לחופש נולדו?
הורים רבים העלו השבוע תמונה נרגשת לפייסבוק או לאינסטגרם ב־1 בספטמבר. לא, אני לא מתכוונת לתמונות המסורתיות בכניסה לבית הספר עם הילקוט על הגב, אלא לתמונות ניצחון של ההורים עצמם, שעלו החל מהשעה 08:05 עם כיתוב בסגנון: "יצאנו לחופשי! החיים שלנו חזרו אלינו!"
הורי מדינת ישראל ממש חגגו את סיום החופש הגדול. מה זה חגגו, צהלו! החשש מהשבתת מוסדות החינוך הוא לא דבר של מה בכך, זו סכנה אמיתית לפרנסתם של אימהות ואבות רבים שאין להם סידור אלטרנטיבי לילדים בזמן שהם יוצאים לעבוד. רבים מהם ניצלו כבר את כל מאגרי הסבים והסבתות, הדודים, הדודות ואפילו את השכנים במהלך אוגוסט.
אני משתייכת למועדון ההורים למתבגרות, לאלו שכבר לא זקוקים לבייביסיטר, אבל אני זוכרת טוב מאוד את הג'ינגולים והקומבינות שהיינו מגייסים בשבועיים האחרונים של אוגוסט. חופש גדול עם ילדים זה חתיכת עניין מורכב, במיוחד כשההורים צריכים להמשיך לעבוד כרגיל, ועוד יותר במדינה שלנו שלא מסנכרנת ימי חופשה של ההורים עם אלה של הילדים. לא רק זאת, כמות ימי החופש לעובד במדינת ישראל היא מהנמוכות במדינות ה־OECD, רק במקסיקו יש פחות ימי חופשה מאשר בישראל.
המבחן האמיתי
לא חלפו ארבעה ימים מאז החלה שנת הלימודים, וכבר אני קוראת פוסטים על אסיפת ההורים המטרחנת שנדרש להגיע אליה, קוראת הורים שמקטרים על שהפכו שוב לנהגים שמבלים את שעות אחר הצהריים בתוך הרכב בהסעות הלוך ושוב בין חוגים לבין איסוף מבתים של חברים, וחוזר חלילה. קראתי גם פוסטים של הורים שמתלוננים על לוח מבחנים צפוף מדי. זה הצחיק אותי במיוחד, כי ניתן היה להסיק בטעות שהם אלו שצריכים להיבחן, ולא במבחנים של הילד.
מובן שכבר החלו הדחקות על קבוצות הווטסאפ החופרות של כיתה ד'4, גם יש את ההורים שנאנחים על שחזרו לבלות בוויכוחים אינסופיים עם הילדים שיכינו את שיעורי הבית, או גרוע יותר - יש את אלו שמספרים שהתייאשו מהוויכוחים, והם פשוט מכינים את שיעורי הבית של הילדים בעצמם.
בלוז לחופש הגדול
אווירת שותפות הגורל שבאה לידי ביטוי באמצעות תלונות על אורכו של החופש הגדול, הפכה למסיבת קיטורים משותפת מרובת משתתפים בנוגע לעומס ששנת הלימודים החדשה הפילה על ההורים התשושים. אותה שנת לימודים שמאות אלפי הורים ציפו לה וערגו אליה עד לפני חמש דקות.
שלא תחשבו שאני מוציאה את עצמי מהכלל. בעצם, אולי קצת. הנה וידוי: אני הורה שאוהב את החופש הגדול. הנה אמרתי את זה. אגב, אני מאמינה שאני חלק מקבוצה לא קטנה, גם אם לא כל הנמנים עם האוכלוסייה שלנו מעיזים להודות בכך.
מוקדם מדי
אשתדל להימנע מכתיבה דביקה וחיובית מדי, שטוענת כי כל רגע עם הילדים הוא מתנה או זכות. לא זו כוונתי. אני נהנית כשהבנות שלי בחופשה מבית הספר כי אין את הלחץ בבוקר, אין שעון מעורר שמצלצל שוב ושוב עד ששילה וארבל מצליחות לפקוח עין בקושי. רגוע.
אני נהנית לצאת מהבית כשהן עדיין במיטות שלהן, ישנות בכיף עד מאוחר. מודה. בשונה מהורים שמספרים שהם מקבלים גירודים של עצבים בכל הגוף מהידיעה שהילדים ישנים עד הצהריים ומתבטלים, לא רק שזה לא מפריע לי - כיף לי לדעת שהן נחות. ממילא שעת תחילת הלימודים בישראל מוקדמת מדי לטעמי. במקומות כמו פינלנד או אוסטרליה, לדוגמה, הלימודים מתחילים ב־9:45-9:00, תלוי במוסד הלימודי.
אני חושבת שיותר נכון לאפשר לילדים קימה שאינה לחוצה, אפשרות לאכול ארוחת בוקר מזינה בנחת, ולהגיע לבית הספר כשהמוח ערני יותר. בעולם הדחוס והעמוס שאנחנו חיים בו, אני חושבת שראוי לנוח כמה שיותר בגיל צעיר, כל עוד עול הפרנסה, גידול ילדים ויתר מחויבויות החיים אינם רובצים על כתפיך. מקווה שלא עצבנתי אף אחד.
לפני שנמשיך, הבהרה חשובה: אם בנותיי היקרות מתעוררות ושוקעות שעות באינסטגרם או בטיקטוק, אני כבר מצטרפת למעגל המתעצבנים, זה כן. רוצות לנוח? סבבה, מקובל עלי, אני כועסת על עצמי על כל דקה שלא נחתי כשהייתי ילדה, אבל לכלות שעות בבהייה בסרטונים, בלייקים ובצפייה בסטוריז? זה פחות מוצא חן בעיניי.
אבל אני רוצה להיות שם
בעוד שבועיים וקצת תחל תקופת החגים, וכבר אפשר לשמוע מכל עבר "איזה כיף שהחגים לא יוצאים על סוף השבוע! יש ימי חופש".
צהלות ההורים של 1 בספטמבר מתחלפות בציפייה דרוכה לחופשת החגים. בסביבות סיום יום כיפור בואכה סוכות יהיו כבר אלה שיקטרו על החגים שמפילים עלינו יותר מדי מפגשים משפחתיים, ובמקביל נשמע תלונות על שהשגרה נקטעת כל כמה ימים ו"כבר אי אפשר לדעת איזה יום זה". מובן שכשתגיע הפוגת "עד חנוכה" המסורתית, תחל גם מסורת הציפיות לחג האורות, וכן הלאה, בלופ בלתי פוסק.
למעשה, אנחנו תמיד כמהים לדבר הבא, בערך כמו עוגיפלצת ב"רחוב סומסום" שרוטן "אני שם, אבל אני רוצה להיות כאן". עד שמגיעים לדבר הבא - הוא הופך מהר מאוד מכמיהה לקיטורים.
הדבר הגדול הבא
מעניין לחשוב מדוע אנחנו חיים רוב הזמן בציפייה לדבר הבא, מתוך איזושהי ציפייה להרגיש סיפוק או נחת, כשאנחנו יודעים מניסיון רב־שנים שזה ממש לא המקרה. מעניין לא פחות לנסות ולהבין למה הציפייה של אתמול הופכת כל כך מהר לקרקע פורייה לקיטורים של היום.
החיים הם באמת תקופה קשוחה. אם למישהו היה ספק שהמשך הטור יבוא לשכנע אתכם למה צריך לראות כל הזמן רק את חצי הכוס המלאה ולהפסיק לקטר, אז ממש לא, אין בסיס לחשש כזה. אני רואה יפה מאוד את החצי הריק בכל סיטואציה, ויותר מזה - אני אפילו מפחדת מאנשים שרואים רק את הטוב, או כמו שאמרה לי פעם חברה: רואים רק את החלב בקפה. אני מפחדת ממנגנוני ההכחשה המשוכללים של אנשים חיוביים מדי, מאלו שיכולים להתעלם מחלקים גדולים של המציאות כי היא לא נוחה להם. התפיסה הוורודה הזאת מעוורת.
הקיטור והיפוכו
אבל יחד עם זאת, אני חושבת שאנחנו הישראלים הלכנו קצת יותר מדי לצד השני, האפרפר, שבויים באורח החיים ה"קוטרי".
הבעיה המרכזית בקיטורים נובעת מהעובדה שאין בהם שום כוונה או רצון לפתור את הנושא שעליו מקטרים. אנחנו מורגלים לפטור בעיות ב"מה אפשר לעשות", או "ככה זה", כאילו מדובר בבעיה שהיא גזירת גורל או כוח עליון, שאין דרך להתמודד עימה. וכמו נבואה שמגשימה את עצמה - כשרובנו עסוקים בקיטורים, הרבה דברים באמת לא משתנים.
את הביטוי "מסיבת קיטורים" שאלתי מעבודתה של החוקרת הישראלית פרופ' תמר כתריאל, ביטוי מדויק לסתירה הבסיסית שבפעולת הקיטורים המחזורית המשותפת. פרופ' כתריאל חקרה תלונות של ישראלים, ומצאה שאחת המטרות הלא מודעות של קיטורים היא שימור הסטטוס־קוו בתוך התרבות. כלומר, אם אנחנו מקטרים זה אומר שהמצב אינו בר־שינוי, ועצם פעולת הקיטור מאשרת את זה, כי המקטרים אינם מאמינים שהם באמת יכולים לשנות את המציאות.
התמונה שעולה ממסיבות הקיטורים עגומה בהרבה מזו שאנו חווים במציאות, קובעת פרופ' כתריאל, וכל חברי הקבוצה מודעים לכך. ובכל זאת, אנחנו ממשיכים לקטר יחדיו, מגבירים את תחושות החרדה, הדיכאון והדחק, בניגוד מוחלט לתפיסה שקיטור הוא פעולה שמאפשרת פורקן וחיבור.
אין פתרון, תתלוננו!
פרופ' כתריאל ממשיכה וטוענת שאם בזמן "מסיבת קיטורים" מישהו יציע פתרון אופרטיבי, הוא ייתפס כאחד ש"שובר את הכללים", ואין לי אלא להסכים. השבוע ראיתי פוסט של אמא שהתלוננה על הזמן הרב שלוקח לה להכין בבוקר את האוכל לבית הספר לארבעת ילדיה הקטנים, שיהיו בריאים, ושבגלל זה היא מאחרת לעבודה. כולם הזדהו איתה בתגובות והתלוננו גם הם.
אמא אחת ויחידה הגיבה לה באופן חריג שהיא ובעלה מצאו פתרון: מייד לאחר ארוחת הערב כל ילד מורח לעצמו משהו מההיצע ומכין לעצמו כריך, עוטף אותו ומניח במקרר, וכך נחסכות לה דקות יקרות בבוקר. כל התגובות שהגיבו לה, בלי יוצא מן הכלל, קטלו את הפתרון ומצאו בו בעיות, וחלק אפילו האשימו אותה על שהיא לא מאפשרת לאמא ההיא שכתבה את הפוסט להביע את הבעיה שלה.
עם יד על הלב, לפעמים יש הרגשה שאנחנו לא רוצים לפתור - אנחנו רוצים רק לקטר שוב ושוב, על אותם הדברים, שנה אחר שנה. טקס הקיטורים הוא ספירלי ואפשר להצטרף בכל שלב ואף לחזור על דברים שכבר נאמרו, העיקר לא לומר: "דווקא לא כל כך גרוע כאן".
תארו לכם שאכנס לאחת מקבוצות הפייסבוק של האימהות המתלוננות, לפוסט שמסיים את החופש הגדול, ואכתוב בתגובות: אני דווקא אוהבת את החופש הגדול, חבל לי שהוא נגמר, אהבתי לראות את הבנות שלי נינוחות ורגועות, מבלות עם החברות בלי לרוץ לבית הספר ולחוגים - מה לדעתכם יקרה? חלק מהכלל הלא כתוב של מסיבת הקיטורים הוא שאף אחד לא יעז להציע פתרון או להביע דעה הפוכה שאינה קיטור, כי אז הוא לא יהיה מהמקובלים במסיבה.
כשאני משוחחת עם חברה ושתינו מקטרות על בני הזוג, על העומס בעבודה, על הילדים, על ההורים שלנו - נוצרת לרגע תחושה של שותפות גורל, יש גם התרוממות רוח והרגשה של פורקן. אבל בטווח הארוך התודעה של שתינו מעצבת את המציאות שלנו כקשה יותר, בעייתית יותר. זה כמו פחמימות ריקות: מאוד נעים באותו הרגע אבל לא באמת נותן אנרגיה להמשך היום, להפך - אפילו גוזל ממך אנרגיה.
עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי בעצם כל מה שכתבתי כאן הוא מסיבת קיטורים אחת גדולה בפני עצמה, כי הרי קיטרתי על הנטייה שלנו לקטר.
גורל אחד
במשך הכתיבה של הטור התנגן בראשי כל הזמן השיר היפה ששרה עפרה חזה וכתבה צפנת ירון:
"גורל אחד שם אותנו כאן, בארץ הזאת. ניסינו לברוח, ניסינו לשכוח, ולא יכולנו לעזוב".
כי בסוף, עם כל הקיטורים והתלונות - אנחנו כאן. אפילו אני, ביקורתית שכמותי, הופכת לנציגת הסברה רשמית של ישראל ברגע שאני מגיעה למדינה זרה, ואבוי למי שיעז להעביר מולי ביקורת על ישראל אהובתי בניכר.
אנחנו יכולים לקטר בכמויות, אבל שהם יעזו לקטר עלינו? יש גבול.
עשה לי את זה
אני רוצה להמליץ על האתר של ד"ר דינה אייזן, מומחית ברפואת משפחה ומרצה בקורסים לחשיבה אופטימית. באתר שלה יש גם עצות זהב כדי להגביר אופטימיות למי שלא רוצה עכשיו להתעמק בקריאה ארוכה. במיוחד אני רוצה להמליץ על הספר שלה, "הגוף האופטימי". אני אוהבת את הגישה האינטגרטיבית שלה, שהיא לא "רוחניקית" יתר על המידה. ד"ר אייזן ישבה שנים במרפאה וטיפלה באנשים והבינה שאם אנחנו מטפלים בגוף בלי לשנות את צורת המחשבה, הבריאות לא שלמה כלל. ההומור שלה, שמשולב בשיח מדעי מבוסס מחקר, מאוד עושה לי את זה.