חיים בתוך ג'ונגל: המשפחה שעזבה הכל ויצאה למסע של שנה באמזונס

"בוקר טוב מפרו", מחייך איתי אלון ביום שני השבוע בשיחת הזום. "השעה כאן שמונה בבוקר, אבל אני ער כבר חמש שעות כי הייתי צריך לעשות כמה שיחות טלפון ללקוחות בישראל. הילדים עוד ישנים. כשיתעוררו, הם יאכלו ארוחת בוקר ואז ילמדו קצת עם אמא שלהם. אחר כך ילכו להסתובב".

בשעת בוקר מוקדמת, בפרו נראה שהחיים נעצרו. בצד אחד האמזונס. מים כחולים־אפורים לאור השמש הראשונה שטרם הספיקה לצאת ממחבואה. בצד שני רחוב דרום־אמריקני קלאסי - מדרכה סדוקה, בתים צבעוניים אופייניים ואופנוע עתיק יומין שחונה על הכביש הישן. כמעט חמישה חודשים שמשפחת אלון מהרצליה - איתי, עדי, אלעד ורותם - נוסעת ברחבי היבשת, בטיול שיימשך שנה. הגשמה של חלום ישן.

בסדרת סרטונים ותמונות שהעלו לרשתות החברתיות תיעדו בני המשפחה את עצמם מהלכים בתוככי ג'ונגל מרהיב, הילדים אוחזים בתנינים קטנטנים. איתי (52) מעלה הכל לאינטרנט, בדגש על הרשת החברתית "דרימז" (Dreemz), שבה שטח לראשונה את חלומו לצאת לטיול הגדול. "כל אחד יכול לעשות את זה, צריך רק אומץ", הוא מסביר.

עד לנסיעה הוא היה איש פרסום ושיווק מצליח, ועסק, בין השאר, בפיתוח משחקי מחשב. היום, בין נופי הפרא של דרום אמריקה, הוא מתפרנס כמומחה לחוויית המשתמש לעסקים ברשת.

הוא החל כמעצב חזותי, וב־2001 פתח עם נעמן חן חברה לפיתוח משחקים ברשת, PEOPLE2, שהפכה ללהיט ("עשינו משחקים לקוקה קולה, לתנובה, לנסטלה, לכל החברות הכי גדולות. זאת היתה תקופה פרועה"). ב־2007, אחרי שמכרו כ־50 אחוזי שליטה ליפית גרינברג ז"ל, השתלב כסמנכ"ל קריאייטיב בחברת ג' יפית.

ב־2008 גויס לחברת פרסום ודיגיטל, והפך בהמשך למנכ"לה. באותה שנה הכיר את עדי ברזילי (43), בת זוגו, אז בעלת חברה לסרטוני וידאו ויראליים ובעשור האחרון, עד לטיול, כתבת באתר הפיננסי ביזפורטל. יחדיו הביאו לעולם את אלעד (11) ורותם (5). "שנינו לייט בלומרס. התחלנו מאוחר את התא המשפחתי", מחייך איתי בשיחת הזום.

לשינוי הגדול בתפיסתו אחראי מבצע צוק איתן ב־2014. "חודשיים במילואים גרמו לי לחשוב על עתידי ועל עתיד הענף. זה עודד אותי לקחת פסק זמן לחשוב. שירתי בעברי בגבעתי, ובמילואים ביחידת קישור לרשות של פיקוד העורף (יקל"ר). מדובר באנשי מילואים שמתייצבים בעירייה בזמן חירום ועוזרים לראשי ערים בקישור שלהם עם צה"ל. אני הוצבתי בגבעת ברנר, ובצוק איתן הרגשתי שאני סוף־סוף עושה משהו טוב, לעומת עולם הפרסום שמייפה את המציאות והופך את האמת ללא אמיתית. פתאום הרגשתי שאני נותן ולא רק לוקח. כשחזרתי, ידעתי מייד שאני עוזב את העבודה".

בשלב הבא ברזומה שלו היה ממקימי מיזם המוזיקה "פייר־פליי" וגם סטארט־אפ בשם "אפקטיב מרקטס", שפועל לחזות מראש הצלחה של מוצרים והתאמתם לקהלי היעד לפני יציאתם לשוק. בד בבד, הקים עסק עצמאי, שאותו הוא מפעיל עד היום, ובמסגרתו הוא מספק שירותי "חוויית משתמש באפליקציה".

בסוף 2019 הגיע לניו יורק כדי לפתוח משרד ל"אפקטיב מרקטס", אבל שם תפסה אותו מגיפת הקורונה, לצד משפחתו. "החלטנו שאנחנו לא מסתכנים וחוזרים הביתה. שכרנו לעצמנו בית בהרצליה, ניסינו להמשיך את פעילות החברה מרחוק, אבל בגלל שעיקר הפעילות הוא בארה"ב – זה היה מאוד קשה. בגלל הקורונה דברים לא הלכו כמו שרצינו".

לפני כשלוש שנים פנה אליו היזם יובל מנצורה עם רעיון להקים את "דרימז" – רשת חברתית שמגדירה את עצמה "הפלטפורמה החברתית הראשונה בעולם לשיתוף חלומות ועזרה הדדית להגשמתם". מדובר ברשת שמדרבנת את משתמשיה להגשים את חלומותיהם, החל מאימוץ חתול או יציאה לטיול, ועד שאיפה להרוויח מיליונים או לנחות על מאדים.

באמצעות הרשת, שפעילה בישראל וניתנת להורדה ללא תשלום בסלולרי בחנויות האפליקציות, אפשר להעלות סרטון קצר ובו תיאור החלום הרלוונטי. הרשת מדריכה ומעודדת את הגולשים לשתף הצלחות וכישלונות בדרך להגשמת החלום, ומאפשרת לקבל תגובות מגולשים אחרים ולהסתייע בחוכמת ההמונים בדרך למימוש היעד.

איתי לא שיער שהרשת שעל פיתוחה שקד תוביל אותו להגשים את חלומו שלו. "רציתי לבדוק את המערכת, ולכן העליתי את החלום שלי, על רצון לטייל במזרח. לא ידעתי אם אני באמת הולך לעשות את זה, פשוט זרקתי באוויר. זה קרה בתקופת הסגרים, והרגשתי כאילו אני בתחתית של בור.

"אנשים פרגנו לי והציעו הצעות מועילות, וזה עורר בי מחויבות להמשיך לעדכן את כולם במה שקורה. קיבלתי תגובות, פרגון ותמיכה, וזה שמר את החלום שלי באוויר. משהו בקבוצה, בתחושת ה'ביחד', לא נותן לחלום להתמוסס. זה דחף אותי קדימה. ידעתי שהגולשים מחכים לעדכון ממני, וראיתי שאבן הדרך שתוקעת אותי היתה קניית כרטיס.

"אז קיבלתי החלטה בבום, התיישבתי ליד המחשב וקניתי כרטיסים. מייד אחר כך סימנתי בדגל, כאישור, את אבן הדרך. בערב סיפרתי לעדי שקניתי את הכרטיסים. בהתחלה היא כעסה עלי שפעלתי בלי להתייעץ איתה, אבל מהר הבינה שברגע שיש לנו יעד - משם הכל יסתדר".

תופסים תנינים בלילות

איתי, אלעד ורותם מסרבים להפסיק את משחק הכדורגל שלהם, למרות שהגשם הטרופי מכה בטייבה (Taiba), עיירת חוף פופולרית מאוד בברזיל. השלושה פושטים חולצות וממשיכים להתרוצץ על הדשא עם הכדור, רטובים עד לשד עצמותיהם. מהצד, מנקודת מסתור מהגשם, תיעדה אותם אמא עדי, כשהם משתובבים בינות לצריפים החומים הקטנים ולעצי הדקל הגבוהים.

אלעד ורותם פתחו באינסטגרם חשבון משותף תחת הכותרת "brown_brothers_travel", בהתייחסם לצבע עורם השחום יחסית. הם מתעדים שם את שלל בילוייהם במדינה הטרופית. באחת התמונות מצולם אלעד בחיוך רחב תחת מפל מים, אוחז תנין קטן בשתי ידיו. בתמונה אחרת נראה רותם מנגן בחליל מאולתר שיצר מענף שמצא בלב הג'ונגלים שמסביב לאמזונס. אחר כך הוא מתועד מחזיק קרפדה ירוקה, כשמבט מסוקרן על פניו.

איתי: "לקראת הנסיעה היינו צריכים לעשות תהליך. לעזוב את הבית השכור שלנו בהרצליה ולהתנתק מהחברים ומהמשפחות. בהתחלה הילדים לא רצו לנסוע. הם פחדו. אלעד, הבכור, לא רצה לעזוב את חבריו בכיתה ה'. הבהרנו לילדים שבהרצליה אנחנו לא נשארים, בגלל יוקר המחיה, כך שבכל מקרה צריך להיפרד". הוצאנו את כל החפצים שלנו למכירה ביד 2 ונפטרנו מהדירה".

התחנה הראשונה בחו"ל היתה פורטוגל. בעוד עדי והילדים נהנו מתחושת החופש, איתי המשיך כל העת בעבודתו. "זה אולי נראה כאילו אני רק מבלה ונהנה, אבל אני גם עובד", סיפר באחת התחנות בדרך לצפון פורטוגל ומשם לברזיל, בהפסקה משפחתית לגלידה.

"זה מאוד קשה. אני עוסק בעניינים אסתטיים, ולכן צריך פינה טובה למחשב הנייד, שתהיה מוארת היטב. אני עובר מקום בכל שלושה ימים, ולפעמים ה־Wi-Fiלא עובד כמו שצריך. לאט־לאט אני לומד איך להצטייד, איך לסדר את הפינה כדי שתעבוד כמו שצריך. לקחתי איתי מסך מחשב גדול וכבד כי זה מה שאני צריך. מצד אחד, יש לי נוף לג'ונגל, וזה מדהים, אבל מצד שני לא אשקר - יש נפילות".

אחרי כמה שבועות המשיכה המשפחה לברזיל. עטויי מסיכות קורונה הגיעו ליעדם הראשון – צימר קסום בטייבה. צריף מעץ חום, מוקף דשא ודקלים, שביניהם תלויים ערסלים בשלל צבעים. עצים טרופיים ניבטים מבעד לחלונו של איתי. הוא עצמו לא לובש חולצה, עקב הלחות האדירה.

היעד הבא במסע היה העיר מנאוס, בירת האמזונס. "נכנסנו לשבוע בתוך הג'ונגל, עם מדריך מקומי. בהתחלה הילדים לא רצו לשמוע על נגיעה בפרפרים. הם פחדו מעצם הקונספט של האמזונס, מקום שבו יש יותר מים מיבשה ואתה נע בו ממקום למקום בסירות דיג קטנטנות.

"יצאנו בלילות לתפוס תנינים ודגי פיראנה, ופתאום הבנו שאפשר לחיות בצורה מושלמת עם הטבע. לא באמת שומעים על דגי פיראנה שתוקפים אנשים, זה קורה רק בסרטים. הילדים איבדו אט־אט את הפחד שלהם מול הטבע הפראי, הם התחילו לגעת וללטף דגי פיראנה. פיתחו מולם קשיחות.

"לגבי הלימודים שלהם, אם עוזבים את הארץ לזמן קצוב ומדווחים על כך, ההורה אחראי להעביר לילדיו את החומר ולהשלים אצלם פערים. בשלוש שעות ביום, פחות או יותר, אנחנו מכסים את מקצועות הליבה שלהם באופן מושלם. אנחנו משתמשים בחוברות הלימודים שיש בקוריקולום של הכיתה, וגם מעשירים את הידע באנגלית במחשב טאבלט".

בני המשפחה הלכו בין העצים הגדולים והירוקים, כשהמדריך מפלס להם את הדרך במצ'טה גדולה. אלעד חסר הפחד נגס בתולעת שמצא, איתי הצטלם עם עלים ענקיים שהרים מהרצפה, ורותם חילל בענף שגילה. "מטורף, איזה אומץ יש לילד שלך לאכול תולעת", הגיבו הגולשים לסרטון שהעלה איתי לרשתות החברתיות. "אתה מלמד את הילדים הישרדות", כתב גולש אחד, ואיתי השיב לו: "אני לא מאמין שאנחנו נמצאים כאן כבר חודש, חיים בתוך הג'ונגל ורואים בכל יום בעלי חיים חדשים. החרקים פה מדהימים בגודלם, זה שיעור בהתחברות לטבע".

כעת, חמישה חודשים מתחילת הטיול, הם בפרו. קולות ציפורים נשמעים היטב בשיחת הזום שאנחנו מנהלים. איתי ממהר להבהיר שיש גם אתגרים בדרך, ושלא צריך לטעות ולחשוב שמדובר בהחלטה קלה.

"כדי להגיע מברזיל לפרו עלינו על סירה, עם עוד 70 אנשים. אמרו לנו בהתחלה שהמסע יימשך שמונה שעות - ובסוף השיט נמשך 18 שעות. ככה זה כאן, הזמן עובר אחרת. זאת אמנם ההגדרה של לחיות את החלום, אבל צריך לדעת שלא הכל ורוד. צריך לאהוב את האתגרים".

בסוף השבוע האחרון קיבל איתי שיחה מפתיעה מישראל. "התקשרו מהמילואים ביקל"ר, אמרו שיש מבצע בשם 'עלות השחר' ושאלו אם אוכל להתייצב. ראש המועצה התקשר גם הוא לשאול אם אני בא. עדכנתי אותם שאני כבר חמישה חודשים בחו"ל, ופחות יכול להגיע. הרגשתי קצת מוזר לשהות בחו"ל בזמן מבצע צבאי. מצד אחד אתה לא חי את האזעקות והחששות, אבל מצד שני אתה חושש ודואג למשפחה בישראל. ניסיתי להתעדכן כל הזמן, בשעות לא שעות, וזה היה לא קל".

כעת לא שוללים בני המשפחה את האפשרות להמשיך במסע גם בתום השנה הרשמית. "קשה מאוד לתכנן מראש כי הכל משתנה כל הזמן. יש לנו אזרחות פורטוגלית, שקיבלנו לפני שנה כצאצאי מגורשים, אז אולי נקנה בית בפורטוגל או בברזיל ואולי נחזור לארץ. אין לי מושג מה יקרה".

בינתיים, איתי ממשיך לעדכן את הגולשים ב"דרימז", ומקבל פידבקים והודעות תמיכה בדרך למטרה הבאה.

"זה עובד. לפני שבועיים, כשהייתי באמזונס, הפעילו לנו לחצי שעה את הראוטר הלווייני, ולמרות שהייתי רעב ועייף רצתי להעלות סרטון שבו אני מספר על עוד צעד שהגשמתי. יש משהו מדהים ביכולת להראות שהחלום שלך הוא עכשיו המציאות.

"כל אחד יכול להגשים חלום כמוני. זה תלוי בעיקר בהתגברות על פחד. בטיול שלנו פגשתי לא מעט משפחות, כל אחת מהן שונה בתכלית. יש מורים, אנשי היי־טק, אנשים שפוחדים מחיות ואנשים שאוהבים חיות, אנשים בלי כסף וכאלה עם כסף. בסוף כולם השאירו את הפחדים בצד ועשו את זה"