"אביב גפן ואברי גלעד - 2 אפסים שקיבלו עצה דומה מרואה החשבון שלהם שייעץ להם לרעות בשדה מניב" (טוקבק, "הארץ")
היי אביב. לא ידעתי שאנחנו אצל אותו רואה חשבון, ושקיבלנו עצה ממנו ללכת ימינה כדי להיטיב עם עניינינו הכספיים. אם זאת העצה שרואה החשבון שלי, אהר'לה, היה נותן לי, הייתי מפטר אותו מזמן. אל תבנה על הכסף, אביב, אין כסף בלהגיד: המתנחלים - אחיי הם. נכון, יש במות שנפתחות, וקהל שמגיע, אבל זה הכסף הקטן. הכסף הגדול נשלט עדיין ברובו על ידי אנשים שהם עצמם אנשי שמאל או שיש להם חוגים חברתיים שמאליים, ולא יעזו מעתה לגעת בך. זהו. עברת צד, ואת הצד השני אין הם מפרנסים.
לא יודע מה עומק השינוי שעברת. לא מכיר אותך אישית, לא בטוח שאני יודע לקרוא אותך בכלל. אבל עצם זה שהתנצלת בפומבי על אמירות ועל דעות שהבעת, זה שהודית בפני הציבור שאמרת דברים כדי למצוא חן בעיני המחנה שלך, זה חשוב מאוד בעיניי. זה שחרור גדול. כשאני עשיתי משהו דומה, פתאום ראיתי כמה זמן ובאיזו דרגת הכחשה עבדתי בלְרַצות את המחנה שהייתי שייך לו, לחזור על המנטרות, לסמן אויבים, לשנוא אחים. בשנייה שזכיתי לראות שאלה לא היו הדעות שלי באמת, אלא הדרך שלי להתקבל בציבור שאני משויך לו טבעית (אשכנזי, חילוני, עירוני, משכיל...), הרגשתי כיוצא מהכלא. כלא התדמית שעבדתי בה כה קשה, שלמענה אימצתי סט של עמדות שלא עומדות במבחן המציאות ומרחיקות את האוחזים בהן מחלק מובחר בעם ישראל. המתנחלים. ולא, לא כולם כאלה סבבה. ברור, אני חלוק על חלקם ומתעב את מיעוט־מיעוטם שפוגע בערבים ללא סיבה. אבל, חוץ מהקיצונים שמדליקים אש זרה, אין על המתנחלים. אני לא מדבר פוליטית ודתית, אלה עניינים של האדם עם עצמו, אלא אנושית. בכל פעם שאני בא בציבור מתנחלי, וזה קורה לא מעט בהרצאות בענייני הפרעת קשב, אני מרגיש שאני בישראל אחרת. ישראל של שנות ה־70. הרבה תמימות, דיבור על ערכים, קשב ארוך וחקרני, טוב לב, נדיבות. זכר חי לעם ישראל הקודם. הלוואי שגם הבא.
אני קורא את התגובות בעיתון שאתה בטוח מנוי עליו, "הארץ". פולסא דנורא, זה מה שעושים לך עכשיו. גירוש מהעיר. אתה תרגיש את זה בכל מקום במקום מגוריך. תהיה פחות רצוי. אל תתרגש. שנאתם אומנותם. זה לא אישי, אתה רק זרד למדורה הבוערת תמיד.
חינוך
"מקבלים כל מי שנושם". זאת האמירה לגבי גיוס מורים לשנת הלימודים הנפתחת עלינו לרעה. המערכת מחרחרת את נשימותיה האחרונות, נטישה המונית של מורים שיודעים בדיוק למה הם עוזבים, ושום טיפול מהפכני אינו מוצע לחולה. ממשיכים עם אותן תרופות. אקמול לסרטן.
למה שמורים יבואו, בעצם? משכורת עלובה, צורך לעמוד מול הורים בריונים שמגינים על ילדים שגדלים ללא שום חינוך, תוכניות לימוד מעופשות, מערכת מסורבלת שלא נותנת לחיות. איזה אדם איכותי שרוצה ללכת לעבודה בשמחה ייכנס לצרה כזו? כמה תחושת שליחות צריך כדי להכניס ראש בריא לכיתה חולה? ברור שנוטשים, ופלא שלא עושים כמעשה המתמחים, התפטרות המונית, מעכשיו לעכשיו, שמישהו אחר יגדל את הילדים בתנאים כאלה.
העולם משתנה לנגד עינינו. אסון האקלים כבר לא בפתח. הוא בסלון. הילדים שלנו יחיו בעולם שונה לגמרי מזה שאנחנו מכירים. אילו כלים אנחנו נותנים להם כדי שיוכלו לשרוד בעולם, שבו רק ממש חזקים יחיו וכל השאר יטבעו או יתייבשו? איזו מצוינות אנחנו מעניקים להם כדי שיוכלו להתמודד גם עם האיראנים, גם עם הפלשתינים וגם עם אמא טבע, שהחליטה למסור את ילדיה לאימוץ? קראתי השבוע שבאחד מבתי הספר גייסו מורה ליוגה שתלמד אנגלית. מדהים. עם האנגלית הזאת הילדים יקראו מחקרים? יפתחו פיתוחים? או שיסתפקו בלעמוד בתנוחת העץ הזקוף על רגל אחת?
בשום מצע של שום מפלגה לא כתוב "נארגן מחדש את מערכת החינוך". ניתן לכל ילד תקציב אישי שאותו יוכל להוציא איך שיבחר, באיזה בית ספר שייראה לו, באילו חוגים שקרובים לליבו, בשיעורים פרטיים על פי הצורך. שוק חופשי לגמרי, ללא פיקוח וללא התערבות. ניתן לכל כוחות החינוך בארץ לפרוח, לפתוח בתי ספר על פי נושאים, בית ספר ליזמות, בית ספר ליחסי אנוש, בית ספר לאקלים. נאפשר לעם הספר לכתוב את הפרק הבא בחייו ללא המשקולות של משרד החינוך על הצוואר.
כאשר כל ילד וילדה במדינה יקבלו כרטיס אשראי טעון בלירות חינוכיות, שאותן יהיה אפשר להוציא גם על בית ספר על פי בחירה וגם על חינוך משלים, בתוך שנה יקומו פה אלפי מסגרות חינוך עם מורים שינהרו ללמד בשכר הוגן, עם מצוינות שתאפשר לעם ישראל לשרוד ולהצטיין, ולא לדשדש בתחתית המדדים העולמיים עד שתבוא המכה שבה לא נוכל לעמוד כי לא למדנו מספיק כשהיה אפשר.
המלקה
לאור המצב בבתי הכלא, הצפיפות הנוראית במתקנים מיושנים, לאור פסיקות בתי המשפט, שאיכשהו מתקשים לתת עונשים הולמים לעבריינים, ובמיוחד לנוכח ההבנה ששיטת הענישה המקובלת בעולם המערבי, קרי: בתי כלא, אינה מתקנת את האדם אלא הורגת את רוחו והופכת אותו להיות בדרך כלל מסוכן יותר - אני מבקש להציג את הצעד הבא בעולם הענישה, שהוא בעצם הצעד הקודם. מלקות.
במקום לשבת שנתיים בכלא - 100 מלקות, במקום עבודות שירות - 50 פלאקות. למה השיטה הזאת עבדה כל כך טוב מאות שנים ובוטלה? למה מותר להכות בנפשו של אדם ואסור בגופו? ואדרבה, שמלקות יהיו עונש הבחירה של העבריינים. יוכל כל אדם לקבוע אם ילך לבית הסוהר או יחטוף. הימור שלי - כולם יעדיפו את קנה החִזרן הגמיש על הגב או על כפות הרגליים, כי אין מחיר לחופש, גם אם הגוף חבול.
במדינה שאקים בקרוב, כשאתארגן על המנון שלא פוגע באף אחד, מלקות יהיו העונש הנפוץ ביותר. ושוב, רק מבחירה. תמיד תהיה חלופת מאסר, אבל בתי המשפט יעדיפו מלקות, ומייד בתום המשפט. יאמר השופט "אני גוזר עליך 70 מלקות", מייד נכנס השומר, לוקח את הנידון לחדר ההלקאה בקומה מינוס שתיים, ושם, פיתוח מיוחד שלי, מכונת הלקאות מיוחדת ממצה עם הפושע את הדין.
במהלך חופשתי מתוכנית הבוקר פיתחתי את "מלקת־אסתר", מכונת ההלקאות הראשונה בעולם. מכניסים לה באפליקציה את מספר ההצלפות שנגזר, את העוצמה על פי פרמטרים אנושיים הוגנים, כמו משקל, גיל, מגדר, שמים את העבריין במקומו, מקבלים קוד אימות בסמס, מתקשים להכניס אותו, פונים לשירות לקוחות, מחכים שעה, בסוף זה מסתדר, ואז לוחצים על כפתור, ויוצאים לשתות קפה במזנון של בית המשפט. המכונה מלקה, אחר כך מורחת משחה מרגיעה, תוקעת קשית עם טרופית פושרת בפיו של המולקה, וקפיץ מיוחד מעיף אותו הביתה. כבר התארגנתי על הטרופית, כל השאר עדיין על הנייר.
כך יירגע הלחץ בבתי הסוהר ויאושפזו בהם רק אנשים שהכרחי להרחיק מהחברה, לא כל מועד ונופל. כך תהיה ענישה מרתיעה מאוד, כואבת, אבל לא מחריבת חיים. מי שיקבל סט מלקות טוב, לא ישוב עוד לפשוע. כמעט בטוח.