קייטנה לנפש

בשעה שרוב בני הנוער במדינה נופשים, מתקייטנים, נרקבים במיטות רוב שעות היום ועושים שטויות בלילה, נוסעים לחו"ל עם ההורים, נעים בחבורות לאילת ולכנרת ועושים שם דברים שיצטערו עליהם במעלה השנים, ובעיקר נמצאים עוד קצת במסכים הקטנים והגדולים - יש בני נוער מובחרים שעושים משהו אחר לגמרי בימי החופשה הגדולה.

בכל הארץ, בעיקר ביישובים דתיים לאומיים כמו ברוכין, כוכב יעקב ועוד מקומות שלא שמעתם על קיומם מעולם, יש תופעה מדהימה המרוממת כל נפש: בני הנוער במקום עובדים כל השנה בכל עבודה מזדמנת כדי לאסוף כסף למטרה חשובה - הקייטנה שהם עושים לילדים על הרצף המאתגר. הם חוסכים שקל לשקל, ובימים אלה ממש יוצרים בעצמם קייטנות לילדים עם מצבים רפואיים מורכבים, ילדים שמגיע למשפחות שלהם כמה ימי מנוחה מהטיפול הרצוף בהם, וגם ילדים ממשפחות שפחות אכפת להן איפה הילד מסתובב, מה שנקרא משפחות בסיכון.

בני הנוער המתוקים הללו (סליחה אבישי על השימוש במילה מתוקים, אבל אלה באמת מתוקים) עובדים בשעות הפנאי שלהם, ואחר כך יוצרים מסעי גיוס המוניים להשלמת הסכומים החסרים. בבוא השעה הם פותחים קייטנות מושקעות ביותר, שבהן לכל ילד יש חונך הצמוד אליו 24 שעות ביממה, ובמקרים מיוחדים גם שני חונכים המשמשים לסירוגין ילדים עם בעיות מאתגרות.

הנערים והנערות האלה הם דוגמה ומופת כיצד נוער צריך להתנהל. בעוד רוב הנוער עסוק בהשתקפות התדמית שלו דרך הרשתות החברתיות, בצילומי סלפי בכל שתי דקות, ביצירת סרטוני חיקוי לסרטונים של כוכבי השעה, ובגדול בעיסוק עצמי אינסופי שמביא לדכדכת נעורים רמה 2, הנוער המעולה שבוחר בהתנדבות, בעשייה, ברגישות לזולת, עוקף בהליכה את בעיות גיל הנעורים כי הוא בוחר לשים את הזולת במרכז ולא את עצמו, לראות ולפעול למען ילדים שגורלם לא פינק, וכך גם להכיר בטוב שיש להם.

אין יציאה ממשבר הזהות העולמי, המגיע גם לחופינו, ללא נתינה לזולת. הטלפון החכם אפשר לנו להתמקד בעצמנו במידה שלא היתה אי פעם בתולדות האנושות, ומגיפת הדיכאון באה מייד אחר כך. עיסוק עצמי תמיד מוריד אדם למחוזות העצב. כל סלפי גונב עוד טיפה מהנשמה שלנו, כמו שמאמינים האינדיאנים בצדק. החבר'ה הטובים מההתנחלויות פיצחו את השיטה. מקווה שזה יגיע גם לריכוזי הסובלים בערים הגדולות כבר בחופש הגדול הבא.

מילה של מומחה

הימים ימי מפקד חברי קופות החולים, וכל קופה רוצה למשוך אליה כמה שיותר מצטרפים. טבעי. מיטב היצגנים (פרזנטורים) מגויסים למשימה, מסעי פרסום יקרים מושקים, הצחוקים כובשים את התשדירים ואת השלטים, כל קופה מציגה את יתרונותיה על פני האחרות, ומי יידע לבחור?
רק מילה אחת לא כל כך מושמעת - תור. תור לרופא מומחה. למי אכפת כמה השירות הדיגיטלי משוכלל, אם כאשר אדם נזקק באמת לסעד רפואי מעולה הוא או היא חייבים להמתין שבועות עד חודשים לטיפול הנכסף?

הנה עדה, קוראת ששלחה לי מכתב. היא נפלה ושברה את הרגל. אחרי שגובסה במרפאת חירום היא ביקשה לראות אורתופד כפי שהורו לה, בתוך שלושה ימים. בכל זאת, בגילה המתקדם, 85, צריך אדם לשמור על כושר תנועתו. קופת החולים נתנה לה תור כעבור חודשיים! כלומר, אחרי שהשבר יתאחה, הגבס יוסר, הנזק יתקבע, הממשלה תיפול ויחסים יכוננו עם ערב הסעודית - אז היא תזכה לראות אורתופד. התקשרה לקופה, אמרו לה שלחי מכתב, תקבלי תשובה בתוך שבועיים. נקפו שבועיים, תשובה לא באה. כתבה שוב ושוב, כך חמש פעמים. מומחה לא ראתה, אולי בדמדומי חלומה.

לא רק הקוראת עדה נתקלת בבעיה הזאת. בעיית התורים למומחים משותפת לכל קופות החולים ומעמידה בספק גדול את איכות הטיפול הרפואי שהן מתיימרות לתת לציבור. הרי אדם נזקק לרופא מומחה כשיש בעיה רצינית יותר מכפי שרופא המשפחה יודע לתת לה מענה. כשחולה קובע תור לרופא מומחה, קיומו מצטמצם להמתנה לבוא התור. הימים בין הקביעה לבין הפגישה המיוחלת הם ימים שחולפים לאט, ימים שבהם מצטברת הדאגה מצד אחד ומוחמר המצב מצד שני, כי מחלות דרכן לא לקפוא על השמרים, בשעה שהמומחה מקבל חולים פרטיים אחרי הצהריים בקליניקה.

אמנם התמחיתי בשעתו בניהול מערכות בריאות גדולות באקדמית של מבוא סיסרא, אבל אין לי פתרון סדור לבעיה מספר אחת של חברי קופות החולים. עם זאת, אני נוטה לחשוב שאם כל מי שפונה למומחה מקבל תור לשלושה חודשים קדימה, אז במאמץ מרוכז ובהשקעת משאבים שתעלה עד חצי משכר כוכבי העל בפרסומות, אפשר לסגור את הפער ולהגיע לתקנה חדשה - לא ימתין אדם יותר משבוע לבירור ראשוני אצל רופא מומחה. זה גם קמפיין שהציבור יאהב וינהר בהמוניו לקופה שתבטיח זאת. אז, כמובן, יתרבו הפונים, יתארכו התורים, יקרסו המומחים וחוזר חלילה, אבל לפחות תהיה תחושה שמישהו שם לב למה שחשוב באמת. מילה של מומחה.

העקב מעכב

השבוע עשיתי איזו עבודה שהצריכה עניבה. תמיד לוקח לי כמה ניסיונות של קשירה והתרה עד שאני מגיע לאורך הנכון. לאחר כל השנים שאני עונב עניבות, עדיין לא פיתחתי לגמרי את התנועה האוטומטית היודעת לדייק בכל פעם, ואף שולטת במגוון הקשרים. בסוף הצלחתי והרגשתי כמו פוחלץ.

האמת, עניבה היא פריט מגוחך. אמנם תחילתה מועילה, כנראה שימשה מטלית הקשורה על הצוואר לניגוב הפה. חיילים קרואטים שהגיעו לפריז במלחמת 30 השנה נהגו לכרוך איזה סמרטוט לצווארם כדי שיוכלו לנגב את משמני מזונם. הצרפתים ראו, התאהבו והפכו את זה לפריט לבוש מהודר, בלי כתמים של כבד אווז.

אני לא מחבב דברים שהם חובה. עניבה היא חובה בקוד לבוש גברי רשמי, וזה כה משונה כי אין לה שום תפקיד חוץ מלחנוק את העונב. לא ברור למה רצועת בד צבעונית שסוגרת את קנה הנשימה ואת אספקת הדם למוח היא בבחינת ייהרג ובל יעבור. אולי להזכיר לאדם את מורא חבל התלייה, שלא יעשה שטויות. אולי.

לא שאני בעד להוציא את העניבה מחוץ לחוק במיידי. איני אדם קיצוני. מי שרוצה לענוב, סבבה. אבל מי שרוצה דווקא צעיף משי נשפך - בעיניי גם טוב, ומי שרוצה חולצה מעט פתוחה ללא כל בד קשור, זה ממש מקובל עלי. זאת לא חגורת בטיחות. לא חייבים את זה. אף אחד לא ניצל מעולם בזכות עניבה (עובדה לא בדוקה), אבל אני מניח שבכל שנה נחנקים כמה אנשים על ידי עניבה שמסתבכת במאוורר תקרה. אז בואו נפתח את הקשר ונרגיע. פוליטיקאים, עיתונאים, בנקאים, עורכי דין, קבלו שחרור.

במקביל, בשבתי כראש ועדת שחרורים אני מעניק בזאת שחרור לנשים מעקבים. מי שרוצה, סבבה, אבל מרגע זה אסור לאף מעסיק לדרוש עקבים כחלק מתלבושת, כולל דיילות, דוגמניות, נשות עסקים, דיילות יופי - כולן. העקב, כמו העניבה, לא תורם לעולם כלום, רק עקמת בגב וקיצור עקב אכילס. סבתא שלי פנינה, עליה השלום, הלכה כל החיים עם עקבים, ואכן הגיד שלה התקצר עד שלא יכלה ללכת יחפה ונעלה אפילו נעלי בית עם עקב. חבל. בעיניי, עקב הוא ממש הטלת מום מאורגנת על ידי החברה ואידיאל היופי הדפוק. קוראות, שרפו את נעלי העקב שלכן, יחד עם העניבות של הבעל, במתקן שריפה מיוחד שהקמתי לאחרונה בפתחת מנשה. בעיניי, כשאנחנו טבעיים בגוף, אנחנו ישרים בלב. עניבות עם המשפט הזה למכירה עכשיו באתר שלי.

avrigilad@gmail.com