השנה אני רוצה לאפשר לעצמי לשתוק כשצריך, גם כדי להקשיב יותר טוב לאחר, אבל גם כדי לבטא את עצמי באופן יותר מדויק.
השנה קצת פחות
אני מאחלת לעצמי לכבוד השנה החדשה לדבר פחות כדי להתבטא יותר. זה אולי נשמע כמו דבר והיפוכו, אבל זה לא. אני רוצה ללמוד להשתמש בפחות מילים ולסמוך על האחרים שהם מבינים אותי. לסמוך על עצמי שאני מובנת, ולהפסיק לתת להסברים לסתום לי את הדרך. תנו לי רגע להסביר את עצמי.
אולי את מגזימה
פעם הייתי במערכת יחסים עם גבר שאהבתי מאוד. חשוב לציין שגם הוא אהב אותי, הרגשתי את זה. היה לנו מצחיק ביחד, אהבנו את אותה המוזיקה ואותם הסרטים, היו לנו הרפתקאות כיפיות והרגשתי נוח במחיצתו רוב הזמן. אבל היו גם רגעים שבהם הוא הפנה כלפי ביקורת רבה כשמשהו לא היה לרוחו, ביקורת שהגיעה לכדי לעג.
בהתחלה לא אמרתי כלום, "דפדפתי" את זה הלאה. זה אמנם פגע בי, אבל קולות פנימיים החלישו את הלגיטימציה שלי לבטא את מה שהרגשתי. חשבתי לעצמי - אולי אני רגישה מדי והוא בכלל לא מבקר אותי מעל לממוצע? אולי אני באמת עד כדי כך בלתי נסבלת לעיתים, ולכן מגיעה לי ביקורת כזו? אולי אני יותר מדי שיפוטית ובעצם אני לא שמה לב וגם אני בדיוק ביקורתית כמוהו?
אני לא אאשים אתכם אם עניתם בראש על כל השאלות האלה תשובה אחת: "האהבה עיוורת", אבל זה ממש לא היה העניין.
הקול בראש
היה שם גם קול מנוגד, שידע שזו לא דרך ראויה להתייחס לבת הזוג שלך, אבל הוא הושתק על ידי הקולות שהטילו ספק בתחושות שלי, הם החלישו לגמרי את הקול שאמר: זה כואב לך ומפריע לך, אז זה לא מתאים שינהגו בך כך, וכל השאר לא משנה. נקודה. ברגעים שבהם הוא היה נדיב ואכפתי, אפילו נזפתי בעצמי שהכל בראש שלי, תראי איזה גבר נהדר הוא, את סתם מגזימה.
כשהמילים לא עוזרות
רגעי הביקורת והלעג מצידו התרבו ככל שהקשר התמשך. באיזשהו שלב כבר לא שתקתי, ניסיתי תחילה להסביר לו בעדינות שהאופן שבו הוא מדבר אלי מכאיב לי, שאשמח אם הוא ישנה את צורת הביקורת, ואם אפשר - גם ימנן אותה. הוא התנגד ואמר שהבעיה אצלי, שאני מתייחסת לכל מילה ולא יודעת "לשחרר", שאני לא מספיק מעריכה את הצדדים הטובים שלו ושהביקורת שלו רגילה לגמרי, ושאני היחידה מכל האנשים שהוא בקשר איתם שמתלוננת על צורת הדיבור שלו. ההסבר שלו קנה אותי.
יחידת הסברה
הפסקתי לשתוק, אבל הקמתי בתוכי מערך הסברה: התאמצתי, בכל פעם יותר, לגרום לו להבין מה מפריע לי. הפעלתי אסטרטגיות שונות, בהתחלה בעדינות, בשלב כלשהו כבר כעסתי ודיברתי בתקיפות.
לאורך כל הדרך הסברתי את עצמי עד אין קץ. המון מילים, יותר מדי. ניסיתי שיבין בכל דרך למה אני מרגישה ככה ולמה זה פוגע בי, השתמשתי בדוגמאות מזוגות אחרים, ניסיתי מטאפורות יצירתיות.
כל הדברים שאמרתי באו לחזק אותי, לשמור עלי, לדרוש את הכבוד שמגיע לי, כשבפועל - מרוב מילים נחנקתי. היתה בי אמונה שככל אוסיף מילים, אצליח להבהיר את עצמי טוב יותר. אבל הוא לא הבין שום דבר.
מרוויחה מהמילים שלי
הקושי שלי להתייאש משרת אותי בכל מיני תחומים. בתחום המקצועי, למשל, אני בטוחה שההצלחות שלי לא נובעות מעודף כישרון לעומת אחרים דווקא, אלא יותר בזכות העובדה שאני לא מרפה במקום שאחרים מתייאשים. אני מסבירה המון, לעצמי וגם לאחרים, למה צריך להמשיך, למה אפשר לשנות. יכולת ההסברה שלי גם מפרנסת אותי: אני מרצה, כותבת, מנחה. התשוקה שלי להיות מובנת נדלקת בכל יום מחדש מול המסך, מול המיקרופון או מול הדף, אני מתוגמלת על כך כלכלית, אבל לא רק. אנשים שמספרים לי שהצליחו להבין משהו חדש או לשנות את דעתם לאחר ששמעו אותי, נותנים לי דלק. אם כך, הסברים עקשניים זה לא בהכרח דבר רע?
מה שצריך להוכיח
יש אישה שאני מאוד אוהבת, שלוקה גם היא בתסמונת ההסברה המוגזמת, שכשהיא מתקשרת לספר שיש לה שבוע מטורף, היא מתארת בפרטי־פרטים באיזו שעה עליה להקפיץ את הילד ואיזו מצגת מורכבת היא צריכה להכין לעבודה וכמה אורחים יש לה בסוף השבוע ואילו מנות היא צריכה לבשל ועוד אינספור "הוכחות" לכך שהשבוע שלה באמת מטורף. אני מקשיבה לה כשהיא מספרת את עצמה לדעת, ולפעמים בא לי להגיד לה: אני מאמינה לך שהשבוע שלך עמוס, אני לא באמת זקוקה לכל המידע המפורט כדי להאמין לך. מובן שאני גם מזדהה איתה ויודעת שאני גם קצת כמוה.
השבוע כשעבדתי על הטור, באחת מהשיחות איתה, שאלתי למה היא מרגישה צורך להסביר כל כך הרבה. היא חשבה קצת ואז אמרה שהיא חוששת שלא יאמינו לה אם היא לא תביא הוכחות חותכות. אבל למה להוכיח משהו אם ממילא אין לגביו התלבטות?
למה אני מסבירה
גם אני, כמוה, מפחדת שלא יאמינו לי. אבל אצלי קיימת דאגה אחרת, עמוקה עוד יותר: אני מפחדת שלא יבינו אותי. שני משפטים שמאפיינים אותי הם: "אתה מבין למה אני מתכוונת?" ו"אני לא בטוחה שהייתי ברורה".
קראתי מחקר שטוען שאנשים שמסבירים את עצמם באריכות, הם גם אלו שחושבים שהם יודעים מראש שהאדם שמולם לא יכבד את הגבול שלהם, שלמדו מתישהו בחיים שאנשים נעלמים או כועסים כשמציבים להם גבולות. יש גם קשר, לפי המחקרים, בין הנטייה להסביר באריכות לבין הפרעת קשב וריכוז, וגם לרגישות יתר.
לא לוותר על ההגנה
הבנת הסיבות להתנהגות שלנו היא המפתח לשינוי. כל התנהגות משרתת צורך עמוק, לכן אם נשנה את ההתנהגות מבלי להעניק חלופה מרגיעה לצורך האמיתי שלנו, נחזור לסורנו במהרה.
קראתי מחקר על אנשים שחוו גזלייטינג בקשרים בינאישיים, שמצביע על כך שהאסטרטגיה שלהם לעודף הסברים היא מנגנון ההגנה שהם מפעילים כדי להימנע מהאפשרות שהאדם שפגע בהם יעוות וישנה את דבריהם ויפנה אותם כנגדם. איך אפשר לבקש מאדם שמגן על עצמו לפשוט את ההגנה, מבלי להעניק לו הגנה אחרת בתמורה?
להסתפק במועט
אני חוקרת את הסיבה לכך שאני מסבירה ומסבירה כאילו חיי תלויים בכך שהצד השני יסכים איתי, כדי שאוכל להפסיק או לפחות להפחית את ההרגל הזה. למה חוסר היכולת לומר פשוט 'לא' או 'לא מתאים לי' מתחלף בהסברים מוגזמים? למה אני מנסה לעטוף במילים את חוסר ההרמוניה, להסביר יתר על המידה כדרך לרכך את המציאות הקונפליקטואלית? למה אני מתרגשת ונלחצת כשאני לא מסכימה עם האחר או צריכה להצביע על חוסר הנוחות שסיטואציה גורמת לי?
רק כשהסכמתי לקבל את האפשרות שאכן בעבר ההסבר הארוך היה הדרך היחידה שלי לא לטבוע בתוך תחושת אשמה, הפסקתי לכעוס על עצמי, הסכמתי להתחיל במסע הזה, לקיצור כמות המילים פר אינטראקציה.
הבנתי שאני מאריכה בהסבר דווקא כשהערך שלי שברירי. המשפטים יתקצרו מאליהם כשאחזק את התוקף הפנימי שלי.
סוף־סוף את מדברת
אותו גבר שאהבתי מאוד לא השתכנע מאלפי המילים שאמרתי לו. השינוי בקשר שלנו קרה דווקא כשהפסקתי להסביר ואמרתי: "אני לא יכולה יותר, זה לא טוב לי, אני לא יכולה להמשיך ככה".
אני זוכרת שהוא אמר לי: "וואו, אני שמח שאת סוף־סוף מדברת ומספרת מה את מרגישה". זה הימם אותי. סוף־סוף?! הרי במשך חודשים ניסיתי להסביר לו את זה בכל דרך אפשרית. דווקא כשהתייאשתי מההסברים, דווקא אז הוא הבין אותי? דווקא כשנגמרו לי ההסברים?
מדללת את עצמך
שנים לאחר אותה מערכת יחסים הבנתי שעודף מילים מצמצם את מה שאני אומרת ואת ההקשבה לדבריי. שעלולים להבין אותי פחות ככל שארבה לדבר, שיש שלב שבו צריך להפסיק להסביר ורק לעשות.
חברה אמרה לי משהו יפה: אל תדללי את עצמך, את מדללת את התחושה שלך כשאת מוהלת אותה ביותר מדי מילים. הצד שמולך מקבל גרסה חיוורת של הכוונות שלך.
האירוניה לא מסתיימת שם, כי כשאני מסבירה את תחושותיי עם עודף מילים, זה פוגע באותנטיות שלי. ושאם אני מסבירה הרבה כדי למוסס את הפחד שינטשו אותי או שלא יאהבו אותי, זה רק מגביר את החרדה.
להסכים לאכזב, להעז לשתוק
אני לומדת לקבל את העובדה שתמיד יהיו כאלו שלא יבינו אותי או לא יקבלו את עמדתי - וזה לא אומר שהם רעים.
אני רוצה ללמוד לחיות בשלום עם הידיעה שאאכזב אחרים כחלק מהחיים - וזה לא אומר שאני רעה.
אני מאחלת לעצמי לא לפחד לשתוק, גם כשנדמה לי שאולי אם אסביר רק עוד פעם אחת אחרונה ודי - הפעם זה יצליח.
לדבר פחות, להאמין לעצמי יותר.
שנה טובה.
עשה לי את זה
רציתי להמליץ על ספר שירה, כי אין תמציתי ומסביר את עצמו כמו שיר. אמנם הספר החדש של שרי שביט, משוררת וסופרת, הוא לא שירה אלא רומן, אבל אחד כזה שגורם לך לקרוא לאט, כל משפט פעמיים לפחות. כל מילה בדיוק במקום. אף אחת אינה מיותרת.