בפעם הראשונה בחיי אני לגמרי לבד. בלי מסגרת, בלי מי שאומר לי מה או איך לעשות. המוח כביכול נכנס לרגיעה, אבל אז - בום! כל מה שעברתי בחיים מתחיל לצוף, ואני מבין שההתמודדות האמיתית שלי מתחילה רק עכשיו".
אביעד ברטוב אמבש (22), אחד מתוך 18 ילדיו של מנהיג הכת הירושלמית דניאל אמבש, יכול להתחיל לנשום את החיים ואת האזרחות ופשוט לחיות. רק בתחילת אוגוסט הוא סיים את שירותו הצבאי כלוחם בגדוד 13 של גולני. למעשה, הוא היה צריך להיות עסוק בתכנון הטיול הגדול לאחר הצבא. אבל דווקא עכשיו, אחרי ששרד 11 שנים בכת סדיסטית שבה חווה התעללות גופנית ונפשית על בסיס יומיומי, המראות מתחילים לחזור אליו, והוא יודע שיש לו עוד דרך ארוכה לעשות עד למנוחה ולנחלה, אך הוא נחוש מתמיד. "אם פעם חייתי כדי לשרוד, היום אני מבין שאני עובד כדי לחיות. זה מה שמחזיק אותי. זה הניצחון האישי שלי, ואת זה אף אחד לא יוכל לקחת ממני".
אנחנו נפגשים בווילה פרטית בהרצליה, שבה התגורר בשלוש השנים שבהן שירת כחייל בודד בצבא, הודות לעמותה לחיילים בודדים על שם מייקל לוין. "עכשיו, כשאני כבר לא חייל בודד, אני צריך לעזוב ולחפש מקום אחר", הוא אומר בחצי הלצה.
לא פשוט היה לקבוע איתו פגישה ולרכוש את אמונו. אחרי כל מה שעבר בחיים, הוא זהיר ובוחן. הוא מאפשר לראיון להתקיים במקום ובזמן שנוחים לו, בלי להתפשר. מאז השתחרר הוא עובד בגלריה לאמנות בהרצליה וכשליח. כשהוא מסיים את יום עבודתו, הוא חוזר לדירה שאותה הוא חולק עם 17 חיילים בודדים נוספים, שלכל אחד מהם סיפור חיים מורכב, אך גם הם יודעים שהסיפור של אביעד שובר שיאים.
כשהוא פותח את שער הכניסה, קשה שלא לצלול אל תוך מבט עיניו הכחולות, שלפי אור השמש משנות את צבען לאפור־ירוק. פניו נאות, וזקן בלונדי ממסגר את חיוכו. גופו חסון, כיאה לחייל קרבי שזה עתה השתחרר, ודבר בחזותו אינו מסגיר את החיים הקשים שעבר. כשאנחנו מתיישבים והוא מתחיל לגלול את סיפור חייו, המוח מתקשה להכיל את הזוועות, אך תמונת הניצחון, שממנה הבין את כוחו, קשורה דווקא בהלוויית אביו המתעלל, דניאל אמבש.
אמבש, שנשלח ל־26 שנות מאסר בגין התעללות מינית והחזקת נשים וקטינים בתנאי עבדות, הספיק לרצות תשע שנים מעונשו. ביוני השנה הוא נמצא מת במרכז הרפואי של שירות בתי הסוהר בכלא איילון, לאחר שכנראה לקה בליבו.
"אני זוכר שעל מותו שמעתי דרך הרשתות. נתקלתי באיזה פוסט, ולרגע הייתי בהלם. לא ידעתי איך להגיב. בהתחלה לא חשבתי ללכת להלוויה, אבל מישהי, שמדי פעם מייעצת לי, אמרה לי ללכת כדי לראות אותו נכנס לאדמה. היא אמרה שאני צריך לסגור את המעגל. לא הסכמתי לומר עליו קדיש, וגם לא לקרוע את החולצה כסימן לאבלות. מבחינתי, ניצחתי אותו כשעמדתי מעל קברו בידיים שלובות ובראש מורם. זה הרגע שבו הרגשתי את הניצחון. הוא לא הצליח לשבור אותי ולא להכניע אותי. אני חושב שאפילו עלה לי חיוך על הפנים, כשראיתי את הנשים שלו, שבעיניי הן עדיין שבויות שלו, בוכות".
ילדות נוראית בכת הזוועות
אביעד ברטוב אמבש נולד בשנת 2000 היישר לכת הזוועות של דניאל אמבש. אמו אסתר, יהודייה אמריקנית שעלתה ארצה כשהיתה בת 19, התחברה עם דניאל כשהיתה במצב הכי פגיע ומוחלש בחייה. היא הגיעה אל הכת אחרי כמה גירושים, עם ארבעה ילדים, ששלושה מתוכם לא מאותו אב, וכשהיא חולה בסרטן.
דניאל אמבש, שנולד כחילוני בשם דניאל ממבוש וגדל בצרפת, היה רקדן בלט. הוא נישא לאישה בשם מגי מרין, שממנה נולד לו בנו בכורו. לאחר שהיחסים עלו על שרטון, הוא התגרש ממנה ושינה את שם משפחתו לאמבש, ראשי תיבות של "אני מאמין באמונה שלמה". אחרי שהכיר את אשתו השנייה, אילנה לוגסי, הם עלו ארצה, והוא החל להתעמק בכתביו של רבי נחמן מברסלב. כשאסתר, אמו של אביעד, הצטרפה לדניאל ולאשתו אילנה, היו להם כבר עשרה ילדים.
"אני כמובן לא זוכר את השנים הראשונות שלי בכת, אבל האחים שלי מספרים לי שכמה חודשים לפני שנולדתי אמא שלי הורחקה למקום אחר, כדי שלא יידעו שהיא בהיריון ממנו. יום אחד היא חזרה עם תיק ביד, ואני בתוכו. בכל פעם שבכיתי אמרו לאחים שלי שאני חתול. כדי שלא יקשרו את אמבש אלי, רשמו אותי בתעודת הלידה כאביעד ברטוב, שם משפחתו של אח שלי, שנולד לאב אחר טרם כניסתה של אמי לכת".
התקופה שבה אביעד נולד זכורה לאחיו כאחת התקופות הרעות. תחילה הם התגוררו ברוממה בירושלים, לאחר מכן עברו לגבעת שאול, לליפתא ואף לבתים בטבריה. עד מהרה צירף דניאל אל משפחתו המורחבת ארבע נשים נוספות, שכולן צייתו לו באופן מוחלט. אמבש דגל בווידויים כפויים על מחשבות לא טהורות, בעוד הוא עצמו משמש חורץ הדין על אותן מחשבות. העונשים שאותם גזר כללו התעללויות קשות ביותר, שהנפוצה שבהן היתה הצלפה בשוט. חשמול בשוקר חשמלי באיברים אינטימיים ובכפות הידיים והרגליים היה דבר שבשגרה, וגם עונשים של הרעבה, כליאה במחסן ללא בגדים, מעשים מגונים, הטבעות באסלת השירותים או בג'קוזי הפרטי של דניאל, וכן מכות קשות, שבהן לקחו חלק הנשים והילדים עצמם זה כלפי זה.
מקרה ההרעבה הראשון שאותו עבר אביעד התרחש עוד בטרם מלאו לו שנתיים. אחותו מספרת שבאחד הימים דניאל ביקש מכל ילד לנשק פתק שבו דברי רבי נחמן. כשאביעד לא נישק את הפתק, דניאל לקח את הלול שלו, הציב אותו בחדרו ואסר על הנשים ועל שאר הילדים להאכיל אותו.
"לפי מה שסיפרו לי, בכלל לא ידעתי מה זה אומר לתת נשיקה, ולא הבנתי מה רוצים ממני. הוא ניסה לרצוח אותי ולהרעיב אותי כבר אז. לאחר כמה ימים שבהם בכיתי ללא הפסקה, כך סיפרו לי, אחותי ניצלה רגע אחד של יציאה שלו מהבית ונתנה לי בקבוק חלב. מהלחץ היא שכחה את הבקבוק לידי בתוך הלול. כשהוא חזר ומצא את הבקבוק, הוא פוצץ את אמא שלי ואת אחותי במכות. אין לי ספק שאם לא אחותי, היום לא הייתי בין החיים".
כשאביעד גדל, הוא החל לסבול מעונשים קשים, שהיו מנת חלקם של כל הילדים והנשים. לדבריו, אף אחד לא היה חסין.
"כל עוד אבא היה רגוע, המציאות היתה טובה. אבא היה מנגן, אנחנו היינו רוקדים לידו, אבל בכל יום-יומיים בערך הוא היה מתעצבן, ואז היה מתעצבן מלהתעצבן וחוזר חלילה".
על מה הוא היה מתעצבן?
"על כל דבר כמעט. העונשים היו על בסיס יומיומי, שחצי מהם אני לא זוכר בכלל. רק עכשיו חלק מהם מתחילים לחזור אלי ולצוף לי בחלומות בלילה. אם שכבנו על הבטן, היינו חוטפים עונש לאכול לחם ומים עד להודעה חדשה. הוא טען ששכיבה על הבטן היא הוצאת זרע לבטלה. פעם, כשהייתי בן 6, תוך כדי שהתפללנו הוא הוריד לי כאפה לפנים, שהעיפה אותי. הוא טען שאני לא באמת קורא, ושאני רק מעביר דפים. מי בכלל ידע לקרוא בגיל 6? לפעמים הוא פקד עלי לעשות לו כל הלילה מסאז' ברגליים ובגב. לפעמים הייתי נרדם תוך כדי, ומתעורר למכות. אח שלי סיפר לי לא מזמן שהוא היה אומר לי להושיט ידיים קדימה, ואז היה נותן לי שוקר חשמלי.
"תוך כדי שיחה אני נזכר עכשיו בפעם אחת שהוא אמר לי שעות לעמוד עם הידיים למעלה ועל רגל אחת, או יום שלם לעשות שכיבות סמיכה. את יכולה לדמיין ילד בן 7 עושה שעות על גבי שעות שכיבות סמיכה? אני זוכר שבגיל 6 או 7 נגעתי באשכים, והרגשתי כאילו חסר לי אשך. אז לא ידעתי שיש כאלה שהוא יורד להם למטה בגיל מאוחר יותר. ידעתי שכל מחשבה זרה אני חייב לספר לו, וכמובן סיפרתי וחטפתי מכות, בידודים במחסן והרעבות. פעם אחת הדלקתי גפרור, ונדלקה הזולה שבה ישבנו. הוא גרר אותי לשירותים והוריד עלי את המים ללא הפסקה. הרגשתי שאני נחנק וטובע. אין לי מושג איך שרדתי את זה".
הסיפורים של אביעד על העונשים שחווה בתור ילד נשפכים ממנו, כאילו הקריא רשימת מכולת יבשה. מדי פעם הוא עוצר את שטף דיבורו ושואל בתמימות, "אז את חושבת שיש לי סיפור חיים שראוי לכתוב אותו? את יודעת מה הוא הכי היה אוהב לעשות לי? בגלל שבתעודת הלידה שם המשפחה שלי הוא ברטוב, הוא תמיד שאל אותי בהתרסה, אתה ברטוב או אמבש? ואני כמו ילד טיפש עונה פעם אחר פעם שאני ברטוב, כי זה מה שידעתי שאני, וידעתי שאסור לי לשקר. כל פעם כזאת זיכתה אותי במכות רצח ובהצלפות בשוט. לא פעם, אם אחד מאיתנו לא היה בסדר, היו משכיבים אותו עירום, כשהאחים והאימהות מחזיקות את הידיים והרגליים, והשאר היו מפוצצים אותי במכות. וכשאחד האחים שלי היה לא בסדר, לטענתו, היינו עושים לו אותו הדבר. התחושה היא איומה. לא רצינו, אבל לא היתה לנו ברירה".
לא ניסית לברוח?
"השליטה של דניאל עלינו היתה שליטה פסיכולוגית באמצעות פחד. השער של הבית אף פעם לא היה נעול, ולמעשה, בכל רגע נתון יכולנו ללכת, אבל אף אחד לא העז. הפחד היה משתק. הוא היה משתמש הרבה בהפחדות שקשורות לעולם הבא.
"עונש פסיכולוגי היה יותר מפחיד מלקבל שוט. כשהוא היה בא אלי עם ספר תורה ואומר לי 'תישבע באלוהים שאתה אוהב אותי', הייתי נשבע".
לא היו רגעים שבהם נחשפתם לחיים בחוץ ותהיתם איך לא קורה לשאר האנשים כלום?
"לפעמים אבא היה שולח אותנו לקבץ נדבות, והוא תמיד היה אומר לנו שכל האנשים חיים בשקר, ורק אנחנו חיים באמת. האמנו לו, לא הכרנו משהו אחר".
בתוך כל הגיהינום שחיית בו, היו גם רגעי כיף ואושר?
"היו שני מקרים שאני זוכר. פעם אחת כשהייתי בן 7 טיפסתי על עץ, נפלתי ושברתי את היד. אני ידעתי שאבא מאוד לא אוהב את היציאה שלנו והשימוש שלנו במוסדות המדינה. הוא לא רצה שיתחילו לשאול עלינו שאלות. מרוב פחד ממה שאבא יעשה לי אם יידע, הסתרתי את זה. תחשבי מה זה אומר שהעדפתי לסבול את כאב היד השבורה מאשר להיתקל בעצבים של אבא שלי. כשאמא שלי גילתה את זה, היא לקחה אותי בסתר לבית החולים וקנתה לי שם טעמי. זה הזיכרון הכי מתוק שלי מהיום הזה. זה היה יום כיפי עד לרגע שחזרנו הביתה. בשנייה שהדלת נפתחה, אמא שלי נגררה מהשיער אל השירותים וחטפה מכות, וכך גם אני. מקרה נוסף שזכור לי הוא שפעם אני ואחותי קיבלנו עונש להיות יחד במחסן בחוץ. אני זוכר שהכנו בובה גדולה שמחזיקה מקל, וכשאחת האימהות נכנסה, היא נבהלה נורא. אלה שני המקרים הכי כיפיים שהיו לי בילדות".
מעקב סמוי ומעצר המוני
15 שנים פעלה הכת באין מפריע. בשנת 2011, בעקבות דיווחים למרכז לנפגעי כתות של אישה צעירה שדניאל אמבש ניסה לצרפה לכת אך הצליחה לברוח, המשטרה החלה במעקב סמוי אחר אמבש, שהגיע לסופו ב־4 ביולי 2011. במבצע משטרתי, שזכה לשם "רב זרועות", נעצרו דניאל אמבש, שש נשותיו וילדיו הבגירים. ילדיו הקטינים, ובהם אביעד, שאז עדיין לא מלאו לו 11 שנים, פוזרו במרכזי חירום בפנימיות ברחבי הארץ.
"אבא שלי מאוד אהב לתעד הכל. כל עונש, כל טקס וכל התעללות צולמו ונשמרו בקלטות בתיק מזוודה שחור, שאיתו הוא היה הולך לכל מקום. באותו היום הוא כבר הרגיש שהמשטרה סוגרת עליו. היינו אז בצפון, את הבנים הוא לקח להשתטח על קברי צדיקים, ולנשים הוא אמר להכין מדורה ולשרוף את התיעוד של כל הקלטות. אני לא זוכר איפה היינו בצפון, אבל אני זוכר שכבר היה חשוך, ופתאום משום מקום המון ניידות משטרה הקיפו אותנו. פנסי הרכב שהופנו אלינו סנוורו אותי מאוד, ולא הבנתי מה קורה".
הבנת באותו רגע שחבל ההצלה שלך הגיע?
"לא ממש. נאבקתי בשוטרים, ורק רציתי שיעזבו אותי. אל תשכחי שמבחינתי החיים שחייתי היו חיים של אמת, וכל השאר חיו בשקר. לא הכרתי משהו אחר. לא הבנתי עדיין שהשקר היה אצלנו. לקחו אותנו בניידות למגרש הרוסים בירושלים. את כל האחים פיזרו בפנימיות ברחבי הארץ. אותי שלחו עם אחי הגדול למרכז חירום חרדי. בשעות הראשונות עוד חשבתי שנחזור להיות משפחה. לא הבנתי לקראת מה אני הולך".
זוכר את הלילה הראשון מחוץ לכת?
"הייתי בשוק, כי לא הבנתי מה קורה. לא הסבירו לנו שכל מה שהכרתי בחיים שלי הוא לא נורמלי. כל לילה הייתי מרטיב במיטה. אני זוכר שהדבר הראשון שהדהים אותי הוא שאני לא חוטף מכות, ושיש לי מיטה משל עצמי, שהיא רק שלי. לראשונה בחיי למדתי בכיתה. הידע שלי בקריאה ובכתיבה היה בסיסי ביותר, ולא הצלחתי להשתחרר משגרת החיים שהייתי רגיל לה בכת. הפחד מפני העונשים של אמבש היה כל כך מושרש בנו, שבכל פעם שקצת הייתי מרים את הקול, ישר הייתי מגונן על הראש בידיים ואומר: 'סליחה, סליחה, אני אעשה תשובה'".
חבלי הקליטה של אביעד במרכז חירום היו קשים. לראשונה בחייו הוא נמצא כמעט לבדו בסביבת ילדים אחרים, שלא תמיד מקבלים ומכילים ילדים אחרים. כשנלקח לחקירות במשטרה, לא שיתף פעולה והמשיך לטעון שאבא שלו צדיק. כשאחיו אלישע, הקטן ממנו בשנה, הגיע אף הוא למרכז החירום, אביעד הרגיש צורך להגן עליו מפני ההצקות של הילדים האחרים והסתבך בשל כך משמעתית. "אלישע נולד עם יד קצרה, וילדים היו צוחקים עליו. אני לא יכולתי להישאר אדיש. כעונש היו מכניסים אותי לחדר רגיעה. אחרי שנים שהייתי בעונשים במחסן או בבוידעם, חדר הרגיעה לא הזיז לי בכלל".
בתום כשנה וכמה חודשים, שבהם אביעד לא מצא את מקומו, הוא נשלח לפנימייה מסורתית בבני ברק, אך גם שם לא הסתדר. "זאת היתה תקופה שבה כעסתי על כל העולם. למעשה, רק שם, סביב גיל 12, הבנתי לראשונה שחייתי בשקר. ההבנה הזאת טלטלה אותי, ולא ידעתי איך להתמודד איתה. הרגשתי שיש לי חיה כזאת בפנים, שרוצה להוציא זעם ולהשתולל על כולם, אך בתוך תוכי היה אביעד האמיתי, שרק רוצה שקט, שלווה ורוגע. אני זוכר שעליתי לקומה גבוהה ורציתי להתאבד. אחד המדריכים דיבר איתי והצליח להרגיע אותי. בעקבות ניסיון ההתאבדות נשלחתי למשך שלושה שבועות לבית חולים פסיכיאטרי. וגם שם, במקום להבין מה עובר עלי, היו שולחים אותי כל הזמן לחדר רגיעה. כאילו לא מספיק כל מה שעברתי בחיים".
כשאביעד השתחרר מבית החולים, הוא הועבר לקורת גג בירושלים לתקופה של ארבעה חודשים. "לקורת הגג הזו מגיע בעיקר נוער שאין לו איפה להיות, מין תחנת מעבר עד לרגע שימצא מקום קבע. שם התחברתי לילדים הלא נכונים, התחלתי לשתות אלכוהול ולעשן חשיש. תנסי לדמיין ילד, שעוד לא מלאו לו 13, שכל היום עושה באנגים".
אמא שלך או האחים הבוגרים ליוו אותך במסע המטלטל הזה?
"חמש שנים לא ראיתי את האחים שלי על בסיס קבוע. הפרידו אותנו, ובכל פעם שהייתי בורח מאחת המסגרות הייתי מצליח לאתר חלק מהם ולהיפגש איתם. אין לי מושג איך ידעתי איפה הם. על אמא שלי אני מעדיף לא לדבר, אבל היתה תקופה שבה הגיעה לבקר אותי".
בית חם ועונשים בבית השנטי
עד גיל 14 המשיך אביעד לנדוד בין קורת גג אחת לאחרת, כשהוא מרגיש אבוד ותלוש ללא האחים שלו וללא אמו. הוא נשלח לקורת גג בחיפה, ומשם לתל אביב ולבאר שבע. מכל מקום נפלט. "השנתיים וחצי האלו, שבהן נדדתי ממקום למקום, הפכו אותי למעין חיית רחוב. למדתי להסתדר בכל מקום. היה לי תרמיל גב, ובו היו לי זוג גרביים, חולצה, מכנסיים ומברשת שיניים. זה היה כל רכושי בחיים. היו גם תקופות שבהן חיפשתי מקום מפלט ממרכזי החירום, ואז הייתי ישן על ספסלים בגינה ציבורית או בבניינים נטושים. כדי לאכול הייתי גונב מקיוסקים, אבל לא היתה לי ברירה. הייתי צריך לשרוד".
אל בית השנטי הגיע לקראת סוף שנת 2014, אחרי שבועיים של ניסיון כושל בבית אומנה של אם חד־הורית בדרום. חברה שהכיר סיפרה לו על בית השנטי, והמליצה לו לגשת לשם ולנסות להתקבל. בית השנטי הוא עמותה שהוקמה בשנת 1984 על ידי מריומה בן יוסף, שמטרתה לסייע לבני נוער בסיכון ולחסרי קורת גג בגילי 14-21. הבית הראשון הוקם בתל אביב, ובשנת 2009 הוקם בית נוסף בדרום ליד שדה בוקר. הבית זכה לשם "שלווה במדבר". בית השנטי סיפק במהלך השנים בית עבור עשרות אלפי ילדים שנזרקו אל הרחוב, אך תחקיר התוכנית "עובדה", שפורסם במאי 2022, חשף מציאות לא פשוטה של שיטות חינוך לא מקובלות, עונשים הכוללים בידודים, חרמות ואפילו השתקה של מעשים מגונים מצד מדריך שעבד במקום.
עבור אביעד, לראשונה מאז פורקה הכת שבה גדל, ולאחר שעבר אינספור מרכזי חירום, בית השנטי הפך לבית, והנוכחים בו, הנערים, צוות המדריכים ומריומה עצמה, הפכו למשפחה. "בפעם הראשונה שבה ניגשתי למריומה וביקשתי להתקבל, היא לא קיבלה אותי. היא חשבה כנראה שסיפור החיים שלי קשה מדי, ושאולי עדיף לי להיות במשפחת אומנה, אבל אני לא ויתרתי. אחרי שבועיים חזרתי אליה שוב, ואז היא הסכימה לקבל אותי על תנאי, כלומר בכל שבוע היו מקיימים איתי שיחה, שבה היו בוחנים אם אני ראוי להישאר או לא. תנאי נוסף שהיה לה הוא שבמשך שבעת החודשים הראשונים שלי בבית לא אצא ממנו בכלל. בהתחלה זה לא הפריע לי, כי גם ככה לא היה לי לאן לצאת, אבל בהמשך זה הציק, הרי אני לא במעצר".
אביעד התקבל לבית השנטי בדרום הארץ ושובץ לחדר עם חמישה נערים נוספים. היתה לו שוב מיטה משלו, ארונית ופינה שהיא רק שלו. הוא התחיל ללמוד במסגרת תוכנית היל"ה - תוכנית חינוך והוראה לבני נוער בסיכון ובנשירה.
"למדתי יום אחד בשבוע, ובשאר הימים עבדתי בעבודות מזדמנות: בסופר, בקיוסק, ואפילו בדוכן בורקס ביישוב טללים. פתאום היה לי כסף. רכשתי לראשונה בחיי מכשיר טלפון נייד, וסוף־סוף הרגשתי שיש לי משפחה ושאוהבים אותי. מריומה היתה לי כמו אמא. היא נתנה לי להרגיש שאני הפייבוריט שלה. היא אפילו רצתה להטיס אותי לארה"ב למסע גיוס כספים עבור העמותה. הרכז של הבית היה כמו אבא, והמדריכים כמו אחים גדולים".
אבל תחושת האופוריה שאותה חש אביעד לא נשארה לאורך זמן. למעשה, מהר מאוד הוא נוכח לגלות שבית השנטי הוא מקום טוב, עד שקורה משהו שמפר את שלוותה של מריומה. המציאות שאותה תיארו בני נוער, שהיו חניכים במקום והתראיינו לתחקיר "עובדה", אינה זרה לו, ולמעשה עד היום הוא חווה אותה על בשרו.
"המציאות בבית השנטי טובה, עד שמגיעים העונשים. אלה עונשים מוגזמים, שלא נראה לי שהם חלק משיטת חינוך נורמטיבית".
למה הכוונה?
"אם לא שטפנו כוסות, היא היתה לוקחת לנו אותן. אני זוכרת תקופות שבהן היינו שוטפים את הפלסטיקים של מעדני החלב ושותים בהם. פעם אחת היא הציבה לי תנאי שאני חייב עכשיו לספר את סיפור חיי ליד כולם, או שאני עף מהבית, ובסוף סיפרתי. זה לא נגמר פה. אם, לדוגמה, עשיתי רעש בחדר, היו מוציאים את המזרן שלי החוצה ואומרים לי שבאותו היום אני ישן בחוץ. אם רבתי עם אחד החבר'ה והייתי מקלל אותו, נאסר עלי לדבר עם שאר החניכים, ועליהם נאסר לדבר איתי. לא היה זמן קצוב ידוע מראש, זה היה נתון להחלטתה של מריומה. לפעמים ימים, ולפעמים גם חודש. פעם אחת הלכתי מכות עם חבר, ומריומה הורתה לחבר אותנו אחד לשני עם אזיקון בידיים למשך כמה ימים. זאת נשמעת לך שיטת חינוך מקובלת, לאזוק אותי לחניך אחר למשך כמה ימים?".
ומה היה קורה למי שלא היה מציית?
"היא היתה מעיפה אותו. לפעמים גם באמצע הלילה, כשהיא יודעת שאין לנערים איפה להיות. אותי היא העיפה המון פעמים. לרוב לקורת גג, אבל היתה גם פעם אחת שכבר לא יכולתי עוד וברחתי. אחד העונשים שהיא מאוד אהבה לתת הוא מגורים בסטודיו, שזה מבנה מחוץ לבית, שאליו היו מרחיקים את כל מי שלא היה מציית לחוקים. כשאתה שם, אסור לך להיכנס אל הבית, אסור לך לדבר עם אף אחד, ולאף אחד אסור לדבר איתך. אחרי שלושה ימים כאלה ברחתי. במשך חודשיים חייתי ברחוב, עד שלבסוף חזרתי".
לא היו לך שיחות עם איש מקצוע טיפולי?
"היה מישהו שמדי פעם היו לי שיחות איתו, אבל זה לא באמת היה במסגרת הכללים של טיפול חסוי. הוא תמיד היה אומר לי שאני יכול לספר לו הכל, כי יש על המפגש חיסיון, ובפועל הוא היה מספר הכל למריומה. לדוגמה, אחד החוקים הוא שאסור לקיים קשרים מיניים בין החניכים. פעם אחת סיפרתי למטפל שאני מקיים יחסים עם אחת הבנות, והמידע הזה אוטומטית הגיע למריומה. היא היתה מטיחה בי בכעס שזה כאילו שכבתי עם אחותי, ושאני אהיה כמו אבא שלי ואאנוס את הבנות שלי. יום אחד מריומה אמרה לאחת הבנות שהיא מתנהגת כמו שרמוטה, וכשהיא תגדל היא תהיה זונה. אחד הנערים, שהיה חבר של אותה בחורה, סיפר למדריכה. המדריכה כמובן סיפרה למריומה, ופתאום באמצע הלילה העירו את כולנו, והיא קראה לכל המדריכים כדי שינזפו בבחור שהעז לדבר נגדה. למחרת העיפו אותו ואת הבחורה".
מזכיר קצת את החיים בכת, לא?
"אני נמנע מלהגדיר הגדרות, אבל יש שם שליטה של מריומה על כולם, ועל פיה יישק דבר. התחושה היא שכל הזמן רוצים שתהיה מכופף ונאמן לבית השנטי. אם הם חושבים שאתה לא במאה אחוז איתם באש ובמים, מעיפים אותך ומחרימים אותך. אוסרים על שאר החבר'ה לדבר איתך, גם כשאתה כבר לא שם. איתי, לצורך העניין, אסור לדבר כבר שלוש שנים. אחרי שכבר הייתי מעל גיל 18 ניהלתי מערכת יחסים עם אחת המדריכות. מריומה העיפה אותי, ואסרה על שאר החבר'ה לדבר איתי. זה חרם שנמשך עד היום, כבר שלוש שנים".
אתה כועס עליה?
"יש בי כעס, אבל אני לא יכול לשכוח לה גם את כל הדברים הטובים שהיא עשתה עבורי. היא הראתה לי אהבה בלי סוף, דאגה לי, ובאמת רצתה שאני אצליח, רק שהדרך שלה היתה בעייתית. אומרים שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, וככה זה היה עם מריומה. היא מעניקה אהבה, אבל גם כל כך פוגעת, שזה כבר לא משתלם".
נלחם כדי להתגייס
כמעט חמש שנים החזיק אביעד מעמד בבית השנטי - שלוש וחצי מהן בבית השנטי במדבר, ושנה וחצי בבית השנטי בתל אביב.
למרות מה שעבר שם, אלה היו שנים משמעותיות עבורו, שנתנו לו כוחות להילחם כדי שיוכל להתגייס לצה"ל. "לא הייתי אמור להתגייס, גם בגלל הסיפור האישי שלי, וגם בגלל העבר הפסיכיאטרי, אבל לא הייתי מוכן לוותר. לעשות צבא היה מבחינתי עוד שלב בדרך להיות בחור נורמטיבי, וצבא זה חלק מהנורמה. זה משהו שתמיד רציתי לעשות, וידעתי שאני לא מתכוון לוותר".
אחרי אינספור ועדות, שיחות עם קציני בריאות הנפש ושלוש לשכות גיוס, אביעד קיבל מלשכת הגיוס בתל השומר את ההזדמנות שכל כך ייחל לה. באוגוסט 2018 הוא נשלח לשבעה חודשי מכינה במכינה הקדם־צבאית במצפה רמון, וסיים בהצלחה. ביולי 2019 התגייס לטירונות בחוות השומר, שאותה סיים כמצטיין פלוגתי, מה שסלל את דרכו למחלקת הקרביים, לקראת גיוסו לגדוד 13 של גולני.
"כשהייתי ילד בפנימיות שמעתי על יחידת גולני ועל יחידת מטכ"ל, ומאז בעצם ישב לי בראש שכשאתגייס לצבא, אני רוצה להגיע לאחת היחידות האלו, ובסוף הצלחתי. אני לא יכול לתאר לך את תחושת הגאווה כשסוף־סוף קיבלתי את הכומתה החומה".
איך הסתדרת עם המשמעת הצבאית?
"כשהייתי בחוות השומר מאוד הכילו אותי ועזרו לי. הרבה מהחיילים שנמצאים שם מגיעים עם סיפור חיים קשה, והצוות הבין אותי. כשהגעתי לגולני, זה כבר היה יותר קשה. לא תמיד הצלחתי להכיל את העובדה שמפקד צעיר בא וצועק עלי, או אומר לי מה לעשות, בטח לא אחרי כל מה שאני עברתי בחיים. אפשר להגיד שקיבלתי הרבה ריתוקים".
חודשיים לאחר גיוסו לצה"ל אביעד נזרק מבית השנטי ועבר להתגורר בבית של חיילים בודדים בהרצליה עם עוד 18 חבר'ה. במסגרת השירות הצבאי יצא לכמה חודשים למחו"ה אלון, שם השלים תעודת גמר תיכון (תג"ת). "תחשבי שכמעט לא למדתי יום אחד בחיי בבית ספר, ופתאום אני צריך לשבת ללמוד מקצועות כמו מתמטיקה, אנגלית וספרות. זאת היתה תקופה מאוד מאתגרת, אבל הייתי נחוש להצליח".
לאחר קבלת תעודת הגמר המשיך אביעד את שנת הלימודים שלו דרך צה"ל וניגש לכמה בחינות בגרות, שאותן עבר בהצלחה. "הוצאתי 100 בשלוש יחידות מתמטיקה, ותחשבי שכמה חודשים קודם לכן לא ידעתי מה זה חילוק וכפל. באנגלית 4 יחידות הוצאתי 94, באזרחות 88. רק ספרות מעצבן אותי כי הוצאתי רק 77".
יש כאלה שלומדים 12 שנים ולא מקבלים ציונים כאלה. אתה מבין את גודל ההישג?
"אני חייב לסגור פערים. אני יודע שתמיד יישארו כאלה מבחינת ידע אישי ותרבותי, אבל אני לא נותן לזה לעצור אותי. בספטמבר אני ממשיך את השלמת הבגרויות במכללת לוינסקי".
מה התוכניות לעתיד?
"כיום אני רוצה לפתח את תחום ההרצאות של סיפור חיי, שכבר התחלתי לעשות. אני רוצה להיות עצמאי, ואולי לעסוק בתחום הפיננסי. אבל כרגע החלום שלי הוא ללמוד לימודי תואר ראשון במנהל עסקים וכלכלה".
אתה בקשר עם האחים?
"היום אני בקשר עם רובם. כולנו שורדים וכולנו עסוקים בלשקם את חיינו. רק בשבוע שעבר הלכנו יחד להופעה של נתן אחי, ששר ומנגן, ולפעמים אנחנו נפגשים לארוחה משותפת. עם כל מה שעברנו בחיים, אני יודע שהם יהיו שם בשבילי תמיד".
אתה רואה את עצמך מתחתן ומקים משפחה?
"חד־משמעית. אני קורע את התחת בעבודה כדי שאוכל לרכוש דירה. אני רוצה שתהיה לי אישה, שהיא גם חברה שלי, וארבעה ילדים, כדי שאוכל להעניק להם את כל מה שנמנע ממני".
איזה מסר חשוב יש לך להעביר לילדים שהחיים התאכזרו אליהם?
"קודם כל לשתף כמה שיותר אנשים במה שעובר עליהם, ושהחיים עוצמתיים יותר מכל דבר אחר. פעם חבר אמר לי את המשפט: 'כדי לעשות סדר, צריך בלאגן'. אני מרגיש שלאט־לאט אני מצליח לעשות סדר בחיים שלי. אם אחרי כל מה שעברתי אני מצליח להישאר אופטימי, כל אחד יכול. לאנשים אולי יישמע מוזר שאי אפשר להצליח בלי משפחה או מישהו שדוחף אותך מאחור, אבל אם אני מצליח, כל אחד יכול. אני נלחם יום־יום עם סכין בין השיניים, ואני מאמין שאני אצליח".
Michali100@gmail.com
יו"ר בית השנטי, השופט בדימוס אלון רום, מסר בתגובה: "אביעד הגיע לבית השנטי ב־2014 ושהה בו עד 2019 - חמש שנים תמימות. בית השנטי טיפל בהצלחה רבה בבני נוער בסיכון ובסכנת חיים שבחרו לקבל עזרה. מנכ"לית העמותה, מריומה קליין, כלת פרס ישראל, בוחרת לכבד את פרטיותו ואת כבודו של אביעד ולא להגיב לגופן של הטענות. זו לא דרכה ולא דרכו של בית השנטי".
