הסופר הדגול אנטון צ'כוב הגדיר פעם את הרפואה, מקצועו המקורי, כמעשה גבורה שמחייב לדבוק בוויתור עצמי, טוהר הנפש וצחות הכוונות. אז אמנם גם רופאים הם בני אדם עם חולשות כמו כולם, אך פרופ' צבי שפירר, אבי רפואת הילדים בישראל שהלך לעולמו לפני שלושה שבועות, השתייך לאותם יחידי סגולה שההגדרה של צ'כוב תפורה למידותיהם.
בכירי הרפואה בישראל מעידים שאת מצבור הכלים המשרת אותם בקרב היומיומי מול החולי והסבל, רכשו מפרופ' שפירר. פרופסורים ומנהלי בתי חולים, ראשי מחלקות ומומחים - אצל כולם תמצאו תמימות דעים נדירה. "צבי הוא אחד הבודדים שקראתי לו מורי ורבי, מונח שלקוח מתחום היהדות וארון הספרים היהודי", מסביר פרופ' צחי גרוסמן, יו"ר האיגוד לרפואת ילדים בישראל. הוא מספר בגאווה בלתי מוסתרת שזכה להתמחות אצל פרופ' שפירר בביה"ח הדסה תל אביב, שכבר לא קיים היום. "הקשר שנוצר בינו לבין המתמחים שלו העפיל למישור הקשרים שבין רב לתלמיד במוסד תורני. הלימוד ממנו הקנה לנו לא רק את הידע אלא מערכת ערכים שלמה. עד סיום דרכי המקצועית והציבורית אראה את דמותו לנגד עיניי".
צבי, או הרש בשמו היידישאי, נולד בפולין בסמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה. "כשהיה רך בשנים משפחתו הוגלתה לסיביר, ובדיעבד זה מה שהציל אותה מידי הנאצים", מספר בנו עודד, מנכ"ל רשות ניירות ערך. "בשבעה עליו נודע לנו פרט מדהים מאז: התברר שאמו זייפה את גילו, ככל הנראה כדי לקבל עבורו הקצבה של אוכל לשנה נוספת. חברו הטוב ותלמידו ד"ר שמעון ברק, הביא לנו את תעודת הלידה המקורית שלו וגילינו שהוא היה מבוגר יותר בשנה ממה שחשבנו".
אחרי המלחמה הותר למשפחה לחזור לפולין, וצבי הספיק ללמוד שנה אחת בבי"ס לרפואה לפני שעלו לישראל ב־1956. צבי ידע "עברית של תורה" מלימודי קודש, ובארץ השתלט במהרה על העברית המודרנית, אך למשפחתו, משפחת עולים דלה ואביונה, לא היה כסף כדי שהבן ימשיך ללמוד. בלית ברירה החל צבי לעבוד כספרן בספרייה הלאומית, וכה הרשים בכישוריו את הספרן הראשי, שזה הציע לו עם היציאה לגמלאות להחליפו בתפקיד.
למרבה המזל, צבי לא רצה לוותר על החלום להיות רופא. דיקן בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית התרשם ממנו עמוקות ואיתר עבורו מלגה. מכאן, שום מכשול לא יכול היה לעצור אותו. הוא סיים את הלימודים בהצטיינות, התמחה אצל גדולי הרפואה של תקופתו בבי"ח הדסה תל אביב, וניהל את אגף הילדים. כשבית החולים פורק, ניגש ד"ר שפירר להקים בית חולים חדש מאפס. הוא מצא תורם יהודי צרפתי, בנה במימונו מוסד לתפארת - בית החולים דנה לילדים - וניהל אותו במשך יותר מ־20 שנים.
"בתום התקופה הזאת אבא רצה לנוח בפנסיה", אומר עודד שפירר, "אבל כעבור שבוע הוא שוב גויס למשימה. מנהלי ביה"ח תל השומר ביקשו ממנו לעבוד אצלם כיועץ ומרצה שנה אחת, שהתארכה ל־21 שנים".
צניעות בעולם של אגו
ההכרה בפרופ' שפירר לא הוגבלה לגבולות ישראל. עוד לפני כינון היחסים הגלויים עם ירדן, ביקשו קציני מוסד שהיו אחראים על הקשר עם המלך חוסיין למצוא את "רופא הילדים הטוב בישראל", כדי שיבדוק, כמחווה ישראלית, את ילדיו. ד"ר שפירר היה הבחירה הטבעית. הוא הוברח לירדן לפחות 17 פעמים, ופיתח ידידות עם חוסיין.
התיאורים של פרופ' שפירר כ"נפיל הדור של הרפואה בישראל" ו"אבי רפואת הילדים בישראל" מקבלים משנה תוקף כאשר מתברר היקף התלמידים שהעמיד במרוצת השנים. הוא לימד 1,500 סטודנטים, 700 מתמחים, וחתום אישית על 300 רופאי ילדים בישראל - מספרים שאין להם אח ורע בכל תחום רפואי בעולם. גם כעבור עשרות שנים התלמידים זוכרים ומוקירים את מה שלימד אותם המורה המיתולוגי - את האמפתיה כלפי המטופלים ובני משפחותיהם, את תאוות המחקר, את הרצון להעמיק וללמוד יום־יום.
"אבא היה חקרן בלתי נלאה של ידע רפואי", נזכר בנו. "במשך חייו ויתר במודע על קריאת ספרות יפה, כדי לא לבזבז את הזמן שניתן להקדיש לקריאת ספרות רפואית. אני זוכר אותו בכל ערב, אחרי שסיים לבדוק פציינטים, קורא ספרי רפואה במשך שעתיים-שלוש. בנוסף, כמה שהוא היה גדול, כך היה צנוע ואפילו נחבא אל הכלים. לא ייחס לעצמו תכונות מופלאות ולא החשיב את עצמו כרם מעלה. בעולם מלא אגו זה נדיר. אולי בגלל זה התלמידים המפורסמים, החשובים והמכובדים שלו לא מהססים לכנות אותו 'רופא הילדים הטוב ביותר בישראל', ולהודות שהוא היה הרופא הטוב ביותר שהם פגשו".
ידע וכישורים נדירים
אחד מאותם מאות רבות של תלמידים, שהפכו למעריצים, הוא פרופ' רוני גמזו, מנהל בית החולים איכילוב ומנכ"ל משרד הבריאות לשעבר. לדבריו, פרופ' שפירר שילב את התחכום הרפואי ואת הקלינאות המושלמת, שהיא הרכיב הבסיסי של המקצוע הרפואה, עם העדינות, הענווה והנכונות להקדיש את כל כולו לילד שמולו. "אני נזכר במבט האוהב שהיה בעיניו כשראה את הפציינט הקטן, וחש צמרמורת", אומר פרופ' גמזו. "הוא היה רופא ענק ואדם ענק, ועשה את הכל מתוך שליחות ונתינה ולא כדי להאדיר את שמו. ד"ר שפירר ניחן ביכולת מופלאה לאבחן מחלות ילדים, לפעמים במישוש, בנגיעה, אפילו בריח".
פרופ' גמזו מדגיש שפרופ' שפירר העלה את שרשרת הפעולות הרגילות לכאורה של רופא ילדים - שמיעת סיפור המחלה, הבדיקה הגופנית, הניתוח של הממצאים וההגעה לאבחנה הנכונה ולטיפול הנכון - לדרגה של אומנות. האומנות הזאת הועברה באופן ייחודי רק למי שלמד רפואה מפי פרופ' שפירר, מחרה־מחזיק אחריו פרופ' גרוסמן, ומוסיף שהיכולת שלו להעביר את הדקויות של האומנות הזאת לכל תלמיד ומתמחה היתה יוצאת מגדר הרגיל.
תלמיד אחר של פרופ' שפירר, שעבד 15 שנים במיטב בתי החולים בארה"ב, מעיד כי גם שם לא פגש רופא ברמתו, ולכן סיגל לעצמו מנהג: בכל פעם שבדק ילד שהיה לו משהו יותר סבוך מצינון, היה שואל את עצמו מה פרופ' שפירר היה עושה אם היה נתקל בחולה הזה.
"כל מי שלמד ממנו קיבל דבר מה מיוחד מאוד", מסכם פרופ' גרוסמן. "קולגות שלי למדו במקומות אחרים, טובים ונחשבים, אך אני לא חושב שמישהו מהם קיבל את הידע והכישורים בעומק, ביסודיות ובווירטואוזיות, כפי שקיבלו המתמחים של פרופ' שפירר. הידע והכישורים האלה עיצבו אותנו ומלווים אותנו עד היום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו