מכת התחבורה הציבורית: רכבת ישראל נגד אוטובוסים

איור: נדב מצ'טה

לכבוד הרפורמה בתחבורה הציבורית, שנכנסה השבוע לתוקף, העזתי לבגוד ברכב הפרטי ולהשתמש בשירותי הרב־קו המדוברים • מה אגיד לכם, ברכבת ישראל היה נעים, אבל נהגי אוטובוס? יותר מאתגר לקפוץ בנג'י

העתיד שייך לתחבורה הציבורית. זה מה שאומרים לנו מומחים ומשרד התחבורה, ואומרות הדמוגרפיה ואיכות הסביבה. וזה גם מה שאומר השכל הישר בכל פעם שאנחנו מחפשים חניה עד בוש, נתקעים באחד הפקקים האינסופיים שהפכו להיות הגרסה הישראלית לזמן איכות, או סתם מברכים "הגומל" אחרי נסיעה בכבישי הנגב.

הגמילה מהרכב הפרטי לא הולכת להיות עניין פשוט או קל. אחת השורות המפורסמות ביותר של להקת כוורת חורזת את "נפרדתי מהפרייבט" ל"שפטו אותי למוות". אבל לא תהיה ברירה, ומתישהו ניאלץ להיפרד מהרעיון הרומנטי והסוחף שמגולם ברכב הפרטי. מדימויי החופש הקולנועיים, הזרוע המשתזפת באדנותיות על אדן החלון, רגליים על הדשבורד, והחלום המוזר על אודות גג פתוח ויפהפייה קשוחה במטפחת ובמשקפי שמש.

יודעים מה? יכול להיות שחלק מאיתנו עדיין יחזיקו רכב פרטי. אבל כמו בניו יורק, וכמו עשירים שמחזיקים סוס מחוץ לעיר, הרכב ההוא ימתין בסבלנות לחופשה השנתית, או לסופי שבוע ארוכים. את רוב הנסיעות - האם למישהו מאיתנו זה עדיין לא ברור? - נעשה בתחב"צ, ויפה שעה אחת קודם.

לקראת הרפורמה בתחבורה הציבורית, שנכנסה השבוע לתוקפה, החלטתי לעשות מעשה. היו לי כמה נסיעות למרכז ולצפון, ובניגוד להרגלי בעשרות השנים האחרונות השארתי את הרכב במקומו, בדקתי מה שלום הרב־קו והכרזתי בדחילו ורחימו על הצטרפות למה שמכונה "ציבור הנוסעים".

הרעיה והסביבה הגיבו בתדהמה. משהו באוויר הריח כמו הרפתקה. מבטים מודאגים ננעצו בי, מסוג המבטים שמפלחים אבות שהחליטו פתאום להתמסר למשבר גיל כלשהו. לא הפסיקו לשאול אותי אם זכרתי לקחת הכל. מה אגיד: אילו הייתי מודיע על כוונה להקיף את העולם בכדור פורח, להקדיש את חיי לחיפוש עשרת השבטים האבודים, או לקפוץ בנג'י באמצעות ציוד שנרכש ברשת "סטוק בדולר" - התגובות לא היו הרבה יותר חריפות.

בגדול, בקצרה ובקווים כלליים, הופתעתי לטובה. בעיקר משירותי הרכבת. התיישבתי עם כוס קפה, פתחתי ספר או מחשב, והכל היה פשוט וקל ובעיקר מאוד מדויק. חלק גדול מתחלואי הנסיעות הזכורות לי מנעוריי הפרהיסטוריים השתפר פלאים. באותם ימים רחוקים יכולת לחכות שעות בתחנה נידחת רק כדי לגלות בסוף שהיא בכלל מבוטלת. או שהאוטובוס האחרון כבר עבר.

ככלל, כל נסיעה בקו לא מוכר זכורה לי כחוויה של חשש מתמשך. רק שלא נפספס את התחנה. ושהנהג לא ישכח לעצור. ושלא יתברר ששוב עלינו על המסלול ההפוך של הקו. כל הדאגות האלו חלפו כמו עשן הסיגריות שבאותם ימים חנק את חללי הקרונות והאוטובוסים. היום, כל נסיעה מלווה במידע בלתי פוסק. לוחות זמנים, כיוונים ושמות של תחנות מורעפים מכל רמקול ומסך, בתחנות, ברציפים, בנסיעה עצמה וכמובן גם מצידו של חכם־הכיס שלי, שלא הפסיק להתערב בנסיעה, אם צריך ואם לא.

הייתי פעם ילד של אוטובוסים. באותם ימים ציבור ההורים לא היה מודע מספיק למושג "ילד כאפות", כמו גם להשלכות התדמיתיות של ענידת שרוך לצווארו של הפעוט ועליו השילוב המנצח של מפתח וכרטיסייה מנוילנת. כשמצרפים את הקלאס הזה לתלבושת האחידה, כולל כיפת בית הספר התכולה שעליה רקום באותיות גדולות "תחכמוני", מתקבלת תוצאה עגומה למדי.

באותם ימים, קצת קשה להאמין, ילדי כיתה א' כבר נשלחו עצמאית לקחת אוטובוס לבית הספר. למדנו לקום לזקנים ולנשים בהיריון גם בלי שההורים יהיו שם, וגם לטפס כמו קופים על עמודי האוטובוס כדי לצלצל לנהג שיעצור בתחנה הבאה.

אבל המאפיין העיקרי שלנו, הילדים שגרו רחוק מבית הספר, היה ההערצה לנהג האוטובוס. לא היה ילד שקינאתי בו כמו הילד של הנהג, שישב לידו בימי חופשה ומחלה, על מושב מיוחד קרוב להגה. ולא, לא היה בעולם חפץ שחמדתי יותר מהאביזרים הבוהקים של האוטובוס. אני מדבר כמובן על מכשיר פריטת המטבעות. על מנקב הכרטיסים. וגם על צווארון העור המגניב שעטף את מוט ההילוכים.

אם היו שואלים אותי באותם ימים מה אני מעדיף לקבל כמתנת יום הולדת: את האקדח של גרי קופר, את הנעליים של יוהאן קרויף, או את פורט המטבעות של הנהג מקו 18? אין ספק שהייתי שוקע בדילמה מייסרת.

ברגע מסוים, ודי מובן לזמנו, דעך הקסם שקשור במילה "ציבורי". נוסעי אוטובוסים מיתולוגיים כמו בני בגין זכו לליטוף שהיה מהול בזלזול. עכשיו כל זה חייב להשתנות. האם יש סיכוי שהשיבה לתחבורה הציבורית תשיב גם את תהילת הנהג ואביזריו הנוצצים? האם אפשר בכלל לעבור רפורמה עמוקה ומשנת סדרי חיים, בלי להביא בחשבון גם שיקולים של מיתוס ותהילה?

כאן אני נאלץ לקבוע בצער שהניתוק המתמשך בין נהג האוטובוס לנוסעים לא עושה טוב לאף אחד. בנסיעות המבחן שערכתי, הנסיעה באוטובוס היתה הרבה פחות נעימה מאשר ברכבת, ולא רק בגלל התנועה החלקה על המסילה, אלא גם כי שוב ושוב נתקלנו בנהגי אוטובוס מרוטים, עצבניים וכעוסים. הם אמנם לא דיברו עם הנוסעים שמימינם ולא יצרו איתם קשר עין. אבל דרך החלון שמשמאל, לא הפסיקו לנהל מריבות קולניות ואינסופיות עם נהגים. בעיקר קולגות - נהגי אוטובוס אחרים.

אז נכון שתמיד עדיף שמישהו אחר יריב במקומך עם יתר הנהגים בכביש, אבל החוויה היתה בכל זאת עלובה, מתישה ולא נעימה בכלל. העניין הרע הזה קשור כמובן למחסור הקשה בכוח אדם, שמביא לעומס מצד אחד, ולקבלת נהגים לא מתאימים מצד שני. וחבל, כי אם כבר הסכמנו שאין ברירה אחרת, ועוברים לתחב"צ, כדאי שהמעבר יהיה נעים.

מה שמעלה כמה נקודות:

1. שינוי עמוק ונחוץ כמו מעבר לתחבורה ציבורית לא יכול להתבסס רק על הכרזות חגיגיות או על חקיקה. מישהו צריך גם לנהל את העסק. לגייס נהגים, למשל.

2. מרוב ויכוחים אופנתיים על תחבורה ציבורית בשבת, לא כל כך שמים לב לכך שגם בבוקר יום שישי וגם במוצ"ש אין רכבת בין ירושלים לתל אביב. למען האמת, גם בסתם ימים של חול השירות מסתיים בשעת ערב מוקדמת.

3. רפורמה היא אחת המילים המגניבות ביותר בשירות הציבורי. משרדים ממשלתיים נוהגים לנופף ברפורמות, גם כשלא ברור כמה תועלת צמחה מהן. נכון לעכשיו, ההסברים שצורפו לרפורמת התחבורה הציבורית הם חתיכת תשבץ היגיון ושיר הלל למיגרנה. חברים, זה לא אמור להיות מבחן קבלה למערך החלל והסייבר. כולה שירות הסעות עממי.

כבר הזכרתי כאן את המנהג העתיק של הסבתות שלי, שנהגו לקום באמצע צום ט' באב, כחום הצהריים, ולהכין את הבית לביאת המשיח. הן ניקו וקרצפו כמו בערב פסח, גררו רהיטים וחבטו שטיחים, ולעיתים גם העבירו מברשת וסיידו את הקירות. הראש כבר כאב כשהן הכניסו לתנור תבניות של עוגיות שקדים והציצו מהחלון. כי הרי ביום החורבן אמורה גם לצמוח הישועה, ולך תדע איפה יחליט המשיח לעצור לכוס תה לפני שהוא הופך את ההיסטוריה על פניה? אוי לנו אם הוא יגיע דווקא לפה וימצא בלאגן ולכלוך.

ככל שחולפות השנים אני מבין שהמנהג הזה, תמים, מתוק ואקסטרימי ככל שיהיה, מכיל בתוכו גם את ההבנה העמוקה שאין שום טעם בצער שאין לצידו תקווה. ושיש משהו מקולקל, אפילו קיטשי, בהתמסרות לגינוני האבל בלי להשאיר מקום לאופטימיות ולתיקון.

ולא פחות חשוב: כשהצום חלף, ושוב התברר שהמשיח לא מגיע, כולם נגסו בחיוך בעוגיות שלהם בלי שום סימן לאכזבה מרה או לשיברון לב. לזה, לשילוב הקליל והעמוק של אמונה ואירוניה, אני מתגעגע.

shishabat@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר