יש משהו לא אמין בחופי הים של יוון. הים, כידוע, הוא אותו הים. אבל אני לא זוכר שראיתי קשת כזאת של צבעי טורקיז, כחול עמוק וכחול עין הרע, בין בת ים לנתניה, נניח. ולא, אני לא מכיר עוד מקום בעולם שיש בו כל כך הרבה וריאציות על הנושא "חוף רחצה". חופים חוליים כמעט כמו אצלנו וחופים ירוקים עם עצי תאנה ואגס ממש על קו המים. חופים של חצץ או חלוקי אבן עגולים ומושלמים, ולצידם חופים מסולעים משוננים ובלתי אפשריים שרק מעבר צר ותלול, לא לגמרי בטוח לילדים, יכול להוביל בהם אל מים נפלאים וכבר עמוקים. צריך רק לבחור את החוף ולשנן את מנטרות התיירים המתבקשות. לומר "ציורי", "קסום" או "בתולי"; לקוות שאתם הראשונים שחשפתם את הקסם המקומי שכפכפיו של תייר ישראלי טרם פסעו בו, ולא סתם מסמני וי מן המניין, ולשאול בפעם האלף את השאלה שרק בשבילה שווה לנסוע לחו"ל: "למה, לעזאזל, למה אצלנו לא יכול להיות כל כך נקי/פשוט/נעים ולא יקר?"
מאחורי כל חוף כזה מסתתרים כפר דייגים זעיר או עיירה שמסתיימת עוד לפני שהצלחנו לבטא את שמה. אין כפר שהוא קטן מכדי שתהיה בו טברנה, ואין עוד עם כמו היוונים, שמסוגל לשבת כל כך הרבה שעות על אותה כוס קפה. בניגוד לישראל, ביוון אי אפשר לדבר ברצינות על "קו החוף". בניגוד לרוב הארצות בעולם, ילדי יוון לא מסוגלים לצייר בקלות את מפת ארצם. כדי לצייר את מפת יוון צריכים להיות צייר מיומן או גרפיקאית מדופלמת. התוצאה היא אינספור חופים. ומכיוון שזאת בכל זאת יוון, כמעט בכל מקום יש סיפור מעניין, מה שעוזר להרגיע את מצפונם של ההורים המתלפלפים, שחייבים להרביץ בילדים קצת תוכן לצד השמש, המים והקרטיבים.
וכן, אם תשאלו אותי, יוון היא לגמרי מקום לחזור אליו. הטיסה קצרה. המחירים נוחים. תמיד יש עוד מקומות ששווה לבקר, והאנשים הכי נחמדים. ובשנים האחרונות יוון וישראל מנהלות יחסים קרובים וחמים, שמתבטאים גם בחיבה אנושית פשוטה ברחוב. האם לא הגיע הזמן שגם זה יהיה שיקול?
אחת העיירות השלוות האלה היא סטופה. היא יושבת על רצועת חוף יפה בחצי האי הפלופונסי. יש לה סיפור, והתרשמנו שהמוני בית ישראל עדיין לא התנפלו על המקום.
זהו סיפור על השראה. כלומר, סיפור על סיפור. מתברר שסטופה היא המקום שממנו שאב ניקוס קאזאנצאקיס את הרעיון לספר "זורבה היווני". "זורבה" הוא אחד הספרים החשובים של המאה ה־20 ולא רק בגלל הסרט המפורסם, או אנתוני קווין, או נעימת הנושא שלו, שהפכה לסמל הבוזוקי ואף נתנה פייט לא רע בכלל ל"בסאמה מוצ'ו" בקטגוריית נגני הרחוב. חשיבותו של "זורבה היווני" גם לא נעוצה בעובדה שהיה מועמד לפרס נובל, ושהזוכה באותה שנה - אלבר קאמי, לא פחות - הודה שהפרס הגיע יותר לקאזאנצאקיס. גדולתו של הספר היא זורבה עצמו. יותר משהספר הזה צוטט מילולית, היתה זאת דמותו של זורבה - חכם, צרוב שמש, מפוכח, אבל שמח ואוהב חיים ויין - שצוטטה והילכה קסם, העלתה שאלות פילוסופיות בלי להתפלסף, עשתה המון כבוד למילים מזולזלות כמו "פשטות" ו"בינוניות", ושרטטה אפשרות לסגנון חיים ים־תיכוני שעדיין לא פג תוקפה. בין היתר, זורבה הוכיח שגם אחרי יותר מאלפיים שנה יש הרבה מה ללמוד מיוון. גם זאת החדשה.
באופן אישי אני מאוד אוהב לטייל במקומות שיש להם סיפור. מקומות ששימשו השראה. כמו האי הידרה של לאונרד כהן. למרות שדי ברור שהסופר יכול היה לפגוש את זורבה שלו בכל אחד מאינספור הכפרים והעיירות שלאורך החופים המתפתלים. בכל אחד מהם עומדים אותם עצי זית, וגפן דומה מתפתלת על סוכה בחצר. גברים משופמים בוהים בעולם ובכוס, ונשים ממלאות פרחי קישוא. ובכל זאת, זה קרה דווקא בסטופה. לאונרד כהן היה יכול לפגוש את מארי אן גם בנס ציונה. אבל זה קרה בהידרה, או שכך לפחות מספרים, ויש משהו בנקודה הזאת, למרות שקשה לשים עליו את האצבע, והוא צובע את השהייה במקום, מבשם את האוויר החם, מקפיץ את המחירים נען דינו, ואפילו מוסיף טעם לשתייה, למרות שברור לי שזורבה לא היה מתקרב לקולה זירו.
ומאיפה אני יודע שהישראלים עדיין לא עטו על המקום? כי כל הזמן נדמה היה לנו שאנחנו שומעים עברית, אבל בסוף התברר שמדובר בשפה המקומית. יוונית לא דומה לעברית, אבל המנגינה והטמפרמנט כמעט זהים. הם נוהגים בכביש בדיוק כמונו. כולל העצבים, הקטנועים הנדחפים והלחיצות הארוכות־ארוכות על הצופר. סליחה, כן? אבל הם גם קולניים כמונו. גם בעוצמה וגם בגוון הקול. אנחנו שני עמים דומים. בערך מאותו מחזור. חובבי סנדלים, בורקס ושמן זית. ולכן כשמתקרבת אליכם משפחה על החוף בפלופונסוס, די מפתיע לגלות ברגע האחרון שזאת לא עברית, ושלילד בכלל לא קוראים שיראל. וגם כאן יש סיפור, כי היו תקופות שבהן יווני ועברי נחשבו לצמד הפכים. כך חשבו חז"לנו וגם היוונים העתיקים, מתור הזהב הגאוני של שני העמים.
בפעמים הבודדות שהם כתבו על היהודים, ההלנים לא הסתירו את דעתם שאבותינו נראים מוזר. ובעיקר, הרבה־הרבה פחות יפים. שחקני תיאטרון יהודים זכו לקריאות בוז בגלל שהיו נימולים (כן, את המסיכה בתיאטרון היווני נהגו להניח רק על הפנים), אז אחת מהשתיים. או שעם הזמן הדנ"א השתנה. או שהיוונים הקדומים, עם כל הכבוד, החזיקו שק של דעות קדומות על הלב.
אנחנו על החוף בסטופה. כמעט על כל שלט מישהו מנסה לגנוב פירור של תהילה מזורבה. זוהי חופשה משפחתית ראשונה מאז הקורונה, וכולם נרגשים וקצת חוששים. האנטישמיות מלבלבת באירופה בשנים האחרונות, וזהירות בת אלפי שנים מייעצת לישראלים לנסות להסתיר ולהדחיק כמה שאפשר. לא לנופף בישראליות שלך. ואם שואלים "מאיפה?", או "מה השפה הזאת שאתם משוחחים בה?" נהוג אצלנו להיות יצירתיים. כמה יצירתיים? ברזיל, למשל, זה רעיון חלש. הדבר האחרון שאתה רוצה שיקרה הוא בוחן פתע בשפה שלפני רגע טענת שהיא שפת אמך. ובקיצור, כבר היו בעברי הרחוק מקרים שבהם אני והחבר'ה המצאנו שמות של רפובליקות שלא היו, ומוטב להן שגם לא יהיו. כמו "שפמיה" או "ביסקוויטיסטן".
"היי, וור יו פרום?" שואל אותי הבחור מהכיסאות בחוף. קצת נרגש. "ישראל", אני לא חושב פעמיים. משהו באוויר נותן לי את ההרגשה שאין שום סיבה לחשוש. האיש נופל על צווארי, לוקח אותי ביד וגורר בכוח אל המשרד שמאחורי מקרר המשקאות. דגל ישראל עומד שם. "סבא שלי מבאר שבע!" הוא אומר לי בעיניים נוצצות. אנחנו דם אחד! אני מתייפח קלות על צווארו, והעוכרת ואני מסכמים ש:
א' - החוף הזה כנראה עדיין לא הוצף בישראלים. לפחות לא מאז הבחור השובב ההוא מבאר שבע.
ב' - ככה זה. ותמיד יהיה. או שיאהבו יותר מדי, או שישנאו יותר מדי. בגלגול הזה כבר לא נזכה לסתם יחס ענייני. כאילו באנו מבלגיה, צ'ילה, שפמיה או הרפובליקה של ביסקוויטיסט.
