מכות טריות

אנשים ונשים מתגעגעים כמעט לכל דבר שמזכיר להם את ימי ילדותם. זהו געגוע טבעי ובריא, שכל תעשיית הנוסטלגיה והרטרו בנויה עליו. אבל בכוונה הזכרתי את המילה "כמעט". כי אם יש משהו שרווח מאוד בשנות ה־60 וה־70 ושאין מה להתגעגע אליו, הרי זה העניין האלים והמכוער שאנחנו קוראים לו "מכות".

היו המון מכות בילדותנו. הורים הפליקו לילדים. מורים מסוימים ביטאו את חוסר שביעות רצונם בכך שהם משכו לנו באוזניים. ואלה עוד היו המורים העדינים יותר. גסי הרוח שביניהם גם כיבדו אותנו בסטירות, במקל, בסרגל ובכל מה שבא ליד. גם שירי ילדים תמימים כמו "החמור הקטן" ו"יש לנו תיש" סבלו מאלימות ואף חגגו אותה. לעמים הנורדיים יש עשרות מילים שונות לשלג, ואצלנו היו המון שמות לכל מיני כאפות וצ'פחות, פליקים וצ'יטולות, חבטות וראסיות, ועוד ועוד כיד הבריון.

השכונה של ילדותנו היתה מקום די רועש. משחקים שונים חייבו אותנו לשאוג מדי פעם לחלל האוויר, ובקולי קולות, מיני קריאות חגיגיות כמו "דודו, השמיע קול", "טרזן על העצים" או סתם "מה מצאתי ולא יגעתי" - ויתר השכונה היתה עונה כמו מקהלה.

אחת הקריאות הפופולריות ביותר, שנשמעה כמעט בכל יום, היתה "יאללה מכות!", רק שעליה אף אחד לא ענה "קוקוריקו תרנגול". כולם פתחו בריצה. חלק כדי לראות מקרוב, ואחרים כדי לברוח כל עוד נפשם. יש לי קטע בהופעה שבו אני מציין שילדיי, שיהיו בריאים, אינם מודעים בכלל לעובדה שילדים הם דבר שאפשר להרים מהאוזניים. הם לא מכירים את האפליקציה. עבורנו לא היה דבר ברור יותר בעולם כולו. חתלתולים מרימים מהעורף. ילדים - מהאוזניים. הקהל תמיד צוחק בנקודה הזאת, אבל סדקים עמוקים חורצים את צחוקו.

מגיל צעיר ידענו שאלימות היא לא משחק ילדים. לא רק. ראינו גם מבוגרים מתקוטטים עד זוב דם. לא היה אז יוטיוב וגם לא סרטונים ויראליים. כדי לראות מישהו משתולל ומשליך כיסא, היה מספיק לפתוח חלון. או "תריסול", אם לדייק.

אפשר לומר שהאלימות היתה אז לגאלית, והיה בה אפילו שמץ של יוקרה. המון תשומת לב ניתנה לשאלה "מי גומר את מי במכות", והמועמדים כללו דמויות קולנועיות ומיתולוגיות לצד פרצופים מוכרים מהשכונה. כשהלכנו לקולנוע ידענו מה אנחנו רוצים לראות. סרט שאין בו כמה שליפות של אקדחים, סנוקרות הגונות לפרצוף, צלילי ריסוק ונפילה מרהיבה מסוס, הוא סרט בנות.

אפשר לומר שחלק מרכזי מגיבוש התודעה של בני הדור שלי כרוך בהחלטה להפנות עורף לגסות הרוח הזאת, ולאמץ עמדה אחרת כלפי אלימות. כולנו, בלי יוצא מן הכלל, שוללים הכאת ילדים. חלקנו למדנו ליהנות מסרט טוב גם אם כל הבעיות והדרמות בו מסתכמות בדיבורים.

עובדתית, בדור האחרון, אימהות הפסיקו לומר לילדיהן "חכה חכה, כשאבא יחזור..." ו"רק זה חסר לך, שאני אספר לאבא". נהפוך הוא, הסטטיסטיקה (כך סיפרו לי אנשי מקצוע) מראה שרוב הילדים שמסתובבים פה היום מניחים שהאבא הוא החוליה החלשה שאליה עדיף לפנות אם מתעורר צורך בממתקים/ כסף כיס/ הקלה בעונש.

לא פעם אני מרגיש שהחלטנו להתרכך, ואכן התרככנו. לכאורה עוד היינו עלולים להשתכנע שיש כאן סיפור הצלחה של דור שגידל מודעות, ואף צמצם את האלימות הרווחת למינימום. אבל מיום ליום - האם צריך לומר זאת בפירוש? - מתברר שאנחנו חיים בסרט. והסרט הזה אלים יותר מכל מה שראינו אז, כשהאלימות עוד היתה לגאלית.

אז ככה: בחלק מבתי הספר בישראל אפשר להתרשם שאמנם מורים חדלו מהמנהג המגונה להרים יד על תלמידים. מצד שני, התלמידים התחילו להפליא את מכותיהם בצוות החינוכי. לכאורה, כולנו למדנו להסתייג ממכות, אבל אלימות מילולית ופיזית ניתכת על נהגי אוטובוסים, והתקפות פרועות כלפי צוותים רפואיים ועובדים סוציאליים התחילו להיות חלק עגום מהסטטיסטיקה היומית.

בכלל, ביותר מדי פעמים מתברר שישראלים שלא מקבלים את התוצאה שקיוו לה - מגיבים בהתקפי טנטרום פראיים. זה היה יכול להיות סביר אילו הם היו בני שנתיים. זה היה יכול להיות מצחיק אילו זה התרחש בקומדיית סלפסטיק זולה. אבל מדובר באנשים בוגרים, במקרים רבים מדי, וממש פה, אצלנו, בקומדיית המצבים הלא מצחיקה שהיא החיים שלכם ושלי. במלוא הכבוד, כל עוד התגובות מסתכמות בהשבתת המערכת לשעה או שעתיים, קשה להשתכנע שאנחנו בדרך למנוע את האירוע הבא שבו עגלת תרופות או מחשב ייזרקו על רופאת ילדים.

• • •

זה עשוי להפתיע, אבל אחת הנקודות שנשמעת בכל פעם שנושא האלימות עולה לדיון היא עניין התדמית והמעמד. לא משנה אם אלו נציגי נהגי האוטובוסים או ארגוני הרופאים והאחיות, הטענה החוזרת היא שפרצי אלימות הם לא רק בעייתם הנפשית של התוקפים, אלא גם מעמדם הלא מספיק מטופח של מקצועות שהיינו אמורים לנצור ולרומם.

גם אנשים אלימים מאוד לא נוהגים להרים יד על כל אחד. האלימות שלהם, כך לפחות נטען, היא גם סוג של בוז ומשטמה, והיא מופנית ביתר קלות כלפי מי שהם לא רוחשים לו כבוד. ובקיצור, ביום שבו החברה הישראלית הפסיקה לרחוש כבוד עמוק לרופאות ולמורים, לעובדות סוציאליות, לנהגים ולמטפלות, היא לא רק יצרה את המחסור החמור בכוח אדם שכולנו סובלים ממנו, היא גם הפכה את אלו שבכל זאת מוכנים לרפא ולהסיע אותנו - לפגיעים הרבה יותר.

מה שמזכיר לי שבמשך שנים היה אסור לדבר כאן על גאוות יחידה או על כבוד. גורמים אנינים וממושקפים, בתקשורת אבל לא רק, התייחסו למילים כמו כבוד וגאווה כאל ערכים ים־תיכוניים שלא ראוי לתת להם מקום. ייתכן שזה המקום להודות להם על השירות המעולה.

• • •

והנה סיפור קטן על כבוד מקצועי. לפני שבועיים, כשאספתי את אחד הילדים מהחוג, התברר שפרצה שריפה במחסן סמוך. אני רציתי לקחת את הרגליים ולהסתלק משם, אבל הילד, בשבתו כילד, ביקש שנחכה למכבי האש ונרוויח קצת התרגשות. אה, חשבתי לעצמי. כבאים. הנה מקצוע שנהנה מתהילת עולם. מי לא רצה, ולו לרגע קט בחייו, להיות כבאי? מי עלוב הנפש שיעז להרים יד על כבאי או להפוך עליו שולחן, כמו היצורים הנקלים שמשתוללים בסרטונים הוויראליים?

בתוך רגע הגיעה למקום משאית כיבוי אדומה וחדשה, ועשתה לילד שלי את היום. הוא קיפץ לצידי בהתרגשות כקופיף בן יומו ופיזם לעצמו את שירו של סמי הכבאי. המשאית התקרבה מספיק כדי להבחין שהשריפה לא גדולה ולא מסוכנת, ואז נפתח חלון בתא הנהג וכבאי בקסדה פנה לילד ואמר לו: "תשמע חמוד, יש לך אחלה אבא. שתדע לך".

כמו כל איש תקשורת בשקל, חייכתי בנימוס וחשבתי, נו, אז הוא מכיר אותי מהרדיו. כמה המוני... אבל הכבאי לא היה פראייר, ופנה אלי: "אתה היית המורה לדרמה ביסודי. כבוד!" אני לא חושב שהילד אי פעם הביט בי ככה. ברגע זה, כבאי בקסדה אדומה אמר מילה טובה על אבא שלו. אבל חשוב הרבה יותר, הכבאי אמר מילה טובה על מקצוע ההוראה.

shishabat@israelhayom.co.il