ביום חמישי, 1 בספטמבר, בשעה שש בבוקר, יתעורר דן זיו בדירתו שבחולון. כמדי בוקר הוא יאכל קורנפלקס עם יוגורט, ישתה כוס קפה ויתארגן בזריזות, כדי להספיק לקו 76 היוצא מהתחנה הסמוכה, בדיוק כשהשעון יורה 6:45.
זיו יתפוס את מקומו בקדמת האוטובוס, אוזניות לראשו, תיק הגב המיתולוגי לצידו. שלושת רבעי שעה נסיעה, והוא יירד ברחוב אבא הלל ברמת גן, בסמוך למוזיאון העירוני, ומשם יעשה דרך של כ־300 מטרים עד לשעריו של תיכון אהל שם.
בשעה 8:15, מייד אחרי הצלצול הראשון, זיו יקדם את תלמידיו בברכת "בוקר טוב" לקראת שנת הלימודים החדשה. בגיל 76 וחצי, זיו, המורה המבוגר בארץ שעובד במשרה מלאה, לא חושב ללכת לשום מקום גם בשנה הבאה.
"יש לי דעה ברורה לגבי הקביעה שבגיל 67 מורים צריכים ללכת הביתה", אמר כשנפגשנו לקפה ליד ביתו שבחולון. "יש לי חברים שהיו מורים ידועים, טובים, משמעותיים, שנאלצו ללכת, כי כשיצאת לפנסיה אתה כבר לא שווה. כאילו אין לך עוד ערך אישי או כלכלי, ואני שואל - למה? גיל 68 שונה מגיל 66? למזלי, עיריית רמת גן היתה חכמה מספיק כדי להבין שיש מקום להאריך את העבודה במקרה שהמנהל דורש אותך. לכן כבר עשר שנים, בסוף שנת הלימודים, אני מקבל מכתב פיטורים ביד אחת וביד השנייה את ההזמנה ללמד בשנה הבאה. ככה זה עובד".
היית צריך לשכנע אותם שאתה מסוגל לעבוד?
"הייתי צריך להגיד 'חבר'ה, לשבת בפנסיה ולהסתכל מהחלון? זה לא מתאים לי'. ארבעה מנהלי תיכון התחלפו מאז יצאתי לפנסיה וכולם ביקשו שאמשיך, כי אני מחזיק את מגמת גיאוגרפיה. היא בנויה עלי. אני לא רוצה לצטט את המשפט המפורסם 'אני אנוח בקבר', אבל לי מנוחה ממש לא מתאימה. אם אני לא מכין את השנה הבאה, הכל אצלי מתפספס. הרי מה גורמת היציאה לפנסיה? בן אדם שמפסיק לחשוב. אבל אני בגילי צריך לנהל פינג פונג מחשבתי עם ילדים בני 17, שהמוח שלהם צעיר וטרי. לי יש בשביל מה לקום בבוקר".
מה עם עייפות החומר?
"על איזו עייפות אתה מדבר? קטונתי מלתת הגדרות לאוכלוסיית העולם, אבל לי העבודה אף פעם לא היתה נטל ולא היתה קשה. אני לא נבהל מכיתה מלאה. משברים? לפעמים השיעור לא מצליח, אבל בשום מקרה לא אמרתי שנמאס לי ושאני עוזב את ההוראה".
חינוך למרחקים ארוכים
זיו נולד ברמת גן ב־30 בדצמבר 1945, עוד לפני שהמדינה הוקמה. כשהוא התחיל לעסוק בחינוך בשנת 1975, ח"כ יריב לוין, אלונה ברקת ויובל סמו עלו לכיתה א', להקת קווין הוציאה את הסינגל "רפסודיה בוהמית", ובארה"ב נכשל ניסיון התנקשות בנשיא ג'רלד פורד.
"במקור בכלל לא הייתי מורה", הוא צוחק. "כשהשתחררתי מצה"ל הלכתי לקורס מורי דרך, כי מילדות רציתי לראות עולם. התחלתי לעבוד בתיירות עד שפרצה מלחמת יום כיפור. חזרנו אחרי חצי שנה מהדיונות של סיני ולא היתה עבודה. לקראת שנת 75' פגש אותי חבר, שסיפר שמחפשים מנהל פדגוגי לבית ספר אורט אבו כביר. אמרתי שאין לי מה להפסיד, למרות שלא היה לי מושג בתחום. עבדתי שם במשך שנתיים, עד שהמנהל פיטר אותי כדי לא לתת לי קביעות. אחר כך נודע לי שאני הרביעי שהוא עשה לו אותו תרגיל. בא המפקח ואמר 'טוב שפיטר אותך'. הסתכלתי עליו במבט של 'לאכול אותו', ואז הוא הציע שאקים בית ספר. הוא שלח אותי ב־77' להקים בית ספר מקצועי במחנה צריפין שקראו לו 'אורט צריפין - מכונאות רכב'. צריף בריטי ישן, מעץ, שהיה גם סדנה, גם חדר מנהל וגם כיתה, הכל ביחד. עלוב, אבל לפחות שלי".
לא עבר זמן רב עד שקצינים בכירים ממש"א (מרכז שיקום ואחזקה) בצה"ל, בבסיס תל השומר, משכו את זיו אליהם להקמת בית ספר נוסף בשיתוף רשת אורט, בגלל מחסור בעובדים צעירים. התלמידים היו בעיקר בנים של עובדים במקום או ילדים שלא נקלטו בבתי ספר אחרים. זיו עבד שם במשך 19 שנה עד שנקרא לנהל אשכול פיס ברמת גן, ומשם התגלגל לתיכון אהל שם.
"שאלו אותי כשעזבתי את האשכול 'מה תרצה לעשות?', אמרתי שכבר הוכחתי שאני יודע לנהל ועכשיו אני רוצה להיות מורה, אז הפכתי למורה לספרות", סיפר. "כעבור שמונה שנים בתיכון, יום אחד, באמצע טיול, תלמידים פנו אלי לעזרה. אהל שם הוא בית ספר ברמה גבוהה שקיבל בדרך כלל תלמידים עם ציונים גבוהים. נוצרה בעיה לאלה שלא היו יכולים למצוא מקצוע לחמש יחידות. נפגשתי עם המנהל והצעתי שאקים מגמת גיאוגרפיה, כי זה בא לי בקלות. הוא אמר 'קדימה' ויצאנו לדרך עם שתי כיתות. היום כבר יש 12 כיתות שלומדות גיאוגרפיה. הבנתי שאני יכול להיות פתרון לתלמידים שקשה להם. אני יודע לטפל. אמרתי למנהל 'יש לך בעיה עם תלמיד? שלח אותו אלי'".
אומרים שגיאוגרפיה זה מקצוע שהולך ונעלם.
"אם היה מישהו שהיה יודע להגיד אילו מקצועות לא יהיו מחר, אני מניח שהוא היה מאוד מצליח בתחומו. אפשר לשער שחלק מהמקצועות העמלניים יותר ייעלמו כי המכונה תחליף את האדם, אבל תמיד יצטרכו מישהו שייתן הוראות, שישגיח. ברור לי שאנגלית חשובה כשפה בינלאומית, וחשובים גם מקצועות כמו מתמטיקה ופיזיקה, אבל אני טוען שלאדם צריכה להיות אידיאולוגיה, או קשר למקום שבו הוא חי. קשה לי עם ישראלי שלא יודע לדבר היטב עברית, ולא מכיר את ההיסטוריה של העם שלו".
אתה שם לב להבדלים בין התלמידים של היום לתלמידים של אז?
"בטח. למשל, שפה - פעם לא היה הבדל בין השפה שאתה מדבר לזו שאתה קורא. ידעת לקרוא טקסטים והבנת אותם. היום מלמדים 'הבנת הנקרא', כי חלק מהתלמידים לא יודע מהי קריאה טובה ורהוטה. נוצר מצב שתלמיד לא יודע לקרוא את שפתו והפסיק לקרוא ספרים, כי קשה לו. אני מדבר על חוסר יכולת לקרוא עברית אפילו בתיכון. בתקופתי כולנו ידענו, שיננו. ידעתי שירים בעל פה, פתגמים. היום אני לא מרגיש את הידע הזה".
זה בגלל שטחיות העידן החדש?
"אתה יכול לתת לזה המון סיבות, אבל זו התוצאה. זה יוצר אנשים עם שפה דלה ויכולת קריאה נמוכה. לא כולם, ברור שיש גם חבר'ה מעולים, אבל בעבר גם אלה שהלכו לחינוך מקצועי ידעו עברית על בורייה, כי השפה המדוברת והקריאה היו אותה שפה".
הדור הזה פחות איכותי?
"לא, הוא יהיה טוב לפחות באותה מידה, תלוי מה יעשו איתו ואיך ישפיעו עליו. לוקחים חומר גלם והשאלה היא איך מטפלים בו. לכן אני חרד. יש ילדים נפלאים".
היום "כוכב ריאליטי" הוא מקצוע מבוקש.
"נכון, כי אלה כוכבי התרבות. ודאי שהייתי רוצה שילדיי ירוויחו היטב ויסתדרו בחיים, אבל אני מדבר על בניית דמות האדם. אותי זה מה שמעניין ויש לי הרבה מה לתרום בתחום הזה".
האצבע של דן
בוודאי כבר נוכחתם לדעת בעצמכם שדן הוא אדם מרשים, יש שיאמרו - משכמו ומעלה. בכל זאת, תהיתי איך הוא מתגבר על פערי הגיל. הייתי משוכנע שהיום קל יותר לבני 16 להתחבר למורים שמתלבשים כמוהם ואוהבים אותו סוג מוזיקה שהם אוהבים. לתגובה שלו לא ציפיתי: הוא מייד שלף את הנייד והראה לי תמונות של חולצות שתלמידיו הכינו במהלך השנים האחרונות. הוא, למרבה ההפתעה, הנושא המרכזי של היצירה. "הנסיכות של דן" היה כתוב על אחת מהן. על אחרת היה ציור מסוגנן שלו. דמותו המתנוססת עליהן, עם משקפי שמש וחיוך גדול, צעירה ברוחה ו"קולית" לגמרי. משהו בין חולצות סוף מסלול למרצ'נדייז של כוכבי רוק.
אני שואל אותו על תמונה עם תלמיד, במה שללא ספק נראה כמו פורים בבית הספר. "פעם אחת תלמיד התחפש לדמותי, זה היה בפורים לפני כשש שנים", הוא נזכר. "הגעתי בבוקר ואחד מתלמידיי הלך מולי. הסתכלתי ולפתע אני קולט שזה אני. זו בהחלט היתה הפתעה".
"תשאל את עצמך מה הרלוונטיות של מישהו בן 76 לבחור בן 16? עובדה שזה עובד. אני רלוונטי לכל הכיתות מט' עד י"ב, כי הם רואים בי מישהו שמביא אותם לשבת, ללמוד, להיות רגועים. רק נדמה שהדור הנוכחי לא מכבד מבוגרים. צריך להבין שזה כבר לא הדור של פעם, שנתן כבוד לידע, היום הכבוד הוא לא לידע. הילדים האלה יכולים למצוא את הידע שיש לי בכל פינה באינטרנט, אותי הם מכבדים בזכות מי שאני. בן אדם שראה עולם, שיש לו מה להגיד. אחד שיודע להחזיק כיתה. אלה דברים שאם אתה לא בא אליהם מוכן, אתה נמצא בתסכול נוראי של מורה מתחיל, כשהכיתה רועשת והוא לא מסוגל להשתיק אותה".
למה אתה מתכוון?
"המקצוע הזה שוחק את מי שלא בנוי אליו. מי שלא לוקח אותו בפרופורציות הנכונות. אני רואה עכשיו אנשים נהדרים שמגיעים להוראה מההיי־טק. הם אומרים 'עשינו קריירה, הוכחנו את עצמנו, אנחנו באים לתרום מעצמנו'. אחרי שנה-שנתיים הם עוזבים. למה? הם לא מוכנים לזה. אולי הם יודעים היטב את החומר, אבל הם לא מבינים את ההתמודדות. אני לעולם לא ארים קול או אצעק. אני מנהל את הכיתה בקליקים של האצבעות. היד שלי פועלת במקום הפה. הרי מה אתה צריך? שהתלמיד שיושב מולך יסתכל עליך ויקבל אותך כאיש מקצוע, סמכותי. מישהו עם כריזמה שיכול לנהל אותו ולפעמים כדמות להזדהות. גבר, ואני מדגיש את המילה 'גבר', כי במקרים לא מעטים שנתקלתי - זה היה חסר לתלמידים".
גבר יותר מאישה?
"ילדים מסוימים, מכל מיני סיבות, נגיד משפחתיות, לא זוכים לדמות להזדהות. לפני יומיים קיבלתי סרטון מתלמידים שלי בני 16, שהיו בדרכם לאילת עם הצופים. אמצע החופש, חודש אחרי שלא פגשו אותי והיה חשוב להם שאראה אותם. שאלתי 'מתגעגעים?' אמרו 'כן המורה, אבל אליך'. המילים האלה אומרות לי הרבה".
איך אתה מסביר את זה?
"זה מתחיל בפסיכולוגיה. קודם כל תבין את התלמיד. בוא נשחק משחק תפקידים קטן. אני סטאז'ר שנכנס לכיתה. יושבים מולי 35 פרצופים, כיתה י"א, ומסתכלים עלי. לדעתך ארגיש בטוח, אדע מה לעשות? לא. זו הנקודה. כשאני נכנס לכיתה, אני לא מתחיל ללמד. אני קודם כל עובר בין התלמידים, נותן איזו צ'פחה קטנה, שואל 'מה נשמע, מה הפרצוף תשעה באב, מה קרה?', מתייחס אליהם. התלמיד יודע שאני חושב עליו, שהוא מעניין אותי, ואז הוא נפתח. אני יכול לעשות איתו הכל, גם אם הוא ישתטה בכיתה. אני לא ארים את הקול, רק אסתכל, אתן הערה קטנה שהוא לא ישכח אותה כשייצא. חומר למחשבה".
לא נתקלת אף פעם באלימות כלפיך?
"בחיים לא. וגם כשתלמיד נורא כועס, אני אף פעם לא הופך את זה לריב אישי. לא מכניס תלמיד לפינה ותמיד נותן לו את האפשרות לצאת מזה בכבוד. אני אומר 'איך הייתי קורא להתנהגות שלך ברגע זה? חרפה. בוא תראה לנו שאתה יודע להתנהג אחרת'. נתתי את האפשרות לצאת בכבוד ואת זה מורה צריך לדעת, לעומת התנהגות שכיחה במקרה הזה, שלפיה אני צריך להחזיר. פגע בי? אני אפגע בו חזרה. זו לא הדרך.
"היה לי פעם סמן לייזר שהייתי מסמן בו דברים על מצגת. יום אחד תלמיד הצביע ואמר 'יש לי שאלה שלא קשורה לשיעור. אם אגע בקצה האצבע שלך, השכל שלך יעבור אלי?' באותו רגע חשבתי לעצמי - או שהוא רוצה לעשות ממני צחוק, או שהוא לגמרי מטומטם. עניתי 'כן, אבל בשביל זה אתה צריך לענות נכון על שתי שאלות'. אחרי שענה, נתתי לו לגעת. את האירוע המצחיק הזה כל הכיתה ראתה, ולאט־לאט הוא גם הפך לעניין, 'האצבע של דן'. לאצבע של דן יש כוח, כי דן לא צועק, הוא הכל עושה עם הידיים, מדבר עם הידיים. תיזהר שדן לא יצביע עליך עם האצבע".
איך בגילך אתה מתמודד עם המתירנות הזו, עם טשטוש הגבולות?
"קודם כל אני לא מתרגש, כי אני תמיד יודע שמולי ניצב ילד בן 16-18, בדגש על המילה 'ילד', ולא אכפת לי אם הוא גבוה ממני. באמצעות מבט, או אמרה קטנה, אתה מנמיך את ההתפרצות הגדולה, שדי מאפיינת את הגיל הזה".
אין יותר כבוד
היום רבים מהמורים מתלוננים על מעמדם הבעייתי. רבים סבורים שזה קשור אך ורק לכסף, אבל לזיו יש תובנות נוספות בנושא, מלבד עניין השכר הנמוך למורים בישראל. "הרי ממה מורכב המושג 'מעמד המורה'?" הוא שואל ועונה, "מההערכה שנותנים התלמידים וההורים לעבודתו. כשאני הייתי תלמיד, המורה היה דמות סמכותית. אני לא זוכר שהורה היה מגיע ומתווכח עם מורה. היום הורה הוא חבר של הילד שלו, ואם יש עימות הוא מתחבר לצד שנגד המורה, שותף לווכחנות ולהתנהלות לא מכובדת שעלולה בסוף לפגוע בילד, כי אין לו דמות סמכותית. יש מורים שכבר הוכיחו את עצמם ונתקלים במערכת שלפעמים נלחמת בהם, מציקה. לשמחתי, אלי לא פונים, אבל אני ער לעובדה שאלה לא התנאים של פעם. השתנה הדור".
איפה השינוי, בדור ההורים הצעיר יותר?
"כן, בהחלט. דור הורים צעיר שהוא יותר חבר של ילדיו ומכיל אותם גם כשהם לא בסדר. הוא במידה רבה מזדהה איתם, וזה לא טוב".
אני זוכר שלא הייתי מסוגל להסתכל למנהל בית הספר בעיניים.
"על זה אני מדבר".
יש גם טענה על איכות המורים, שזו הבעיה.
"אני לא מאמין שהמורים היום יודעים פחות מהמורים של פעם. הם לומדים את החומר והיום קל יותר ללמוד כי יש יותר אפשרויות, הטכנולוגיה עוזרת. לדוגמה, מורים לגיאוגרפיה נמצאים על רשת מסוימת, מחוברים בקבוצת ווטסאפ. מעבירים מידע, עבודות. משתפים ומתחדשים. לכן אני מאמין שהבעיה שונה לגמרי והיא נמצאת בשליטה בכיתה, דבר שהמערכת לא מלמדת. זו כבר שנה שלישית שאני חונך סטאז'רים להוראה מאוניברסיטת בר־אילן. כשהם באים אני אומר 'לא אלמד אתכם גיאוגרפיה, אני אלמד רק דבר אחד - שליטה'. את זה באוניברסיטה לא מלמדים. אני מדבר על פרקטיקה. אתה זקוק לאנשים שיראו לך את ההתמודדות היומיומית ואיך לתת תשובות".
עם שכר טוב יותר אפשר היה למשוך אנשים טובים יותר?
"חד־משמעית כן. רבים עזבו את בתי הספר השנה ועברו למקומות אחרים, או פרשו לגמרי, ולא רק אצלנו. מה ימשוך מורה, אם אין לו לא שכר ולא מעמד? חלק גדול מהמורים עוזבים. תהליך ההכשרה של מורים חדשים לא מתבצע מהיום למחר, ולכן אני צופה שבמקומות רבים, בעיקר בפריפריה, יהיה מחסור. חייב להיות איזשהו תמריץ כדי שמורה ותיק, בעל ניסיון, יחזור למערכת. המערכת נכנסת השנה לבעיה קשה שייקח כמה שנים עד שנראה את פתרונותיה, תלוי כמובן כמה ממשלות יתחלפו ובאיזו תדירות. מצב המערכת יהיה רע יותר לפני שיהיה טוב יותר. למורה מתחיל ודאי שצריך לשפר את השכר, וגם למורים ותיקים, אולי לא באותם אחוזים, אבל אסור לחשוב שהם מסודרים".
פעם מורה חי יותר בכבוד?
"אף פעם השכר במערכת החינוך לא היה העניין. באו אנשים עם אידיאולוגיה, ועד היום יש לי דוגמאות קונקרטיות של אנשים שבאים ורוצים לתת מעצמם למרות המשכורת - לא רוצה לקרוא לה העלובה - אבל הנמוכה שמורה מתחיל מקבל".
אתה מרגיש שליחות?
"לא אוהב את המילה הזאת, אני מרגיש צורך וקשר. צורך לטפל באוכלוסיית התלמידים שבאה אלי. זה כיף ואני חושב שאני תורם לה המון".
סייבר גיאוגרפי
הכיתה היום שונה לחלוטין מהכיתות שהיו כשזיו החל ללמד באמצע שנות ה־70. הוא מספר שבאהל שם הרסו כעת קומה שלמה ובונים בה כיתות שביניהן מפרידות מחיצות שקופות, כך שאפשר לראות מה קורה בכל אחת, והעיצוב שלהן הוא שונה לחלוטין.
"כבר הצבעתי על בעיה מסוימת ונתנו לה פתרון", סיפר. "אמרתי שלתלמידים עם בעיות קשב וריכוז מספיק שעובר חתול ודעתם מוסחת, אז בכיתות שבנויות ככה? לכן יהיה מין צילון שניתן להורידו ואז אני עם תלמידיי אוכל לדבר איך שאני רוצה ובמקצועות אחרים כל מורה יעשה כראות עיניו. הצורה של הכיתה כבר לא תהיה דומה למה שהתרגלנו. יהיה שולחן בר, תהיה פינה לשבת מסביב, יהיו קבוצות למידה".
השינויים האלה במקום?
"אני אוהב אתגרים. לא התנסיתי בזה, אבל אני מספיק פתוח כדי להתמודד ובמקרה הכי גרוע אני אקח את כולם, אושיב אותם יחד, אומר את מה שיש לי להגיד והכל יהיה בסדר".
לא קשה לך עם הקדמה הזו?
"אני לומד מתלמידיי והם לומדים ממני. אני גם לומד כדי ללמד. אני מלמד עכשיו תחום שנקרא 'סייבר גיאוגרפי'. מה זה? תוכנות שלוקחות מידע מכל מיני סוגים ומעלות אותו על מפה והכל ממוחשב. ישבתי ולמדתי את זה. זה בדיוק כמו שבאים אלי תלמידים חדשים והדבר הראשון שאני עושה זה הופך את הכיתה לקבוצה עם אתגר. אני אומר להם 'אני יודע שלא כולנו באנו מתחום המחשבים, אבל תראו לאן תוכלו להגיע בצבא, או אחרי השחרור, ומה זה יתרום לכם'. אני מציב אתגרים וזה עובד היטב".
איך אתה עם מחשבים?
"לא ידעתי כלום ולמדתי לאהוב את זה. אמרתי לעצמי 'איך יכול להיות שהתלמידים יידעו יותר ממני?' זה הכתיב לי שאני הולך ללמוד. אתגרתי את עצמי. נקודת החוזק של המורה היתה פעם הידע, והיום שינו לו את התפקיד. היום מ־45 דקות של שיעור הוא צריך 15 דקות כדי לארגן את הכיתה, ואז להפעיל את התלמידים כדי שהם יחקרו בעצמם. לכיוון הזה הולכת המערכת".
יותר טכנולוגיה ופחות ידע כללי.
"ברור לי שלא כל אחד יודע מהן כל היבשות ואיפה בדיוק דרום־מזרח אסיה, אבל קח, לדוגמה, את הסייבר הגיאוגרפי. אני נותן להם להכין עבודה על טיול החלומות שלהם. לבחור כמה אתרים שעליהם שמעו מהחברים או מהמשפחה ולבנות מסלול, עם ידע, קישורים על המקום, תמונות, כולל שאלות על היסטוריה ועל גיאוגרפיה. הנה נושא שמרכז ידע וחדשנות. ככה אני מתנהל".
אני זוכר שהייתי אוסף קלפים על מדע וטבע.
"זרקת עכשיו משהו שמזכיר לי את עצמי, הרי איך הגעתי לגיאוגרפיה? בשנות ה־50 חברת בלו בנד היתה מחלקת מין קלפים (גלויות גולד בנד, א"ל) שעליהם היו מדינות כמו 'פינלנד', כמה פרטים ותמונה. שאלתי את עצמי 'מה זה פינלנד, איפה היא נמצאת ולמה עדיין לא הייתי שם?' שים לב איך דבר כזה אקראי כיוון לי את החיים".
מה אתה אומר היום על מורים שלא חוששים להביע דעות פוליטיות בפני הכיתה?
"מבחינה מסוימת אני מעדיף מישהו שאני יודע מה דעתו. אני יכול להחליט אם היא מוצאת חן בעיניי ואם אני מזדהה או לא. אבל כשאני בכיתה, אני אף פעם לא אגיד שאני בצד זה או אחר".
דווקא גיאוגרפיה, גבולות, זה מתכון מנצח להביע דעה בנושא.
"זו לא גיאוגרפיה, זה יותר פוליטיקה. אני אלמד על ארץ ישראל, אבל לגבי הגבולות אספר איך הם נראים כרגע. על ההחלטה איפה יהיו הגבולות הסופיים של המדינה מורה יכול להביע דעה בתנאי שהוא מציג גם את הדעה הנגדית".
פנסיה היא עניין של בחירה
דן גרוש ואב לשלושה ילדים, סב לשלושה, חי כבר 25 שנה בזוגיות עם עינת גולן, פסיכולוגית במקצועה. "לא רוצה להגיד שהיא משוגעת יותר ממני", הוא צוחק, "היא וורקהוליקית בתחומה, עובדת מהבוקר עד הלילה, מאוד מצליחה. אנחנו ממש מתאימים".
הוא לא מחפש מנוחה בשעות הפנאי. דן חסיד של יוגה, ובתקופת הקורונה איתר דיונות לא רחוק מביתו והצליח לגבש קבוצה מקומית שאיתה הוא עולה ויורד את החולות כחדר כושר של הטבע. בתחילת הקיץ היה בטיול ג'יפים בטורקיה, ולסוכות כבר הזמין טיסה לנפאל. זיו היה ב־76 מדינות והיד עוד נטויה. לכן הוא לא ישכח איך לפני כעשור, ממש טרום היציאה לפנסיה, כשהתעניין אם יוכל לעבוד גם בבית ספר בחולון, העירייה המקומית דחתה אותו והסבירה שהגיל מהווה מכשול.
"מורה שלא רוצה להמשיך לעבוד - כבודו במקומו מונח", הוא קובע, "אם זה מסבך את המערכת, תפשטו את הנהלים. תגידו 'מי שלא רוצה לצאת לפנסיה - שיבוא ונאפשר לו'. זה לא בכפייה, זה בהסכמה. היציאה לפנסיה עושה לבן אדם רע גם בריאותית, כי יש לו יותר זמן לחשוב על כל פיפס קטן ולבקר את כל הרופאים. זה בזבוז ברמה לאומית".
דן הראה לי מכתב מ־2012 ששלחה פנינה גזית, מפקחת תחום הגיאוגרפיה במשרד החינוך, למשה בודאגה, מנהל אגף החינוך בעיריית רמת גן. "דן מצליח לעורר את סקרנותם (של התלמידים, א"ל), לעודד חשיבה ברמות גבוהות ולפתח יכולות למידה תוך שימוש בטכנולוגיות החדשניות בתחומי המחשבים", נכתב שם, "לדן שנים רבות ונוספות שבהן יוכל לתרום למערכת החינוך בכלל ולהוראת הגיאוגרפיה בפרט. אני ממליצה לאפשר את המשך העסקתו של דן במערכת החינוך ורואה זאת כצעד חשוב ומועיל".
זיו ממשיך לעבוד במלוא המרץ, מכין כעת את התוכניות לשנת הלימודים הבאה. "בהתחלה, בחדר המורים, התפלאו שאני עדיין ממשיך ללמד, היום כבר לא. זה מאוד נחמד לעבוד עם חבר'ה שיכולים להיות בקלות הילדים שלי ושיש לנו גם שפה משותפת. להפך, אני משתדל להיות מעורב ככל שניתן, לצאת לטיולים שנתיים. בעברי, כשניהלתי, קראו לבית הספר שלי 'בית ספר שדה', כי הוצאתי המון טיולים בחיי".
אתה מכיר מורים נוספים בגילך?
"מכרה שלי עברה לנהל בית ספר בפתח תקווה והיא מנסה לשלב מורה שקרוב לגילי. אני משתדל לסייע, אבל כדי להשלים תהליך כזה העיריות צריכות לפתוח את הראש".
הגיל לא גרם לך להחמיץ ימי עבודה?
"טפו־טפו־טפו, לא. אני מגיע סדיר. טאץ' ווד, שהבריאות תמשיך ככה".
יש לך איזשהו תאריך סיום סופי, מוחלט, עד כאן?
"לא חושב על זה, ואני מקווה שאף אחד גם לא יחשוב במקומי".
תגדיר במילה אחת את 1 בספטמבר.
"שמחה".
למה?
"לפגוש את התלמידים שעזבתי לפני חודשיים. כיף לי להיכנס לכיתה ולהפעיל את היכולות שלי. יום בלי עבודה הוא רע מאוד מבחינתי".