עבודות נפסקות בגלל מכונות או אנשים שנפגעו. הם נאלצים לעבוד שם בתנאים של אי־ודאות. אנשים מגיעים בבוקר, והמשרד או המעבדה ששם הם עבדו כבר לא קיימים עוד. גם במקרים שהם כן מצליחים לעבוד ולייצר, האיכות נפגעת, ולעיתים קרובות הם נאלצים לעגל פינות כדי לעמוד בחוזים מול האיראנים ולספק את הטיל בזמן, והם מספקים אמל"ח פחות מוצלח".
למרות הפעולות האלה, האיראנים נחושים להמשיך. על פי המידע שקיים בישראל, הם סיכמו עם בכירי סרס להמשיך במאמצי הייצור והחימוש גם בעתיד. מדובר בהסכמות שחלקן עוגנו בחוזים, וחלקן בעל־פה ובלחיצת יד, שתכליתן לייצר עשרות טילים גם בשנים הקרובות - ולהעבירם לחיזבאללה בלבנון.
בישראל חוששים שהתהליך הזה יואץ אם ייחתם הסכם הגרעין המחודש, שבמסגרתו יופשרו מיליארדי דולרים של איראן שהוקפאו במסגרת הסנקציות הבינלאומיות. איראן גם צפויה להכניס לקופתה עוד עשרות מיליארדי דולרים מיצוא מוגבר של נפט, מה שיאפשר לה להגביר את השקעותיה בבני חסותה באזור - החות'ים בתימן, המיליציות השיעיות בעיראק ובסוריה, חיזבאללה בלבנון והג'יהאד האסלאמי (ובמידה פחותה גם חמאס) ברצועת עזה.
את כל אלה מתכננת איראן לצייד במסה גדולה של אמצעי לחימה מדויקים, מטילים ורקטות ועד כטב"מים מסוגים שונים ולטווחים שונים, במטרה להגביר את השפעתה באזור וליצור מאזן הרתעה מול יריביה, ובראשם ישראל.
מבחינת ישראל, מדובר באיום משמעותי, שספק אם ניתן יהיה לבלום אותו לאורך זמן. גורם בכיר הודה כי על רקע ההתקדמות הטכנולוגית בעולם, "הדבר משול לניסיון להשאיר מדינה ללא כיסוי סלולרי". לדבריו, ניתן היום לקנות בשוק החופשי שלל אמצעים מתקדמים, שיקפיצו את היכולת של ארגוני הטרור השונים משמעותית. "איראן גם מייצרת שלל אמצעים כאלה בעצמה, ומחזיקה ביכולות מתקדמות שהיא נחושה להפיץ במסות גדולות".
האתגר הישראלי הוא לדחות ככל הניתן את האיום המתהווה הזה, שמשמעותו נזק כבד בישראל במלחמה הבאה. לפגוע בכל השרשרת - באיראן ובסוריה, ובמה שעובר ביניהן - כדי לעכב, לבלום ולשבש התפתחויות שליליות, עד שיהיו בידי ישראל יכולות חדשות שיאפשרו להתמודד איתן, דוגמת מערכות הלייזר ופיתוחים טכנולוגיים נוספים. "אנחנו משחקים על זמן", מסכם הבכיר. "לא נצליח לדחות הכל לנצח, אבל בינתיים ידנו על העליונה. תפקידנו לוודא שזה יישאר כך גם בעתיד"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו